מחצית השקל

רמ”א בשו”ע סימן תרצ”ד סעיף א’:

חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים. הגה: י”א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר; ומאחר ששלשה פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן ג’ (מרדכי ריש פ”ק דיומא); ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה (מהרי”ל), וכן נוהגין בכל מדינות אלו; ויש ליתן ג’ חצאים גדולים במדינות אלו, כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו; ובמדינות אויטריי”ך יתנו ג’ חצי וויינ”ר, שנקראו ג”כ מחצית, וכן לכל מדינה ומדינה; ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה, ויש אומרים שנותנים מחצית השקל לצדקה מלבד ג’ מחצית אלו, ואין נוהגין כן.

לא מוזכר לתת שווי של מחצית השקל של תורה, אבל ע’ שו”ת יחווה דעת ח”א סימן פ”ו שכתב שלכתחילה לתת שווי של מחצית השקל.

ויש לשאול, האם המצוה לתת מחצית של המטבע או לתת שווי של מחצית השקל דוקא? השאלה היא גם על זמן שנוהג מחצית השקל מן התורה וגם על הזמן הזה.

רש”י פרשת כי תשא “מטבע של אש הראהו” לכאורה משמע שיש ענין בצורת המטבע ולא רק בשווי. נפ”מ: מי שאנוס ויש לו פחות ממחצית השקל, האם יתן מה שיש לו ויפרע חלק מחובו או שאין מצוה אלא בשם של מחצית.

רמב”ן על התורה : פרק ל’ פסוק טו מדגיש שמוני המצוות לא מנו את העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, אף שזו מניעה. והרמב”ן עצמו לא הביא את זה.

האם זה חוב או שזה מצות נתינה של מחצית? לכאורה זו אותה שאלה כנ”ל

כשתורם עבור אחר האם צריך לזכות לו? צפנת פענח. ותלוי אם זה מצות נתינה או שזה חוב גרידא. אם יש חוב, הרי אדם יכול לפרוע את החוב של חברו. ומועיל מדין עבד כנעני המבואר בגמרא קידושין ז’ ע”א: “הילך מנה והתקדשי לפלוני, מקודשת מדין עבד כנעני”, היינו כמו עבד כנעני שאחר נותן את דמי פדיונו והוא משתחרר ונחשב כאילו הוא נתן.

ע’ פתחי תשובה סימן ש”ה ס”ק טז, מביא תשובת חמדת שלמה שמביא את הנתיבות לענין פדיון הבן במי שנותן ה’ סלעים בשביל האב שצריך לזכות את הכסף לאב. וחזון איש קידושין סי מ”ז ס”ק מג הקשה עליו מדין מחצית השקל שהיא גם כן חובת הגוף ואמרינן בכתובות שהמדיר שוקל שקלו, ושם ודאי לא צריך לזכות למודר את השקלים דא”כ ודאי אסור שנמצא שמהנהו (והובא כל זה במצות המלך מ”ע קע”א מחצית השקל). אם כן לדעת החזון איש ודאי שאינו צריך לזכות בשבילו את הכסף, ואם כן הרי זה חוב ממוני.

נפ”מ גם לשאלה מה הדין אם ספק נתן מחצית השקל וספק לא נתן, האם זה ספק ממון או ספק איסור. והרי לפדיון הבן בספק המוציא מחברו עליו הראיה. וע’ קונטרס הספיקות שדן בשאלה זו לגבי ממון עניים בכלל א’ ס”ק ט’.

כל זה תלוי בשאלה האם המצוה היא עצם הנתינה של מחצית או נתינת חוב של מחצית השקל.

ב

לשון הרמב”ם הלכות שקלים פרק א’ הלכה א’:

מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר (שמות ל’) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו’, ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת.

לעומת זה בפדיון הבן ודאי יצא אם מחלק את הכסף למספר כהנים כמבואר ברמב”ם הלכות בכורים פרק יא הלכה ז’:

נתן ה’ סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא.

חתם סופר בתשובה חיו”ד סימן רצ”ז כתב שגם לגבי פדיון הבן לכתחלה לא לתת לשני כהנים. ומכל מקום מבואר שיש הבדל בין פדיון הבן לבין מצות מחצית השקל, שמחצית השקל אינו נותנו בפעמים רבות, ולכאורה הטעם הוא משום שיש דין לתת מחצית וכשנותן בשלבים אינו נותן מחצית.

לכאורה הבדל מוכח ממשנה בכורות פרק ח’ משנה ז’ וכן בכורות מט ע”ב:

חמש סלעים של בן – במנה צורי; שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע – כולם בשקל הקדש במנה צורי, וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ משקלים.

ואם יתכן לתת גם בשווה כסף (או יכול הכהן לומר לדידי שווה לי) אבל בשקלים אינו יכול לתת שווה כסף, ההבדל הזה שהוא בין שקלים לפדיון מראה שיש דין מיוחד במחצית השקל.

שאלה זו תלויה בביאור המשנה בשקלים פרק ב’ מ”ד:

אמר רבי שמעון מה בין שקלים לחטאת שקלים יש להם קצבה וחטאת אין לה קצבה רבי יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין ובקשו לשקול דינרים אמר ר’ שמעון אף על פי כן יד כולן שוה אבל חטאת זה מביא בסלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלש:

אלא שבזה כתב הרמב”ם בהלכות שקלים פרק א’ הלכה ו’:

בזמן שהיה המטבע של אותו זמן דרכונות היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו סלע, ובזמן שהיה המטבע סלעים היה נותן כל אחד במחצית השקל שלו חצי סלע שהוא שני דינרין, ובזמן שהיה המטבע חצי סלע היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל אותו חצי הסלע, ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל פחות מחצי שקל של תורה.

אבל בדעת הרמב”ם נראה שיש לתת מחצית. וכן משמע ברמב”ם בפרק ג’ הלכה א’ כשמסביר מהו הקלבון:

חציי השקלים הכל צריכין להן כדי שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב, לפיכך כשהיה אדם הולך אצל השולחני ומצרף שקל בשני חצאין יתן לו תוספת על השקל, ואותה התוספת נקראת קלבון, לפיכך שנים שנתנו שקל על שניהם חייבין בקלבון.

ואם כן לדעת הרמב”ם המצוה היא מחצית דוקא, ומובנת ההלכה בפרק א’ הלכה א’ שלא מצאו המפרשים מקור להלכה זו:

ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת,

וכן כתב ערוך השלחן העתיד בהלכות שקלים פרק ב’ ה”ב שמהלכה זו מבואר שצריך לתת דוקא מטבע כסף של מחצית השקל ולא פרוטות ומעות. וכן ציין רש”י בבכורות (מט ע”ב ד”ה חוץ משקלים) שכתב על המשנה “וכלן נפדין בכף ובדשוה כסף חוץ מן השקלים”:

שקלים הבאים בלשכה באדר, אין מביאין שם אלא מטבע של חצי שקלים.

ונראה שזו דעת הרמ”א שדן על נתינת מחצית המטבע של אותו זמן. ומכל מקום לפי הרב עובדיה יוסף יש לתת את הערך, כיון שכתב הרמב”ם שמעולם לא נתנו ישראל פחות ממחצית השקל של תורה.

משנה מסכת שקלים פרק ב

[ד] אמר רבי שמעון מה בין שקלים לחטאת שקלים יש להם קצבה וחטאת אין לה קצבה רבי יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין ובקשו לשקול דינרים אמר ר’ שמעון אף על פי כן יד כולן שוה אבל חטאת זה מביא בסלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלש:

רמב”ן שמות פרק ל פסוק יב

ורבותינו (מגילה כט ב) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות. וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דהי”ב כד ו) מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה’ והקהל לישראל לאהל העדות, יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם, וכן בקרבנות כדברי חכמים, וכן כתוב (נחמיה י לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו. מכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית:

ואמר שלישית השקל, כי בימי עזרא הוסיפו עליהם, והיה שלישית השקל עשר גרה. ובמס’ שקלים (פ”ב ה”ג) שנינו שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, ובקשו לשקול דינרין. ופירושה כשעלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד, חזרו לשקול סלעים שלמים, חזרו לשקול טבעין, ומפורש בירושלמי (שם) שהוא פלגות סלעין, ובקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן, שיכול הצבור להוסיף ליתן יותר מחצי סלע, ובלבד שתהא יד כולן שוה כמו ששנינו במשנת מסכת שקלים, ומ”מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין רבים, כי אין כופר הנפש פחות מכן, כדכתיב זה יתנו וגו’. ובירושלמי (שם) אמרו בשלישית השקל מכאן שאדם חייב באחריות שקלים שלשה פעמים בשנה, מכאן שאין מטריחין על הצבור יותר משלשה פעמים בשנה:

רמב”ם הלכות שקלים פרק א

הלכה א

מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר (שמות ל’) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו’, ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת.

הלכה ה

מחצית השקל זו מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש, ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה.

הלכה ו

בזמן שהיה המטבע של אותו זמן דרכונות היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו סלע, ובזמן שהיה המטבע סלעים היה נותן כל אחד במחצית השקל שלו חצי סלע שהוא שני דינרין, ובזמן שהיה המטבע חצי סלע היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל אותו חצי הסלע, ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל פחות מחצי שקל של תורה. (/השגת הראב”ד/ ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל פחות מחצי השקל של תורה. א”א הדרך הזה על דרך המשנה אמרו ששנינו /שקלים/ (פ”ב מ”ד) בראשונה היו שוקלים דרכונות חזרו לשקול דינרין חזרו לשקול סלעים בקשו לשקול טבעין וכו’, זו היא דרך המשנה מכל מקום לא אמרו שהיו הולכין אחר יציאת המטבעות (אלא במטבעות) אלא היה המטבע מה שהיה אבל הם היו שוקלים לפי שהיו מתי מעט והוצרכו לשקול תחלה דרכונות ועל זה הדרך הלכו בכל שקליהם, ואין השכל נותן שהיה להם בתחלה מטבע של דרכונות והם היו עניים והעשירו.)