ב"ה
בנושא בן עיר שהלך לכרך.
מגילה יט ע"א, המשנה, והגמ' אמר רבא.
מבחינה הגיונית, לולא דין פרוז בן יומו, ניתן לומר באחת משתי אפשרויות:
א. לולא דין פרוז בן יומו היה הדין שזה תלוי רק במקום בלבד. כמו מי שעובר את קו התאריך, שאם במקומו היה שבת ונכנס שוב לשבת, ברור שיתחייב לעשות קידוש שוב בשקיעה של הצד המערבי של קו התאריך. כך לכאורה היה צריך להיות דינו של מי שנכנס לעיר או לכרך. וה"א שתלוי במגורים כפי לשון הפסוק והפסוק אומר שזה כמנהגים. ובא רבא ואמר שלא ככל מנהגים שתלוי במקום מגורים אלא שתלוי היכן יהיה בליל יד.
ב. או שזה כמו גדר מנהגים. שתלוי במקום שיצא משם אלא אם כן אין דעתו לחזור. וע' משנה בפרק מקום שנהגו: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם". ובגמ' שם: "רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל. הני מילי היכא דאין דעתו לחזור".
כך היה ניתן לבאר את דין המשנה. אלא שאם כן דעתו לחזור היה פירושו בעתיד באיזשהו זמן, וכמו לגבי בן חוץ לארץ שבא לארץ שלכמה פוסקים עושה שני ימים טובים. אלא שרבא אמר "ל"ש אלא שדעתו לחזור בליל י"ד…" היינו אינו תלוי בגדרי מנהגים, ולכן אומר רבא "מנא אמינא לה".
ראה בסוף הקונטרס של הרב פלקסר (ע' ס"ב), דברי הגרש"ז אוירבך. והגרש"ז שם דן בהשוואת הרב פראנק לכל דיני מנהגים שדנים כמקום שבא משם. וכתב שדין פרוז ומוקף הוא כדין בן חו"ל שבא לארץ ע"פ סברת החכם צבי עיי"ש.[1]
ע' שו"ת הר צבי או"ח ב סימן קיח ד"ה מקור הלכה ובקונטרס על טור סימן תרפ"ח:
ובביאור הלכה זו נחלקו רבותינו הראשונים ויש כאן שיטות שתים שהן ארבע. (א) פליגי בבן עיר שהוא נעשה מוקף בן יומו אי תליא נמי ביום י"ד אדר, ונאמר דיום י"ד הוא זה שקובע אותו לבן יומו בין לבן עיר ובין לבן כרך – או לא, דכל חד כפי דינו הדבר תלוי, מוקף בן יומו אינו נעשה אלא ביום ט"ו ופרזי בן יומו נקבע ביום י"ד, (ב) פליגי בעצם הקביעות למוקף ולפרזי אי תליא במעשה בפועל אם נמצא בזמן הקריאה בכרך או בעיר זה מוריד עליו דין פרזי או דין מוקף ולא תליא במחשבתו אם היה דעתו להמצא כאן שאין לנו עסק במחשבותיו דאין המחשבה עיקר אלא המעשה או דתליא נמי במחשבה תחלה וכאשר אבאר.
הכסף משנה הלכות מגילה פ"א הלכה י' כתב ששלשה פירושים יתכנו בגמ':
- אמר רבא לא שנו, קאי על הרישא של המשנה, בן עיר שהלך לכרך. ותלוי ביום י"ד, היינו שתלוי לפי המקום שיצא ממנו, אם עתיד לחזור למקומו בזמן קריאת מקומו. והוא הדין בבן כרך שהלך לעיר יהיה תלוי אם עתיד לחזור בליל טו.
- זה קאי על בן כרך שהלך לעיר, ותלוי בי"ד שזה מקום שהוא עכשיו כאן. ובבן עיר שהלך לכרך יהיה תלוי אם דעתו לחזור ולא להיות עמם בזמן קריאתם, דהיינו בט"ו. (וזו דעת רש"י רמב"ן וריטב"א וכס"מ ומ"מ מפרשים כן גם בשיטת הרמב"ם).
- דברי רבא הולכים גם על בן כרך שהלך לעיר וגם על בן עיר שהלך לכרך. ולפי זה, בבן כרך שהלך לעיר תלוי בי"ד שזה מקום שהוא עכשיו שם. ותלוי בי"ד כיון שזה מוקדם לזמנו שהוא ט"ו. ולגבי בן עיר שהלך לכרך, ג"כ תלוי בי"ד שאם כוונתו להיות בכרך בעה"ש של י"ד, נסתלק ממנו מקומו. (זו דעת הרא"ש וכן הטור סתם להלכה וכן ראב"ד על הרי"ף)
היתרונות והחסרונות של כל הפירושים:
לפירוש הראשון שרבא קאי על בן עיר שהלך לכרך וממנו נלמד לבן כרך שהלך לעיר: הולכים אחר קביעות המקום שממנו יצא, הוא לימוד שלילי. כלומר שאם לא יהיה במקומו הקודם חל עליו חובת המקום החדש.
יתרון: דברי רבא קאי על הרישא של המשנה ולכן לא אמר על איזה קטע קאי. ולפי פירוש זה יש דמיון לכל דיני מנהגים שהולכים אחר מקום שממנו בא אם דעתו לחזור, אלא שנתחדש שכאן דעתו לחזור היינו בזמן קריאת מקומו.
החסרון: הרי מקור הדין הוא מדין פרוז בן יומו ואילו רבא קאי על מוקף בן יומו. ועיקר הלימוד הוא לגבי פרוז בן יומו.
ופירוש הפסוק "על כן היהודים הפרוזים היושבים בערי הפרזות…" הסביר הרמב"ן בתחילת מגילה, שבפסוק כתוב רק שהיהודים הפרוזים עושים את יום ארבעה עשר. ולא כתוב שהמוקפים עשו, כיון שהמוקפים אכן לא עשו כלל לאחר אותה שנה שהיה בה הנס. ורק אחרי שמרדכי שלח שיעשו אכן גם המוקפים עשו. והטעם הוא משום שעיקר הנס היה לפרוזים, כיון שרק לפרוזים היתה הסכנה כיון שלא יכלו להגן על עצמם. ולכן המוקפים כלל לא עשו. כתב הרמב"ן:
[2]וכשעיינתי בכתובים נתיישב לי הענין יפה, לפי שהוא דבר ברור שבזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם, ואע"פ שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, מ"מ אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו, ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא, וכשצוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק וסכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים יותר מן המוקפין, וכענין שאמר בהם בספר עזרא (נחמי' ד') ויהי כאשר שמעו סנבלט וטוביה והערבים והעמונים והאשדודים כי עלתה ארוכה לחומות ירושלים כי החלו הפרצים להסתם ויחר להם מאד ויקשרו כלם [יחדיו] לבוא להלחם בירושלים ולעשות לו תועה ונתפלל אל אלהינו ונעמיד משמר [עליהם] יומם ולילה מפניהם, וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח ומשתה ושמחה, דכתיב ושאר היהודים אשר במדינות המלך אחשורוש נקהלו ועמוד על נפשם ביום שלשה עשר ונוח בארבעה עשר ועשה אותו יום משתה ושמחה, ושל שושן עשאו ג"כ ממחרת הנס שלהן, וזה היה בשנת הנס בלבד: ולאחר מיכן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהוג מעצמן לעשות יום ארבעה עשר שמחה ומשתה ויום טוב, אבל מוקפין לא עשו כלום לפי שהיה הנס גדול בפרזים והיה עליהם [הסכנה] יותר כדפרישית. וזהו שכתוב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום י"ד לחודש אדר שמחה ומשתה ולא הוזכרו כאן מוקפין כלל.
לכאורה דברי הרי"ף משמע שדברי רבא מוסבים על הרישא של המשנה, אלא שהר"ן כתב שדבריו על סיפא וכרש"י. (ואולי יותר מסתבר שהרי"ף הוא כמו הרא"ש).
הפירוש השני: קאי על בן כרך שהלך לעיר וזה תלוי בארבעה עשר, וממנו נלמוד לבן עיר שהלך לכרך וזה תלוי בחמשה עשר. היתרון בסברא, שהרי הגורם לקביעות הוא המקום שבו הוא נמצא. וזו שיטת רש"י וכן מפרשים הכס"מ והמ"מ את שיטת הרמב"ם. ומחינת הפשט: דברי רבא קאי על בן כרך שהלך לעיר וכפשט הלימוד מפסוק.
הפירוש השלישי הוא שרבא קאי גם על בן עיר שהלך לכרך וגם על בן כרך שהלך לעיר ולכולם יום יד הוא הקובע. וזו שיטת הרא"ש. היתרון הוא שדברי רבא קאי בסתם משום שקאי על הכל. והקושי בסברא מדוע י"ד הוא הקובע גם לבן עיר וגם לבן כרך. אלא שיש לומר שאדרבא, זה דומה לגדרי מנהגים שצריך שיפקע ממנו מקומו הקודם ולכן תלוי אם לא יהיה במקום קריאת מקומו הקודם. והריטב"א כתב: "אין פירוש זה נכון כלל, דכיון שלא הי' ביום ט"ו שהוא זמן הקריאה שמה האיך נעשה בו ביום מוקף בן יומו וכו' ואין טעם לעשותו מוקף מפני יום י"ד, יותר מהיותו שם ביום י"ג או קודם לכן".
וז"ל הרא"ש:
מיהו לישנא דהש"ס משמע דרבא קאי אכולה מתני' וכן מוכח בירושלמי ויש ליישב דברי רבא אכולה מתני' וכמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר כשעמד שם ליל ארבעה עשר ומקצת היום שהוא זמן קריאתה של בני העיר וחלה עליו חובת קריאתן כמו כן מועיל לבן עיר שהלך לכרך ועמד שם עד מקצת יום י"ד כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל עם בני הכרך להתחייב בזמן קריאתן וקרינן ביה מוקף בן יומו כיון שהוא בכרך בזמן קריאת בני עירו ונסתלק מעליו חובת מקומו הקוראים ביום י"ד וקרינן ביה מוקף בן יומו ואף אם יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו. הרב אלפס כתב ולא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר ונתעכב ולא חזר ואשמועינן שהדבר תלוי בכוונתו בשעה שיצא מביתו אם היה בדעתו להיות לילי י"ד בביתו הרי הוא כמקומו אף אם נתעכב שמה אבל אם אינו עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר קורא עמהם דכתיב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות מדכתיב היהודים הפרזים ל"ל למכתב בערי הפרזות הא קמ"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז ומדפרוז בן יומא נקרא פרוז מוקף בן יומא נקרא נמי מוקף:
והרא"ש כתב: "וכן מוכח בירושלמי". בירושלמי נאמר: "ר' בון בר חייה בעי בן עיר שעקר דירתו לילי חמשה עשר נתחייב כאן ובן כרך שעקר דירתו בליל ארבע עשר נפטר מיכן ומיכן." ובגליון שם וכן בקרבן נתנאל כתבו שיש טעות סופר בירושלמי, וצריך להיות "בן כרך שעקר דירתו בליל ט"ו נפטר כאן וכאן". וכתב הקרבן נתנאל שלא מבין מה הראיה לרא"ש מהירושלמי. ואדרבא הרי זו ראיה לרש"י. שרק אם יום י"ד קובע לבן עיר ויום ט"ו קובע לבן כרך, יש מצב שיתכן שפטור בזה ובזה. וכן שיתחייב בזה ובזה. והאחרונים האריכו בראית הרא"ש מירושלמי, ע' קרבן נתנאל, הר צבי שם וחזון איש סימנים קנ"א-קנ"ב.
הגר"א הוכיח מירושלמי שלא כדעת הרא"ש וז"ל ביאור הגר"א (בסי' תרפ"ח ס"ק יא):
וראיה מהירושלמי בן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו נתחייב כאן וכאן וכ"ש בן כרך.
וכתב על זה הרב פרנק:
והנה כל העובר על דברים הללו משתומם לדעת מה ראי' יש כאן לבן עיר שנמצא בכרך ביום י"ד דלא נקבע למוקף בן יומו, הרי ירושלמי זה אינו אומר אלא דביום ט"ו נעשה מוקף ומנין לנו להוכיח דביום י"ד לא נעשה מוקף ודילמא תרוייהו איתנייהו דביום ט"ו נעשה מוקף וה"ה דביום י"ד נמי נעשה מוקף כהרא"ש.
וע' להלן.
ובהר צבי ד"ה ולפו"ר מסביר את ראית הגר"א:
ולפו"ר רציתי לומר ע"פ דברי הפמ"ג (סי' תרפ"ח משבצות זהב אות ו') שהעלה שם דבר חדש להפוסקים דיום י"ד קובע גם לעשותו למוקף בן יומו היינו דוקא יום י"ד אבל בט"ו לא יחשב למוקף בין יומו וטעמא יהיב משום דכל עיקר ריבויא דקרא דישיבת יום אחד משוי ליה כאחד מבני העיר על יום י"ד נאמר דפרוז בן יומו נקרא פרוז ובבן כרך שהלך לעיר הכתוב מדבר, אבל לדין מוקף בן יומו לא כתיב קרא כלל ורק מסברא ילפינן ומבנין אב דמוקף בן יומו קרוי מוקף כשם שפרזי בן יומו קרוי פרוז ולכן די לבא מן הדין להיות כנדון דרק יום י"ד הוא ניהו הקובע, ורוצה לומר דאם בן עיר מתעכב בכרך רק ביום ט"ו לחוד ולא ביום י"ד, אין לו דין מוקף בן יומו, והפמ"ג מביא סמוכין לזה ואומר תדע דאל"כ אמאי לא כתבו הרא"ש והטור דין שבן עיר שהלך לכרך בליל ט"ו, ומסיק דיש חילוק בדין בין רש"י דס"ל דבשביל יום י"ד לא קרוי מוקף בן יומו ובין הרא"ש דלדידיה פטור בט"ו, ולפ"ד הפמ"ג הללו היה אפשר לומר דהיינו הוכחת הביאור הגר"א דמדקאמר הירושלמי דליל ט"ו מחייבו בדין מוקף שקורא בט"ו א"כ זה מוכיח כרש"י דמוקף אינו נעשה אלא בט"ו, דאי כהרא"ש דיום י"ד משוי ליה למוקף א"כ הו"ל למימר דביום ט"ו לא נעשה מוקף, ואמאי אומר הירושלמי דבליל ט"ו נעשה מוקף דהא לשיטת הרא"ש אמרינן דאין לך בו אלא חידושו דדין בן יומו לא נוהג אלא ביום י"ד בין לפרזים ובין למוקפים.
שאלה נוספת: האם הולכים אחר היכן שנמצא בפועל או אחר כוונתו (ע' קונטרס של הרב פראנק, תחילת סי' א' בסי' ב' ובהר צבי ח"ב סימן קיט):
דבר זה הוא ג"כ פלוגתא דרבוותא ותליא באשלי רברבי, שיטת רש"י נראה דס"ל דבגורמי הקביעות רק המעשה הוא העיקר. ואם בפועל נשאר בכרך או בעיר אף דמחשבתו ודעתו אחרת היה וגמר אמר שלא להשאר כאן ביום הפורים כל חד וחד כפי מקומו, לא אזלינן בתר מחשבתו כלל אלא בתר המעשה אזלינן ונעשה מוקף בן יומו או פרזי בן יומו, כל חד וחד כמו אנשי המקום שהוא שם וכסברא ראשונה שהזכרתי, וכדמבואר בלשון רש"י מגילה (דף יט ע"א) על הא דאמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, ופירש"י אם קודם עמוד השחר יצא מן העיר, הוא דקתני שא"צ לקרות בליל י"ד אע"פ שעודנו שם הואיל וביום לא יהיה שם אין זה אפילו פרוז בן יומו, וכ"כ עוד לקמן וה"ה לבן עיר שהלך לכרך אם עתיד לחזור בליל ט"ו שלא יהא שם ביום ט"ו לא הוי מוקף ליומו וקורא בי"ד כחובת מקומו, עכ"ל רש"י, ומפורש דלא אזלינן בתר מחשבה שהרי רש"י מדייק ואומר שלא יהא שם ביום ט"ו, דמשמע הא אם היה נמצא שם ביום ט"ו כגון שנאנס או נמלך לא היה קורא ביום י"ד, אבל הרי"ף כתב, אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד ונתעכב ולא חזר, ומפורש בדברי הרי"ף דשיטתו הוא דאזלינן בתר מחשבה ודעתו דמעיקרא. ואף שבאמת נשאר בכרך, מ"מ מחשבתו מוציאתו מדין בן כרך ומעמידו על דינו כבן עיר להתחייב במקרא מגילה ביום י"ד, ובעהמ"א משיג על הרי"ף וכתב עכוב זה מאן דכר שמיה אלא הכא נקטינן פירושא דמימרא דרבא וכו' יעו"ש דס"ל בפשיטות דלא אזלינן בתר מחשבה אלא בתר מעשה, והרמב"ן במלחמות והראב"ד בהשגותיו על בעהמ"א קיימי בשיטת הרי"ף דאזלינן בתר מחשבה, וז"ל הרמב"ם (הל' מגילה פ"א ה"י) בן עיר שהלך לכרך או בן כרך שהלך לעיר אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר קורא כמקומו, ומפורש דהרמב"ם נקט להלכה כשיטת הרי"ף דתליא במחשבתו גרידא, ומחשבתו משוי ליה שיהא נמנה בין אנשי המקום שיצא משם, וכן העתיק בשו"ע (תרפ"ח) בדיוק את כל לשון הרמב"ם דבתר מחשבה דמעיקרא אזלינן.
לשון הרי"ף "ונתעכב ולא חזר", היינו שזה תלוי בכוונתו ולא במעשיו כמ"ש, אלא לא מבואר אם תלוי בכוונתו כשיצא מביתו או כוונתו בליל י"ד. והר"ן כתב שאם דעתו בליל ארבעה עשר להתעכב ליל ט"ו. משמע שאמנם תלוי בט"ו, אבל הקובע הוא דעתו בליל י"ד. והרא"ש כתב שקובעת דעתו כשיצא מביתו.
כמי סובר הרי"ף, כרש"י או כרא"ש? לפי פשט דברי קאי על בן עיר שהלך לכרך, וכן הבין את דבריו בחידושי אנשי שם וראב"ד.????? וא"כ זו הדרך הראשונה של הכסף משנה. אבל הר"ן פירש שרי"ף כרש"י, ומה שפתח "בן עיר שהלך לכרך" פסקא דמתני' קאי. פירוש: הרי"ף לא כתב את כל המשנה אלא את תחילת הדיבור והמשיך בדברי רבא, ואילו המדפיס הכניס את כל המשנה לפני הקטע "בן עיר שהלך לכרך" במקום לכתוב את המשנה בהמשך לדיבור זה, והאמת שהרי"ף לא התכוון לכתוב על מה קאי רבא. ובגר"א משמע שהרי"ף כרא"ש והרי"ף קאי על כל המשנה ולכן הביא הרי"ף את הפסקה הראשונה במשנה.
האם אדם יכול להתחייב פעמים?
סתירה בדברי המאירי, אם יכול אדם להתחייב פעמים. ע' לשון המאירי:
בן כפר שהיה יום הכניסה שלו ביום י"ג והיה בעיר בליל י"ג אפי' היה דעתו לצאת משם קודם י"ד אין יום קריאה שמטעם יום הכניסה חשוב כל כך שיהיה הדבר תלוי בדעת חזרה אלא כל זמן שיתעכב קורא עמהם שאין דין כפר אלא למי שהוא בכפר אבל בזמן שהוא בעיר אין לו דין כפר כך נראה לי ושאר המפרשים פרשוה בבן כפר שקרא ביום הכניסה שלו ובא לו אחר כן בעיר בלילי י"ד שאע"פ שדעתו לחזור באותה הלילה עצמה קורא עמהם ואין הדברים נראין לענין פסק ומ"מ בן עיר שקרא בעירו ובא לו אחר כן לכרך אין בו שום חיוב לדברי הכל ובן כרך שהלך לעיר ונעשה פרוז בן יומו וקרא עמהם ואח"כ חזר למקומו חוזר וקורא במקומו שאף הוא חזר לדין מוקף וכן כתבוה חכמי הדורות בשם תלמוד המערב לפי מה שהם מפרשים בה אלא שאין בה הכרח.
הסבר הרב פראנק שלכאורה דברי המאירי נסתרים מירושלמי ועוד שהם סותרים את עצמם. וכתב הרב פראנק:
וכבואי אל העיון היה נראה לי דגם לבתר דילפינן מיתורא דקרא דפרוז בן יומו קרוי פרוז וממילא דה"ה דמוקף בן יומו קרוי מוקף יתכן דאע"פ שבן יומו נתרבה לדין מוקף מ"מ אינו כמוקף ממש לכל דבריו, כי עדיין יש איזה הבדל לדינא ביניהם ודינו כמוקף ואינו כמוקף לגמרי והסברא מסייעני דמכיון שדין זה חידוש הוא שחידש הכתוב דבן יומו דינו כאנשי העיר שבא לשם, שזה בנגוד לשאר דינים המשתנים ממקום למקום דקי"ל שההולך ממקום למקום הוא נדון כאנשי המקום שיצא משם כמבואר בשו"ע (סי' תס"ח) וכאן חידש לנו יתורא דקרא דבשביל יום אחד דינו כמוקף, ולכן מסתבר דאין לך בו אלא חידושו ואמרינן דלא ריבה הכתוב לבן יומו לחיוב מגילה כאנשי המקום שהוא שם אלא בכה"ג שהוא עדיין לא יצא יד"ח מקרא מגילה וכענינא דקרא דבבן כרך שהלך לעיר הכתוב מדבר, שהוא עדיין לא יצא יד"ח מקרא מגילה, והבו דלא לוסיף עלה, ונאמר דמי שכבר יצא יד"ח שוב לא יתחייב בשביל דין מוקף בן יומו, דזה לא מצינו שהכתוב יחייב מוקף בן יומו לקרוא שנית אחרי שכבר יצא, והדר דינו שהוא כאנשי העיר שיצא משם כדקי"ל בכל דיני התורה שכל שדעתו לחזור אין נותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם. ולפ"ז הני מימרות של המאירי מתאימות וצדקו יחדיו: דבן עיר שקרא בי"ד כדינו ואח"כ הלך לכרך בליל ט"ו לא מתחייב לקרוא ביום ט"ו כמוקפין וכמו שנתבאר דלא אתרבאי מוקף בן יומו אלא כשעדיין לא יצא וכגון שהיה נמצא בכרך מתחלת יום י"ד אבל זה שכבר יצא יד"ח בעירו כדינו אין דין בן יומו מחייבו שנית, אבל בן כרך שהלך לעיר וקרא שם ביום י"ד מדין פרזי בן יומו וחזר בליל ט"ו למקומו בכרך, קורא שנית במקומו בט"ו אף שכבר יצא, דבכה"ג שהוא באמת בן כרך אין אנו זקוקים לריבויא דקרא כדי לחייבו במגילה דלאו מוקף בן יומו הוא אלא כמוקף גמור, ולכן שוב לא תחלוק בו בין יצא ובין לא יצא, ומדויק מאד לשון המאירי בן עיר שקרא בעירו ובא לו אח"כ בכרך פטור אבל בשלא קרא בעירו חייב בכרך".
ולפי הסברו מובן מדוע הירושלמי עוסק ב"עקר דירתו" ולא בכל בן כרך שהלך לעיר. ע' שם.
אלא שלפי זה צריך תיקון בהבנת ראית הגר"א שהרי לא יתכן שראיתו מהא שמתחייב פעמים. שהרי זה יתכן בעוקר דירתו וזה אליבא דכ"ע על פי הרב פראנק. אלא ראיה הגר"א היא מהא שהירושלמי כתב שבן כרך שעקר דירתו נפטר כאן וכאן. וזו ראיה לרש"י שלגבי ט"ו יום ט"ו הוא הקובע. וכתב שם:
ולכן נראה דהוכחת ביאור הגר"א לאו מרישא הוא אלא כונתו לסוף דברי הירושלמי דקא מסיים ובן כרך שעקר דירתו בליל ט"ו נפטר כאן וכאן ובביאור הגר"א חסר תיבת וכו', ור"ל דמדמסיים נפטר כאן וכאן שפיר מוכיח דישיבת יום י"ד בכרך לא משוי ליה למוקף דאי להרא"ש דבן עיר שהוא בכרך ביום י"ד נקבע למוקף בן יומו א"כ קו"ח לבן כרך עצמו שהיה ביום י"ד בכרך (שם ס"ק י"א) שמסיים וכ"ש בן כרך, דאם נאמר שהגר"א מתכוין להוכיח מהרישא, מבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו, לא מובן כלל מה שאמר וכש"כ בן כרך.
ע' ספר פרוזים ומוקפים, הרב פלקסר, סימן ב' סעיף ו' הנ"פ העולות מדרי הרב פראנק. ושם הסביר אחרת את המאירי, עיי"ש שמיירי בחוזר באותו לילה ולכן לא מתחייב. ודברי המאירי הם המשך למה שכתב קודם לגבי בן כפר שחוזר באותו לילה. ולדעתו בן עיר שקרא בעיר והלך לכרך חייב שוב ובברכה. והביא שם את דעת החזון איש י"ל שבא לארץ ע"פ סברת החכם צבי עיי"ש ווונים. ודעת הרב פראנק שפטור.
וע' הרב פלקסר ע' לז שדחה את הרב פראנק, וכן הגרש"ז, עיי"ש משום שהמאירי מיירי במי שיוצא לפי השחר שהרי קביל את זה לבן כפר שבא לעיר וכתב "ומכל מקום…" היינו שמיירי באותו אופן.
נפ"מ בשנת תשס"ה של פורים משולש: האם ניתן לסמוך על שיטת המאירי לפי הסבר הרב פראנק ולא לקיים סעודת פורים ומשלוח מנות ביום ראשון לבן עיר שהיה בירושלים בשבת. הרבה אחרונים כתבו שניתן לסמוך, ע' פורים משולש לרב שטרנבוך ופורים משולש לר' שריה דביליצקי, והובאו אצל הרב פלקסר בפרק העוסק בזה.
נספח – לשון הטור:
בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם כשהלך היה דעתו לשוב לביתו בליל י"ד קודם שיאור היום קורא כבני מקומו אף אם נתעכב שם ואם אין דעתו לשוב עד שיאור יום י"ד קורא כבני המקום שהלך שם כיצד בן כרך שהלך לעיר אם היה דעתו לשוב למקומו בליל י"ד קורא כבני מקומו אפילו אם נתעכב אח"כ בעיר אבל אם דעתו לעמוד שם מקצת י"ד כיון שדעתו לעמוד שם מקצת היום של זמן קריאתו חל עליו זמן חובת קריאתן וקורא עמהן וכן בן עיר שהלך לכרך אם דעתו לשוב לביתו בליל י"ד קודם שיאור היום קורא כאנשי מקומו אבל אם היה דעתו לעמוד שם מקצת י"ד כיון שלא היה דעתו לשוב למקומו בזמן חובתו אנשי מקומו נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונחשב כבני המקום שעמד שם להתחייב בזמן קריאתם".
באשר לדעת החזון איש, יש סתירה בין סימן קנ"א וקנב-ג וע' במפתחות שכתב ללכת אחר קנג שהיא אחריניתא וניתן להתחייב פעמים אף אם בליל י"ד היה פרוז
דעת הרב קאפח שאם היה בשבת ערב פורים בירושלים, אין זה נקרא נתעכב באונס כיון שהיה ידוע לו שבע"כ יהיה בליל פורים בירושלים. (הרב ז.ב.ש)
-
מנחת שלמה ח"א סימן כג:
א) לפי מה שהכריעו הפוסקים כהירושלמי דבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו נתחייב כאן וכאן וכן בן כרך שעקר דירתו בליל ט"ו נפטר מכאן ומכאן, היה נלענ"ד דכמו שלענין שבת ושאר הדברים התלוים בזריחת השמש אמרינן דכך שורת הדין שהולכים רק לפי מקומו ושעתו ואם אחד נמצא סמוך לקו התאריך אשר תחלת המזרח וקצה המערב נפגשים וכידוע דבשעה שאצל בני המזרח מתחיל ליל שבת אזי לשכנו הקרוב אליו מעבר לגבול מתחיל רק ליל עש"ק ופשוט הדבר דאף זה שכבר קידש על היין ושמר ליל שבת כהלכתו מ"מ אם עבר אח"כ מעבר לגבול מזרחה אשר שם עדיין יום ו' בבקר ודאי שלעת ערב הוא חוזר ומקדש וכן להיפך משום דבין לקולא ובין לחומרא הולכים רק אחר המקום שהוא שם, וכן מי שאכל כזית מצה בליל התקדש הפסח ולמחר עבר לקצה המערב אשר שם עדיין י"ד בניסן מסתבר דבליל ט"ו חוזר ומתחייב באכילת מצה, ודומה לבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו לכרך דנתחייב כאן וכאן וכן להיפך אם ביום י"ד בניסן פנה לתחלת המזרח ונכנס למקום אשר שם כבר יום ט"ו בבוקר נפטר לגמרי מאכילת מצה והו"ל מעוות שאינו יכול לתקון וכמו בן כרך שעקר דירתו בליל ט"ו לעיר דנפטר כאן וכאן כיון שגם בפורים גזרה תורה דזמנו של זה לא כזמנו של זה ובשעה שהפורים נגמר אצל הפרזים רק אז הוא מתחיל אצל המוקפים וכמו"ש הראשונים בפ"ק דיבמות ובריש מס' מגילה דאין כאן אגודות אגודות אלא דברי שלום ואמת כיון דשניהם מודים זה לזה אלא שהמקום גורם לכל אחד ואחד להתחייב בזמן אחר, ונמצא לפי"ז דהעובר מעיר לכרך ומכרך לעיר אף אם גם עבר באמצע היום הי' צריך לילך בכל עת ובכל שעה אחר המקום שהוא נמצא שם בין לחיוב ובין לפטור, רק כיון דכתיב היהודים היושבים בערי הפרזות קים להו לרבנן דהוי נמי חובת גברא אקרקפתא דגברא, (ואילו הי' כתוב במגילה רק היהודים היושבים ולא הי' כתוב כלל היהודים הפרזים היינו אומרים דאין קורין בי"ד אלא בשעה שהוא עדיין בעיר ולא לאחר שכבר הלך ממנה אבל השתא דכתיבא נמי היהודים הפרזים אמרינן דע"י זה שישב בתחלת היום בעיר פרוזה כבר חל עליו לענין פורים שם של יהודי פרזי וקורא את המגילה גם לאחר שהלך מעיר לכרך, ולשיטת מרן הגרצ"פ פראנק (שליט"א) זצ"ל קשה מנלן דקרוי בשם פרזי גם לאחר שעקר לגמרי דירתו או חזר לכרכו שהוא עיקר מקומו וקביעתו והוי ממש בן כרך גמור והרי אפשר דלא רבי קרא לחייב פרוז בן יומו אלא בשעה שהוא עדיין בעיר פרוזה ולא כשחזר לכרכו ונעשה ממש בן כרך) ובן עיר שהלך לכרך ביום י"ד שפיר קורא כמקומו אף בהיותו בכרך משום דכל שהיה פרוז בתחילת הלילה וגם בתחלת היום הרי הוא נקרא בשם יהודי פרזי וחל עליו חובת גברא של שמחת פורים ולקרוא את המגילה בי"ד בכל מקום שהוא וכן בן כרך שהלך לעיר ביום ט"ו שפיר קורא בט"ו כמנהג מקומו משום דכמו דאיכא חובת גברא על פרזי לקרוא בי"ד גם בכרך כך איכא נמי חובת גברא על בן כרך וגם בהיותו בעיר דינו כמוקף וקורא בט"ו, ואף שמצד הסברא הי' אפשר לומר דבעינן תרתי למעליותא שיהיה "פרזי" כלומר שיהיה בן עיר פרזי וגם "יושב" שם ביום י"ד ולפי"ז בן כרך שנמצא כל יום י"ד בין הפרזים לא יתחייב כלל בי"ד אף אם דעתו לחזור רק לאחר זמן כיון דלאו בן עיר פרזי הוא, ברם קים להו לחז"ל דלא אזלינן כלל אחר האדם אם הוא פרזי או לא אלא גם בן כרך היושב בי"ד בעיר פרוזה אע"פ שלא דר בה י"ב חודש אפ"ה נקרא פרוז וחל עליו שם פרזי היושב בעיר פרוזה וכמו"ש החת"ס בחאו"ח סי' קצ"ד בשם שליח ציון משום דהכי הוה מעשה בשעת הנס בבני שושן שהיו אז במקומות אחרים נחו עמהם מאויביהם בי"ד ובני פרזים שהיו אז בשושן לא נחו עד ט"ו בו ע"ש. ↑
-
מה ששנינו כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר כפרים ועיירות גדולות בארבעה עשר.
אני תמה מאד מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות ישראל אגודות במצוה הזו, ואע"ג דליכא הכא משום לא תתגודדו דהו"ל שני בתי דינים בשתי עיירות כדאיתא בפ"ק (דיומא) [דיבמות] מ"מ לכתחלה למה חלקום לשתי כתות, ועוד היכן מצינו בתורה מצוה חלוקה בכך והתורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ושמא י"ל לפי שנעשה הנס בשושן בי"ד ונוח שלהן היה בחמשה עשר קבעו לחמשה עשר יום ביום שהתחילו בו, ולפי שעיקר הנס היה בשושן קבעו עמהן מקומות הנכבדין דהיינו כרכין המוקפין, ושאר כל עיירות שהיה הנס שלהן בי"ג ונוח שלהן בי"ד קבעוהו ביום שלהן שהתחילו, כדרך שאירע להם כך קבעו אותם. ואין טעם זה מתוק וטוב בעיני, לפי שהיה עיקר הנס לשושן עצמו ביום י"ג והנה ראוי שיהיה להם י"ד יום טוב עם כל ישראל אע"פ שעשו בשנת הנס יום טוב בט"ו, או שיהיה לשושן יום טוב בי"ד וט"ו הואיל ונעשה בהם נס. ↑