ב"ה תענית אסתר תשע"ד
"וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה – מסירות הנפש של מרדכי"
אסתר ג
(ב) וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה:
(ג) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ:
(ד) וַיְהִי בְּאָמְרָם \{כְּאָמְרָם\} אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי:
יש לברר:
1. האם יש איסור עבודה זרה בהתשחוייה לאדם שעושה עצמו עבודה זרה?
2. האם יש איסור השתחוויה לעבודה זרה כשהוא עצמו אינו מאמין בה?
3. האם ניתן להחמיר אם על פי דין אין זה עבודה זרה?
4. האם היתה זו שעת גזירה?
ספר המצות מצוה ט:
והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו (אמור כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית' ואמונת יחודו. כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג) בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה אבל פחדו הכל ולא נצטותה מצוה זו אלא למעמד הגדול ההוא שפחד ממנו העולם כלו והיה בו ראוי שיפורסם הייחוד ויגלה ברבים בעת ההיא.
א
ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנד
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, אמרו לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב מה ראית לבטל קלבסים של מלך, אמר שאני יהודי, א"ל והרי מצינו אבותיך שהשתחוו לאבותיו שנאמר וישתחו ארצה שבע פעמים, א"ל בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחוה ואני בן בנו שנאמר איש ימיני, וכשם שלא כרע אבי כך אני איני כורע ולא משתחוה: ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם, רבי יוחנן בשם רבי בנימין בניה של רחל נסן שוה וגדולתן שוה, נסן שוה שנאמר ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ויהי כאמרם אליו יום ויום, וגדולתן שוה ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו, וכאן ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי וגו' וישם רביד הזהב על צוארו, ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, להלן וירכב אותו במרכבת המשנה, וכאן והרכיבהו על הסוס, א"ל מרדכי משה רבינו הזהירנו בתורתו ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, וישעיה אמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, אמרין ליה ונימר לו להשמיד להרוג ולאבד, אמר להון א"ל, ויגידו ליה. רבי בנימין בר לוי אמר איסגנטריני של הקדוש ברוך הוא אני וכי איסגנטרין משתחוה להדיוט:
ובמסכת מגילה י' ע"ב:
רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס תחת הנעצוץ תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה דכתיב ובכל הנעצוצים ובכל הנהללים יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דכי.
וכן בגמ' יט ע"ב שמרדכי איקני בהמן על שעה עצמו עבודה זרה.
האפשרות שאדם יהיה עבודה זרה מתוארת ברמב"ן שמות בעשרת הדברות, כ:
וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאד כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא ג"כ יחשוב כי בהדבק מחשבתם בו תוסיף לו הצלחה בכח נפשותיהם המכוונות אליו. וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו (שמו"ר ט ז), ודעת סנחריב שאמר הכתוב במחשבתו אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה יד יד), וחירם וחביריו שעשו עצמם אלוהות, כי היו רשעים לא שוטים גמורים:
לכאורה לפי משמעות דברי הרמב"ן אדם שעובדים אותו אינו יכול להיות ע"ז ממש, אלא שאנשים היו חושבים כי "בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו", "כי היו רשעים לא שוטים גמורים". ואם כן מרדכי שהחמיר ולא כרע, צריך לומר שהחמיר ממידת חסידות. ולהלן נדון האם בדבר שנאמר בו יעבור ואל יהרג יכול אדם ליהרג ולמסור את נפשו.
ב
האם מרדכי היה חייב למסור עצמו ולא להשתחוות להמן או שזו היתה חומרה?
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה שולל אפשרות כזו. ע' פרק ה' הלכה ד':
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם.
אבל באגרת השמד כתב הרמב"ם, לגבי מי שכופין אותו להודות בפה ולא לעשות מעשה עבירה, שאינו חייב למסור את עצמו על דיבור בלבד. וכתב:
וכל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש לא יאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב, ויש לו שכר גדול לפני השם, ומעלתו במעלה עליונה, כי הוא מסר עצמו לקדושת השם יתברך ויתעלה, אבל מי שבא לישאל אותנו: אם יהרג או יודה? אומרים לו שיודה ולא יהרג.
וזה סותר למה שכתב במשנה תורה.
מכל מקום גם לפי מה שכתב במשנה תורה שאסור למסור את עצמו, כתב הנימוקי יוסף במסכת סנהדרין, והביאו בית יוסף יורה דעה סי' קנז:
ונמוקי יוסף בסוף פרק בן סורר ומורה (יח.) כתב כדברי הרמב"ם ז"ל ומכל מקום כתב שאם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה השם ולאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן (פסחים נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פירוש ולא השתחוו לצלם והרי לאו עבודה זרה היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה עבודה זרה היה קידוש השם במה שעשו. ואמרינן נמי במדרש (ויק"ר פל"ב אות א) מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו מוסרין עצמם על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך אפילו בשעת השמד כיון שבידן להעביר ולבטלם אלא דאפילו הכי היו נהרגין מפני שהיתה השעת צריכה לכך:
היינו שאפילו לדברי הרמב"ם, אדם גדול יכול למסור את עצמו על קידוש השם. ואם ואם כן גם מרדכי היה יכול למסור את עצמו.
ג
אלא שלכאורה הדברים מפורשים בגמרא סנהדרין סא ע"ב:
איתמר העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה רבא אמר פטור אי קבליה עליה באלוה אין אי לא לא סימן עב"ד ישתחו"ה למשי"ח ואמר אביי מנא אמינא לה דתנן העובד עבודה זרה אחד העובד כו' מאי לאו אחד העובד מאהבה ומיראה ורבא אמר לך לא כדמתרץ רבי ירמיה אמר אביי מנא אמינא לה דתניא לא תשתחוה להם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך יכול אפילו נעבד כהמן תלמוד לומר ולא תעבדם והא המן מיראה הוה נעבד ורבא כהמן ולא כהמן כהמן דאיהו גופיה עבודה זרה ולא כהמן דאילו המן מיראה והכא לאו מיראה
ופרש רש"י שם:
נעבד כהמן – שעשה עצמו עבודה זרה כדאמר במגילה (יט, א), דאי לאו הכי לא הוה מרדכי מתגרה בו והיה כורע ומשתחוה לו.
והא המן – מיראת המלך הוו פלחי ליה, כדכתיב (אסתר ג) כי כן צוה לו המלך – וקתני דלא.
ודלא כהמן – דקתני יכול אפילו נעבד כהמן לאו למיסר מיראה, אלא למיסר אדם הנעבד לשם עבודה זרה שלא מיראה למסגד ליה בסתמא, והאי דנקט המן – משום דעשה עצמו עבודה זרה הוא.
משמע בגמרא שלולא היה מיראה, היה אסור להשתחוות להמן. אלא שכיון שזה מיראה היה מותר להתשחוות,[1] או שאין חיוב מיתה על התשחוויה מיראה (על פי תוספות). ואם כן לרבא פטור על השתחויה למן.[2]
ובתוספות שם ד"ה רבא הקשו "רבא אמר פטור – אף על גב דבפ' בן סורר ומורה (לקמן דף עד.) אמר בעבודת כוכבים יהרג ואל יעבור י"ל נהי דחייב למסור עצמו לכתחלה מ"מ היכא דלא מסר את עצמו לא מיחייב מיתה", ואם כן לשיטת התוספות הפטור כאן הוא רק מחיוב מיתה אם לא מסר עצמו. אבל חייב למסור את עצמו ליהרג על זה.[3]
וצריך לומר לשיטת התוספות שס"ל שלולא דינו של רבא, אם עובר גם באונס על עבודה זרה חייב מיתה. ורק משום שהעובד הוא מיראה ואהבה, פטור.[4] אבל מכל מקום העולה מדברי התוספות שאכן מרדכי היה צריך למסור את עצמו מעיקר הדין.
אבל לפי מהלך שני בתוספות אין זה כך:
וי"מ הא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם עבודת כוכבים והכא איירי בעבודת כוכבים שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהמן.
היינו, שכאן בסוגיה לא מדובר על עבודה זרה ממש אלא מאהבה ומיראה, היינו שאף אחד לא עובד את זה אלא משום ציווי המלך לכבודו (ע' ריטב"א שבת ע"ב ע"ב). אמנם לפי זה דחוק הפשט בבריתא.
לפי זה אין דין יהרג ואל יעבור באדם כמו המן שעשה עצמו עבודה זרה. ועל זה הקשו התוספות בסוף:
וא"ת לרבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמר במדרש שהיו צלמים על לבו אי נמי משום קידוש השם כדאמרינן בירושלמי דשביעית (פ"ד) כגון פפוס ולוליינוס אחים שנתן להם מים בזכוכית צבועה ולא קיבלו.[5]
אם כן לפי תירוץ ראשון, האיסור היה בגלל הצלמים על ליבו, ונראה שזה חומרא שהרי אינו משתחווה לצלמים אלא לאדם. וראה את תשובת תרומת הדשן בנדון [6] וכן פסק הרמ"א שו"ע יורה דעה קנ סעיף ג' ברמ"א:
שרים או כהנים שיש להם צורת עבודת כוכבים בבגדיהם, או שנושאים צורת חמה לפניהם כדרך הגמונים, אסור להשתחות להם או להסיר הכובע לפניהם, רק בדרך שאינו נראה, כמו שנתפזרו מעותיו; או שיקום לפניהם קודם בואם. וכן יסיר הכובע וישתחוה קודם בואם (ת"ה סימן קצ"ו /קצ"ז/) ויש מקילין בדבר הואיל וידוע שגם העובדים עבודת כוכבים אינם מסירים הכובע או משתחוים לעבודת כוכבים, רק להשר (שם בשם ר"י מאפנו"ם ומהרי"ו). וטוב להחמיר כסברא הראשונה.
אורח חיים קיג, ח במחבר:
המתפלל ובא כנגדו נכרי, ויש לו שתי וערב בידו, והגיע למקום ששוחין בו, לא ישחה, אף על פי שלבו לשמים.
ולתירוץ שני, נראה שיש כאן מצות קידוש השם למרות שאין כאן דין יהרג ואל יעבור. ואם כן מעיקר הדין היה מרדכי צריך שלא להתשחוות.
אלא שלפי תירוץ שני יוצא, שכשאינו מקבל באלוה, האיסור להשתחוות הוא רק מדין קידוש השם. ולפי זה בצנעה וכשאינו כופהו לעבוד, אין כאן איסור, לכאורה.
מכל מקום לא מצאנו מי שמתיר לגמרי באופן שאינו מקבלו באלוה.[7] ומה שמצאנו בגמרא בכריתות דף ג' ע"א:
שגגת עבודת כוכבים היכי דמי אילימא דעמד בבית עבודת כוכבים וסבר בית הכנסת היא והשתחוה הרי לבו לשמים ואלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי דקבליה עליה באלוה בר סקילה הוא ואי דלא קבליה באלוה לאו מידי הוא אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר אלא באומר מותר…
רש"י מסכת כריתות דף ג עמוד א
הרי לבו לשמים – דאי נמי בבית עבודת כוכבים השתחוה לשמים לאו איסורא עבד וליכא חטאת.
ה"ג אי דלא קבליה עליה באלוה לאו כלום הוא – דכיון דלא נעשה לשם עבודת כוכבים השתחואה דידיה לאו כלום היא.
אלא – השתחוה לעבודת כוכבים מאהבת אדם ומיראת אדם דסבר מותר לעבוד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה וזדון מלאכות קרי משמתכוין לעבוד.
נראה שפירוש הגמרא שם, הוא שאין כאן גוי שאונס לעבור ואין כאן שאלה של קידוש השם ולכן "לאו מידי הוא".
ולפי דברים אלו צריך להבין גמ' מגילה יב.
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו
"הם לא עשו אלא לפנים", היינו אליבא דרבא שאין חיוב אם לא מקבל אותו לאלוה. ואף על פי שאסור, וחייב למסור את נפשו, אבל אין לחייבם על כך, כיון שלא השתחוו לשם אלוה. וגמרא זו אינה אליבא דאביי, שלשיטתו יש עונש על כך.
בכל אופן, לפי דברים אלו מרדכי לא החמיר אלא עשה כעיקר הדין! אלא שעל עצם גישת התוספות שאף שלרבא אין חיוב אסור ועל זה קאי יהרג ואל יעבור יש לברר מגמרא כריתות.
אלא שלפי דברים אלו גם מרדכי היה חייב לסרב, משום קידוש השם. וכן חנניא מישאל ועזריה, אף שכתבו התוספות בכתובות שזה לא היה צלם ממש, אבל היו חייבים משום מצות קידוש השם.
תוספות מסכת כתובות דף לג עמוד ב
אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא – תימה מנא לן דהא אמרי' בהרואה (ברכות סא:) כשהוציאו את ר"ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך אלמא משמע דבכל נפשך מיירי אפי' היו מייסרין את האדם ביסורין קשין דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל וכ"ש לנגודי ואור"ת דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ"כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה והיינו דכתיב (דניאל ג) לאלהך לית אנן פלחין ולצלם דהבא די אקימת לא נסגוד משמע שהצלם לא היה תופס באלהות ומיהו פלחו לצלמא משמע שהצלם היה עבודת כוכבים מדקאמר פלחו.
וכתב פני יהושע מסכת כתובות דף לג עמוד ב
ואכתי יש לדקדק דאפילו אם היה הצלם דנבוכדנצר ע"ז ממש אכתי כיון שלא גזר נבוכדנצר אלא להשתחוות לצלם מנלן דבכה"ג מחוייב למסור עצמו אפילו לבו לשמים, הא אמרינן בסנהדרין (דף ס"א ע"ב) דחזא אנדרטא וסגיד לה הרי לבו לשמים ולפי"ז דלמא קרא דבכל נפשך לא איירי אלא במקבלו לאלהות בפיו דאתי דיבור ומבטל דברים שבלב אבל בהשתחויה דהכל תלוי בלב כדאמרינן הרי לבו לשמים וכ"ש כה"ג דהכא שאחר כל היסורים לא רצו להשתחוות כי אם בנגדא שאין לה קצבה. א"כ הרי ניכר לכל דאין לבו לעכו"ם מנ"ל דחייבין לסבול אפילו יסורין שאין להם קצבה. וצ"ל דמ"מ כיון דשייך ביה מיהא חשש שמץ ע"ז להרואים לא גרע מהא דאמרינן שילהי פרק בן סורר [סנהדרין ע"ד ע"ב] דעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים אינהו וכל אביזרייהו יהרג ואל יעבור וממילא דבע"ז אפילו ע"י יסורין כדילפינן מבכל נפשך:
הרי שלדעת הפני יהושע יש כאן דין אביזרייהו אף אם לא קיבל עליו באלוה.
- ובראשונים נחלקו בפירוש הדברים. לרש"י ותוספות ורמב"ן, הכוונה היא לאהבת אדם ויראתו אלא שנחלקו בעלי שיטה זו האם הכוונה דוקא ליראה מפני סכנת נפשות, כדברי רבינו דוד הומובאים בחידושי הר"ן או שהכוונה היא אף ליראה מפני נזק בעלמא כדברי הרמב"ן וריב"ש שהובא בכסף משנה. לשיטת רבנו חננאל, רב האי גאון ורמב"ם, מדובר על אהבה ויראה כלפי הע"ז עצמה שאוהב את צורתה או ירא רעה העלולה לבא עליו מהע"ז. ↑
- וברמב"ם בספר המצות שם כתב: "ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה" הרי שצריך למסור את הנפש גם אם לא מאמין כשמשתחווה. ולכאורה אלו דברי אביי. אלא שלפי התוספות שם גם לרבא יהרג ואל יעבור אלא שפטור. ↑
-
ומחידושי הר"ן כאן משמע שלרבא צריך למסור את נפשו מדין אביזרייהו של ע"ז:
"ואף על גב דקי"ל כרבא דפטור דאין חייבין עליה מיתה וחטאת מ"מ מענין ע"א הוא ואף על גב דפטור אסור לעשות כן דבע"א ובכל אביזרהא קי"ל בפ' בן סורר ומורה יהרג ואל יעבור." ↑
- אבל זה לא היה שעת שמד, ע' לחם משנה, משום שהגזירה לא היתה לישראל בלבד. ↑
- וכן כתבו התוספות בשבת ע"ב ע"ב. ↑
-
תרומת הדשן סימן קצז
/שאלה זו מסומנת בסוף הספר בהשמטות כשאלה קצ"ו/ שאלה: כומר תקיף או שר שיש לו צלם או שתי וערב קבוע בבגדו או בכובע, ובא יהודי כנגדו לכבדו להשתחות לו ולהסיר מצנפתו מפניו, שרי או אסור?
תשובה: יראה דטוב ליזהר ולמנוע בכל היכולת מלהשתחות נגדו בכה"ג. דהשתחויה היא מן העבודה שחייב עליה כרת ומיתות ב"ד לכל ע"ז שבעולם אפי' אינה עבודתה בכך. וכן זכורני בימי חורפי שהכומר מפראוסי"ן שהיה בווינ"א ממונה על כל הנכסים שהיו שם בפראוסי"ן, וכל אותן הכומרים שתי וערב קבוע להם בסרבולים, כשהיו היהודים באים אצלו בשביל עסקיהם ידע שלא יכבדוהו בעבור התועבה שכנגדו בפניו, היה רגיל לכפול הסרבל ולכסותה כדי שיוכלו לכבדו. אמנם מצאתי ממש כנדון זה העתקה תשובת מהר"ר יצחק מאופנהיים וז"ל: על אודות הכומרים שיש להם צלם קבוע לפניהם בבגדיהם אם מותר לקום בפניהם ולהסיר הכובע? נראה לי שמותר להשתחות /להשתחוות/ להם ולקום מפניהם ולהסיר הכובע נגדיהם, מאחר שאין עושין עצמן ע"ז ואינם נעבדים אלא מפני גדולתן שהם שרים, לא מפני שתי וערב שלהם. וראי' מפ' ד' מיתות דקאמר להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך, יכול אדם נעבד כהמן, ת"ל לא תעבדם. אלמא מותר להשתחות למי שאינו נעבד. אבל מ"מ יעצים עיניו בכל היכולת, או יקום טרם בואם עכ"ל. והיינו ממש כמו שאלותינו.
ואעפ"י שנראה לחלק בראייתם ואיכא למימר דודאי שרי להשתחוות לאדם שאינו נעבד, ובלבד שאין לו צלם בפניו שלא יהא נראה כמשתחווה לצלם. והכי איתא בתוס' פ' כלל גדול /שבת דף ע"ב עמוד ב' ד"ה רבא/ לחד שינוי, דלהכי לא השתחווה מרדכי להמן אליבא דרבא דפטר עובדי ע"ז מיראה, אלא משום דשני צלמים היה לו להמן על לבו.
ובא"ז בהל' ק"ש כתב דאסור להשתחוות במודים בתפלתו כשהנכרי בא כנגדו עם שתי וערב. וכה"ג אמרינן פ"ק דע"ז /דף יב עמוד א'/ נתפזרו לו מעותיו לפני ע"ז לא ישחה ויטלם, דנראה כמשתחווה לע"ז ואם אינו נראה מותר. ומעין המושך מים לפני ע"ז לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחווה לע"ז ואם אינו נראה מותר. ופירש"י אינו נראה מותר כגון שפונה לאחוריו או לצדדין או כה"ג. ואף על פי דבשותה ומלקט מעות שנתפזרו לו שפיר יש לו לתלות שהוא שוחה ומשתחווה בשביל צרכיו ולא בשביל הע"ז, אעפ"כ אסור אא"כ שיהא אינו נראה בגוף השתחוויה. וה"ה בצלם בבגדו דאע"ג דיש לתלות דבשביל הגדולה משתחוה ולא בשביל הצלם לא שרי. ושמא י"ל דכשנתפזרו לו מעות ובשותה הואיל ולא שכיחי כולי האי לשחות ולהשתחוות בענין זה, ומאן דחזי ליה שוחה ומשתחווה לא מסיק אדעתיה דבשביל המעות או כדי לשתות שוחה, אלא סבור ודאי שלע"ז היא /הוא/ משתחווה דשכיח טפי מן האומות, לכך בעינן אינו נראה בגוף ההשתחוויה. אבל בנ"ד דרגילות הוא טובא להשתחוות לשרים ולשלטונים חשיב שפיר אינו נראה.
וצ"ע גבי הא דכתב לעיל משתי וערב הקבוע בבגדי השרים מפראוסי"ן, היה נראה להתיר בהן טפי מהא דכתב במרדכי ר"פ הצלמים בשם ראבי"ה, דשתי וערב שנושאים לזכרון לא מחמירין בהו. וכן אלו השרים אין להם שתי וערב אלא להודיע שהם מאותה המדינה. אמנם ההוא דמרדכי בשם ראבי"ה לא קאי אלא דאין לאסור אותו שתי וערב כדאסרינן צלמים שנעבדו, אבל לענין נראה כמשתחווה להם אפשר אין לחלק, הנראה לענ"ד כתבתי. ↑
-
וביד רמ"ה הקשה על רבא שאומר שאין חיוב אם לא מקבלה באלוה ממשנה ס ע"ב, ע' יד רמ"ה מסכת סנהדרין ס"א ע"ב:
אלא אי קשיא הא קשיא תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ואוקימנא ואף על גב דמיכוון לבזויה והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ואוקימנא אף על גב דקא מיכוון למרגמיה אלמא אף על גב דלא קבליה עליה באלוה חייב וכי תימא התם לענין קטלא דכיון דאתרו ביה וקא עביד כמאן דקבליה עליה באלוה דמי כי קאמר רבא בשוגג לענין קרבן הא מדקאמר אביי מנא אמינא ומייתי ראיה ממתני' דאחד העובד ואצטריך רבא לתרוצה כדרבי ירמיה מכלל דחיוב מיתה וחיוב קרבן בהא מילתא חד דינא הוא דאי לא תימא הכי הוה ליה לתרוצי ליה אמינא לך אנא חיוב קרבן ואת אמרת לי חיוב מיתה. ומסתברא לן דהתם נמי בסתמא קאי כגון דלא קבליה עליה באלוה בפירוש ולא גלי אדעתיה נמי דלא קבליה עליה באלוה דאע"ג דגלי אדעתיה דלמרגמי ולבזויה קא מיכוון חייב שהרי עבודתו בכך אבל היכא דגלי אדעתא דלא קבליה עליה באלוה פטור אלא מיהו עד כאן לא קאמר רבא אלא למיפטריה לבתר דעבד אבל לכתחלה יהרג ואל יעבור כדאיתא בסוף בן סורר ומורה: ↑