ב"ה
בענין בדיקת חמץ. בשאלת הראשונים מדוע צריך גם בדיקה וגם ביטול.
ע' בגמ' ו' ע"ב "הבודק צריך שיבטל" והטעם הוא שמא ימצא גלוסקא יפה. ולכאורה אם כן מספיק לבטל חמץ ומדוע צריך גם בדיקה? ע' גמ' ד' ע"ב שבדיקה היא מדרבנן "דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי", ואם כן מספיק ביטול ומדוע צריך גם בדיקה?
רש"י במשנה "בודקין שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא.
תוס' ד"ה אור לארבעה הקשו על רש"י שכדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא הרי די בביטול? חולקים על רש"י וסוברים שבדיקה היא כדי שלא יבוא לאכלו.
בר"ן כאן כתב שלרש"י או בדיקה או ביטול הוא מן התורה ובחד סגי. עיין בר"ן ד"ה בודקין. וכן בד"ה אלא כך הוא עיקרן של דברים.
וע' רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב' הלכה א' והלכה ב,ג, וברור שלרמב"ם בדיקת חמץ היא מדרבנן. ונראה שהטעם הוא כתוס' שלא יבוא לאכלו.
מחלוקת רש"י ותוס' כאן תלויה בשאלה נוספת: האם על חמץ שאינו ידוע עוברים בבל יראה ובל ימצא. שהרי אם לרש"י די בבדיקה, צריך לומר שאם יש חמץ אחרי הבדיקה כבר אינו עובר בבל יראה. ותקנו ביטול שמא ימצא גלוסקא, וע' רש"י ו' ע"ב ד"ה ודעתו עליה, שחס לשורפה ומשהה אפילו רגע עאחדד ונמצא עובר בבל יראה ובבל ימצא אבל משבטלה אינו עובר דלא כתב אלא תשביתו. וההסבר הוא: אם לא ביטל ויש לו גלוסקא, אינו עובר משום שאין אדם עובר על חמץ שאינו ידוע לו ואין זה נקרא "יראה לך". אבל משמצא אם לא מבער מיד הרי יש לו חמץ. אבל משמצא את החמץ הרי אם אינו מבער מיד, עובר בבל יראה.
אבל דעת הרמב"ם, ע' פרק ג' הלכה ח' שאם לא בטל ויש לו חמץ ששכח בשעת הביעור, עובר בבל יראה ובל ימצא. ואם כן לא יתכן שבדיקת חמץ היא מן התורה שהרי לא יכולה להועיל מן התורה לחמץ שישאר לו אחר הבדיקה. ולכן כתב הרמב"ם שהבדיקה היא מדרבנן.
ופירוש שמא ימצא גלוסקא יפה לדעת הרמב"ם כמו שכתבו התוס' ו' ע"ב ד"ה ודעתיה: "פירוש ולא בטל מאיליו כמו פירורין ועל פ"ה קשה מאי פריך כי משכחת ליה ניבטלה הא פי' ודעתיה עילויה שחס עליה לבטלה". פירוש כוונת התוס': שדעתם שחמץ שאינו ידוע עובר עליו. ולכן החשש הוא שמא יש לו גלוסקא. אבל אם יש פירורים הרי בטלים מאליהן. אבל גלוסקא לא בטלה ועובר כשאינו ידוע. לכן צריך ביטול.
אם כן המחלוקת תלויה בדין חמץ שאינו ידוע.
ויש מחלוקת נוספת בין רש"י לבין התוס': רש"י כתב בדף ד' ע"ב שביטל חמץ הוא משום משום דכתיב תשביתו. היינו ביטול חמץ הוא השבתה. אבל תוס' שם הקשו על רש"י שהרי תשביתו הוא לאחר זמן האיסור ואז אי אפשר לבטל. לכן חולקים על רש"י וסוברים שביטול חמץ הוא מדין הפקר. וכיון שהוי הפקר הרי לא עובר בבל יראה ובל ימצא.
ומחלוקת זו תלויה בגמ' י"ב אף לר"י שבשריפה היינו רק שלא בזמן בעורו. מחלקות רש"י ור"ת: לרש"י בשעה שישית, ולאחר חצות השבתתו בכל דבר. אם כן לאחר חצות זהו זמן השבתתו. לר"ת, אחר חצות בשריפה ואין זה זמן ביעורו. בשעה שישית זהו זמן בעורו והשבתתו בכל דבר. ורש"י לשיטתו שמצות תשביתו היא שהחמץ יהיה מושבת לקראת שעה שביעית. ולכן לרש"י לא קשה קושית התוס'. אבל לתוס' שלר"י בשריפה הוא רק לאחר שעה שישית, הרי אכן לא יכלו לומר שדין ביטול הוא משום תשביתו.
להמשך: תחילת סימן א' בקהילות יעקב: פי' המשנה לרע"ב. תירץ שאלת התוס' בריש פסחים על רש"י שכתב שבודק כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא.