אונס שסופו ברצון | שיעורי הרב יואל עמיטל

ב"ה אדר תשע"ג

בדין אונס שסופו רצון:

בגמרא במגילה (יב.) מסופר: ^{^[1]}*

"שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אמר להם: אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם…".

בית יוסף כתב במגיד מישרים שהאוכל היה כשר שהרי הכל נעשה כרצון איש ואיש. ולכן החיוב הוא על שנהנו מסעודתו של אותו רשע.^{^[2]}

אבל במדרש רבה אסתר ז, מבואר שהם היו אנוסים על הסעודה:

אמר המן לאחשורוש אלהיהם של אלו שונא זמה העמד להם זונות ועשה להם משתה וגזר עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם שנאמר לעשות כרצון איש ואיש

ולפי זה, הטעם שנתחייבו הוא משום שנהנו מהסעודה, ומוכח שאף שנהנו זה לא נקרא רצון אלא אונס.

ויש לשאול, והרי אף אם אונס לא נחשב כמעשה שלו, אבל כשנהנה הרי זה מעשה, כמו מתעסק בחלבים ועריות שחייב משום שכן נהנה?

וע' קובץ הערות סימן מט אות ג':

והנה יש לחקור בהא דאנוס פטור מכלום, אם היה אנוס מפחד מיתה וגם רצון גמור, שאילו לא אנסוהו היה עושה ברצונו, מי נימא כיון דאי לאו רצונו היה מותר לו לעבור שלא ליהרג, א"כ המעשה מותרת, ומה שברצונו לעבור על האיסור במזיד, א"א לחייבו מיתה ע"ז, דכיון דהמעשה בלא הרצון מותרת, אין לצרף המעשה להרצון, והוי כמו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, דפטור ממלקות. או דילמא דלא דמי להתם, דהכא באמת איכא מעשה איסור, והא דפטור בשהוא אנוס, היינו משום דאין לחייבו על המעשה גרידא בלא רצון, אבל אם רצונו לעבור על האיסור במזיד, שגם אם לא אנסוהו היה עושה ברצון עצמו, ואיכא מעשה איסור וגם רצון, שפיר יש לחייבו מיתה, שהאונס אינו פטור, אלא שצריך רצונו כדי שיתחייב, אבל במקום שיש רצון אין האונס פוטרו:

ד) ונראה לדעת השאלתות והרמב"ם, שזוהי כונת רבא דאין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת, והיינו דקים להו לרז"ל שא"א בשום אופן להתקשות אם לא שיהיה לו רצון לבעול במזיד להנאתו, דאם אין ברצונו לבעול להנאתו אלא כדי להנצל ממיתה לא היה יכול להתקשות, דכן הוא חוק הטבע, וכיון דחזינן שהוא מקושה, ע"כ מוכח שיש לו רצון גמור לביאה, וגם אם לא אנסוהו היה בועל במזיד להנאתו, ומשו"ה חייב מיתה, דאין האונס פוטרו היכא שיש לו רצון גמור לעשות המעשה:

ובחלקת יואב דיני אונס רצה להוכיח מגמרא שבת ד' ע"א:

גופא בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא התירו

וכתב שם

אבל לענ"ד דהיכא שאונסין אותו לעבור עבירה והוא רוצה אף בלא אונס בזה ודאי חייב ולכאורה מוכח כן מש"ס ריש שבת (דף ג' ע"ב) דבעי הש"ס באפה במזיד אם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה והרי תיפוק לי' דודאי התירו דאל"כ איך משכחת שיעבור על אפיי' בשבת כיון דבשעה שנאפה אנוס הוא כמש"כ תוס' שם (דף ד' ע"א) ד"ה קודם אע"כ כיון שרצונו שתאפה שפיר חייב אך באמת מזה אין ראי' כלל כיון שהוא הכניס עצמו נזה והכניס הפת לתנור ע"כ שפיר חייב כיון שיש לו רצון פשוט גם אח"כ כמו שהי' מקודם

בגמרא כתובות ב' ע"ב מבואר שאין אונס בגיטין ולכן אומר הרי זה גיטך אם לא באתי ולא בא אפילו באונס הרי זה גט. משום צנועות שאם יש אונס תמיד יחששו שמא לא בא מחמת האונס, ומשום פרוצות שאף שאם היה אונס ולא בא מחמת האונס, תאמרנה שלא אניס במה שלא בא וינשאו ובניה ממזרים.

וכתב הפלאה כתובות ג' ע"א לבאר את החשש אצל פרוצות כשנותן גט אם לא יבא ונאנס:

עוד נלענ"ד דיש לומר לפמ"ש בס"ד בחידושי גיטין) דודאי אף דאיכא איזה סבה שאפילו אם ירצה לבא אינו יכול לבא. מ"ה היינו דוקא שרצונו לבא והאונס מעכבו אז מקרי אונס. אבל אם באמת הוא אינו רוצה לבא כלל ואפילו אם לא היה אונס לא היה בא לא מקרי אונס. והבאתי ראיה לזה מהא דקאמר לקמן דף נ"א בתחלתה באונס וסופה ברצון דס"ל לאבהו דשמואל דאסורה ולא אמרינן כיון שעכ"פ אנוסה היא מאי עבדא במה דנתרצית. ותו דקי"ל דכל היכא דלא אפשר וקמכוין אסור כדאיתא בפרק כל שעה ויבואר עוד בסוף מכילתין. ובאמת כשיש אונס מצד הדין צריכה לחוש שמא רצה לבא והאונס עכבו. ופרוצות לא יחושו לזה אף שיהיה ידוע דאיכא אונס בדרך שאי אפשר לבא יאמרו דלא אניס רצה לומר שברצונו לא בא ולא אנסו האונס. וממילא דמתורץ נמי קושיתם וא"ת מת תוך י"ב חודש וכו' דלפמ"ש דדוקא בדבר שיש לטעות בו שייך למיגזר. משא"כ במת דלא שייך ביה טעות וק"ל:^{^[3]}

ואם כן ראייתו מסוגית פסחים כה באי אפשר ומיכוון שחייב. אבל יש לדחות ששם לא מדובר באי אפשר של אונס ממש אלא אפילו בקושי כמו שבארנו בשעור קודם. ובזה יש לומר שאם מיכון חייב אבל לא אם אנוס גמור, ואין ראיה משם.

אולם יש לשאול שאלה דומה, מה הדין אם הדבר כן נעשה באונס ולא היה רצון מלכתחילה לאונס אלא שמתוך האונס הוא בא לרצון? לכאורה הרי זה גמרא מפורשת בכתובות נא ע"ב

אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון איתיביה רב לאבוה דשמואל אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו אישתיק קרי רב עליה דאבוה דשמואל (איוב כ"ט) שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם מאי אית ליה למימר בשבויה הקילו ולאבוה דשמואל אונס דשריא רחמנא היכי משכחת לה כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה ועד סוף ופליגא דרבא דאמר רבא כל שתחלתה באונס וסוף ברצון אפי' היא אומרת הניחו לו שאלמלא (לא) נזקק לה היא שוכרתו מותרת מ"ט יצר אלבשה תניא כוותיה דרבא (במדבר ה') והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו כל שתחלתה באונס וסופה ברצון.

ובתוספות שם ד"ה אסורה לבעלה הקשו "אין להקשות מאסתר דהות שריא למרדכי דצדקת גמורה היתה". ועוד כתבו התוספות ביומא פב לגבי יעל שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים.

וכן פסק הרמב"ם הלכות אישות פרק כד הלכה יט

האשה שזינת תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה שנאמר (במדבר ה') והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת, בין שאנסה גוי בין שאנסה ישראל, וכל שתחלת ביאתה באונס אע"פ שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו הרי זו מותרת שהיצר לבשה, מתחלתה באונס היתה.

ובשו"ת חתם סופר שלהלן כתב בנדון מי שנאנס לאכול ובסוף נהנה:

…אולי י"ל דצריך תשובה, אע"ג דפשוט יותר מביעא בכותחא דאפילו לאבוה דשמואל דס"ל בכתובות נ"א ע"ב דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דסופה ברצון משוי לה מעלה מעל באישה, מ"מ לא עלה על דעתו שיהיה בזה משום מעילה בה' לחייב על זה שום עונש כל שהוא וכתיב [דברים כ"ב כ"ו] ולנערה לא תעשה דבר, אך מעילה באישה הוה, וכעין שכתב בית שמואל סי' קע"ח סק"ד… ולענין עונש שמים, לית דין ולית דיין דאונס רחמנא פטרי' אפילו סופו ברצון, ולא פליגי אבוה דשמואל ורבא אלא לאסור על בעלה, ומ"מ קצת תשובה צריך אפילו לרבא משום שנהנה ולא היה כשרה ואסתר:

אם כן לגבי עונש סובר החתם סופר שלכ"ע אין אונס במצב שסופו ברצון.

אבל השאלה היא האם יצר דעריות שונה, ואולי רק בו נאמר שיצרה אלבשה ולא במאכלות אסורות כנ"ל?

נראה מתוך דברי הרמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה ט, שאכן זה דין מיוחד לגבי איסורי עריות שכתב הרמב"ם "אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות":

אנוס פטור מכלום מן המלקות ומן הקרבן ואין צריך לומר מן המיתה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר, בד"א בשנאנס הנבעל, אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת, ואשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות.

השגת הראב"ד, שאין קשוי אלא לדעת. כתב הראב"ד ז"ל יש אונס שהוא פטור כגון שהוא מתכוון לאשתו ותקפתו אחת מן העריות והביאתו עליה או שדבקוהו עכו"ם עליה עכ"ל.

וע' שו"ת חתם סופר שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן רב שנשאל על זה:

יקרתו הגיעני ונפשו היפה בשאלתו ע"ד מי שהי' נחבש בידי נכרים וכפאוהו לאכול דברים האסורים ומחמת חולשתו נהנה לפעמים מן האיסורים, ובצאתו חפשי בעזה"י בא לשאול מה יהיה תשובתו כי קשה עליו לישב בתענית וגם הוא עני ויקר פדיון נפשו:

ובגמרא מסכת יבמות דף קג עמוד א

אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום שנאמר (שופטים ה') בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד והא קא מתהניא מעבירה אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים שנא' (בראשית ל"א) השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע בשלמא רע לחיי אלא טוב אמאי לא אלא ש"מ טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים.

לכאורה שאלת הגמרא והא מתהנייא מעבירה, הוא אפילו אם היה לה היתר לכך, מכל מקום כיון שיש הנאה אין זה אונס. (למ"ד שאם סופו ברצון חייבת).

ובתוספות מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב דנו אם זה היה אונס או לא:

והא דפריך פרק מצות חליצה (שם ד' קג. ושם) גבי יעל והא קא מתהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים דכשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא לא בעי למימר דמהאי טעמא היה לה למסור עצמה אע"פ שהיא קרקע עולם משום דהנאה חשיבא כמעשה כדדריש בפרק המניח (ב"ק ד' לב.) ונכרתו הנפשות העושות דא"כ בשמעתין נמי ה"ל לאקשויי גבי אסתר ועוד דנראין הדברים שלא היתה אנוסה שהרי בורח היה ולא הוה רשאי לאנסה ואדרבה היה צריך שתטמינהו מן הרודפים כמו שמוכיח הענין והיא שידלתו בדבריה עד שבא עליה להתיש כחו והתם פריך על מה שהכתוב משבחה מנשים באהל תברך שרה רבקה רחל ולאה דאמרינן בפ' מי שאמר ואני בנזיר (ד' כג: ושם) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שהיו מתכוונות להבנות מבעליהן וחשיב לה שלא לשמה משום דנהנין מן המצוה ולא הוי לשמה כל כך ומש"ה פריך דיעל נמי מיתהניא והשתא ניחא שהכתוב משבחה דאם היתה אנוסה במה הכתוב משבחה

ומכל מקום כתבו התוספות שהנאה חשיבה כמעשה. ואם כן אם בסוף היתה הנאה, יש לומר שזה חשיב כמעשה.אף אם האונס שבתחילה לא היה בגדר מעשה.

והנה, בית שמואל באה"ע קע"ח ס"ק ד'

…ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כעובדת אסתר לאחשורוש אסורה לבעלה כיון שביאה היה ברצון שם במהרי"ק.

אבל בתשובת בית יעקב (סי' לט, והובא בספר "מסירות נפש", נחום רקובר, עמ' 136) חולק על מהרי"ק. שם דן במעשה שאיימו להרוג אדם אם לא יבעל אשת איש והתרצתה אותה אשת איש מרצונה להיבעל כדי להצילו. וכתב, שהיא נחשבת לאנוסה, אף שלמעשה לא אנסו אותה, ומותרת לבעלה. אבל, לכאורה קשה על דבריו של בית יעקב, מאסתר שאמרה "כאשר אבדתי אבדתי" ומוכח בגמרא שבמקרה כזה אשה אכן נאסרת על בעלה? ותירץ בבית יעקב שם, שדברים אלו אמרה אסתר כשהייתה מסופקת אם יעלה בידה להציל. אבל, אחרי שנעשה הנס – הותרה למרדכי.

אם כן לדברי שו"ת בית יעקב יוצא שכל אונס נחשב לאונס, אפילו אם יש רצון שכרוך בזה, מכל מקום כל שהעיקר הוא אונס הרי זה נחשב כאונס. ואם כן גם בנדון דידן זה יחשב כאונס.

אלא שיש לומר מה שכתב החתם סופר שם בתשובה:

ומ"מ נראה דאי משום דסופו [ברצון] הא לא היה צריך לקבל תשובה, אך היינו באותו זית שתחלתו באונס וסוף נהנה החיך, אבל אותם זיתים שהוסיף והיה יכול לעמוד בלעדיהם והם תחלתם ברצון וחייב על כזית וכזית, ועיין פני יהושע דכתובות נ"א ע"ב [ד"ה ופליגא וכו'] מה שהקשה מכריתות [ט"ו ע"א] דחייב על כל ביאה ועל כל כח [יבמות ל"ד ע"א] ע"ש, מכל כח קשי' לי, אבל מביאה לק"מ, וה"נ על כל כזית שהיה אפשר לו בלעדו חייב, וגם על אותן שכפאוהו אולי היה יכול לאכול פחות פחות מכדי אכילת פרס. ומ"מ לא נ"ל להעמיס עליו תענית וצדקה אם עני הוא, אלא להודיעו ענין חטאו ושיתחרט, וה' היודע ובוחן לבו יודע אם באמת מתחרט ומתודה ומבקש רחמים, כי אל רחום ה' והוא רחום יכפר עון:

וכן יש לפרש גם הא דנהנו מסעודתו של אותו רשע, שהוסיפו ואכלו גם מה שלא היו חייבים לאכול מחמת האונס, ולכן נתחייב ח"ו אותו הדור כליה.

ומצאנו אותן שאלות גם לגבי פיקוח נפש בשבת ע' גמרא יומא פד ע"ב

תנו רבנן: מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. הא כיצד? ראה תינוק שנפל לים – פורש מצודה ומעלהו. והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין – ואף על גב דקא צייד כוורי. ראה תינוק שנפל לבור – עוקר חוליא ומעלהו. והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין – אף על גב דמתקן דרגא. ראה שננעלה דלת בפני תינוק – שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין – ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי.

וצריך עיון האם מדובר שם גם באופן שרוצה ונהנה כתוצאה מן האיסור? בירושלמי משמע יותר מפורש שמותר אף אם עושה מחמת שרוצה בכך:

ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חונא ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונה היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלו' צרור של זהובים עמו מותר.

ובשו"ע סי' שכח סי"ג

כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים, וכן כל כיוצא בזה.

וכתב פמ"ג (שכח/ח)

ועי' לחם משנה שם דאם מכוון ממש לכך לשבור הדלת לעצים דקים שיהיו ראוין למלאכה, אסור עכ"פ (לא חיוב אע"ג דהיה אפשר בהיתר לשבור כך וליהוי מקלקל, וצ"ע בזה דשבת דחויה היא…) רק עיקר כוונתו להציל התינוק ועכשיו מוכיחין כו' וק"ק יעו"ש. וערש"י שצריך לכל אלו, וי"ל אין כוונתו לכך".

עי"ש מ"ב ס"ק לח ושעה"צ ס"ק יח

ומשמע בפרי מגדים שמעיקר הדין אף שיש רצון בסוף פטור כיון שזה נחשב למעשה של פיקוח נפש. אלא שבירושלמי הנ"ל משמע שאף לכתחילה מותר. וברור שזה מותר לירושלמי רק במצב של פיקוח נפש ולא בכל מצב של אונס שיהיה מותר לו ליהנות.

אבל מאירי בבית הבחירה יומא שם כתב גם לדעת הירושלמי שאין היתר לכתחילה:

אע"פ שהוא יודע בודאי שצד דגים עמו, ובלבד שלא יתכוון לצוד את הדגים, ואם נתכוון לכך פטור מ"מ הואיל והוא מתכוון גם כן להעלות את התינוק, ולא עוד אלא אפילו נתכוון להעלות הדגים בלבד ולא לתינוק כל שהעלה תינוק עמו פטור, ואצ"ל אם כיוון לתינוק והעלה דגים לבד שפטור.

ובתלמוד מערב אמרו מסכת שבת פרק האורג, ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונה היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלו' צרור של זהובים עמו מותר – ויראה על 'מותר' זה פירושו 'פטור' שלכתחילה ודאי כך שמצרף כוונת איסור עם כוונת היתר אסור".

אלא שיש לומר שיש חילוק בין גדרי אונס לבין גדרי פיקוח נפש (וע' ברכת אברהם כתובות ג' ע"ב): אונס אינו נחשב למעשה כלל, כמ"ש בחמדת שלמה. ולכן אומרת הגמרא בעבודה זרה שלא חל איסור נעבד במקום שנעבד באונס, ולומדים מ"ולנערה לא תעשה דבר". ולכן היה מקום לומר שאם נהנה, זה נחשב למעשה. אבל בפיקוח נפש שהותר, הותר אף אם זה מעשה, משום "וחי בהם" כמו במתרפא על ידי איסור. וע' ברכת אברהם שם.

חלקת יואב דיני אונס כלל ג'

נראה לבאר היכא שהאדם הי' אנוס שאנסו אותו לעבור עבירה ח"ו או בהתנה אם לא באתי ונאנס דאמרינן יש אונס אפי' בגיטין מדינא קודם התקנה (כתובות ג' ע"א) איך הדין אם האדם רוצה לעבור אף בלא אונס או שלא רצה לבוא אף אם ל"ה אונסין אותו

וראיתי להפנ"י ובהפלאה ריש כתובות שסוברין בפשיטות דכל היכא שרוצה בלא אונס מיקרי רצון ומועיל הגט וההפלאה הביא ראי' מכתובות (דף נ"א ע"ב) דאי לאו דהרצון בסוף ביאה נחשב כאונס היתה נאסרת על בעלה אף דבלא"ה המאנס מאנס אותה

וכה"ג כתבו הפוסקים (אהע"ז סימן קל"ד סעיף ד') דאף להסוברים בנשבע לגרש דהוי אונס, זה רק אם יתחרט ואינו מגרש רק מכח השבועה אבל אם מגרש ברצון פשוט כמו שהיה לו מקודם בזה מהני לכ"ע והיינו כיון שמתחילה הכניס את עצמו לזה ועדיין רצונו לזה אבל אין זה ראיה במקום שלא הכניס את עצמו לאונס

אבל לענ"ד דלעולם חייב דהרי קיי"ל כרבא בש"ס פסחים (דף כ"ה ע"ב) דלא אפשר ומכוין אסור ואף אביי לא פליג רק אליבא דר"י אבל לר"ש מודה וע"כ הדבר פשוט דכל היכא שרוצה אף אם ל"ה אנוס שפיר חייב

אך כל זה אם רצונו לעבור אף אם לא הוי אונס אבל אם אין רצונו לעבור רק רצונו שיהי' אונס ויעבור זה ודאי לא מיקרי רצון וכדמוכח בשבועות (דף כ"ו ע"ב) בנשבע על הככר ומצטער עלי' עיי"ש בתוס' ד"ה מצטער דרק מקרבן פטור כה"ג דל"ה שב מידיעתו אבל מזיד לא מיקרי כיון שאין רצונו לעבור במזיד אבל כל שרצונו לעבור אף בלא אונס ודאי דחייב אף במאכלות וביאות אסורות דאין נ"מ בהן בכוונה מ"מ הרי קיי"ל כרבא דאף לר' יהודה לא אפשר וקמכוין אסור כיון דהוא לחומרא ה"נ בחלבים ועריות לדידן

ונ"ל הוכחה לכל זה דהרי הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה הלכה ט' סובר דאף דבע"ז וש"ד אם נאנס דיהרג ואל יעבור מ"מ אינו חייב מיתה (עי' רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד) אבל בג"ע אם נאנס והיינו שרוצין להורגו אם לא יבעול חייב מיתה כיון דאין קישוי אלא לדעת ע"כ הוי ברצון כיון דע"כ רצונו בזה עייש"ה ובהה"מ והוא שיטת השאלתות ובה"ג ועיין במלחמות סוף בן סורר הרי דכל שהיה ברצונו ג"כ אף שנאנס מיקרי רצון

ואף דכול' חלקו על הרמב"ם (עי' במ"מ שם) בזה היינו כיון דמ"מ מרוצה רק מכח האונס ואם תסלקו אונסו לא יעבור אבל היכא שמרוצה אף אם יסולק האונס שפיר מיקרי רצון וחייב והרי מבואר ככל מה שכתבתי אך כל זה בעובר עבירה באונס אבל בתנאי דאם לא באתי ולא בא באונס ורצונו גם כן שלא לבוא בזה נ"ל דאינו גט כדמוכח מרשב"ג דסובר בגיטין (דף ע"ה ע"ב) בהתנה ע"מ שתשמשי את אבא וע"מ שתניקי את בני דסובר רשב"ג כזה גט ויכולה לומר תן לי אביך ואשמשנו תן לי בנך ואניקנו אף דמ"מ איך היא מגורשת בודאי דילמא בלא"ה ל"ה משמשת ומניקה וכן מוכח ברמב"ם (פ"ט מהל' גרושין הי"ז) ובש"ע אבהע"ז סי' קמ"ד ס"א דבאונס דלא שכיח כאכלו ארי אינו גט בודאי אף דאפשר שבלא"ה ל"ה בא והיינו כיון שתלה בדעתו וברצונו ל"ה בדעתו רק אם יוכל לבוא

וע"כ אינו ראיה מה שהביא הפלאה מכתובות (דף נ"א) כיון דבעבירה ודאי שחייב כל שמכוין ועוד דשם כיון שכתב המהרי"ק (שורש קס"ח) דנאסרת לבעלה אף אם מעלה נגד הבעל לבד ע"כ ע"י מה שרצונה בזה שפיר נאסרת אבל בתנאי דאם לא באתי מה בכך שמרוצה כיון דבלא"ה אינו יכול לבוא ועוד הרי כתב המל"מ פי"א ממכירה ה"א דאם התנה אם לא באתי והביאוהו עכו"ם בע"כ בזה ל"ש אונס שיהי' גט כיון דמ"מ לא נתקיים התנאי והטעם דהאונס הוא רק מהרס שלא יהי' קיום התנאי אבל מ"מ מעשה להיפוך נ"ה וא"א לגט שיחול כיון שנעשה להיפוך וא"כ חזינן דבזה נא תליא בכוונה רק בתר המעשה שנעשה ע"כ שפיר גם נהיפוך אם לא בא מחמת אונס אף שרצונו ג"כ שלא לבוא מ"מ אנוס מיקרי וכסברת אביי בפסחים (כ"ה ע"ב) אליבא דר' יהודה ורבא לא פליג רק באיסורין דכוונה מועיל בהם לחומרא משא"כ בתנאים כנ"ל בזה.

לכאורה הרי זה גמרא בכתובות ג' ע"ב שלא דרשו להם שאונס שרי משום צנועות ומשום פרוצות. ופרש"י שהפרוצות יעשו ברצון. והרי זה רצון שהוא כתוצאה מאונס.

וכן מגמרא ג' ע"א "חזו דאתאי חזו דאתאי" מוכח שאם רוצה לבוא ונאנס הרי זה אונס.

הפלאה כתובות ג' ע"א:

אנציקלופדיה תלמודית כרך א, אונס (הכרח) [טור שמו]

י. אונס ורצון כאחד. מי שנאנס לעשות דבר ואף הוא רצונו בכך, באופן שאף אם לא היו אונסים אותו היה עושה מרצונו, אלא שאף אם לא היה ברצונו לעשות היה מוכרח לעשות מתוך האונס, דינו כרצון. ולכן הוצרכנו באשה שנבעלה באונס וסופה ברצון לפוטרה רק מטעם שיצרה אנסה^{^[4]145}, אבל אם היה רצון גמור לא היה האונס פוטרה^{^[5]146}. ולפיכך חייב האיש שאנסוהו לבוא על הערוה, לפי שאין קישוי אלא לדעת^{^[6]147}, אף על פי שמכל מקום הרי הוא גם אנוס. ואפילו הפוטרים שם, הרי זה מטעם שסוברים שהרצון גופו בא מחמת שאונסים אותו, שאם תסלק האונס לא יעבור, אבל אם היה עושה ברצונו אף מבלעדי האונס היה חייב אף לדעתם^{^[7]148}. וכן באונס בגיטין כשהתנה אם לא אבוא עד זמן פלוני יהא גט ונאנס ולא בא וגם רצונו היה שלא לבוא, הרי זה כנתקיים התנאי ברצון, והגט גט אם היה אונס שלא שכיח, או באונס השכיח לפני התקנה של צנועות ופרוצות^{^[8]149}, ולכן בכל אונס שלא שכיח שאנו אומרים שאינו גט, הכונה שאינו ודאי גט, אבל מכל מקום היא ספק מגורשת, שכן יש להסתפק שמא לא היה בא גם מרצונו אף אם לא היה האונס^{^[9]150}. ויש חולקים באונס בגיטין וסוברים שנחשב כאונס, שאם התנה אם לא אבוא, כונתו אם יוכל לבוא ועל פי רצונו לא יבוא, וזה שנצטרף לו גם אונס, נמצא שתנאו לא נתקיים, שהרי סוף סוף אינו יכול לבוא מחמת אונס ותנאו היה כשלא יבוא רק מחמת רצונו בלבד^{^[10]151}.

↑
"מגיד משרים", פרשת ויקהל. ובתרגום: דאי-אפשר לומר שעל אכילת מאכלות אסורות התחייבו, שכן כתוב 'והשתיה כדת אין אונס' כלומר שעל פי דת כל אחד ואחד היתה השתיה, שישראל שאסור להם יין נסך ויין של גויים, לא השקו אלא מיין של ישראל, והשמשים שמדבר גם הם היו ישראל, וכן המאכלים בישלו ע"י ישראל, שכן לא אנסו לאכול ולשתות מה שאסור להם כמו שנאמר "אין אונס" וכן "לעשות כרצון איש ואיש". ↑
וכן כתב סברא זו בפני יהושע כתובות ב ע"ב שם על ראית הגמרא מהא דתני מת אינו גט, ומדייקת הגמרא "הא חלה הרי זה גט" ומוכח שאין אונס בגיטין:
דבלא"ה קשיא לי מאי מדייק הש"ס דאין אונס בגיטין מדקתני מת ולא קתני חלה דלכאודה אפילו אם יש אונס בגיטין לא שייך למיתני דחלה אינו גט כלל ומותרת להתייבם דמידי ספיקא מיהו לא נפקא דשמא אף אם לא אירע אונס נמי לא היה בדעתו לקיים התנאי ולבא תוך י"ב חודש כדמשמע לכאורה בסמוך בההיא דקאמר חזו דאתאי חזו דאתאי אבל למאי דפרישית אתי שפיר דמדקתני משנה יתירא מת אינו גט על כרחך לדיוקא אצטריך דחלה הוי גט גמור דאל"כ מאי קמ"ל, כן נראה לי. ולפי זה צריך לומר דהא דקאמר לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט לאו דוקא אינו גט לגמרי אלא ספק גט ולישנא דמקשה נקט דומיא דלשון המשנה. ועוד דשפיר משכחת לה נמי דאינו גט כלל כגון דאמר חזו דאתאי וכיוצא בזה ועדיין צ"ע מההיא דאכלו ארי שהביאו התוספות, ומדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל והש"ע משמע דאפילו באכלו ארי דהוי אונס דלא סליק אדעתא ולכו"ע יש אונס אפ"ה הוי ספק גט במעכשיו והיינו כדפרישית ועדיין צ"ע ודו"ק: ↑
¹⁴⁵ . עי' לעיל: רצון שהוא כאונס. ↑
¹⁴⁶ . הפלאה כתובות ב ב, ועי' ברכות נג סוע"א. ↑
¹⁴⁷ . עי' לעיל. ↑
¹⁴⁸ . שו"ת חלקת יואב קמא אונס סי' ב. ↑
¹⁴⁹ . עי' לעיל: אונס בגיטין. ↑
¹⁵⁰ . פני יהושע כתובות ב ב, מדיוק לשון הגמרא: חזו דאתאי חזו דאתאי, להורות שלולא האונס רצונו לבוא. ↑
¹⁵¹ . בית יעקב כתובות ב ב; שו"ת מלבושי יום טוב ח"א משפטי התנאים סי' א ועי"ש בארוכה; שו"ת חלקת יואב שם. ↑