שני אדרים – איזהו העיקרי
שו"ע או"ח סימן נה סעיף י':
סעיף י
אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת י"ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג. הגה: ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני (תשובת מהר"י מינץ סי' ט'[1]).
ולפי זה יתכן תאומים שיהיה הבדל בבר מצוה שלהם שיהיה בהבדל של חודש שהמבוגר יהיה מאוחר יותר מאשר לצעיר. מ"מ משמע שלרמ"א האדר האמיתי הוא אדר השני.
וכיוצא בזה יש גם בירושלמי מגילה פ"א ה"ה לגבי קרבנות בני שנה האם לאלו שנולדו באדר שנה קודמת עברה שנה באדר ראשון או באדר שני:
רבי אבהו בשם רבי לעזר בכל שנה ושנה הקיש שנה שהיא מעוברת לשנה שאינ' מעוברת מה שנה שאינה מעוברת אדר סמוך לניסן אף שנה שהיא מעובר' אדר סמוך לניסן א"ר חלבו כדי לסמוך גאולה לגאולה רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה אותה השנה היתה מעוברת מה טעמ' מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר אדר הראשון תוספת אדר השיני תוספת מה ביניהון רבי שמואל בר רב יצחק אמר שני כבשי עצרת ביניהון נולד בחמשה עשר באדר בשנה שאינה מעוברת ונכנס לשנה שהיא מעוברת אין תימר אדר הראשון תוספת שנה ארוכה היא אין תימר אדר השיני תוספת אין לו אלא עד חמשה עשר באדר הראשון אמר רבי אייבו בר נגרי מתניתא אמרה כן אדר הראשון תוספת דתנינן תמן הן העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים הן העידו שמעברין את השנה על תניי הדא אמרה אדר הראשון תוספת אין תימר אדר השיני תוספת לא קיים על שתא ומעבר לה.
וע' קרבן העדה שם. ומסקנת הירושלמי היא שאדר ראשון הוא התוספת, ולכן כבשי עצרת עוברים שנה לאחר יג חדש ולא באדר ראשון, ואם כן הוא הדין הבר מצוה.
ולגבי שטרות נפסק בשו"ע שסתם אדר הוא אדר ראשון, ע' שו"ע חו"מ מג סעיף כח:
שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת, אחד כתוב בו: אדר סתם, ואחד כתוב בו: אדר שני, ואין ללוה נכסים כנגד שניהם, נותנים למי שכתוב בו אדר סתם. ואם בשניהם נכתב אדר סתם, הוי כמו שכתוב בשניהם אדר ראשון, ונותנים למי שזמנו קודם במספר ימי החדש. ( ועיין באורח חיים סימן תכ"ז כיצד כותבין ובאבן העזר סימן קכ"ו). כל זמן הכתוב בשטר, כגון עד הפסח או עד הקציר, דנים אותו כמו בנדרים.
בגמ' נדרים סג ע"א-ע"ב
מתני' קונם יין שאיני טועם לשנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון
גמ' אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא לימא מתני' רבי יהודה היא דתניא אדר הראשון כותב אדר הראשון אדר שני כותב אדר סתם דברי ר"מ ר' יהודה אומר אדר הראשון כותב סתם אדר שני כותב תיניין אמר אביי אפילו תימא ר"מ הא דידע דמעברא שתא הא דלא ידע והתניא עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר הראשון אם היתה שנה מעוברת עד ר"ח אדר השני מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן שמע מינה הא דפשיטא ליה דמעברא שתא הא דלא ידע
ובר"ן שם כתב לענין הלכה:
ולענין הלכה – כיון דקי"ל (עירובין מו:) דר' מאיר ורבי יהודה הלכה כר' יהודה נקטינן דסתמא דאדר ראשון משמע הילכך מי שעומד באדר שני וכותב אדר סתם השטר מוקדם ופסול דסתם אדר ראשון משמע הילכך צריך הוא שיכתוב בחדש אדר שני ובאדר ראשון כותב סתם בין בגיטין בין בשטרות.
וכתבו התוספות שם:
והתניא – בניחותא, מכלל דרישא לא במעוברת בתמיה הא ודאי במעוברת איירי דהא קתני עד אדר ראשון אלא ודאי במעוברת וקשיא רישא אסיפא אלא רישא דלא ידע דמעוברת סיפא דידע דמעוברת ונדר עד אדר שני וקאמר דאדר סתם של מעוברת היינו אדר שני דחדש העיבור אדר ראשון הוא ולא אדר שני תדע שהרי אדר הראשון משלשים יום שני מכ"ט ועוד דמגילה ופורים בשני אלמא ראשון חודש העיבור.
וע' ש"ך יו"ד סימן רכ ס"ק יז שדן באריכות בדברים אלו וסיים:
ולפ"ז כשמברכים אלו שני חדשים בב"ה קורין לראשון אדר א' ולשני אדר ב' וכן כותבין בגטין וכתובות ושטרות עד כאן והכי נהוג:
ובהלכות נדרים סימן רכ סעיף ח' כתב המחבר:
אמר: עד ר"ח אדר, עד ר"ח אדר ראשון. עד סוף אדר, עד סוף אדר שני. ולהרמב"ם, אם ידע שהשנה מעוברת ואמר: עד ר"ח אדר, אסור עד ראש חדש אדר שני.
כלומר סתם אדר למחבר הוא אדר ראשון ואף אם ידע שהשנה מעוברת, ולרמב"ם הוא אדר שני.
לעומת זה משמע בשו"ע או"ח תקס"ח סעיף ז' בדעת הרמ"א שאדר ראשון הוא העיקר:
כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר ב'. הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי"ל ומהר"י מינץ), אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת"ה סימן רצ"ה /רצ"ד/); וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (פסקי מהר"י בשם מהר"י מולין).
האם המחלוקת היא מחלוקת עקרונית מתי האדר האמיתי? לכאורה לפי המחבר אדר שני ולרמ"א אדר ראשון.
אבל לא מבואר מה הדין אם אביו מת באדר ראשון, האם יום הזכרון הוא באדר או בשבט?
וכתב מועדים וזמנים חלק ז' סימן רנ בשם שו"ת חתם סופר הנ"ל שכיון דמשפט רשעים בגיהנם יב חדש אם כן תלוי בי"ג חודש ולא בשנה ובשמים לא יעוותו הדין להמתין בשנה מעוברת עד אדר שני ולכן נקבע לכל השנים שיהיה היאהרצייט באדר ראשון. ונדחק דשמא גרים והיינו שמאדר לאדר מקדימינן מהאי טעמא אבל לא מחדש לחדש.
נספח על משמעות תוספות החודש על דברים טבעיים:
גמ' ראש השנה טו ע"א:
בעא מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי אתרוג ראש השנה שלו אימתי אמר ליה שבט שבט דחדשים או שבט דתקופה אמר ליה דחדשים בעא מיניה רבא מרב נחמן ואמרי לה רבי יוחנן מרבי ינאי היתה שנה מעוברת מהו אמר ליה הלך אחר רוב שנים.
השאלה היא האם הולכים אחר החדשים הטבעיים או אחר החדשים כפי שבית דין קדשו. ומסקנה שהולכים אחר חדשים רגילים. וכתבו התוספות שם:
דחדשים – אע"ג שבישול הפירות הולך אחר החמה שנאמר (דברים לג) ממגד תבואות שמש ה"נ כתיב (שם) ממגד גרש ירחים וגם ישראלים מונין ללבנה.
וכונתם שישראל מונין ללבנה, כתב החתם סופר בתשובה או"ח סימן יד (אחר שתמה מה שייך שנלך בשנה מעוברת אחר רוב שנים ולא נתחשב בעונות השנה האמתיות). וז"ל:
אבל האמת יורה דרכו כי זה הכל נבנה על כללא דכייל ירושלמי לאל גומר עלי ומייתי לי' ש"ך סי' קפ"ט סקי"ג, והשרש דהטבע משועבדת לתורתינו הקדושה, ובתולה שנבעלה אף על פי שעפ"י טבע כבר גדלה זמן הראוי שלא יחזרו בתוליה מ"מ כיון שעיברו ב"ד החדש הטבע משועבדת לתורה והוחלש כחה וחוזרת בתוליה, וכן מי שנעשה בן י"ג שנה ויום א' עפ"י טבע חזקה שהביא ב' שערות ונמלכו ב"ד ועיברו אפילו בדקנו ומוצאים בו שערות הרי הם שומא ואם כבר אכל חלב ונתחייב חטאת או מלקות נפטר מחיובו ע"י עיבור ב"ד, וכן בן ט' שנים לביאה וכדומה, וכל זה ביאר להדיא בתשו' מהר"י מינץ סי' ט' דמייתי ש"ך הנ"ל ונאריך בדבריו לקמן אי"ה
דעת הרא"ה בבדק הבית, בית ז' שער ג' דף ט' עמ' א':
אבל אדונינו מורי רבנו משה ז"ל יש לו בזה קושיא גדולה מבטלת כל זה ואומר שא"א שיהו עניני הוסתות נתלין בקדוש החדש שאין השופר שתוקעין בו גורם ולא קדוש שלנו שמקדשין אותו גורם ואי אפשר לומר שלוסת כזה יתחדש דבר בגופה ותראה, וזו קושיא חזקה סותרת בבירור. לפיכך אני אומר שהאמת בבירור כשיטת הרב הגדול ר' אברהם ז"ל אבל לא כדבריו שא"א שיהא קדוש החדש גורם לאשה שתראה אבל כי אמרינן בט"ו בחדש זה לא לקידוש החדש שלנו אמר אלא למולד הלבנה לשעה שנראה שראוי לקבוע ר"ח על פי הראיה שמשעה זו שהוא נראה על הארץ הוא פועל בעולם והוא אינו בא בהשויה לפיכך אין הפלגותיה שוות אבל יש כאן השויה לימי החדש אחר המולד כלומר אחר הראות הלבנה והשויה זו בדילוג יום אחד כגון ט"ו בחדש זה וי"ו בחדש זה וי"ז בחדש זה וכן הדין בט"ו בחדש זה וט"ו בחדש זה. וכן הימים קובעין וסת כגון ראתה שלשה פעמים בשבתות או בשלישי בשבת וכיוצא בזה, וכן אמר בשור המועד. וכן מוכח בפירוש בהלכה.
והרשב"א שם במשמרת הבית כתב:
אמר הכותב: כבוד חכמים ינחלו אבל קושיותיהם זו אינה קושיא, דודאי שיפורא גריס שכל מה שבית דין שלמטה עושה ב"ד שלמעלה מסכימין עמהן דכתיב אשר תקראו אותם אשר תקראו אתם במעודם, וסומכין בקבוע חדשים ועבור שנים במקום כריתות כחמץ בפסח ושחיטת הפסח ועינוי יום הכפורים, גם בביאת הקטנים שאמרו קטנה בת ג' שנים ויום אחד בא עליה אחד מן העריות היא פטורה ואין מומתין על ידה פחות מכאן שניהם פטורין, וכן לענין הקטן בן תשע שנים ויום אחד אחר כן או פחות מכאן אין אנו מונין להם לימים אלא לשנים שבנויין לחדשים מלאים וחסרים ולחדשים ולשנים מעוברות ופשוטות לפי תקוני ב"ד. ואף בחדושי הגוף כן, וכמו שדרשו ז"ל בלאל גומר עלי קטנה בת ג' שנים ויום אחד שנבעלה אין בתוליה חוזרים נמנו בית דין ועברו את השנה בתוליה חוזרין הוי לאל גומר עלי:
והש"ך הלכות נדה קפט ס"ק יג הביא דברים אלו וכתב שפשט דברי הפוסקים הוא כמו הרשב"א.
והשך כתב לעיין בספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב סימן י"ז[2]
וכתב על זה הרב וזנר בשעורי שבט הלוי, על מה שהביא הש"ך מירושלמי נדרים:
וכן בירושלמי כתובות (פ"א ה"ב) וסנהדרין (פ"א ה"ב). והלכה למעשה ודאיפשוט כהרשב"א והירושלמי, ובדעת הרא"ה והרמב"ן י"ל דס"ל לחלק בין שיפורא גרם דהתם להכא, דהתם מיירי לקבוע שנים וחדשיםכגון אימתי נקרא חדש התשיעי לעיבורה, וקול השופר או קדוש החודש משפיע על הגוף כפי שב"ד של מטה קובעים השנים והחדשים, אך לענין וסתות הבין הרמב"ן דתלוי בהשפעת הלבנה או החמה, וזה תלוי במולד ולא בשופר או בקדוש החדש, ולכן אינו שייך לימי החודש.ומ"מ נ' דאם תראה ג"פ בזמן קבוע אחר המולד מודה הרשב"א דהוי וסת לפי המולד, אלא דלכתחילה אין חוששין לזה. חשש וסת החדש הוא לחדשי הלבנה, ואף אם נראה מקביעות הוסתות באשה שהיא לפי חדשי השנה הלועזית, א"צ לחוש.
וע' עוד מועדים וזמנים חלק ז' סימן רנ
וע' עוד במקור חסד על ספר חסידים סי' תשי"ב
נספחים:
לכאורה בבית ראשון כשקראו לחדשים במספרים: "החדש הראשון" וכו', הרי היה ברור שאדר ב' הוא התוספת שהרי הוא נקרא החודש השלשה עשר. ואם כן העיקרי הוא אדר א'.
ספר צדקת הצדיק – אות רנז
ולכך יוסף הצדיק שהוא נגד יום ששי דימי הבנין כנודע דרגא דיליה יראתו קודמת לחכמתו כנזכר לעיל (אות רכ"ה). והוא שורש השתדלות ומעשה אדם [מה שאין כן יעקב אבינו ע"ה שורש הכנסת ישראל נגדו יום שלישי שנברא באות הד']. ושבטו נגד חודש אדר בחודשי השנה דלכן יש פעמים שני אדרים כמו פעמים שבט יוסף נחלק לשני
וע' מאמרו של הרב שלמה לוי שהקביל את שני האדרים לחלוקה של אפרים ומנשה, לעומת תוספת חדש כמו תוספות שבט לוי. ומקורו בלשון מהר"י מינץ הנ"ל:
ומטעם זה סמכוהו לאדר וקראוהו אדר כי אין לנו אלא י"ב שמות לי"ב חדשי השנה וכולם שמות פרסיים אשר למדנו בגלות ושבעה מה' נמצאים במקרא לפי דעת רבי שלמה בר אברהם בעל הפירחון וכמו שקראוהו אדר היו יכולים לקרותו שבט ובתר שמיה לא אזלי' כדפי'.
ביאור הגר"א תקס"ח
סעיף ז
כשאירע כו'. כמו בנדרים וידע שהשנה מעוברת. מהרי"ו סי' ה' והביאו ב"י והוא כשיטת הרמב"ם שפסק כר"מ בנדרים ס"ג וכאוקימתא דאביי שם דסתם מתני' ר"מ היא וכמ"ש בש"ע י"ד סי' ר"כ בשמו אבל כל הפוסקים חלקו עליו וכמ"ש הרא"ש והר"ן שם דהלכה כר' יהודה וכן פסק בש"ע שם ובח"מ סי' מ"ג סכ"ח ובא"ח ריש סי' (תכ"ח) [תכ"ז] בהג"ה ובא"ע סי' קכ"ו ס"ז בהג"ה וז"ש הרב וי"א כו' וכ"כ בתה"ד סי' רצ"ד ומהרי"ל סי' ל"א ועוד כ' מהרי"ל ראיה ממ"ש בפרק קמא דמגילה דאי לאו מסמך גאולה לגאולה מסתבר טעמיה לעשות בראשון אלא שכ' די"ל דשם משום דאין מעבירין על המצות אבל בתה"ד שם הביא ג"כ ראיה זו וכ' משום דאין מעבירין על המצות וה"נ דאין מעבירין כו' וכ' שם אח"כ ראיתי כו' והוא דברי מהרי"ל שם ולא חש לדבריו. אבל כל ראיותיהן אינן נראין לי דמנדרים אין ראיה דשם פליגי בלשון בני אדם דבנדרים הלכו אחר לשון ב"א וכן בשטרות אבל כאן העיקר להתענות בשניהם דלרשב"ג ל"פ את"ק במגילה ו' ב' אלא בסדר פרשיות אבל בשאר מודה לת"ק שכל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון וכ"ה במגילת תענית ספי"ב דחשיב שם מגילת תענית של אדר כתוב שם ואין בין אדר ראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ושילוח מתנות לאביונים וכן ראיתי במ"א שהביא ראיה זו ואף שכ' שם רשב"ג אומר כל מצות שנוהגות בשני אינן נוהגות בראשון חוץ מן ההספד ותענית שאסורין בזה ובזה וקי"ל כרשב"ג מ"מ הא אמר חוץ מן ההספד ותענית ור"ל כל האמורין במגילת תענית דעלה קאי וה"ה להתענות כמ"ש בגמרא דאין ביניהם אלא סדר פרשיות דצריכי להיות סמוך לניסן וכן מ"ש בגמ' ושוין בהספד כו' קאי אכל האסורין בחדש זה וז"ש תוס' שם ד"ה ור"א כו' די"ד וט"ו שבאדר ראשון אף שאסור בהספד ותענית א"צ לעשות משתה ושמחה ולכאורה קשה הא איסור הספד ותענית ילפינן ממ"ש משתה ושמחה אבל לפ"ז ניחא דטעם הספד ותענית שאסור בראשון לאו משום קרא דקרא לא אסיר אלא בשני כמ"ש השנית אלא משום דכתיבי במגילת תענית כמ"ש במגילת תענית ובגמ' שם ה' ב' וכת' שם במגילת תענית ואין בין אדר ראשון כו' כנ"ל ואח"כ כת' וכותבין בשטר אדר ראשון כו' כמ"ש בס"פ קונם אלמא דשטרות הן במחלוקת אחרת. וראיה שניה שהביאו ממגילה שם מ"ש דטעמא דרשב"ג משום גאולה כו'. לאו ראיה היא דודאי לסברתם דסברי בחדש אחד לבד ראיה היא אבל הגמרא דשם מוכח כמ"ש דנוהג בשניהם מדפריך טעמא דרשב"ג ולא פריך על ת"ק דנוהג בשניהם ש"מ דהסברא לנהוג בשניהם אלא דלאחר שלמדו מבכל שנה ושנה דאינו נוהג אלא באחד וכמש"ש ואי אשמועי' השנית כו' פריך בשלמא כו' אלא כו' וע"כ לא אצטריך בכל שנה ושנה בין לראב"י בין לרשב"ג אלא לאפוקי מת"ק דלא לנהוג בשניהם דלמעוטי ראשון או שני לא שמעינן מקרא אלא לזה משום דאין מעבירין ולזה משום דכתיב השנית אבל ראיית מ"א ממ"ש ואי אשמעי' השנית לא נראה דשאני דכתיב השנית ואדרבה מזה לכאורה מוכח לעשות בראשון אבל מה שכתבתי ראיה ברורה היא וכן מ"ש מ"א מספ"ב דתענית מיום ניקנור וטוריינוס ראיה ברורה היא וכן ממש"ש לא נצרכה אלא לחדש מעובר ואף שהעיקר כפירוש שני של רש"י שם וכן פי' התוס' שם מ"מ מדלא משני לא נצרכה אלא לשנה מעוברת ש"מ דנוהג אף בשני וכמ"ש במגילת תענית הנ"ל להדיא וכ"כ במהרי"ו שם שכן הורה מהרי"ל וכן הורה הוא וע' ש"ך בי"ד סי' ר"כ ס"ח דהרבה מאחרונים שס"ל כדברי הרמב"ם וכ' דגם בנדרים יש להחמיר בשניהם כ"ש כאן שמדינא הוא כן:
ע' בנין אב חלק ב' סימן לג בדין פורים קטן
[1] וז"ל בתחילת תשובתו הארוכה:
אשר שאלת עמיתי ידידי ידיד ה' האלוף הר"ר מנחם רפ"א כ"ץ יצ"ו על אודות בנך היניק וחכים היקר החרש משלם קיזי רפ"א כ"ץ יצ"ו אשר נולד בשנה פשוט' באדר ויהיה בר מצוה בשנה מעוברת מה יהיה משפט הנער ומעשהו להיות גדול מן התורה מאיזה חדש מנינן ליה או מאדר הראשון או מאדר השני. אתה אהובי האלוף הזכרתני ותדע גם כ"ת הרי הוא כמו ארבעים שנה שאלני אביך זקניך האלוף מהר"ר משלם קוזי ז"ל דרך חידה איך נמצא שראובן נולד קודם שמעון ושמעון יהיה בר מצוה קודם ראובן כמה ימים והוא שראובן נולד בסוף אדר הראשון ושמעון נולד בתחלת אדר השני, והשנה של י"ג יהיה שנה פשוט' וא"כ שמעון שנולד אדר /באדר/ השני יהיה בר מצוה לא' באדר. וראובן שנולד בכ"ט לאדר הראשון יהיה בר מצוה לכ"ט באדר דהיינו כ"ח ימים אחר שמעון. ומכל מקום נראה לי אם היו תאומים לוקח ראובן חלק בכורתו כי בפטר רחם תליא מילת'…
[2] ספר עשרה מאמרות – מאמר אם כל חי – חלק ב סימן יז
וגנז זה טעם נכון להיות יום טוב מקרא קדש הזה החדש מתכסה בו כי חג ה' לנו הוא עקר והחדש טפלה אליו. ועוד אין בית דין של מעלה מושיבין כסאות למשפט ביום זה המיוחד לדין עד שיסכימו בית דין של מטה לקדשו ולא חלה עלינו מצות התורה לתקוע בשופר עד שיגזרו בית דין של מטה באיזה יום תחול וכמוהו אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי כי הטבע משועבד לקביעות החדשים ועבור השנים כגון פחותה מבת שלש שנים ויום אחד שהבא עליה כנותן אצבע בעין ואם בראש חדש אדר שנולדה בו נאנסה אחר כך לסוף שלש שנים ויום אחד ועמד פתחה פתוח כ"ח יום וביום כ"ט עברו בית דין את השנה בתוליה חוזרים כך אין דין למעלה ואין יום טוב למטה עד שיקבעוהו סנהדרין. ועל שני דברים אלה המתמיהים בלי ספק ומראים חבתנו לפני המקום נאמר תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו אמר שראוי ומחוייב לקיים מצות עשה לתקוע בו בשופר כשנקבעהו אנחנו שיהיה חג לה' ובזמן שיחול החק הזה לישראל למטה אז יהיה משפט לאלהי יעקב בבית דין של מעלה כאמור ואתיא כי הא דתנינן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש על פי התקנה שהוקבע בפני הבית ופירש בן הסגן בתוספתא אותו היום קדש ותוקעין ולמחר קדש להקרבת מוספין כי עם היות עדותן ראיה לקבוע ראש השנה אותו היום והיו חוששין בית דין זריזין להריע בתחלתה ממש לערבב את השטן מכל מקום התקינו בלשכת הגזית לעקור לכתחלה קביעות המועדות ממנו עד מחר כדרשת אתם אפילו מזידים והיו חוזרים ותוקעין בו בלי ספק כי מובטח הוא צדיקו של עולם בעבדיו הנביאים שאמר להם החדש הזה לכם ובכל בית דין שיעמוד אחריהם שלא תצא תקלה מתחת ידם אלא עברה לשמה שגם היא מדרכי המקום כמו בריאת המזיקין והר הכרמל יוכיח לפיכך היא גדולה וחביבה מאד לפניו ממצוה שלא לשמה שאין לה דוגמא בדרכיו כלל: