ב"ה
ארבע כוסות – כוס חמישית
ברמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח' הלכה י':
ואחר כך נוטל ידיו, ומברך ברכת המזון על כוס שלישי, ושותהו. ואחר כך מוזג כוס רביעי, וגומר עליו את ההלל; ואומר עליו ברכת השיר, והיא יהללוך ה' אלוהינו כל מעשיך … ואינו טועם אחר כך כלום, כל הלילה חוץ מן המים. ויש לו למזוג כוס חמישי, ולומר עליו הלל הגדול והוא מ"הודו לה', כי טוב" (תהילים קלו,א), עד "על נהרות בבל" (תהילים קלז,א); וכוס זה אינו חובה, כמו ארבעה כוסות. ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה, אף על פי שאינו מקום סעודה.
אבל בשו"ע סימן תפ"א ס"א לא הביא כלל את כוס חמישית ורק הרמ"א הוסיף, כתב השו"ע: "אחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין, אלא מים. הגה: וכל המשקין דינן כיין (בית יוסף). ומי שהוא איסטניס או תאב הרבה לשתות, יכול לשתות כוס חמישי ויאמר עליו הלל הגדול. (מרדכי).
בגמ' פסחים קי"ז ע"ב משנה שם, "מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו. רביעי גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר. בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה. בין שלישי לרביעי לא ישתה". ובגמ':
מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך ה' אלהינו ורבי יוחנן אמר נשמת כל חי. תנו רבנן רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי רבי טרפון ויש אומרים (תהלים כג) ה' רעי לא אחסר. מהיכן הלל הגדול רבי יהודה אומר (תהלים קלו) מהודו עד (תהלים קלז) נהרות בבל ורבי יוחנן אומר משיר המעלות עד נהרות בבל רב אחא בר יעקב אמר (תהלים קלה) מכי יעקב בחר לו יה עד נהרות בבל. ולמה נקרא שמו הלל הגדול אמר רבי יוחנן מפני שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה.
גרסת הרי"ף כ"ו ע"ב באלפס "חמישי גומר עליו את ההלל". וע' ר"ח כאן שהמדפיסים כנראה לא ידעו שיש גרסה כזו ולכן תקנו בר"ח וכתבו במקום חמישי, רביעי.
סוף הרי"ף "הלכה כרב יהודה בתרוויהו". משמע מלשון זה שחייבים בכוס חמישית ולומר עליו את ההלל. (ואם כוונת הרי"ף לרשות, הרי הרי"ף לא הזכיר אפשרות זו, וכן משמע שהבין ברי"ף בעל המאור שחלק עליו וכתב שכוס חמישית היא רשות. וכן משמע ברא"ש.
ומכאן פלא על המגיה של ר"ח כאן (קי"ח ע"א) שלא ידע שהרי"ף והרמב"ם גורסים בגמ' "כוס חמישי" ותיקן וכתב במקום "כוס חמישי", "כוס רביעי".
דבר נוסף מעניין בבעל המאור כאן (כו ע"ב ברי"ף) בקטע זה הוא הסבר "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן": כיון שבזמן הבית הרי היו צריכים לאכול את קרבן פסח בתוך החומות, ומחמת חוסר מקום היו צריכים לאחר האכילה לעלות על הגג ולהשלים את ההלל ע' בגמ' "כזית פסחא והללא פקע אגרא" (ע' רמב"ם פרק ח' הלכות חו"מ הלכה י'). לכן, חששו חכמים שכיון שלאחר אכילה הולך למקום אחר שמא ישכח לומר הלל (כפי שחששו שלא לשתות בין כוס שלישי לרביעי מחשש שמא ישתכר ולא יגמור. לכן תקנו חז"ל שישאר טעם הפסח בפה ולא ישכח להשלים את ההלל.
לרמב"ם ולרמ"א כוס חמישי הוא רשות, יש לברר: האם כוס חמישי רשות בגלל פשרה בין השיטות השונות אם יש ארבע כוסות או חמש כוסות, או שמעיקר הדין קיימת כוס חמישית שהיא רשות?
לשון בעל המאור כאן שאם רוצה לעשות כוס חמישית כרבי טרפון עושה, היינו מחוסר הכרעה. פשטות הרמב"ם היא שכוס חמישית רשות מעיקר הדין, ויתכן שפסק כרבי טרפון, וכפי שמשמע ברי"ף אלא שזה רשות.
ואם זה רשות לפי רבי טרפון, מובן מה שהקשו הראשונים על שיטה זו שלא מסתבר שרבי טרפון חולק על המשנה האומרת שנותנים לעני ארבע כוסות ולא חמש כוסות.
וכן יש לברר, אם שותה כוס חמישית ואומר עליו את ההלל הגדול, האם מברך על ההלל הגדול ברכה מיוחדת, או אומרו בלא ברכה, או שלא יברך ברכה אחרונה על הלל המצרי ויאמר את הברכה רק לאחר שאמר את ההלל הגדול ?
ובטור פסק שלא לומר כלל, כדעת הרשב"ם שגרס כגרסתנו ואין מקור לכוס חמישית, ע' סימן תפא: "כוס חמישי לא הוזכר לגירסת רשב"ם ואין לעשותו ולכך פירש שאומר הלל הגדול על כוס ד' וכן יראה מדברי רבינו האי שנשאל לפניו…" וע' את תשובת רב האי בטור.
לא ברור בתשובה אם את הכוס שונה לפני הלל הגדול או אחרי הלל הגדול. ע' בית יוסף שתי אפשרויות להסביר. והאפשרויות העולות לגבי הברכה: לדעת רב סעדיה רביעית בלא ברכה וחמישית בברכה. לתלמידים הכל בברכה. וכתב בביאור הלכה שם:
ולכאורה משמע מדברי הטור דלא פליגי הגאונים רק אם כוס ה' צריכה חתימה באפי נפשה או צריך לכלול אותה בחתימה דכוס ד' אבל בלי חתימה כלל רק באמירת פסוקי הלל הגדול לא סגי להתיר לשתות כוס ה'.
וע' באור הלכה שכתב שפשטות לשון הרמ"א משמע ששותה לאחר הברכה על כוס רביעית, ובלא ברכה שהרי כתב בשו"ע: "ומי שהוא איסטניס או תאב הרבה לשתות, יכול לשתות כוס חמישי ויאמר עליו הלל הגדול. (מרדכי)". ומשמע שאם כן מיירי לאחר ששתו ארבע כוסות. ואם כן שותה כוס חמישית בלא ברכה כלל.
ולא משמע כן דהא הם חתרו למצוא היתר זה למי שהוא איסטניס וצמא לשתות וזה מצוי ביותר אחר שכבר גמר כל הסדר ופסק כבר מלשתות. וכן מפשטות דברי הרמב"ם ור' ירוחם משמע ג"כ להדיא דבאמירת פסוקי הלל הגדול גרידא בלי שום חתימה שרי לשתות כוס ה'… אח"כ מצאתי לשלטי הגבורים שכתב דמדברי הרי"ף והרמב"ם משמע דבלי שום חתימה כלל מותר לשתות כוס ה' באמירת הלל אלא שמדברי הטור לא משמע כן עיי"ש והוא ממש כדברינו אלא שנראה מדבריו שהיה לו גירסא אחרת בטור בדברי שר שלום ובדבר ר"ע עיי"ש וצ"ע".
שאלה זו תלויה ביחס שבין ארבע כוסות לברכה. האם ארבע כוסות הם כוס של ברכה גרידא או שארבע כוסות הם דין שצריך לשתות ארבע כוסות, באדם השותה ולא דוקא בברכה.
השאלה עקרונית בכל כוס של ברכה, האם היין בא כחשיבות בפני עצמו, או שהוא בא כדי להחשיב דבר אחר?
לדוגמא: ניתן לשאול לגבי אין קידוש אלא במקום סעודה, האם כדי להחשיב את הקידוש תקנו שיסעוד לידו. או שכדי להחשיב את הסעודה תקנו שישתה יין עם האכילה. ונדון אצלינו במקום אחר (על רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ח').
לכאורה ממה שמצאנו שיש הבדלה, על כורחך שיש יין רק כדי להחשיב את הברכה. וע' רמב"ם תחילת פרק כט הלכות שבת שקידוש והבדלה הם מענין אחד, ושניהם הם כדי להזכיר את השבת בכניסתו וביציאתו.
לגבי קידוש זה מחלוקת בין הגרסאות בגמרא: הרא"ש כאן סימן ה' כתב "וקראת לשבת עונג במקום עוד שם תהא קריאה" – ומשמע שזה כדי להחשיב את הסעודה, ולכן צריך שהקריאה תהיה במקום העונג. אבל הרי"ף שם גרס: "וקראת לשבת עונג במקום שקראת שם תהא עונג", ומשמע שהעונג נצרך לצורך הקידוש וכדי להחשיב את הקידוש.
ועל פי זה ניתן להבין מחלוקת בין האור שמח לבין רע"א אם ביום הכפורים שחל בשבת החולה שאוכל אומר קידוש על הכוס. האור שמח כתב:
וכן נ"ל דקדושת יום הכפורים חיילא על שבת גם כן להקדישו בשבות מכל אכילה דקדושת יום הכפורים גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש, ולכן ביום הכפורים שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול מורה אני דלא מקדש גם על שבת דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו ופשוט:
וזה מובן אם נאמר שהקידוש הוא להחשיב את הסעודה, ולכן אם עיקר היום אין בו דין סעודה אין צורך להחשיב את הסעודה. אבל אם העיקר הוא הקידוש, אם כן מובנת דעת רע"א שגם ביום הכפורים שחל בשבת והחולה אוכל, יש לעשות קידוש.
ובזה יש נפ"מ גם לגבי ארבע כוסות. אם הכוס נועדה להחשיב את הברכה, הרי בעל כורחנו צריך ברכה אם מוסיפים עוד כוס ולא יתכן שיש כוס בלא ברכה. אבל אם הכוס נודעה להחשיב דבר אחר, היינו את ההלל, אם כן ניתן לשתות עוד כוס גם בלא ברכה ורק אם אומר ההלל. ולפי סברא זו ניתן להבין מה שכתב בית יוסף שניתן להבין את תשובת רב האי באופן ששותה לפני ההלל.
וע' בחידושי הגרי"ז על הרמב"ם שדן בשאלה זו. ע' משנה פסחים צ"ט ע"ב "ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות" וע' תוספות: "לא יפחתו לו מארבע כוסות – מתוך הלשון משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולם בשלו וסברא הוא דמאי שנא ארבע כוסות מקידוש דכל השנה שאחד מוציא את כולם ומיהו גם בקידוש שמא היה לכל אחד כוס כדמשמע לקמן (דף קו.) גבי חזיה לההוא סבא דגחין ושתי אבל בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ:) גבי זמן משמע קצת שלא היה לכל אחד כוסו ועוד דאמר בגמרא (לקמן דף קח:) השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא והוא דשתה רובא דכסא משמע דהם יצאו בשמיעה דהא בעינן רובא דכסא ועוד דמשמע דלכתחלה אין רגילות להשקותם מיהו יש לדחות בשיש להם כוס לעצמם אי נמי בבניו ובני ביתו קטנים מיירי שלא הגיעו לחינוך ואין אשתו בכלל ומיהו בגמרא משמע שצריך כל אחד ארבע כוסות דקתני (שם) הכל חייבין בארבע כוסות אחד נשים ואחד תינוקות אמר רבי יהודה מה תועלת לתינוקות ביין משמע דלתנא קמא צריך כוס אף לתינוקות ויש לדחות דחייבין לשמוע ברכת ארבע כוסות קאמר ומשום חינוך ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד והמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוסם פגום דאמר בגמרא (לקמן ד' קה:) טעמו פגמו".
ומוכח בדעת התוס' שכוס של ארבע כוסות היא כמו כל כוס של ברכה שהרי השוו את הכוסות. ואם כן אין המצוה בשתיה אלא בברכה. אבל המעיין ברמב"ם יראה שהטעם שצריך לשתות ארבע כוסות הוא אחר: ראה פרק ז' הלכות ו-ז: "בכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצריים, שנאמר "ואותנו, הוציא משם" (דברים ו,כג). ועל דבר זה ציווה בתורה, "וזכרת כי עבד היית" (דברים ה,יד), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה, ארבעה כוסות של יין–אין פחות מהן; ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, לא יפחתו לו מארבעה כוסות: שיעור כל כוס מהן, רביעית.
ומבואר ברמב"ם שחיוב שתית ארבע כוסות הוא משום עצם השתיה דרך חרות. ואם כן יש לומר שהברכה היא רק צירוף שחז"ל צרפו אותה לכוס ולא שהכוס באה בשבילה.
וכן מוכח ממה שיש הבדל ברמב"ם בין כוס של ברכה לכוס של קידוש: ראה הלכה ט': "ארבע כוסות האלו צריך למזוג אותן, כדי שתהיה שתייה ערבה: הכול לפי היין, ולפי דעת השותה; ולא יפחות בארבעתן, מרביעית יין חי. שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות, ולא יצא ידי חירות; שתה ארבע כוסות מזוגין בבת אחת יצא ידי חירות, ולא יצא ידי ארבעה כוסות. ואם שתה מכל כוס מהן רובו, יצא".
לעומת זה בהלכות שבת: "כיצד הוא עושה, לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלאהו יין, ואוחזו בימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר, ולא יסייע בשמאל. ומברך על הגפן, ואחר כך מקדש; ומנהג פשוט בכל ישראל, לקרות בתחילה פרשת "ויכולו" (בראשית ב,א), ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש. ושותה מלוא לוגמיו, ומשקה לכל בני חבורה; ואחר כך נוטל ידיו, ומברך המוציא ואוכל".
והבדל הוא על פי מה שכתבנו. אבל דעת התוס' בדף קז ובדף קח ששעור השתיה הוא כמלא לוגמיו. וגם להלכה הובאו שתי דעות: ע' שו"ע סימן רע"א סעיף יג ששעור השתיה מכוס של קידוש הוא כמלא לוגמיו. ולגבי ארבע כוסות כתב שו"ע סימן תע"ב סעיף ט: "שיעור הכוס, רביעית לאחר שימזגנו (אם רוצה למזגו), וישתה כולו או רובו. ואם יש בו הרבה רביעיות, שותין ממנו כל כך בני אדם כמנין רביעיות שבו. ויש אומרים שצריך לשתות רוב הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות. (וצריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בנתיים) (ב"י בשם רוקח)".
נספח:
תשובת רב האי בטור סימן תפ"א: כוס חמישי לא הוזכר לגירסת רשב"ם ואין לעשותו ולכך פירש שאומר הלל הגדול על כוס ד' וכן יראה מדברי רבינו האי שנשאל לפניו אשכחן לרב סעדיה שאומר מי שרוצה לשתות כוס ה' יאמר עליו הלל הגדול ויניח יהללוך ויאמר לאחריו אבל עכשיו באו תלמידים ואמרו שעל כל כוס וכוס צריך ברכה לאחריו כמו לפניו ואומר יהללוך אחר ההלל וחותמין מלך מהולל בתשבחות ושותה כוס ה' ואומרים עליו הלל הגדול וחותמין בנשמת כל חי עד הבוחר בשירי והשיב דברי רב סעדיה כן הוא ומנהג שלכם יפה הוא ואנו לא נהגינן בכוס ה' כל עיקר והני ת"ח דמברכי אחר הלל ואחר הלל הגדול דרב סעדיה ודילכון עדיפא מדילהון דלא אמרו רבנן ב' ברכות ע"כ והעולם נהגו בו לעשותו רשות וכ"כ רב יוסף טוב עלם שאם הוא תאב לשתות יעשה כוס ה' וכ"כ רב שר שלום כוס ה' רשות אם רוצה לשתות ישתה ואומר עליו הלל הגדול וחוזר ואומר עליו יהללוך וכן סידר רב כהן צדק ורבינו משה וכ"כ רב עמרם שחוזר ואומר עליו יהללוך יראה מדעתם מי שירצה לעשותו חותם ביהללוך אחר ההלל ואומר עליו הלל הגדול ונשמת וחותם ביהללוך וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא טוב למעט בברכות ומי שרוצה לעשותו לא יחתום אחר ההלל ויאמר עליו ההלל הגדול ונשמת ויחתום וכ"כ הרי"ץ גיאת כתב א"א ז"ל יראה מדברי רב יוסף טוב עלם שאסור לשתות אחר ד' כוסות וכ"כ רי"ף בתר דאכלי כל מגדני ופירי אכלו בסוף כזית מצה דמינטרא ולא טעמין בתר הכי כלום בר מכסא דברכת מזונא וכסא דהלילא ומאן דצחי לית ליה רשותא למשתי חמרא אלא מיא וכ"כ כל הגאונים ותימא מנ"ל הא דהא לא קאמר אלא אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן היינו שלא לאכול אבל למשתי שרי ומנהג פשוט הוא שלא לשתות יין ופי' ה"ר יונה טעם למנהג לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר בנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה ואם ישתה ישתכר והכי איתא בתוספתא חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה וזהו ששנינו מעשה בר"א ורבי יהושע שהיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה וכו':