“חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא…”
ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר
חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע
שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי
על חזרות לשוניות במגילה ומשמעותן
“חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא…”
“מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו? ר”מ אומר כולה, ר’ יהודה אומר מאיש יהודי, רבי יוסי אומר מאחר הדברים האלה[1]“. בשם הגרי”ד סולובייצ’יק מובא שמחלוקת התנאים במשנה היא בשאלה האם עיקר הפורים הוא ההצלה או שעיקר הפורים הוא הרגשת הצער והתפילה של אותו דור. לדעת ר’ יוסי שסובר “מאחר הדברים האלה” עיקר הפורים הוא ביסוד של הרגשת ההשתתפות בצער אותו דור, ורק אח”כ יש לחגוג את ההצלה.
זהו שכתוב[2] “לקיים את ימי הפרים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם, דברי הצומות וזעקתם”. דהיינו, מהות הפורים היא “דברי הצומות וזעקתם”. לכן ישנו טעם מפסיק, אתנחתא, לפני המילים הללו, כדי לומר שזה מה שצריך לקיים, זוהי מהותו של פורים.
זה גם העניין של תענית אסתר שלפני פורים, כדי להרגיש את ההרגשה הזו של הצום והזעקה, שהיא לר’ יוסי עיקר עניין ימי הפורים.
“ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר”[3], אמרו חז”ל במסכת מגילה[4] “אמר רב יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר ‘כי נר מצוה ותורה אור'”. המהר”ל בספר אור חדש[5] מסביר את המימרא הזו על פי הגמרא במסכת שבת[6]: “‘ויתיצבו בתחתית ההר’ א”ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. א”ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אעפ”כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב[7] ‘קיימו וקבלו היהודים’ קיימו מה שקיבלו כבר”. שואל המהר”ל על גמרא זו, איך יתכן שאין קבלת התורה עד שעם ישראל קיבל את התורה שוב בימי מרדכי? מה עם כל הדורות עד דורו של מרדכי? האם הם לא היו מחויבים לקיים את התורה?
אלא צריך לומר שקבלת התורה היא ודאי מחויבת, ואם לא היתה תורה, היה העולם הופך לתוהו ובוהו, כמ”ש בגמרא במסכת שבת[8] “דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ‘ויהי ערב ויהי בקר יום הששי’ ה”א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו”. הכפייה, מסביר המהר”ל, נועדה ליצור מחויבות לקיום התורה אף במקרה שעם ישראל יחזור בו בעקבות פחד מהאש הגדולה שהיתה במעמד הר סיני[9]. בימי מרדכי ואסתר עם ישראל קיבל שוב את התורה, ‘הדר קבלוה’, וזאת כדי לגלות למפרע שאם עם ישראל היה חוזר בו מקבלת התורה, היה זה בגלל תנאים חיצוניים ולא מסיבה מהותית.
בגמרא[10] קיים מושג של “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”. הרמב”ם[11] מסביר את המושג בהקשר לגט כך: “למה לא בטיל גט זה שהרי הוא אנוס, בין ביד גויים בין ביד ישראל? שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו חייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן; אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה, או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו- אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה”. בדומה לזה, מצינו בגמרא[12] שגדולה הסרת הטבעת של אחשורוש, שהחזירה את ישראל למוטב, והפירוש הוא שמשבר זה, מכה זו, נועדו לגלות את רצונו הפנימי של עם ישראל. כמה משברים צריכים לעבור על עם ישראל כדי שיגלה את רצונו הפנימי האמיתי?
אבל, לפעמים אדם רוצה במצב של כופין, לפעמים מטרת הכפייה היא רק לסלק מניעות חיצוניות. על ידי קבלת את התורה מרצון שוב בימי אחשורוש, עם ישראל הכיר שיש מפריעים שהם חיצוניים. ‘הדר קבלוה בימי אחשורוש’, הקבלה של עם ישראל מרצון מורה שהוא הכיר שצריך רק לסלק את המפריעים, ואז יתגלו הכתרים שעם ישראל קיבל בהר סיני בשעה שאמר “נעשה ונשמע”[13].
השתחוויה פירושה התבטלות, וכמו שכתב הרמב”ם[14] באיסור השתחוויה על אבן משכית שהכוונה לפישוט ידים ורגלים: “וכן אבן משכית האמורה בתורה- אף על פי שהוא משתחווה עליה לשם, לוקה שנאמר ‘ואבן משכית לא תיתנו בארצכם להשתחוות עליה’, מפני שכן היה דרך עבודה זרה להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, לפיכך אין עושין כן לה’. ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן, ונמצא כולו מוטל עליה, שזו היא השתחוויה האמורה בתורה”[15]. מרדכי לא השתחווה כיון שהוא לא רצה להתבטל בפני המן.
המהר”ל[16] כותב שמרדכי הלך בכוונה נגד המן, ובחר בכוונה ללכת בדרך שבה יפגוש את המן, כדי לקדש את שמו יתברך. מרדכי בחר לא להתבטל בפני המן על מנת לקדש את שם ה’.
בהמשך דבריו מביא המהר”ל[17] מדרש רבה[18]: “ולא עוד אלא שאנו איסגנטירין של הקב”ה שכל השבטים נולדו בחו”ל וזקני נולד בארץ ישראל… אמר להון המן אמרינן ליה זקנו הלא הוא השתחוה לזקני הה”ד ‘…ואחר ניגש יוסף ורחל וישתחוו’ היתיב ועדיין לא נולד בנימין”. מסביר המהר”ל שיעקב אבינו, רחל אמנו ואף יוסף הצדיק השתחוו לפני עשיו, אבל בנימין לא השתחווה לפני עשיו כיון שהוא היה חזק באמונתו, מפני שהיה לו קשר אמיץ עם השכינה. בנימין נולד בארץ ישראל, וזה מראה שהוא “שכנו” של הקב”ה, כיון שארץ ישראל היא ארצו של הקב”ה, חלקו של רבש”ע, וכמו שאמרו חז”ל[19] “כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה”. זאת היא מעלתו של בנימין, ומשום כך כתוב[20] שאין עשיו נופל אלא ביד בניה של רחל. זאת הסיבה, אומר המהר”ל[21], שמרדכי לא השתחווה לפני המן.
כתוב במגילת אסתר[22] שהמן אמר לאחשורוש “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים”. המהר”ל[23] מסביר את הכפילות של מפורד ומפוזר בדבריו של המן. אומר המהר”ל, שכנגד המחשבה שעם ישראל הוא עם, אמר המן שהם מפוזרים, ואינם מקובצים יחד כראוי לעם. כנגד המחשבה שהם אחד, אמר שהם מפורדים בין העמים.
עוד יש לפרש, שמפוזר פירושו על ידי הגויים שמגלים את ישראל למקומות שונים, אך מפורד פירושו על ידי ישראל עצמם, מבפנים.[24]
כאשר המן אמר לאחשורוש “ישנו עם אחד” וכו’ הוא לא הזכיר את שם ישראל. בהיבט עמוק נראה לומר שהסיבה לכך היא, משום שאם מדובר על פירוד, הרי שאין שייכות לשם ישראל. ישראל, יעקב, הוא סמל האחדות של עם ישראל, וכמו שאמר יעקב אבינו לפני מיתתו[25] “האספו ואגידה לכם”.
מרדכי, בניגוד להמן, הוא “איש ימיני”, כלומר הוא מבניה של רחל שהיא הדואגת לאחדות. המהר”ל[26] מסביר שרחל אמנו קבורה על הדרך כדי לדאוג לאחדות ישראל בהיותם בגלות, יש בידה את כוח האחדות של “ושבו בנים לגבולם”[27]. במגילה אנו רואים שהאחדות והפירוד צומחים יחד בבית אחשורוש. יחד עם גדולת אסתר ומרדכי אצל אחשורוש, אנו קוראים את הפסוק[28] “אחר הדברים האלה גדל המלך וכו’ את המן”, וכמו שאמר שלמה המלך ע”ה[29] “גם את זה לעמת זה עשה האלקים”. מרדכי מייצג את האחדות, והמן מייצג את הפילוג. על זה אמרו בגמרא במסכת מגילה[30] “‘ישנו עם אחד’- אמר רבא ליכא דידע לישנא בישא כהמן”, זהו לשה”ר שלו.
כאשר משה רבנו ע”ה ראה במצרים שיש לשה”ר בעם ישראל, שישנם דלטורין בתוכנו בפני האומות, הוא אמר[31] “אכן נודע הדבר”. דלטוריא בעם ישראל גורמת לגלות, לפילוג בעם וחיבור לאומות, כמו שהסביר המהר”ל[32].
לכן, בפורים תקנו חכמים את מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים, כדי להראות על החיבור שבישראל, היפך “עם מפוזר ומפורד”. וכן מסביר המהר”ל[33] שעם שהוא מאוחד, ראוי לו להחיות את אביוניהם, וע”כ כתוב אצל מצות הצדקה[34] “אחיך”, כדי להדגיש את האחווה.
שלמות בפורים
שמחה מורה על שלמות. אם ישנה שמחה, פירוש הדבר שיש שלמות. שמחה היא ההפך מאבל, ואבל מקורו בחיסרון. שמחה זו של שלמות, צריכה להיות שמחה שאינה של הוללות, וכמ”ש הרמב”ם[35] “לא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול… הא למדת שהעבודה בשמחה”.
דורשי רשומות אמרו[36] שישנו קשר בין פורים לבין יום כפורים. נראה לומר שכוונתם היא שבפורים ניתן להגיע לאותם הישגים ע”י השמחה כמו שמגיעים ע”י צום ותענית ביום כיפור.
שמחת פורים מיוחדת היא, שעל ידה ניתן להגיע לשלמות שהיא לא רק של עצמו, אלא שלמות שיכול על ידה להשפיע על אחרים. אדם יכול להשפיע שלמות כאשר היא עולה על גדותיה. זה העניין של משלוח מנות בפורים, השפעה על הזולת מהשמחה ומהשלמות הפרטיות של האדם.
באופן זה מסביר המהר”ל[37] את הפסוק[38] “על כן היהודים… עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו”. אומר המהר”ל שישנה הדרגה בפסוק. ראשית יש שמחה, שמורה על שלמות, ואח”כ יש משתה “שזה יותר בשלמות, כי במשתה הוא טוב לב לגמרי”[39]. לאחר מכן יש יום טוב שבו האדם בשלמות לגמרי, ועל כן הוא יכול לשלוח מנות, על כן הוא יכול להשפיע ג”כ לאחרים.
המאורע של חרבונה[40] מעורר כמה תמיהות. האם אמנם נעשה נס על ידי חרבונה, “אחד מן הסריסים”[41]? במה זכה סריס המלך להיעשות על ידו נס, ולהיות זכור לטוב? גם לא ייתכן לומר שאין זה אלא במקרה שהנס נתגלגל ע”י חרבונה, הרי מגילת אסתר מלמדת אותנו שאין מקרים!
המהר”ל[42] מביא בשם הירושלמי, וכן כתוב במדרש, שחרבונה זה אליהו, ובאמת הנס לא נעשה ע”י אחד מסריסי המלך. אך עדיין יש לשאול, למה הנס לא יכול היה להיות באופן אחר? למה המלך לא תלה את המן אף ללא עצת חרבונה? מה “חטא” אליהו שהיה מוכרח להתגלות בגוף אחד מן הסריסים לכל זמן אותו המאורע? הרי חרבונה הוא סריס המלך המוזכר בפסוק[43]: “ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר למהומן בזתא חרבונא בגתא ואבגתא זתר וכרכס שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש”, ואין זה כבודו של אליהו להתגלות בגופו.
נראה לתרץ ע”פ המשך דברי המהר”ל[44], שכתב שאפילו אם נאמר שחרבונה הוא לא אליהו, מ”מ בודאי אליהו עשה שליחותו ע”י חרבונה. א”כ הכל ברור. הנס לא נעשה סתם ע”י “אחד מן הסריסים”, אלא הוא נעשה בשליחותו של אליהו. מי שיש לו עין חדה יכול להבחין שבפרק א’[45] כתוב חרבונא, ואילו בפרק ז’ כתוב חרבונה, עם ה”א של שם ה’, של “אליה”, כדי לרמוז לנו שכאן חרבונה משמש בשליחותו של אליהו.
מסיפור זה של חרבונה יש לנו לימוד לדורות. מכאן אנו למדים שבגאולה אין הכרח שיבוא אליהו בעצמו ויאמר ‘אני אליהו’ ויעשה ניסים. אליהו הנביא יכול להתגלגל בכל מיני צורות, הוא יכול לעשות את שליחותו אפילו ע”י ‘אחד מסריסי המלך’. צריך רק לראות להתבונן ולהבחין!
כתוב בקהלת[46] “גם את זה לעמת זה עשה האלקים”, ומכאן אנו למדים שכל כוח יכול לשמש לטומאה ויכול לשמש לקדושה. עניין זה תלוי באדם! אם אדם מנצל את כוחותיו לקדושה, הריהו מתעלה. אך את אותם הכוחות בדיוק הוא יכול לנצל לטומאה, ואם הוא עושה כן הריהו יורד מטה מטה. דברים אלה נכונים אף בכוחות הטבע. האטום, למשל, יכול לשמש להרס עצום, ומאידך בזכות גילויו באה ברכה גדולה לעולם המדע.
המדרש אומר[47] שחרבונה אמר לאחשורוש שהעץ אשר הכין המן למרדכי, זהו עץ מבית קדשי הקדשים. העץ שהכין המן, הרי, היה גבוה חמישים אמה, ובפסוק המתאר את בית קדשי הקדשים כתוב[48] “ויבן את בית יער הלבנון… וחמישים אמה רחבו”.
בית המקדש היה בחלקו של בנימין, ומרדכי, שהיה מזרע בנימין, התעלה עד למדרגת השער החמישים. ההיפך ממנו היה המן, שנתלה בסופו של דבר על אותו העץ שהיה מבית קה”ק.
כהמשך לכך, אנו מוצאים בגמ’[49] “מרדכי מן התורה מנין דכתיב[50] ‘מר דרור’ ומתרגמינן מירא דכיא”. מרדכי מסמל את העבודה הכי עדינה ורוחנית שבמקדש, עבודת הקטורת[51]. לעומתו המן מסמל את העבודה זרה וכמ”ש בגמ’[52] שהוא עשה עצמו ע”ז: “רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא[53] ‘תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס’. תחת הנעצוץ, תחת המן הרשע שעשה עצמו ע”ז דכתיב[54] ‘ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים'”. המן גדל בבית המלך, כמ”ש[55] “גדל המלך את המן”, וכנגד זה גם מרדכי ישב בשער המלך וכמ”ש[56] “ומרדכי יושב בשער המלך”.
על כן הגמ’ אומרת[57] “המן מן התורה מנין? ‘המן העץ’[58]“, כלומר, אותו עץ שיכול היה לשמש לטוב, ישמש לרע. בעץ זה מסומלים כוחות מנוגדים, עץ הדעת טוב-ורע.
חודש אדר הוא סוף השנה, והוא החודש אשר נהפך ליהודים מיגון לשמחה. המהר”ל[59] מסביר שלסוף יתכנו שני מובנים. יש סוף שהוא אחרית וסיום, והוא מראה על העדר וחסרון. אבל יש סוף שהוא בבחינת השלמת דבר, חוליה אחרונה, כמו שסוף המעגל מתקשר אל ההתחלה. ממשיך המהר”ל ומסביר[60] שסיום יכול להיות גם מקודש, ולכן אנו מצווים במצוות פאה כמ”ש[61] “לא תכלה פאת שדך”. את הסוף יש לתת כהקדש לעניים.
בדרך כלל אנו רגילים לומר שכל דבר שיש לו התחלה יש לו גם סיום[62], ובאמת מזה חשש יעקב אבינו שלא רצה לעלות בסולם, כיון שפחד שיש לו ירידה, וכמו שמביא המהר”ל[63] מהמדרש. אך מדברינו יוצא שאין הכרח לומר כן. אם ממשיכים דבר, ניתן להפוך את הסיום להתחלה מחודשת, להשלמה של המעגל. אין הכרח שסיום יהיה סיום באמת. זה העומק של ונהפוך הוא. להפוך את הסיום להתחלה ואת הרע לטוב.
כתוב בגמ’[64] “אסתר מן התורה מנין ‘ואנכי הסתר אסתיר’[65]“, ויש לשאול, האמנם יש בפסוק זה רמז לאסתר? בספרים[66] מדובר על כך שלכל אחד יש רמז בתורה, אך מה חז”ל רוצים ללמד אותנו ברמז הזה שנתנו לאסתר? נראה לומר שחז”ל רוצים ללמדנו שדרך הנהגת ה’ בגלות היא ע”י הסתר. חז”ל רוצים לומר לנו שמגילת אסתר היא הספר בתנ”ך שמלמד אותנו את דרך הנהגת ישראל בגלות.
במשנה כתוב[67] “הקורא את המגילה למפרע לא יצא”, ובארו המפרשים[68] את עומק המשנה. מי שרוצה לדעת את הסוף של המגילה מיד, לפני הזמן, הוא לא יוצא ידי חובתו. צריך להבין שלא כך היא דרך הנהגת השי”ת במגילה. ה’ מנהיג את עמ”י בהסתר, וזה לא חכמה לדעת כבר בהתחלה שיש סוף טוב.[69]
כדי להבין את הקורה במגילה צריך עיניים ולב. אם נסתכל, כבר בהתחלה ניתן יהיה לראות שיד ה’ בגאולת ישראל. בפסוק כתוב[70] “ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה”. חז”ל אומרים[71] שלהמן היתה בת, והוא רצה שהיא תמלוך תחת ושתי, ועל כן השיא עצה לאחשורוש להרוג את ושתי[72]. אך את אשר זמם לא קיבל, ואדרבה, בגללו אסתר עלתה למלוכה. כחמש מאות שנה קודם, מעיר ה”נחלת יוסף”[73], שאול המלך הודח ממלוכה בלשון “ונתנה לרעך הטוב ממך”[74], כאשר הגורם היה עמלק. עכשיו ניתן כתר מלכות לראש נינתו של שאול באותו לשון, והגורם היה זרע עמלק.
כתוב בגמ’[75] “רבה בר עופרן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא[76] ‘ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים’, מלך זו ושתי ושרים זה המן ועשרת בניו”. רבה בר עופרן מבין את העניין הזה ורואה את יד ה’ במגילה, ולכן הוא פותח את דרשתו בפסוק המספר אודות מפלתה של ושתי בידי ה’.
הפשט, א”כ, בגמ’ השואלת ‘אסתר מן התורה מנין’ הוא כך, מנין שהגאולה באה ע”י הסתר, שזוהי דרכה של גאולה? “ואנוכי הסתר אסתיר”, דהיינו, מתוך הסתר הפנים. הקב”ה בונה את הגאולה ע”י הגלות.
המהר”ל[77] כותב שגלות היא מצב לא טבעי של עם ישראל, ולכן היא עצמה מהווה סימן לגאולה. אם “עם ישראל חי” ונצחי[78] הרי זה סימן שתבוא גאולה. ובסוף הימים נראה איך כל השלבים השונים הצטרפו למהלך הגאולה.
בזמן יציאת מצרים היה שלב שבו אמר משה[79] “למה הרעתה לעם הזה”, שאי אפשר היה להבין מה קורה, אלא רק לראות רע, ובכל זאת מתוך זה צמחה הגאולה. כן נזכה ונחיה ונראה בגאולה השלמה, לאחר שתגמר תקופת הסתר הפנים.
במגילת אסתר אנו רואים שהנהגת ה’ היא לפעמים בצורה גלויה ולפעמים בצורה נסתרת. כתוב בנביא[80] “והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד”, ואכן, בתחילת מלכות פרס עם ישראל רואה איך מלכות בבל הולכת ונהרסת ודבר ה’ הולך ומתקיים. אבל הדברים לא הולכים בצורה חלקה משם.
נתחיל לבאר את הדברים מתחילתן[81]. ירמיהו הנביא ניבא לגולים בגלות יהויקים[82] “כי כה אמר ה’ כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם”[83]. אך הגאולה היתה קצת יותר מורכבת.
בספר דניאל[84] מסופר על חלום בלשצר. בלשצר ראה שכתוב על הקיר “מנא מנא תקל ופרסין”[85], ודניאל פירש כך, מנא- מנה אלוקים את מלכותך והשלימה[86]. “פרס- פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס”[87], כלומר ה’ ‘שבר’ את מלכותך, ונתנה למדי ופרס. באותו לילה נהרג בלשצר, והמלכות עברה לידי הפרסיים, לידי דריוש[88]. לאחר מות דריוש מלך כורש, ואז מלאו שבעים שנה מיום שגלה יהויקים, והיתה פקידה, ובית המקדש היה צריך להבנות.
אבל בשנה אחת למלוך כורש, אחרי שיסדו את יסודות בנין המקדש, ביטלו את עבודת הבנין בעקבות הלשנת צרי יהודה ובנימין. במשך שמונה עשר שנה בטלו מהבנין! השיא של הנפילה היה כאשר אחשורוש, שמלך לאחר כורש, השתמש בכלי המקדש כמו שכתבו חז”ל[89] על הפסוק[90] “וכלים מכלים שונים”. כלי המקדש, שכורש לקח מגנזי נבוכדנצר כדי לשלוח לירושלים[91], הגיעו בסוף לסעודת אותו רשע. כביכול אמר אחשורוש, אין תקומה לעם ישראל[92]. לאחר מכן, בשנה שניים לדריוש בן אחשורוש, הושלמו שבעים שנה לגלות צדקיהו והושלמה מלאכת בנין הבית. ע’ דניאל ט’ ב’: “בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ד’ אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה”. ואלו שבעים שנה לחורבות ירושלים. אבל תחילת הבנין היתה שבעים שנה מגלות יהויקים.
הפסוק “וכלים מכלים שונים” מסמל את שיא הנפילה כביכול, אחר שהיה נראה שנבואת ירמיה “אפקוד אתכם” מתחילה להתגשם. ובאמת דווקא ע”י משתה זה מתקיים הפסוק “והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד”. ושתי, נכדתה של נבוכדנצר, נהרגה ע”י משתה זה. דווקא עכשיו מושלמת הנבואה ונסללת הדרך אל בנין בית המקדש.
כתוב בגמ’[93] “שאלו תלמידיו את רשב”י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם אמרו אתם, אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע”. ויש לדקדק, שהרי לא אמרו מפני שהשתתפו ואכלו ושתו, אלא אמרו מפני שנהנו. פירושו של דבר הוא שהם נענשו משום שחשבו שכך טוב להם.
על עמלק נאמר[94] “ראשית גוים עמלק”, עמלק הוא הגוי ששונא את ישראל ללא סיבה וטעם עד כדי “להשמיד להרג ולאבד”[95]. השיטה האנטישמית של עלילות באה לידי ביטוי בדברי המן[96] “ישנו עם אחד מפוזר…”. זוהי אותה אנטישמיות של כל הדורות, רק שפעם היא באה בצורה מדעית ופעם היא באה בצורה גזעית, פעם היא באה בצורה פוליטית, פעם בצורה כלכלית ופעם בצורה מוסרית. אך המסקנה היא תמיד “להשמיד להרג ולאבד”. זאת המשמעות של מצוות זכור, עלינו לזכור שהאנטישמיות היא תמיד אותו דבר.
אבל יש לשאול על יהודי אותו הדור, האם טוב להם בידידות עם המן, האנטישמי הזה ששונא אותם ללא סיבה? כיצד הם יכולים ליהנות מאותה סעודה? הרי בסעודת אותו רשע אוכלים ושותים בכלי המקדש?
נראה שאפשר לתת ההסבר ע”פ ההיסטוריה של השנים האחרונות. אם לעם ישראל טוב עם העם שביניהם הם נמצאים, אח”כ יכולה לבוא צרה, ועם ישראל יבליג. העמים יכולים לבזותם ולירוק עליהם, והיהודים לא ירגישו. מלכות פרס היתה מלכות סבלנית כלפי מיעוטים, וכלפי עם ישראל היא היתה מעל ומעבר למצופה, היתה הרי הצהרת כורש. כשטוב לאדם במקום מסוים, הוא מרגיש הזדהות עם המקום.
אחר כך, כשהיתה נסיגה בהצהרת כורש, ושמונה עשר שנה לא בנו את בית המקדש בעקבות כתב שטנה שנכתב נגדם[97], עדיין היהודים הרגישו טוב. וכאשר ושתי עושה משתה, עם כלי המקדש, ניתן להבליג על העלבון ולומר ‘זה יוצא מן הכלל’. עם ישראל יכול ליהנות.
עם ישראל בגרמניה בתקופת ההשכלה הרגיש טוב, וממש הזדהו עם הגרמנים. אבל, כפי שזהו חוק טבעי ששמן לא יתערב עם מים, רק ניתן לערבו לזמן קצר עד ששוב יצוף השמן, כך עם ישראל בין הגויים[98]. “ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי”[99].
זוהי המסקנא המתבקשת מזכירת עמלק, לא ליהנות ממצב לא נורמלי של עם ישראל. עלינו לזכור שאין סיבה הגיונית לשנאת האומות לעם ישראל, ותמיד הם ימצאו סיבה לשנוא אותנו.
קריאתה זו הילולה[100]
בגמ’ כתוב[101] שאין צורך לומר הלל בפורים מפני שעצם קריאתה של המגילה זו ההלל. מה המשמעות של אמירה זו? מה הכוונה? הרי הלל וקריאת המגילה אינם דומים זה לזה כלל.
כשאנו ניגשים לברר מהו תפקידו של ההלל, אנו למדים שתפקידו הוא להודות לקב”ה על נס שנעשה מחוץ לגדר הטבע. חז”ל לא רצו שכך נראה את הניסים שבמגילה. מגילת אסתר מטרתה ללמדנו על הנהגה של “הסתר”. לכן, אם נראה את ניסי המגילה כניסים מחוץ לגדר הטבע, הרי שלא נפיק תועלת מן המגילה.
ההודאה לה’ בפורים צריכה להיות הודאה של החיים השגרתיים עצמם, של העובדות וההתרחשויות כמות שהן. כל המתבונן בעין פתוחה רואה שכל החיים וכל המאורעות של עם ישראל, כולם מצטרפים למסכת אחת גדולה, שמתוכה בוקעת האמת הבלעדית הצרופה של “ואמת ה’ לעולם”[102].
שם זה הכתב[103]
מסכת עוקצין מלמדת אותנו שלכל דבר יש שלשה חלקים: פרי, יד ושומר. יש את הפרי, את הדבר עצמו. יש דבר שהוא נחוץ ומצטרף, אבל אינו פרי, וזהו השומר. ויש חלק שאפשר על ידו לקחת את כל הפרי אבל אינו מצטרף, וזהו היד.
והנה, כשאנו נגשים למגילת אסתר אנו מוצאים שיש מחלוקת גם במשנה וגם בין האמוראים איזה חלק הוא העיקר, או מה “היד” של המגילה. במשנה במסכת מגילה[104] כתוב “מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו? רבי מאיר אומר כולה, רבי יהודה אומר מ’איש יהודי’, רבי יוסי אומר מ’אחר הדברים האלה'”. ובגמ’[105] אנו מוצאים כעשרים “פתיחות” של האמוראים למגילה. המגילה היא כמו “המן” שירד במדבר, כל מה שממשמשים בו מוצאים את כל הטעמים שבעולם. כל אחד מהאמוראים מצא נקודה אחרת להדגיש במגילה. כל אחד מהאמוראים מצא מה העיקר שלה, שאותו צריך ללמוד ולקחת.
במשנה במסכת ידים[106] כתוב “תרגום שכתבו עברית, ועברית שכתבו תרגום וכתב עברי אינו מטמא את הידים”. יש לשאול, מדוע כתב עברי אינו מטמא את הידים?
בגמ’ במסכת מגילה[107] מובאת “פתיחתו” של ר’ יונתן למגילה, “ר’ יונתן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא[108] ‘וקמתי עליהם וגו’ והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד’, שם זה הכתב, שאר זה לשון, נין זה מלכות ונכד זו ושתי”. תחילת מפלתה של בבל היא בלילה שבו ראה בלשצר את החלום של היד הכותבת “מנא מנא תקל ופרסין”[109], כלומר, מנה הקב”ה את מלכותו והשלימה[110], ואכן “בה בליליא קטיל בלאשצר”[111]. ר’ יונתן מלמד אותנו שסוף ההכרתה של בבל הוא אצל הנכד, זו ושתי.
עוד מלמד אותנו ר’ יונתן שההכרתה של בבל כוללת גם הכרתה של הכתב, וזה לעומת זה עשה האלוקים[112]. בו ביום שמתקטל בלשצר, נותן ה’ כתב חדש לישראל ע”י עזרא[113], שראוי היה שתינתן תורה על ידו, ואע”פ שלא נתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב[114] שנאמר[115] “וכתב הנשתוון”. כאן אנו מוצאים את ה”ונהפוך הוא” גם לגבי הכתב.
מדוע לא ידעו עבדי בלשצר והיהודים שהיו שם בסעודה לקרוא את מה שכתבה היד על הקיר? זאת משום שזה היה בכתב אשורי, כתב זה שניתן באשור ושהיה הכתב המאושר[116]. עד אז השתמשו בכתב עברי ולא בכתב אשורי. כתוב בירושלמי במגילה[117] וכן בבבלי בסנהדרין[118] שיש דעה שגם הלוחות נתנו בכתב עברי. לכן, אומר הירושלמי, למאן דאמר זה, לא ‘מם וסמך’ שבלוחות בנס היו עומדין[119], אלא ‘עין’. אמנם, המהר”ל פירש בתפארת ישראל[120] ששינוי הכתב היה רק בדברים שכתבו בהם דברי חול, וכן פרש רבי עובדיה מברטנורא במשנה בידים[121]. אך על כל פנים, עם ישראל נתעלו ע”י שינוי הכתב. כתב עברי לא מטמא את הידים כיון שהוא שייך להכרתה של בבל.
הגמ’[122] דורשת את הפסוק “אמלאה החרבה”[123] כך: קיסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם מלאו שתיהן- אל תאמן. חרבו שתיהן- אל תאמן. אלא או קיסרי או ירושלים. אנו מוצאים את היחס הזה בין ישראל לבבל ביחס לכתב. כשישראל קיבלו כתב חדש, אנו מוצאים את ההכרתה של בבל שנכרת לו הכתב.
עניין זה הוא בנוסף לכל ה”ונהפוך הוא” של המגילה. גם מפלת ושתי קשורה לעליית אסתר. כאשר שמואל הוכיח את שאול על שלא הרג את אגג, אמר לו ומלכותך יתן “לרעך הטוב ממך”[124]. אותו לשון נאמר ביחס להמלכת נינתו של שאול כנגד מלכות אגגי, “ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה”[125].
ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר
כתוב בגמ’[126] “אמר רב יהודה אורה זו תורה, שמחה זה יום טוב, ששון זו מילה, ויקר אלו תפילין”. שואל השפת אמת[127] א”כ למה שינה הכתוב, היה לו לפרש בספר ‘ליהודים היתה תורה ויום טוב, מילה ותפילין’?
התשובה היא, אומר השפת אמת, שהיא עצמה היתה הגאולה והישועה הרוחנית של ישראל, שהרגישו בנפשותם כי תורה זו אורה, שיום טוב זה שמחה, שהמילה היא ששון ושתפילין הם יקר. “כי בוודאי אותו הדור שזכו לניסים בכוח התשובה, בוודאי נתעלו נפשותם ובאו לאמונת התורה ונתמלאו אורה בכוח התורה וששון בכוח המילה כו'”[128].
ולמדרגה כזו עלו אחרי אשר “נהנו מסעודתו של אותו רשע”[129]. התביעה מאותו הדור היא לא על שעברו על העבירה, אלא על “שנהנו”. ממצב של הנאה מעבירה, הגיעו למעלה עליונה של הרגשת ההנאה מן המצות והרגשה אמיתית שתורה זו אורה, ויתר על כן, להרגשה שאורה זו רק התורה, ולא דבר אחר.
המן מן התורה מנין
כתוב בגמ’[130] “המן מן התורה מנין? ‘המן העץ’[131]“. פירוש הדברים כך הוא, מקור הרע בעולם הוא בחטא אדה”ר. את הרע הזה נטל עמלק לגמרי[132]. במחיית עמלק צריך לדעת שאף אם בסוף הבריאה, דהיינו לעתיד לבוא, יהיה ה’ אחד ושמו אחד ויכלה את הרע מן העולם, אבל תחילתו הוא כבר בחטא אדה”ר.
כתוב[133] “והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה’ דבר”. תפקיד הקש הוא לשמור על התבואה, וזה דווקא כשהוא מחובר עם התבואה. כשהוא נפרד מן התבואה צריך לשרוף אותו. כך גם הרע, יש תפקיד לרע בעולם. לעתיד לבוא נראה שהכל טוב ושהכל מוליך למטרה אחת, לייחוד ה’ בעולם. אולם העבודה הראשונה היא לברר ולהוציא את הקש מן התבואה. וע”כ נאמר “והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וכו'”.
כתוב במדרש[134] “אין עשיו נופל אלא בידי בניה של רחל”. בנימין, מרדכי ואסתר הם הנלחמים נגד עשיו[135]. יוסף, “המשביר לכל עם הארץ”[136], הוא שדואג לצרכים החומריים של עם ישראל. אפרים, בניגוד ליהודה, מבטא צרכים אלה, ולכן כוחו רב נגד עשיו.
רחל היא זו שהבינה שיש רע וטוב בעולם, יש שניות בעולם שצריך לחיות איתה, וכמו שכתב המהר”ל[137]. לכן דווקא בניה הם הנלחמים נגד עשיו, שהוא סמל הרע בעולם.
ה”עמלקות” היא זו הטוענת שהרע בעולם מקורו שלא בהקב”ה. עמלק רואים בעם ישראל אויב משום שהם מייחדים את ה’ בעולם. לא רק אמונה בא-ל אחד, אלא הכרה שמקור הרע והטוב שניהם בידי הקב”ה. ההכרה שבעיית הרע בעולם היא בעיה מראשית בריאת העולם, ושהיא צריכה לבוא לידי תיקון לעתיד לבוא כשימחה שמו של עמלק, היא הגורמת לשנאת עמלק את עם ישראל, ולכן הוא נלחם בישראל.
חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע
הקב”ה מנהיג את העולם בדרך נסתרת, בהעלם, וכדי לראות את הקב”ה בדרכו הנסתרת בעולם, אנו צריכים להשתחרר מכמה הרגלים, מדעות ומהשפעות שיש לסביבה עלינו. רק ע”י ה”בסומי” אדם יכול להשתחרר מאותם המעשים שהוא עושה בגלל השפעות הסביבה, ולגלות את הפנימיות שלו. זאת הכוונה במאמרו של רבא[138] “מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”, עד אשר לא ידע את אותן הידיעות שרק מפריעות לו לגעת בחיים הפנימיים שלו.
בפורים באים לידי ביטוי כוחות הגוף. “קיימו וקיבלו היהודים עליהם”[139] נאמר ביחס לדברים שבזמן מתן תורה נכפו עליהם מצד הפרעת הגוף שמתנגד לעבודת ה’, כך מסביר הרב קוק[140] את מאמר חז”ל[141] “כפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית”. בפורים יש קבלה חדשה, קבלה שלמה. לכן בפורים לא קיבלו עליהם איסור מלאכה[142], ממשיך הרב קוק, משום שבפורים אין ניגוד בין הגשמי לרוחני כמו בכל השנה.
שיכרות באופן כללי אסורה[143], משום שע”י שיכרות יש לחשוש שרצונו של אדם יפנה לרע ולתועבה. אבל שיכרות של פורים היא שכרות מסוג אחר. אדרבה, בפורים משתכרים כדי לראות שגם כאשר כוח השכלי חלש, בכל זאת פניות האדם הם להקב”ה ולטוב.[144]
עמלק פור ומקרה[145]
קדושת שבת קדושה קבועה היא, “שבת קביעא וקיימא”[146], ולעומתה את הזמנים ישראל מקדשים, ‘ישראל מקדשי לזמנים’[147]. פורים שונה הוא משבת ומהזמנים, פורים נוצר בעקבות פור, בעקבות גורל, ועל שמו הוא נקרא כך[148]. לכאורה גורל נראה שהוא תלוי במקרה, אך באמת גם הוא מה’, וכמו שכתוב[149] “בחיק יוטל את הגורל ומה’ כל משפטו”.
הקב”ה ברא את עניין המקריות בעולם, ועל עמלק כתוב[150] “אשר קרך”, דהיינו, שהוא תולה הכל במקרים. גם אצל המן כתוב[151] “ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו”. לכל האומות יש מידה שהיא מסמלת, למשל יש אומה המסמלת את מידת הכעס, ויש אומה המסמלת את מידת התאווה וכיו”ב, ובכל המידות הללו יש שימוש לטובה. בניגוד לכל האומות, בַמידה שמסמל עמלק אין כל שימוש לטובה, ולכן צווינו “תמחה”[152]!
עמלק, כאמור, מסמל את המקריות ובכך הוא ההיפך מההשגחה, בכך הוא מנוגד לה’. כל יצירתו היתה למרדות לישראל, ולא לשם שימוש כל שהוא במה שהוא מסמל. כתוב[153] “ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד”. המחשבה שראשית גויים עמלק, היא הגורמת ל- “עדי אובד” כי “אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים”[154].
כותב ר’ צדוק הכהן מלובלין[155], “שורש עמלק… היינו העדר הכרת הנוכח”, וזה כמו שכתוב במדרש[156] שאין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זרעו של עמלק, שהרי “הכסא” הוא ההשגחה, ‘מלך יושב על כסא’[157].
מחיית עמלק באה במצב של “והיה בהניח”[158], כלומר, גם כאשר אדם חושב שהוא סילק את החסרונות- את הכעס, התאווה והמידות האחרון [האחרות] – עדיין יחסר עניין ‘הכרת הנוכחי’. לכן, תמיד “קודם הכנסת כל דבר קדושה גמורה- קודם מתן תורה, וקודם בנין בית ראשון מיד במלכות שאול… וכן קודם בנין בית שני”[159]– תמיד הוצרכו למחיית עמלק. כדי להביא למצב של הכרת ה’ בעולם, ע”י מתן תורה וע”י בנין בית המקדש, צריך לסלק את עמלק. לכן, תמיד מלחמת עמלק היא קודמת.[160]
מהות עמלק[161]
האומה היחידה שעם ישראל נצטווה למחות אותה מתחת השמים[162], “מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה”[163], זוהי האומה העמלקית. ויש לשאול, מפני מה עונשו של עמלק חמור יותר משאר האומות? מדוע הקב”ה נשבע בכסאו שלא נקבל גרים מעמלק[164] ולא נשבע כן על אומה אחרת?
נראה לומר שזאת מפני שעמלק רע בפנימיותו, בניגוד לכל האומות שהכל אצלם רק נגד החיצוניות[165]. וזהו מש”כ הנאות דשא[166] ששבת דומה לכוס יין ועמלק דומה לכוס חומץ. עמלק, שהוא צאצאו של עשו, הוא ניצוץ מיצחק שהפך לרע. לכן מחיית עמלק כתובה בלשון “מחה אמחה”[167], לומר שתהיה מחייה כפולה, למעלה ולמטה.
עמלק הוא ההיפך מישראל. בישראל אנו מוצאים קידוש השם גם ע”י מי שלא מבין. לעומתם, עמלק נלחם בישראל, בניגוד להגיון, אחר יציאת מצרים.
כתוב במדרש[168] שיעקב ועשיו דומים זה לזה, וכן אמרו חז”ל[169] שיהודה לא רצה להרוג את עשיו מפניו אלא מאחריו מפני שחלק כבוד לדיוקנו של אביו. עשו, עמלק, הוא ההיפך הגמור מיעקב, מישראל, ולכן הם דומים.
אמרו חז”ל[170] ‘אין השם שלם וכסאו שלם עד שימחה עמלק’. אך מחיית עמלק תלויה במלכות, כמו שכתוב בגמ’[171] “תניא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה. כשהוא אומר[172] ‘כי יד על כס יה מלחמה לה’ בעמלק’ הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך שנאמר[173] ‘וישב שלמה על כסא ה’ למלך'”. וכל כך למה? משום שמלכות ישראל היא מלכות שמים, והיא מהווה קידוש שם ה’ בעולם. ועל כן דווקא מלכות ישראל היא זו שצריכה למחות את זכר עמלק.
מסירות נפש כמפתח לגאולה[174]
כאשר מתבוננים, רואים אנו שכל מעשי המגילה הם כמו פסיפס הבנוי בידי ההשגחה. כל המהלכים הם אמנם טבעיים, אך כולם, ע”י ההשגחה, נקשרים זה בזה. ההצלה, הרי, מוכנה מראש[175]. אחשורוש מדיח את ושתי, אסתר נבחרת מכולם, רק מרדכי שמע על מה שזממו בגתן ותרש, דווקא באותו לילה ננדה שנת המלך, “במקרה” המעשה שנבחר לקרוא מספר הזכרונות הוא מעשה מרדכי, וכן הלאה.
ישנו רק פרט אחד שלכאורה לא מתאים, אסתר לא נקראת לבא אל המלך שלושים יום, ועל כן היא מסרבת ללכת אליו מעצמה. וזה “לא מתאים”, שהרי כל הגאולה תלויה בה בלבד!
ע”כ נמצינו למדים שהמפתח האחרון לגאולה תמיד נמצא בידי האדם, אם יימצא מי שימסור את נפשו עבור הגאולה, היא תבוא. כל “הנפשות הפועלות” במגילה פעלו ע”פ צרכים טבעיים, מלבד אסתר שהיתה צריכה לבחור בין רצון לחיות לבין החובה המוסרית להציל את עמה. גם בקריעת ים סוף הכל היה תלוי בנחשון. כיון שהחליט למסור את נפשו וקפץ לים תחילה, נקרע הים[176]. כל זה בא ללמדנו שהמפתח לגאולה נמצא אצל האדם.
כאשר דברים גדולים ומאורעות גדולים מתרחשים בעולם, עם ישראל צריך להתכונן. החלפת מלכות בבל במלכות פרס, הרי, הביאה אח”כ לבנין בית המקדש[177]. כאשר, למשל, השלטון הקומוניסטי מתמוטט בעולם, אנו צריכים לשאול את עצמנו, מה זה גורם לנו? זאת ההסתכלות שצריכה להיות לנו.
בפרט הדברים שקורים היום[178] צריכים לעורר אותנו.
כתוב בגמ’[179] “אמר רבא, מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”. אנו למדים מכאן שישנם שני צדדים לפורים, ארור המן וברוך מרדכי. ישנם שני דברים שעליהם יש לנו לשמוח. מחד, על הנקמה מהמן ומ- “המנים” נוספים שמיצרים לנו בכל הדורות. ומאידך, עלינו לשמוח על מה שנגרם לנו, עם ישראל, ע”י הנקמה והמפלה הזו.
ישנה מחלוקת בגמ’[180] כיצד חותמים את הברכה שלאחר מקרא מגילה, “ברוך אתה ה’ הנפרע לישראל מכל צריהם. רבא אמר האל המושיע”. שורש המחלוקת הוא מה העיקר במקרא מגילה, מפלת עכו”ם או גדולת ישראל. ההלכה היא שאומרים את שני הדברים, “אמר רב פפא הלכך נימרינהו לתרוייהו, ברוך אתה ה’ הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע”[181]. זאת משום שיש צורך להדגיש את שניהם. כל המהלכים שקורים בעולם נועדו לתיקון עולם במלכות שדי. לכן, כל מפלה לגויים, לרשעים, פירושה גדולה לעם ישראל, העם המייצג את רבש”ע בעולם. זה הפשט בגמ’[182] “קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמן. ישבו שתיהן אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי תאמן”.
כל שכן שהדברים נכונים כאשר גדולת עם ישראל ומפלת עכו”ם קשורים זה בזה באופן ישיר.
תמחה את זכר עמלק[183]
שלשה דברים נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להמליך מלך, להכרית את עמלק ולבנות את בית הבחירה[184], והדברים תלויים זה בזה לפי הסדר[185]. כתוב במדרש[186] שכאשר ימחה שמו של עמלק יהיה ה’ שלם וכסאו שלם, אבל, כאמור, לצורך מחיית עמלק יש צורך במלך ישראל. הנקמה היא שלמה ואמיתית רק כשישראל עצמם, ודווקא כשיש מלך, נלחמים בעמלק.
כתוב בפס’[187] “ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה’ למשחך למלך… עתה לך והכיתה את עמלק”[188]. שמואל אמר לשאול שהוא צריך להכות את עמלק, ואף אחד אחר לא יהרוג את עמלק עבורנו. מלכות ישראל היא ייצוגה של מלכות הקב”ה בעולם, כפי שכתב הרמב”ם[189] על היוצאים למלחמה, ואפילו אם זה מלחמת הרשות, “ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה”. זהו תפקידו של עם ישראל, לייחד את ה’.
זאת הסיבה שהמן היה צריך ליפול ע”י אסתר שנלחמה בו. אמנם, הקב”ה יכול היה להציל את ישראל ע”י כך שהמן ימות מחולי או משבץ וכיו”ב. אבל אם המלחמה היא על ייחוד ה’, והפירוש שנותנים לכל המאורעות הוא שה’ מסלק את הרע בעולם, הרי שזה צריך לבא ע”י אסתר המלכה, נציגה של מלכות שמים בעולם.
וכן לעתיד לבא, המלחמה תהיה על ייחוד ה’, ועל כן ה’ יסלק את הרע רק ע”י מלך מישראל, בב”א.
פרשת מידות ומשקולות היא סמוכה בתורה לפרשת זכור את אשר עשה לך עמלק. רש”י בסוף פרשת כי תצא[190] מביא על זה את דברי חז”ל[191] “אם שקרת במידות ומשקולות הוי דואג מגירוי האויב שנאמר[192] ‘מאזני מרמה תועבת השם’ וכתיב בתריה[193] ‘בא זדון ויבא קלון'”. חז”ל מדגישים כאן שאותו רע הגורם לאדם לשקר במשקולות, הוא הרע שאותו עמלק מייצג. אנו צריכים לראות בזה גם את הקשר בין הדברים הקטנים שאדם עושה לדברים הגדולים.
כתוב בפסוק[194] “ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם” ודרשו חז”ל[195] על שרפו ידיהם מן המצות ולנ”א, מדברי תורה. עמלק בא כשעם ישראל “עייף ויגע”[196].
דברים אלו אמורים כשעמלק בא להלחם עם ישראל. אבל היום, אומות העולם התאחדו כדי לחסל את שליט עיראק מפני שהוא רע, וזו הסיבה המפורשת. הרי שמדובר בתהליך שמוביל למטרת העולם- סילוקו של הרע בכלל.
הרע הוא עמלק, ועמלק זה מלשון עקלתון[197]. עם ישראל הם ההיפך מעמלק, שהרי עם ישראל נקראים “ישורון”[198] מלשון ישרות[199]. לכן, עם ישראל צריך לדאוג לסילוקו של עמלק, של הרע. זאת ע”י כך שלא יהיו רפויים בתורה ובמצוות, שלא יתנו מקום לרע שאותו עמלק מייצג.
שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי
תכלת הוא צבע שלא ניתן לשינוי ואי אפשר להסירו, בניגוד ל”קלא אילן” שזהו צבע שאפשר להורידו[200]. יסודו של מרדכי היהודי הוא בקביעות, ברצון חזק ובזה שאין אפשרות להזיזו, כמו שכתוב[201] “ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה”. אדרבה, מרדכי עשה זאת כדי להרגיז את המן[202]. לכן מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש תכלת[203] דווקא, משום שצבע התכלת מתאים למרדכי מפני יסודו האיתן והקבוע.
כשכל העולם משתנה ומתהפך הרי ש- “שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי”[204]. כשרואים את הקביעות של מרדכי שאומר להם “אשר הוא יהודי”[205] נכנסת שמחה וצהלה בלבנו.
הקב”ה לא עשה עמם אלא לפנים
ישנם ניסים שבאים כתוצאה מכך שהיתה צרה, כלומר שההצלה היא בדרך נס. כך זה תמיד בנס גלוי, כגון ההצלה שהצילנו ה’ על שפת ים סוף או מפלת סנחריב. בפורים הנס קדם לסכנה. לשוא כתבו ספרים וכו’ כאשר הכל כבר היה מוכן לנס[206]. הספרים שנשלחו ע”י המן נכתבו לשוא, מפני שכל ההצלה כבר הוכנה מראש. זאת הכוונה במה שכתוב בגמ’[207] שה’ לא עשה עמם אלא לפנים, כלומר הוא הביא את הצרה על עם ישראל שבאותו הדור רק כדי להפחידם, “כי לא ענה מלבו”[208]. הרי ההצלה כבר היתה מוכנה. וזהו שכתוב[209] “יושב בשמים ישחק ה’ ילעג למו”.
“בימים ההם בזמן הזה”[210], גם היום אנו רואים תופעה דומה. האמריקאים הכינו נשק לרוסים, אין ספור טילי שייט ותחמושת, והנה מתברר שהקב”ה לא התכוון אלא שכל התחמושת תשמש נגד צריהם של ישראל!
על חזרות לשוניות במגילה ומשמעותן
אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ:
ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנו
ומחר אעשה כדבר המלך, מה ראתה לומר מחר, אלא שכל זרעה של עמלק למדים ליפול למחר, וכן הוא אומר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה
אסתר פרק ו, יג
וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו:
אסתר רבה (וילנא) פרשה ח
ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם הה”ד (דברים כ”ה) אשר קרך בדרך,
בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישב פרשה פז
[ויהי כדברה אל יוסף] וגו’ ר’ יודן בש’ ר’ בנימן בר לוי בני רחל ניסן שוה וגדולתן שוה, ניסן שוה, ויהי כדברה אל יוסף [יום יום, ויהי באמרם אליו יום ויום (אסתר ג ד), ולא שמע אליה, ולא שמע אליהם (שם שם /אסתר ג’/)], גדולתן שוה, ויסר פרעה את טבעתו וגו’ (בראשית מא מב), וכת’ ויסר המלך את טבעתו [אשר העביר מהמן] ויתנה למרדכי (אסתר ח ב), וילבש אתו בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו (בראש’ שם שם /מ”א מ”ב/), ומרדכי יצא מלפני המלך [בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב וגומ’] (אסתר ח טו), וירכב אותו במרכבת המשנה (בראש’ מא מג), והרכיבוהו על הסוס ברחוב העיר (אסתר ו ט), ויקראו לפניו אברך (בראש’ שם שם /מ”א מ”ג/), ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש (אסתר ו יא).
על שתיה בפורים
הרב קוק כותב[211] שבפורים שתיית יין מעלה את האדם לדרגות גבוהות, “ע”כ המצווה אז לבסומי, וממשיך אור גדול ע”י זה”. ההסבר לכך הוא שכאשר אדם שותה על מנת להתעלות, הרי שהוא משיג את זה. ואם אדם ששותה כדי להתהולל, הרי השתייה מביאה אותו לידי כך. אפשר להמשיל יין לחשיש. בארצות המערב החשיש גורם לעליזות ולחברתיות, ובארצות המזרח שותים בנרגילה ומסתגרים כל אחד בפינה שלו. המצב החברתי גורם להבדל זה (שלמה יהודה). כמו כן גם שתיית יין על ידי יהודי בפורים. כאשר הוא שותה על מנת להתעלות ולהעלות את גופו מעל מדרגת כפיית הר כגיגית[212], הרי שמתקיים בו “משנכנס יין יצא סוד”[213].
עיון בהלכות פורים
כתוב בגמ’[214] “אמר רבא, מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”. המשנה ברורה[215] באר שכוונת רבא היא לומר שאדם צריך לשתות עד שלא ידע מה העיקר בפורים. האם גדולת מרדכי היא העיקר או מפלת המן היא העיקר? לכאורה, כדי להסתפק בשאלה זו אדם לא צריך להיות שכור, שהרי זה ספק במשנה[216]: “מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו? ר”מ אומר כולה, ר’ יהודה אומר מאיש יהודי, רבי יוסי אומר מאחר הדברים האלה”. על פניו, שורש מחלוקתם של התנאים הוא בשאלה הזו שהזכרנו, ולכן לא נראה לומר כביאורו של המשנה ברורה.
גם דברי הביאור הלכה[217] באותו עניין צריכים עיון. הביאור הלכה הביא את דברי המאירי שכתב נגד השכרות. המאירי[218] פוסק שאין חיוב לבסומי מהא דקם רבה ושחטיה לר’ זירא. דהיינו, המאירי מסיק מכך שהגמ’ מספרת על התקלה שיצאה משכרותו של רבה שאין לפסוק כרבא שאמר “מחייב איניש לבסומי בפוריא”. ואכן, לשון המאירי היא מקבילה ללשון הרמב”ם בהלכות יום טוב שמגנה את השכרות[219]. אבל לדידן, לשיטתנו, שנפסק שחייב “איניש לבסומי”, לכאורה אין להביא את לשון המאירי.
קבלת התורה בפורים
כתוב במגילת אסתר[220] “ליהודים היתה אורה”, ואמרו חז”ל במסכת מגילה[221] “אמר רב יהודה אורה זו תורה”. יש לשאול, הרי התורה היתה כבר מסיני, וא”כ מה הכוונה שליהודים היתה תורה?
הפשט בדברי רב יהודה “אורה זו תורה” הוא שהיהודים הרגישו שאורה היא תורה. לכן לא כתוב ליהודים היתה תורה, כי זו צריכה להיות ההרגשה, שאורה זו תורה ולא דבר אחר.
בפורים היתה קבלת התורה כמו שכתוב בגמ’ בשבת[222]: “‘ויתיצבו בתחתית ההר’ א”ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. א”ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אעפ”כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב[223] ‘קיימו וקבלו היהודים’ קיימו מה שקיבלו כבר”.
בפסוק כתוב קודם קיימו, ואח”כ קבלו, כמו במתן תורה שעם ישראל אמר נעשה קודם לנשמע[224]. היסוד הזה של נעשה ונשמע נשאר בעם ישראל לאורך כל השנים. הנכונות הטבעית ללכת אחר הקב”ה גם כשלא מבינים, נשארה בנו גם בגלות. זה הפשט בקיימו וקבלו.
התוס’[225] הקשו על מאמרו של ר’ אבדימי בר חמא בר חסא שרשב”ע כפה הר כגיגית. מדוע היתה כפייה, הרי עם ישראל אמר “נעשה ונשמע”. עונים תוס’ שהיה חשש שעם ישראל יחוזר בו בגלל האש הגדולה. המהר”ל[226] מקשה על תירוץ זה, הייתכן? כדי לתרץ המהר”ל עושה יישום לתוס’. ייתכן שהיתה כפיית הר כגיגית כפשוטה. אבל גם ייתכן שכל המעמד של אש, ענן וערפל היווה כפייה. מי שנמצא במעמד כזה לא מסוגל לסרב. לפי זה האש הגדולה היא כפיית ההר כגיגית, וזאת כוונת התוס’. כיון שהיתה כפייה, זה נותן פתח לחזרה, בדורות הבאים, לומר שלא היתה קבלה אמיתית. ולכן היה צורך בקבלה חדשה, בימי מרדכי ואסתר. קבלה ללא כפייה, קבלה מרצון.
הבעש”ט אומר[227] שכפית ההר כגיגית נצרכת לימי קטנות. כאשר אנו לא מסוגלים לקיים את התורה מרצון, אנו צריכים לדעת שיש בנו הכוח לעשות. כוח זה נובע מכפיית ההר.
חוסר ידיעה וביטחון
לאורך כל השנה אדם חושב שהוא יודע איך העולם צריך להתנהל. כל אחד יודע כיצד פלוני צריך להתנהג, מה אלמוני צריך לעשות וכו’.
בפורים אנו רואים מי מנהל את העולם, דרך מגילת אסתר, ומבינים שאין לנו השגה בזה. לכן בפורים אנו משתכרים, כדי לבטא את חוסר הידיעה שלנו בהתנהלות העולם, וכמאמר חז”ל[228] “אמר רבא, מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע”.
יחד עם זאת, הקב”ה אינו חייב לנו שלא נדאג מהקורה בעולם, אלא תפקידנו הוא להאמין ולבטוח בו.
תכלת זהו צבע שלא ניתן להורידו, בניגוד לקלא אילן שניתן להסירו. עיקר תפקידנו הוא שהאמונה והביטחון שלנו יהיו בבחינת תכלת, קבועים וקיימים. למרדכי היתה אמונה איתנה, והיא נתנה לו את הכוח לא לכרוע ולא להשתחוות[229].
א”כ בפורים יש שני הצדדים. מצד אחד, יש “עד דלא ידע”, דהיינו את חוסר הידיעה שלנו במה שמתרחש בעולם. ומצד שני יש ביטחון בהקב”ה, וכמו שאנו אומרים[230] “שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי”, האמונה האיתנה של מרדכי.
כתוב בגמ’[231] “חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום”. קריאת המגילה מסמלת את שני הצדדים הללו. הקריאה של הלילה מסמלת את חוסר הידיעה, והקריאה של היום מסמלת את הרגשת הביטחון הברורה שהקב”ה מנהל את העולם.
[1] מגילה י”ט ע”א.
[2] אסתר פרק ט’ פסוק ל”א.
[3] פרק ח’ פסוק ט”ז.
[4] דף ט”ז ע”ב.
[5] בהקדמה, עמ’ מ”ה.
[6] שבת דף פ”ח ע”א.
[7] אסתר פרק ט’ פסוק כ”ז.
[8] שבת דף פ”ח ע”א.
[9] כ”כ בתוס’ בשבת דף פ”ח ע”א ד”ה כפה עליהן. ועיין שם במהר”ל, שמסביר את כוונת הפחד מהאש הגדולה.
[10] בבא בתרא דף מ”ח ע”א.
[11] הל’ גירושין פרק ב’ הלכה כ’.
[12] מגילה דף י”ד ע”א.
[13] עיין בגמרא שבת דף פ”ח ע”א.
[14] בהל’ ע”ז פרק ו’ הלכה ו’.
[15] עיין בספר החינוך במצווה שמ”ט, שלא להשתחוות על אבן משכית.
[16] באור חדש עמ’ קכ”ח.
[17] שם עמ’ קכ”ט.
[18] אסתר רבה פרשה ז’, ז’.
[19] כתובות דף ק”י ע”ב.
[20]בראשית רבה, ויצא פרשה ע”ג, ז’.
[21] אור חדש עמ’ ק”ל.
[22] פרק ג’ פסוק ח’.
[23] אור חדש עמ’ קל”ז.
[24] אולי ניתן לפרש את הפסוק אחרת, עם ישראל היה עם גם בהיותו מפורד, “ישנו עם… מפורד”.
[25] בראשית פרק מ”ט פסוק א’.
[26] נצח ישראל סוף פ”א, עמ’ י”א.
[27] ירמיה פרק ל”א פסוק ט”ז.
[28] אסתר פרק ג’ פסוק א’.
[29] קהלת פרק ז’ פסוק י”ד.
[30] דף י”ב ע”ב.
[31] שמות פרק ב’ פסוק י”ד.
[32] אור חדש עמ’ קל”ח.
[33] שם עמ’ רי”ג.
[34] לדוגמא, דברים פרק ט”ו פסוק ז’.
[35] הל’ שביתת יו”ט, פרק ו’ הלכה כ’. ועיין גם בהל’ מגילה פרק ב’ הלכה י”ז.
[36] תיקוני זוהר, תיקון כ”א. כִּפורים- כְּפורים.
[37] אור חדש עמ’ רי”ב- רי”ג.
[38] אסתר פרק ט’ פסוק י”ט.
[39] מהר”ל אור חדש עמ’ רי”ב- רי”ג.
[40] אסתר פרק ז’ פסוקים ט’- י’.
[41] שם פסוק ט’.
[42] אור חדש עמ’ קצ”ד.
[43] אסתר פרק א’ פסוק י’.
[44] אור חדש שם.
[45] פסוק י’.
[46] פרק ז’ פסוק י”ד.
[47] פרקי דר’ אליעזר פרק מ”ט.
[48] מלכים א’ פרק ז’ פסוק ב’.
[49] חולין דף קל”ט ע”ב.
[50] שמות פרק ל’ פסוק כ”ג.
[51] אמנם המילים “מר דרור” מופיעות במעשה שמן המשחה, אך היה גם מור בקטורת.
[52] מגילה דף י’ ע”ב.
[53] ישעיהו פרק נ”ה פסוק י”ג.
[54] ישעיהו פרק ז’ פסוק י”ט.
[55] אסתר פרק ג’ פסוק א’.
[56] אסתר פרק ב’ פסוק כ”א.
[57] חולין דף קל”ט ע”ב.
[58] בראשית פרק ג’ פסוק י”א.
[59] אור חדש עמ’ קל”ד.
[60] שם עמ’ קל”ו.
[61] ויקרא פרק י”ט פסוק ט’.
[62] עיין בספר חובות הלבבות, שער הייחוד, פרק ה’.
[63] אור חדש עמ’ קל”ה.
[64] חולין דף קל”ט ע”ב.
[65] דברים פרק ל”א פסוק י”ח.
[66] למשל בשם משמואל, פרשת תצוה, וזכור שנת תרע”ז: “כידוע המעשה בתלמידו של הרמב”ן ואבנר הי’ שמו שיצא לתרבות רעה רח”ל והחציף לשאול את רבו הרמב”ן יען שמע ממנו שכל השמות נרמזים בתורה אנה נרמז שמו, והשיב לו בפסוק אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם האות השלישית מכל תיבה”.
[67] מגילה דף י”ז ע”א.
[68] עיין בעש”ט על התורה, מגילת אסתר, אות ח’: “אמר הר”י בעש”ט נ”ע, הקורא את המגילה למפרע, פירוש, שסובר כי אז היה הנס ולא עתה- לא יצא”. ובביאור הדברים עיין מאור ושמש, רמזי פורים ד”ה וזה רמזו: “שאם קורא את המגילה כדרך סיפורי מעשיות, שאז למפרע נעשו נסים, ואינו מעלה על לבו אשר השי”ת עושה לנו נסים ונפלאות בכל דור ודור בזכות הקריאה- לא יצא”.
[69] על דרך ההלצה מספרים על אשה אחת שכל שנה בפרשת וישב כאשר קראה ב”צאנה וראנה” על זריקת יוסף לבור, היתה בוכה וזועקת כנגד יוסף- “שוטה שבעולם! גם שנה שעברה כשבאת אל אחיך זרקו אותך לבור, כלום לא למדת משנה שעברה?!” ולפי דברינו יש בזה מעלה גדולה, שאינה קוראת את הסיפור למפרע.
[70] אסתר פרק א’ פסוק י”ט.
[71] תרגום אסתר (ראשון) פרק ה’ פסוק א’: “ולא תעבד רעות המן רשיעא מני, היכמא די עבד מן ושתי, דשם טעם על מלכא ופקיד למקטלה בגין דהוה צבי למסביה ית ברתיה” [ולא תעשה רצון המן הרשע איתי, כמו שעשה עם ושתי, שקבע חוק עם המלך וצוה להורגה בגלל שרצה להשיאו את בתו]. וע”ע באסתר רבה פרשה ד’, ו’: “‘ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים’, מה ראה ממוכן לקפוץ בעצה תחלה… וחרינא אמר ע”י שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות”.
[72] עיין עוד מגילה דף י”ב ע”ב, “תנא ממוכן זה המן” וכן מגילה דף ט”ז ע”א, “כי אין הצר שוה בנזק המלך”.
[73] עמ’ 43.
[74] שמואל א’ פרק ט”ו פסוק כ”ח.
[75] מגילה דף י’ ע”ב.
[76] ירמיהו פרק מ”ט פסוק ל”ח.
[77] נצח ישראל פרק א’, עמ’ ט’- י’.
[78] ישעיהו סו כב: ” כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ד’ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם” וע’ מורה נבוכים ח”ב פכ”ט.
[79] שמות פרק ה’ פסוק כ”ב.
[80] ישעיהו פרק י”ד פסוק כ”ב.
[81] הדברים מובאים ברש”י הראשון על ספר עזרא.
[82] רש”י עזרא שם, ע’ בדברי הימים ב לו: “בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ד’ אֱלֹהָיו: עָלָיו עָלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לְהֹלִיכוֹ בָּבֶלָה”. לאחריו מלך יהויכין שגלה עם החרש והמסגר, ע’ מלכים ב’ כד ושם כתוב שיהויקים שכב עם אבותיו וימלוך יהויכין בנו תחתיו.
[83] ירמיהו פרק כ”ט פסוק י’.
[84] פרק ה’.
[85] פסוק כ”ה.
[86] עפ”י פסוק כ”ו שם.
[87] פסוק כ”ח.
[88] עיין שם פסוק ל’ ופרק ו’ פסוק א’.
[89] עיין מגילה דף י”ב ע”א, ורש”י שם.
[90] אסתר פרק א’ פסוק ז’.
[91] עיין עזרא פרק א’ פסוקים ז’- י”א.
[92] עיין מגילה דף י”א ע”ב.
[93] מגילה דף י”ב ע”א.
[94] במדבר פרק כ”ד פסוק כ’.
[95] אסתר פרק ג’ פסוק י”ג.
[96] אסתר פרק ג’ פסוקים ח’- ט’.
[97] עיין רש”י עזרא פרק א’ פסוק א’: “וצרי יהודה ובנימין הלשינו עליהם לכורש מלך פרס וצוה לבטל המלאכה שלא לבנות עוד בנין בית המקדש (ע”פ עזרא פרק ד’ פסוק א’- ו’) והיו ישראל בטלים שלא בנו הבית כל מלכות כורש ואחשורוש שמלך אחריו עד שנת שתים למלכות דריוש בן אחשורוש מלך פרס שהוא דריוש בן אסתר… ומשנת אחת לכורש עד שנת שתים לדריוש בן אחשורוש מלך פרס שנבנה הבית בימיו היו י”ח שנה”.
[98] מדרש רבה פרשת תצוה פרשה ל”ו, א’. “ואתה תצוה הה”ד (ירמיהו פרק י”א פסוק ט”ז) ‘זית רענן יפה פרי תואר קרא ה’ שמך’… דבר אחר מה ראה ירמיה למשול אבותינו כזית אלא כל המשקין מתערבים זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד כך ישראל אינם מתערבים עם העובדי כוכבים”.
[99] ויקרא פרק כ’ פסוק כ”ו.
[100] נכתב עפ”י ספר נחלת יוסף עמ’ 53.
[101] מגילה דף י”ד ע”א.
[102] תהילים פרק קי”ז פסוק ב’.
[103] נכתב עבור סיום ש”ס משניות והדרן מסכת מגילה. הדברים מתייחסים למסכתות ידיים ועוקצין, שתי המסכתות החותמות את הש”ס.
[104] פרק ב’ משנה ג’.
[105] מגילה דף י’ ע”ב- י”א ע”א.
[106] פרק ד’ משנה ה’.
[107] דף י’ ע”ב.
[108] ישעיהו פרק י”ד פסוק כ”ב.
[109] דניאל פרק ה’ פסוק כ”ה.
[110] שם פסוק כ”ו,
[111] שם פסוק ל’.
[112] עפ”י קהלת פרק ז’ פסוק י”ד.
[113] עיין רש”י סנהדרין דף כ”ב ע”א ד”ה וכתב הנשתוון.
[114] עיין סנהדרין דף כ”א ע”ב.
[115] עזרא פרק ד’ פסוק ז’.
[116] עיין סנהדרין דף כ”ב ע”א, וכן בירושלמי מגילה פרק א’ הלכה ט’.
[117] פרק א’ הלכה ט’.
[118] דף כ”ב ע”א.
[119] עיין שבת דף ק”ד ע”א.
[120] פרק ס”ד.
[121] פרק ד’ משנה ה’.
[122] מגילה דף ו’ ע”א.
[123] יחזקאל פרק כ”ו פסוק ב’.
[124] שמואל א’ פרק ט”ו פסוק כ”ח.
[125] אסתר פרק א’ פסוק י”ט.
[126] מגילה דף ט”ז ע”ב.
[127] שפ”א לפורים, שנת תרמ”ח ד”ה “איתא בגמרא”.
[128] שפ”א שם.
[129] עיין מגילה דף י”ב ע”א.
[130] חולין דף קל”ט ע”ב.
[131] בראשית פרק ג’ פסוק י”א.
[132] מקור?
[133] עובדיה פרק א’ פסוק י”ח.
[134] בראשית רבה, ויצא פרשה ע”ג, ז’.
[135] ראה לעיל – ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה????
[136] בראשית פרק מ”ב פסוק ו’.
[137] נצח ישראל פרק א’???
[138] מגילה דף ז’ ע”ב.
[139] אסתר פרק ט’ פסוק כ”ז.
[140] עולת ראיה ח”א עמ’ ת”מ.
[141] שבת דף פ”ח ע”א.
[142] עיין מגילה דף ה’ ע”ב.
[143] עיין רמב”ם הל’ דעות פרק ה’ הלכה ג’: “וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ואם משתכר בפני עמי הארץ, הרי זה חילל את השם”.
[144] הדברים עד כה נכתבו באדר ובפורים תשמ”ז.
[145] ע”פ רסיסי לילה אות י”ח.
[146] חולין דף ק”א ע”ב.
[147] ע”פ ברכות דף מ”ט ע”א.
[148] עיין אסתר פרק ט’ פסוק כ”ו.
[149] משלי פרק ט”ז פסוק ל”ג.
[150] דברים פרק כ”ה פסוק י”ח.
[151] אסתר פרק ו’, פסוק י”ג.
[152] דברים פרק כ”ה פסוק י”ט.
[153] במדבר פרק כ”ד פסוק כ’.
[154] ישעיהו פרק מ”ד פסוק ו’.
[155] רסיסי לילה אות י”ח.
[156] פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ג’, זכור: “ר’ לוי בשם ר’ חונא בר’ חנינא כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם”.
[157] תפילת שחרית לשבת, ע”פ ישעיהו פרק ו’ פסוק א’.
[158] דברים פרק כ”ה פסוק י”ט.
[159] רסיסי לילה אות י”ח.
[160] עיין רמב”ם הל’ מלכים ומלחמותיהם פרק א’ הלכה א’.
[161] נכתב בפורים תשמ”ט ע”פ נאות דשא חלק א’. (ע’ רס”ט)
[162] עפ”י דברים פרק כ”ה פסוק י”ט.
[163] שמואל א’ פרק ט”ו פסוק ג’.
[164] פדר”א? פסיקתא דרב כהנא פיסקא ג’, זכור.
[165] מהר”ל.
[166] שם ובעמ’ רס”ה. פרקי דר’ אליעזר פרק מ”ג.
[167] שמות פרק י”ז פסוק י”ד.
[168] רס”ה.
[169] מדרש.
[170] פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ג’, זכור.
[171] עי’ סנהדרין דף כ’ ע”ב.
[172] שמות פרק י”ז פסוק ט”ז.
[173] דברי הימים א’ פרק כ”ט פסוק כ”ג.
[174] נכתב בפורים תשמ”ט ע”פ פרקי מועדות עמ’ 612.
[175] עיין מגילה דף י”ג ע”ב: “אחר הדברים האלה, אחר מאי, אמר רבא, אחר שברא הקדוש ברוך הוא רפואה למכה. דאמר ריש לקיש אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה שנאמר (הושע פרק ז’ פסוק א’) ‘כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים'”.
[176] עיין מכילתא דר’ ישמעאל פרשת בשלח, מסכתא דויהי פרשה ה’.
[177] עי’ רש”י עזרא פרק א’ פסוק א’: “ותחילת סדר ספר זה כך הוא שלאחר שנהרג בלשצר מלך דריוש המדי… ולאחר מיתת דריוש, מלך כורש זה מלך פרס, ובשנת אחת למלכו הושלמו שבעים שנה לפקידת גלות בבל… שחזרו ישראל מגלות בבל לא”י, ובאותה שנה, בשנת אחת לכורש, יסדו ישראל יסוד בית המקדש”.
[178] ההתייחסות היא למפלת עיראק, תשנ”א.
[179] מגילה דף ז’ ע”ב.
[180] שם דף כ”א ע”ב.
[181] שם.
[182] שם דף ו’ ע”א.
[183] נכתב על מדיניות הספיגה וחוסר התגובה בזמן מלחמת המפרץ שנפלו בארץ כארבעים טילי סקאד.
[184] סנהדרין דף כ’ ע”ב.
[185] הגמ’ שם, ועיין רש”י שם ד”ה שלש מצוות.
[186] פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ג’, זכור.
[187] שמואל א’ פרק ט”ו פסוק א’.
[188] שם פסוק ג’.
[189] הל’ מלכים פרק ז’ הלכה ט”ו
[190] דברים פרק כ”ה פסוק י”ז ד”ה זכור.
[191] מדרש תנחומא פרשת כי תצא, סימן ח’.
[192] משלי פרק י”א פסוק א’.
[193] שם פסוק ב’.
[194] שמות פרק י”ז פסוק ח’.
[195] סנהדרין דף ק”ו ע”א: “מאי לשון רפידים… רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה”.
[196] דברים פרק כ”ה פסוק י”ח.
[197] מהר”ל אור חדש עמ’ ס”ו.
[198] דברים פרק ל”ג פסוק ה’.
[199] מהר”ל אור חדש שם.
[200] מנחות דף מ”ג ע”א, ועיין רמב”ם הל’ ציצית פרק ב’ הל’ א’ ובכס”מ שם.
[201] אסתר פרק ג’ פסוק ב’.
[202] עיין מהר”ל אור חדש עמ’ קכ”ח.
[203] עפ”י אסתר פרק ח’ פסוק ט”ו.
[204] פיוט שאחר קריאת המגילה.
[205] אסתר פרק ג’ פסוק ד’.
[206] מקור.
[207] מגילה דף י”ב ע”א.
[208] איכה פרק ג’ פסוק ל”ג, ועיין בגמ’ בגמ’ מסכת מגילה שם.
[209] תהילים פרק ב’ פסוק ד’.
[210] ברכת “על הניסים”.
[211] עולת ראיה ח”א עמ’ ת”מ.
[212] עיין שבת דף פ”ח ע”א: “‘ויתיצבו בתחתית ההר’ א”ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם… אמר רבא אעפ”כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב[212] ‘קימו וקבלו היהודים’ קיימו מה שקיבלו כבר”.
[213] עיין עירובין דף ס”ה ע”א: “אמר רבי חייא כל המתיישב ביינו יש בו דעת שבעים זקנים. יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד”.
ועיין עוד בגמ’, מגילה דף י”ב ע”ב: “אמר רבא, יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות. אבל אומות העולם שאוכלין ושותין – אין מתחילין אלא בדברי תיפלות”.
[214] מגילה ז’ ע”ב.
[215] סימן תרצ”ה ס”ק ד’: “שזה מפלה ראשונה שניטל נקמה רבה ממנו, ועוד טובה יתרה מזה גדולת מרדכי שבירכו הקב”ה שעלה למעלה ראש. והנה קודם שנשתכר נתן בודאי תודה להש”י על שתי הטובות וע”כ אחז”ל שלא יפסיק מלתן שבח ע”ז בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו”.
[216] מגילה י”ט ע”א.
[217] סימן תרצ”ה ד”ה עד דלא ידע.
[218] בית הבחירה מגילה, המשנה הרביעית, ד”ה חייב אדם (ז’ ע”ב): “חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה… ומ”מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת ה’ יתברך… ומה שאמר כאן עד שלא ידע… כבר פירשו מקצת הגאונים שממה שהזכיר אחריו קם (רבא) רבה שחטיה לר’ זירא נדחו כל אותם הדברים”.
[219] הל’ שביתת יו”ט, פרק ו’ הלכה כ’, וז”ל: “לא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול… הא למדת שהעבודה בשמחה”.
[220] פרק ח’ פסוק ט”ז.
[221] דף ט”ז ע”ב.
[222] שבת דף פ”ח ע”א.
[223] אסתר פרק ט’ פסוק כ”ז.
[224] שמות פרק כ”ד פסוק ז’.
[225] שבת דף פ”ח ע”א, ד”ה כפה עליהן.
[226] הקדמה, עמ’ מ”ה.
[227] בעש”ט על התורה, פרשת יתרו, אות ז’: “לכך כפה הקדוש ברוך הוא על ישראל הר כגיגית ללמד שגם שאינו חושק לתורה ועבודת ה’ מכל מקום אינו בן חורין ליבטל, רק יעשה בעל כרחו, וידמה כמי שכופין אותו לעשות בעל כרחו, והוא דרך טוב לאיש ישראלי לימי הקטנות, שלא יבטל התמיד מעסק לימודו ועבודת השם יתברך גם שאינו חושק, דמכל מקום עושה מעשה”.
[228] מגילה דף ז’ ע”ב.
[229] עפ”י אסתר פרק ג’ פסוק ב’.
[230] פיוט שאחר קריאת המגילה.
[231] מגילה דף ד’ ע”א.
[232] דברים פרק כ”ה פסוק י”ז ד”ה זכור.
[233] מדרש תנחומא פרשת כי תצא, סימן ח’.
[234] משלי פרק י”א פסוק א’.
[235] שם פסוק ב’.
[236] סוכה דף נ”ב ע”א.