ב"ה אדר תשס"ב
איסורי חמץ בערב פסח
איסורי חמץ, ראה כותרות לרמב"ם הלכות חמץ ומצה:
"הלכות חמץ ומצה. יש בכללן שמונה מצוות שלוש מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה; (ב) להשבית שאור מארבעה עשר; (ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה; (ד) שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה; (ה) שלא ייראה חמץ כל שבעה; (ו) שלא יימצא חמץ כל שבעה; (ז) לאכול מצה בלילי הפסח; (ח) לספר ביציאת מצריים באותו הלילה."
ובגמ' זו מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בפסחים כ"ח ע"א:
"…דתניא חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום תוך זמנו עובר עליו בכרת ובלאו ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לתנא קמא. רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה שנאמר (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ דברי רבי יהודה. אמר לו רבי שמעון וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. אם כן מה תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ."
וברמב"ם פסק בפרק א' הלכה ח':
"אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן זה, לוקה מן התורה שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז,ג), כלומר על קרבן הפסח: כך למדו מפי השמועה, בפירוש דבר זה–לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח, שהוא "בין הערביים" (שמות יב,ו), והוא חצי היום."
וע' ראב"ד שם שחלק לגבי מלקות וכתב שכפי שאין איסור הנאה אין גם חיוב מלקות:
"א"א מלקות מחצות ואילך אינו מחוור דכיון דקי"ל כר"ש בלפני זמנו ואחר זמנו דלא דריש הנך קראי לא תאכל לא תאכלו בלפני זמנו ולאחר זמנו נהי דאסור באכילה מן התורה מביום הראשון תשביתו שאור או מלא תשחט על חמץ כדרבא אבל איסור הנאה ליכא מן התורה ומלקות נמי ליכא."
ובמגיד משנה שם כתב שהרמב"ם פסק כר"ש רק לאחר זמנו, אבל קודם זמנו הלכה כר' יהודה, ואילו הראב"ד פסק הלכה כר"ש בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו. לדעת הראב"ד יש רק מצות תשביתו שהיא נוהגת לאחר חצות.
מה לגבי בל יראה ובל ימצא לדעת הרמב"ם, האם זה מחצות או רק מהלילה?
כתב הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ח:
"לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הבטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא, וחייב לבערו בכל עת שימצאנו…"
השגת הראב"ד:
לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ולמעלה מצא חמץ הרי זה עובר על לא יראה ולא ימצא. א"א אולי סובר זה המחבר שהוא עובר משש שעות ולמעלה בלא יראה ולא ימצא ואינו כן דשבעת ימים כתיב".
ולכאורה אכן מנין מקור בפסוק לעבור בבל יראה ובל ימצא מחצות יום ארבעה עשר?
וכתב המגיד משנה, שע"כ משמע ברמב"ם שאין בל יראה ביום ארבעה עשר שהרי כתב בכותרות שהמצוה היא בל יראה בשבעה ימים. וכוונת הרמב"ם היא שעובר בבל יראה כשיגיע הלילה. וכן היא דעת רוב המפרשים, אבל דעת המגדול עוז היא שבל יראה הוא מחצות. וכן דעת רש"י.
וכן דעת הנודע ביהודה מה"ק או"ח שאלה כ' שדן באדם שמת בערב פסח ולא בטל חמץ, וכתב שודאי היורשים לא יורשים את החמץ ולא מוטל עליהם לבטל. אבל הנוב"י דן האם לאחר הפסח זה מותר בהנאה, וזה תלוי האם האדם שמת עבר קודם שמת על בל יראה ובל ימצא.
שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא – או"ח סימן כ:
"שאלה: אחד מת בערב פסח אחר חצות היום ולא מכר חמצו קודם מותו וגם לא ביטל ונשאר בעזבונו חמץ בסך רב. ושאל השואל מה דינו של חמץ זה הן בתוך הפסח אם מוטל חיוב על היורשים לבער החמץ מן העולם קודם הלילה כדי שלא יעברו על בל יראה אחר שמת מורישם והמה יורשים החמץ הזה, או לא. וגם שאל השואל אם לא בערוהו היורשים ונשאר חמץ זה כמות שהוא עד אחר הפסח מה דינו אחר הפסח אם הוא מותר או אסור כדין חמץ שעבר עליו הפסח."
לגבי השאלה האם היורשים חייבים לבטל, כתב פשוט שאינם חייבים משום שאינם יורשים. אבל השאלה היא האם האבא עבר בבל יראה ונאסר לו משום קנס לאחר הפסח. וזה תלוי במחלוקת הראב"ד והמגיד משנה, האם לרמב"ם יש בל יראה מחצות או אין בל יראה מחצות.
וכתב הנוב"י:
"והנה דעת הראב"ד בפ"ג מה' חמץ ה"ח שאינו עובר על בל יראה עד הלילה. וכ"כ הרב המגיד שם. ודעת הה"מ שגם הרמב"ם סובר כן. וכן הוא דעת הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים. וכמעט כל האחרונים אחזו שער שאין שום ספק בדבר. עד שלפי המפורסם בדברי הפוסקים אין שום פוסק חולק בדבר. ופשוט אצלם שגם הרמב"ם סובר כן. ואני לא כן אחשוב. ולדעתי הדבר פשוט שעובר בבל יראה מחצות ולמעלה כשם שאסור מה"ת באכילה מחצות ולמעלה בלאו כך הוא בלאו על בל יראה. ויען שהוא דבר חדש לכן צריך אני להרחיב הדבור בזה."
וע"ש מהלך הנודע ביהודה, ולדעתו השאלה אם יש איסור לפני חצות תלוי במחלוקת ר' יהודה ור"ש. ולר' יהודה לומדים בג"ש את האיסור, ולכן לא כתב הרמב"ם איסור זה בכותרות ובהגדרת המצוה בריש פ"ב. ולנדון כתב שבין לרמב"ם ובין לראב"ד החמץ אסור לאחר הפסח. לרמב"ם כיון שיש בל יראה ובל ימצא קודם הפסח, ולראב"ד כיון שמותר בהנאה לפני פסח, אם כן היורשים ירשו ואם הם לא בטלו לפני הפסח הרי אחר הפסח החמץ אסור בהנאה.
מהלך אבן האזל פרק ב' הלכות חמץ ומצה. לדעת הרמב"ם שיש בל יראה, אם כן איך נאמר בגמ' כ"ז ע"ב שאם לא מצא עצים יהיה יושב ובטל והרי יש בל יראה ובל ימצא. ואף שהתוס' כתבו שהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר, זה רק אם בל יראה הוא לאו הניתק לעשה, אבל לרמב"ם הרי זה לאו שאין בו מעשה ואם כן אין היתר של המשהה על מנת לבערו. וכתב אבן האזל על פי גרסת הכס"מ שלחמץ ידוע לא מועיל ביטול אלא השבתה, שמ"מ על ידי הביטול מונע בל יראה, ולגבי ב"י כתוב "לך", מה שאין כן בתשביתו חייב לבער גם חמץ שאינו ברשותו. ובכך ישב שאלות הר"ן על הרמב"ם עיי"ש. ולכן מיושבת הגמ' כיון שביטל קודם, ואמנם לחמץ ידוע לא מועיל בטול כדי לקיים תשביתו אבל מועיל שלא לעבור על בל יראה.
ומכאן מקור הרמב"ם שיש בל יראה מחצות ואילך: שהרי שני דברים אינם ברשותו ועשאם הכתוב כאילו ברשותו, והרי לענין תשביתו הרי אין צורך לחייב גם כשאינו ברשותו. על כורחינו שהתורה אמרה שזה ברשותו לאחר שש לענין בל יראה ובל ימצא.
מהלך נוסף, על פי פרקי מועדות פרק ז' על פי הבחנה בין מושג חג המצות וחג הפסח:
מראי מקומות נוספים: המועדים בהלכה, פסח, הערה 68
צילומים: רמב"ם פרנקל הלכות חמץ ומצה פ"א הלכה ח', פרק ג' הלכה ח'. נוב"י מה"ק או"ח שאלה כ' פסחים כח