הגדרת החמץ
מאמר בתחומין כו
נעסוק בחלק מן הטענות שלו:
מה הגדרת החימוץ לפי דעתו
בעית תפיחת המצות (אות ה')
נשתנו המכונות לאפית המצות
ביחס לבעית ההגדרה, מהו החימוץ?
משנה פסחים דף מח עמוד ב
שיאור ישרף, והאוכלו פטור. סידוק – ישרף, והאוכלו חייב כרת. איזהו שיאור – כקרני חגבים, סידוק – שנתערבו סדקין זה בזה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: זה וזה האוכלו חייב כרת. ואיזהו שיאור – כל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו.
האם הסמנים שכתובים במשנה הם מהוים את מהותו של החימוץ או שהם סימנים לתהליך אחר שהוא נחשב החימוץ?[1] כדי לענות על כך יש להבין את התהליך הכימי של החימוץ משום שיש לו כמה נפ"מ הלכתיות (האם קמח ללא גלוטן יש בו אפשרות של חימוץ או האם יש אפשרות לייצר ממנו מצה לרגישים לגלוטן?, וע' הערה בענין מצות מכונה לטענת הרב אייזנברג חום התנורים באפית מכונה הוא פחות מהתנורים של אפית יד וזמן האפיה ארוך הרבה יותר האם זה יכול לגרום לחימוץ כטענתו?, ע' הערה 1), וכן נבין מדוע כל זמן שעוסקים בחמץ אינו מחמיץ ומדוע מי פירות אינם מחמיצים:
תיאור מעשי של החימוץ – ע' להלן
ראיה שלא התפיחה לבד:
עיין רמב"ם הל' חמץ ומצה ה,ב:
"חמשת מיני דגן, אם לשם במי פירות בלבד, ובלא שום מים, לעולם אין באין לידי חימוץ, אלא אפילו הניחן כל היום עד שתפח הבצק – מותר". ובהלכה א: "אורז שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה". נמצא שהתפיחה כשלעצמה אינה חימוץ.
והוכיח שאין התפיחה בעצמה נחשבת לחימוץ (עמ' 124):
אבל לפי המשנה בפסחים דף מו, א: "בצק החרש (פירש רש"י: קשה כחרס) אם יש כיוצא בו שהחמיץ – הרי זה אסור." כלומר, אם הגיע למצב שבבצק רגיל היה מחמיץ – הרי זה חמץ. הרי לנו, לכאורה, שלענין הלכה אף שבצק זה משום מה לא תפח, הרי אם "אחיו" תפח, נחשב אף הוא כחמץ גמור. ודוק! 'חמץ גמור' ולא רק משום גזירה הא אטו הא, שהרי כך כתב הרמב"ם (הל' חמץ ה,יד): "היו שתי עיסות שהגביה היד מהן נילושות בבת אחת ונשתהו, אחת מהן יש לה קול [היינו היא מחומצת כאמור בהלכה הקודמת], ואחרת אין לה קול – שתיהן יישרפו, והרי הן חמץ גמור."
אילו היתה התפיחה נחשבת לחימוץ, לא היה עולה על הדעת שניתן לבצע תהליך הפוך של השבה למצב הקודם, שהרי חימוץ הוא תהליך בלתי הפיך; והרי התפיחה היא תהליך הפיך, שכן אפשר לכווץ את הבצק שתפח ולהשיבו לנפחו הקודם ע"י לחץ. ואכן, לפי המשנה בדף מח,ב), אם העיסה החלה להראות סימני תפיחה, אזי: "תפח – תלטוש בצונן." אילו היתה התפיחה חימוץ, וכי יעלה על הדעת שהמים הצוננים יחזירוה להיות מצה?!
וראייתו מתלטוש בצונן, יש לדחות שמיירי שמתחיל לתפוח אבל לא הגיע לשיעור של קרני חגבים, ועדיין אינה חמץ ולכן אם תלטוש בצונן יפסק תהליך החימוץ. או שיש לומר שחימוץ הוא רק כשהמצב הוא בלתי הפיך, וכל זמן שאפשר למנוע את החימוץ אין זה החזרת דבר לקדמותו אלא שלא היה חמץ עדיין.
ראיה שלא התסיסה לבד:
שהרי עיסה שמתעסקים אתה כל הזמן שאינה חמץ אף שיש תסיסה כל הזמן אלא שאינה תופחת. על כורחנו שהתסיסה וההתנפחות יחד הוא החמץ.
אבל צריך עיון מבצק החרש שהוכיח ממנו הרב אייזנברג, וע' מה שכתב על זה הרב יהודה שרשבסקי ע' מהדרין ה'.
שם בתחומין כו, הוכיח מעיסה שמתעסקים אתה כל הזמן שאינה חמץ אף שיש תסיסה כל הזמן אלא שאינה תופחת, וזה אכן מוכיח שהתסיסה עם ההתנפחות הוא החמץ. אבל מה שהוכיח מחיטים מבוקעות, לא ברור שאכן היתה שם תסיסה ופירוק של עמילן.
הגדרתו שם שהחימוץ הינו "ביטול התנגדות המתיחה". לדעתו החימוץ הוא שכיון שהחימוץ הוא "ביטול התנגדות המתיחה" וכוונתו לתהליך בו הגלוטן מתרכב עם הגליאדין שמצוי גם הוא (כעשרים אחוז מהחלבונים בגרעין החיטה), והוא הגורם למחלת הצליאק. התחברותם מביאה לידי התרחבותם, ומכאן רכותו וגמישותו של הבצק. גמישות זו מוענקת לבצק ע"י התחברותם של שני מרכיבי הגלוטן – הגלוטנין והגליאדין.
להבנתי זה תמוה שהגדרת החימוץ נעוצה בתהליך כימי שאין לו ביטוי מלבד תוספת גמישות לבצק, והוא תהליך שלא נודע רק בעשרות השנים האחרונות. לכן לא יתכן שזה הוא החמץ האסור. יש להעיר שגם כיום כל אלו שמדברים על תהליך החימוץ לא מייחסים חשיבות לתהליך זה ואף לא מזכירים אותו בדרך כלל.
לכן נראה שהחימוץ הוא התסיסה והתפיחה ביחד.
מי פרות
אם במקום מים אנו מוסיפים מי פרות לקמח, הבצק לא יגיע לחימוץ כלל. לכן מותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פרות, אפילו אם שעות עברו מזמן הוספות מי הפרות לקמח עד האפייה. מצה זו נקראה "מצה עשירה". הסיבה היא שמי פרות הם חומציים, והאנזים אלפה-עמילזה לא יכול לתפקד במקום שיש חומצה. לכן השלב בפירוק העמילן שזקוק לאנזים אלפהעמילזה לא יכול להתקיים, והבצק לא מגיע לחימוץ.
א. הרכבם של חמשת מיני הדגן
הם מורכבים בעיקר משלושה גורמים: 1) עמילן, 2) חלבונים (גלוטן), 3) ארבעה אנזימים. שמות ארבעת האנזימים הם: 1. אלפה-עמילזה[2] 2. ביטה-עמילזה 3. אוקסידזה 4. פרוטאינזה
שלושת האנזימים הראשונים פועלים בשלושה שלבים על פירוק העמילן. כל אחד מהם פועל לבד באחד מהשלבים. האנזימים מפרקים את שרשרות עמילן הדגן ליחידות גלוקוז, ובעקבות פעולתם של שמרים המצויים על גבי החיטה וההופכים את הגלוקוז לאלכהול ולפחמן דו חמצני. אידי האלכהול והפחמן הדו חמצני מביאים להתנפחותה של העיסה ואז הבצק הגיע לחימוץ. חשוב מאוד לדעת שהשלב הראשון יכול להתחיל רק אחרי שמוסיפים מים לקמח.
המגע עם מים לפני הקציר (כלומר, כל זמן שהדגן מחובר לקרקע) לא ישפיע כלל על תהליך החימוץ, אלא אם כן נתייבש הדגן לגמרי והופסקה הינוקה מן הקרקע. מהידוע בביוכימיה, שלכל אנזים יש תפקיד מאוד מסוים. מה שאנזים אחד יכול לעשות, השני לא יכול. יוצא מזה, שאפילו אם אחד משלושת האנזימים האלה היה חסר, הבצק לא יוכל להגיע לחימוץ.
היוצרות סימני חימוץ באה בעקבות יצירת גז פחמן דו חמצני בסיום פעולות שלושת האנזימים הראשונים הנ"ל. הגז הזה נכנס לתוך הבצק וגורם תיפוח. בזמן שכל דבר תופח, יש מתיחות על פני השטח, וזה גורם התבהרות. (אפשר לראות אותה התופעה בזמן שמכניסים אויר לבלון – בזמן שהבלון תופח, צבעו הולך ומתבהר.) קצת מהגז מצליח לצאת מהבצק, וזה גורם סדקים בבצק במקומות שהגז מצליח לצאת מפני השטח. עכשיו הבצק הוא חמץ גמור. חלק מן הגז מגיב עם מי העיסה ויוצר בעיסה חומצה פחמתית H2CO3.
נשאלת השאלה: מדוע לא כל הגז יכול להמלט מהבצק, ואז הבצק לא יתפח ולא יגיע לחימוץ?
הסיבה היא, שהחלק הגדול של החלבונים בקמח הוא "גלוטן". גלוטן הוא חומר דביק, וגורם שהבצק יהיה כמו גומי. מפני זה, הגז לא יכול לצאת מהבצק אלא נלכד בתוך בועיות קטנות. נפח העיסה גדל ולכן הבצק תופח. בדגנים שאין בהם גלוטן כמו אורז, יש סרחון ולא חימוץ, כיון שהגז המופק אינו נשמר בתוך העיסה ומתנדף.
מופיע בספרי ההלכה, שכל זמן ש"עוסקים בבצק" – (פירוש: שטופחים הבצק ביד) – אפילו אם עוסקים במשך כל היום, הבצק לא יגיע לחימוץ. מדוע? הסיבה היא שכל זמן ש"עוסקים בבצק", הגז שבפנים הבצק יכול להמלט, הבועיות מתפוצצות ולכן הבצק לא יתפח, ולא יגיע לחימוץ.
הפסקת תהליך החימוץ
כבר ראינו שבהוספת מים לקמח מתחיל תהליך החימוץ. וגם שכל זמן שאנו "עוסקים בבצק" אין חימוץ, אולם אחרי שמפסיקים לעסוק, הבצק יחמיץ. כמו כן אפיית המצות מפסיקה את תהליך החימוץ. הסיבות הן: א: החום מהתנור מוציא את כל המים מהבצק, וכפי שלמדנו האנזימים יכולים לפעול רק בזמן שיש מים. ב: האנזים ביטה-עמילזה נהרס בחם של 80 מעלות צלסיוס. (חומם של מים רותחים הוא 100 מעלות צלסיוס).
השפעת חום על תהליך החימוץ יש עקרון בכימיה שאפשר לזרז תגובות כימיות, ע"י העלאת החום. תהליך החימוץ הוא תגובה כימית, אם אנחנו מעלים את החום של הבצק, נגיע לחימוץ בפחות מ-18 דקות. מפני שאנו רוצים למנוע תהליך חימוץ בזמן שאופים מצות לפסח, אנו עושים כל שביכולתינו לשמור על קירור הבצק.
למשל, אנו משתמשים באפיית מצות ב"מים שלנו" (מלשון לינת לילה). אלה מים ששאבנו בסוף היום, ושמרנו במרתף עד הבוקר. כידוע, הלילות בתקופת האביב הם יותר קרירים מהימים. לכן אם שומרים את המים עבור אפיית מצות כל הלילה, עשוים הם להיות יותר קרירים ממים ששואבים מיד לפני האפייה, ותהליך החימוץ יתרחש יותר איטי.
חימוץ ע"י שמרים
כידוע, בזמן שאופים לחם, מוסיפים שמרים כדי לזרז את התפיחה. השמרים הם יצורים חיים ומכילים אנזימים. השמרים תוססים, מיצרים גז שנלכד בבועות גלוטן ומתפיח את הבצק, ולכן גורמים שהתגובה הכימית של החימוץ תהיה יותר מהרה.
מי פרות
אם במקום מים אנו מוסיפים מי פרות לקמח, הבצק לא יגיע לחימוץ כלל. לכן מותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פרות, אפילו אם שעות עברו מזמן הוספות מי הפרות לקמח עד האפייה. מצה זו נקראה "מצה עשירה". הסיבה היא שמי פרות הם חומציים, והאנזים אלפה-עמילזה לא יכול לתפקד במקום שיש חומצה. לכן השלב בפירוק העמילן שזקוק לאנזים אלפהעמילזה לא יכול להתקיים, והבצק לא מגיע לחימוץ.
הוספת מים לחמשת מיני הדגן גורמת לחימוץ. אולם לא כן ביחס למיני קטניות (אורז, דוחן, תירס, פולים, עדשים וכו'). אפילו אחרי שעות רבות לא יגיע מינים אלה לידי חימוץ אלא ל"סרחון". הסיבה היא שבקטניות לא קיים האנזים ביטה-עמילזה. לכן התהליך הכימי המוביל לחימוץ לא יכול להתקיים.
מה גורם ל"סרחון"? בקטניות נמצא האנזים פרוטאינזה, אנזים המעכל ומפרק חלבון, והוא פועל על החלבונים כך שיוצא ריח סרחון. (גם במיני דגן, קיימת התגובה הזאת – אולם מפני שתגובת החימוץ היא הרבה יותר חזקה, אנו לא מרגישים את הסרחון.)
ראה רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה א:
אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני חטים שהן החטה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חמוץ אלא סרחון.
התנורים כיום:
לפי הבנתי כשהבצק בתנור אינו יכול לתפוח והבועות על המצה הן כתוצאה מאידי המים שהתאדו בזמן האפיה. והסיבה:
מאחר שמרבית האנזימים הם חלבונים, טמפרטורות גבוהות מידי גורמות לשינוי המבנה המרחבי שלהם. בשל שינוי המבנה, עלולה להיפגע ההתאמה בין האתר הפעיל למצע, ולכן קצב התגובה יורד, עד שבטמפרטורה מסוימת אין יותר התאמה בין מבנה האנזים למבנה המצע, והתגובה אינה יכולה להתרחש. תהליך הפגיעה במבנה האנזים נקרא דנטורציה. רוב האנזימים המוכרים לנו פועלים בטמפרטורות מתונות של 20 עד 45 מעלות. וע' תחומין א' במאמר מהרב שאר ישוב על חומצת לימון כתב בעמ' 70 בתיאור תהליך היצור של זה: "…האם בהרתחה של הנוזל עד כדי טמפרטורה של 140 מעלות צלזיוס, שבה, כעדות מומחים, כל מולקולות העמילן נהרסות, ומתקבלות מולקולות חדשות במשקל ובמנין אחר לגמרי, ונוצר סוכר, האם עדיין שם חמץ עליהם". וכן בעמוד 82 כתב: "התרחיף המימי של העמילן שהופרד והופלט מן העיסה עובר לתהליך הסיכור, בו ע"י הרתחה בטמפרטורה של 140 מעלות צלזיוס ואמצעים שונים אחרים נהרסות מולקולות העמילן לגמרי, ומתקבלות מולקולות הגלוקוזה."
לפי חוברת תהודת הכשרות חוברת 20 ניסן תשס"א עמ' 28 החל מהגיע העיסה לטמפרטורה של 60 מעלות מתרחשים שינויים מבניים בגלוטן (דנטורציה) הגורמים לו לאבד את כושר ספיחת המים. המים המשתחררים מן הגלוטן תורמים אף הם להתנפחות העמילן. לכן יש לברר באיזו טמפרטורה נפסק תהליך שהוא המוגדר כחימוץ? ושם כתב:
"הפעילות הביוכימית המתרחשת בטרם האפיה והנחשבת לזו הנותנת לעיסה את שם המץ, מתרחשת גם בזמן האפיה. האנזימים מפרקי העמילן מגיבירים את פעילותם עם העלאת טמפרטורת העיסה ומאפשר בכך לשמרים המתסיסים את הסוכר להתרבות וליצור כמות רבה יותר של פחמן דו חמצני וחומצות. בהגיע הטמפרטורה ל-60 מעלות מתחילה פעילות האנזימים להפגע והיא מסתיימת בהגיע העיסה לטמפרטורה של 95 מעלות. שלב ההתחממות העיסה עד לסיום פעילות האנזימים מתרחש מספר דקות"
הרי שאין נפ"מ מרובה אם טמפרטורת התנור היא "רק" 300 מעלות, וכן אם המצה נמצאת יותר זמן בתנור, הרי שאין בכך כדי להחמיץ משום שבטמפרטורה זו לא מתבצעת החמצה!
לפי זה ברור מדוע חליטה מעכבת את החימוץ, ע' פסחים לט ע"ב, ולפי זה הטעם לא משום שזה נחשב לקלוי שהרי זה נכלל בכלל האפוי המוזכר שם שאינו מחמיץ אלא משום שהגיע לחום של רתיחה ב100 מעלות (וע"כ שזה לאו דוקא שהרי במקומות גבוהים בגלל הלחץ הרתיחה היא בפחות ממאה מעלות), ובחום כזה נהרסו המולקולות של האנזימים והשמרים ולכן אין זה יכול להחמיץ. ולפי סברא זו אכן קשה להבין את החומרא של השרויה, שהרי אף אם יש שאריות קמח במצה הרי החום שהיא עברה מונע חימוץ ובכלל חלוט ואפוי היא. ועפ"ז אפוי שנאמר שלא בא לידי חימוץ לאו דוקא אפוי של הלכות שבת, שהרי בשבת אם ישים בתנור קמח בלא מים למשך זמן שאינו אופה אותו לא יתחייב אבל לענין חימוץ יתכן שזה מספיק. וע' חזון איש סימן קכא ס"ק יט. וסימן קי"ט אות ז'. ומ"מ צ"ע מכמה מקומות שכתב החזון איש שלגבי חליטה סגי ביד סולדת (ע' סימן קכ"א אות יח,
מה שהמצה מתנפחת
וראיתו מכך שהמצה תופחת, אמנם היא תופחת אך בגלל המים שמצד אחד הופכים לאדים ומצד שני נספחים לעמילן ומנפחים אותו, אבל זה אינו ניפוח שמוגדר לחמץ. לכן גם זה לא משמש כראיה שהמצה מחמיצה. הבעיה היא רק עד שהמצה מגיע לטמפרטורה של 98 מעלות וזה אכן לוקח יותר זמן. האם בזמן זה המצה יכול להחמיץ?
ומה שהתהליך לוקח יותר זמן, וחום התנור פחות מאשר במצות יד:
טענתו שהתנור טעון ליבון חמור והוא לדעתו 450 מעלות גם כן לא מדוייקת. הרי אפית המצות היא לפני פסח ואז היתרא בלע, וזה תלוי במחלוקת זו. ולדעת הרבה פוסקים סגי בקש נשרף, ולפי בית יוסף רע"א ושו"ע בעל התניא זה יד סולדת בחוץ. לשיטות אלו ודאי אין ללמוד מחום התנור
וכן כתב באגרות משה ח"א סימן קנ"ג על מי שהרתיח טסי ברזל ושם עליהם מצות:
והנה פשוט שאם הרתיח את הטסי ברזל שהיה חם מאד עד שנשרף קש ואם היה נוגע בידו היה נכוה, חמום כזה הוא אופה ולא מחמיץ וכשר. אבל בפחות מזה אף שהיד סולדת בו מסתבר שיש לחוש שמחמיץ ואינו אופה מיד, דכיון שהרבה דברים אין מתבשלין בחום כזה אולי מחמיץ ואף שנאפה במשך זמן אולי הספיק להחמיץ עד שלא נאפה.
הרי שפשוט לאגרות משה שסגי בחום שקש נשרף.
וראיה שהתחלת האפיה אין לחשוש לחימוץ בזמן זה, וע' שו"ע סימן תס"א סעיף ב':
אבל צריך להסיק תחלה, בין תנור בין כוביא בין באלפס בלא מים בין בקרקע, אבל להדביקו תחלה ואחר כך להסיק, יש אוסרים וטוב ליזהר.
ובמשנה ברורה שם ס"ק י' כתב בשם הגר"א שיש אוסרים היינו לכתחילה. וע' שו"ע הרב שמחמיר.
מכל מקום ברור שתהליך האפיה גם בתחילתו מעיקר הדין גם אם נמשך זמן אינו נחשב לתהליך שמחמיץ.
מחלוקת ראשונה שתלויה בהגדרת החמץ: האם היתרא בלע או איסורא בלע:
גמרא ע"ז ע"ה ע"ב, ע"ו ע"א ומסקנת הסוגיה לחלק בין אם התירא בלע או איסורא בלע.
השאלה לגבי חמץ, האם זה היתרא או איסורא? האם תבניות אפיה ניתן להגעיל בחמין או שצריך ליבון חמור?
הרי"ף הביא את הגמרא בעבודה זרה, בפסחים ח' ע"ב באלפס, וכתב הר"ן שממה שהביא הרי"ף את הלכה זו בפסחים משמע שס"ל שדין החמץ כמו שפודים של נכרי שצריכים ליבון.
וכתב המשנה ברורה סימן תנ"א ס"ק כח:
אקדים הקדמה קצרה ויצטרך בכמה מקומות. דע דאיתא בגמרא דדוקא דבר איסור הנבלע בכלי ע"י אור צריך ליבון אבל דבר היתר הנבלע בכלי ע"י אור אף שאח"כ נאסר כגון בשר קדשים שצלהו בשפוד ע"ג האור אף שלבסוף נעשה הבליעה בשפוד נותר אפ"ה הכשרו של שפוד זה די בהגעלה ונחלקו הפוסקים לענין חמץ הבלוע בכלי י"א דזה ג"כ מקרי התירא בלע שבאמצע השנה כשנבלע החמץ של המוליית"א בשפוד היה היתר וע"כ סגי בהגעלה ולדידהו כל כלים שתשמישן ע"י אור לענין פסח די בהגעלה וי"א דוקא נותר שבעת הבליעה לא היה שם נותר על הבשר כלל לכן נקרא ד"ז בשם היתירא בלע אבל חמץ דבעת השתמשות השפוד בחמץ היה שם חמץ על הבליעה ועכשיו ג"כ שמו חמץ אלא שעתה נתעורר האיסור למפרע על שם חמץ זה לא מקרי בשם התירא בלע דחמץ בלע בתוכו וגם עכשיו הוא חמץ ובכלל איסורא בלע הוא וצריכין ליבון ולזה הסכימו רוב הפוסקים וע"כ פסק המחבר כוותייהו ומ"מ אין ללמוד מדין זה למקומות אחרים דלפעמים היכא שיש עוד צדדים להקל מצרפינן ג"כ לזה דעת הפוסקים דס"ל דחמץ מקרי התירא בלע:
שאלה זו תלויה במהות הגדרת החמץ:
האם לפני פסח יש לו שם של חמץ ואם כן הרי זה מוגדר כאיסורא בלע, שהרי כשמגיע פסח לא משתנה מהותו אלא אסור לאדם לאוכלו וזו סברת איסורא בלע ולא דומה לנותר שנאסר ברגע מסויים.
לכאורה שאלה נוספת תלויה בזה, טעם איסור משהו בחמץ:
טעם איסור משהו בחמץ: רמב"ם פ"א הלכות חמץ הלכה ה:
חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא, וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אף על פי שהוא אסור בהנייה אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח.
כאן לא כתב הרמב"ם את הטעם שחמץ אסור במשהו, אבל בהלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה ט' כתב שזה משום דבר שיש לו מתירין:
חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו.
אבל דעת הרא"ש בפסחים שזה משום שיש כרת, ע' פרק ב' סימן ה', ובמסכת ע"ז פ"ה סימנים כט, ל', כתב הרא"ש שהטעם הוא משום שלא בדילי מיניה.
וכתב ערוך השלחן סימן תמ"ז ס"ג שצריך את שני הטעמים:
ויראה לי שיש נפ"מ לדינא בין טעם הרמב"ם לטעם הרא"ש דלרמב"ם אפילו חמץ נוקשה ששנתערב בפסח אינו בטל בס' שהרי יש לו מתירין וכן אם נתערב קודם הפסח חמץ במצה באופן שאין בו ששים וגם ליכא כזית בכא"פ ומן התערובת הזה נתערב בפסח ג"כ אינו בטל בס' מהך טעמא אבל להרא"ש הטעם הוא משום כרת צריך להיות נוקשה בטל בס' וכן בזו התערובת כיון דליכא בהו כרת ורוב הפסוקים הזכירו רק טעם הרא"ש מפני שגם הרש"י ס"ל כן כמ"ש.
ויש עוד נ"מ בין הטעמים לדטעם הרמב"ם משום דשיל"מ אם נתערב בתבשיל ויתקלקל עד לאחר הפסח מותר כמבואר ביו"ד סי' ק"ב ודבר שיש לו מתירין לא שיך כשיתקלקל המאכל עד שיוותר ע"ש משא"כ לטעם הרא"ש בכל גווני אסור ונמצא לכל אחד מן הטעמים נמצא צד קולא וחומרא ורוב הפוסקים קבלו טעם הרא"ש כמ"ש.
לדעת הרמב"ם, מה טעמו של ר' יוחנן שסובר שבנותן טעם? השאלה היא האם אמנם יחשב למתיר משום כך. ע' יו"ד סימן ק"ב ס"ד בהגה, המחלוקת לגבי חמץ בפסח:
דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר, כגון חמץ בפסח, לא מקרי דבר שיש לו מתירין (מרדכי פרק כ"ש). ויש חולקין בזה. (רמב"ם פט"ו מהמ"א)
ושתי שיטות אלו תלויות בטעם דשל"מ. לרש"י, עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ולר"ן משום שהוי כמו מין במינו. וע' שו"ע סימן תמ"ז ס"ב ובמ"ב בביאור הלכה ד"ה חמץ שנתערב, שהמחבר לא פסק שהוי דשי"מ שהרי פסק שבע"פ לאחר שש החמץ בטל בשישים. (ע' טור תמ"ז שרא"ש מתיר יבש ביבש, וב"י ד"ה ויש לדקדק ע' קצ"א ע"א) וע' מ"ב סעיף ט' לגבי תערובת כלים.
ומחלוקתם היא בגדר החמץ לפני הפסח: אם החמץ מוגדר כאיסור, הרי יש לומר כרבי יוחנן שבטל בשישים ולא יחשב כדבר שיש לו מתירין. אבל אם במשהו משום דבר שיש לו מתירין יש לומר או כרש"י שזה משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, או, על פי דרך הר"ן קיים ניגוד בין החמץ לבין המצה גם לפני פסח.
יתר על כן: ענין הגעלת כלים שמועילה לפני זמן האיסור היא משום שזה נ"ט בר נ"ט דהיתירא. ולכאורה כאן זו אותה שאלה: האם חמץ נחשב התירא או איסורא?
הסבר נ"ט בר נ"ט: ביאור המושג חולין קי"א. (דברי החתם סופר שם על תלמיד העושה כרבו, ומקשה מכתובות לגבי בעילה בשבת, שבי רב אמרי רב שרי וכ', וכתב שתלמיד עושה כרבו מן הסתם אלא אם כן יש לו דעה משלו והוא חולק על רבו – אם הגיע להוראה) השאלה היא לגבי דבר שהתבשל בכלי בשרי לאכול עם חלב. כשכלי הבשרי אינו בן יומו הרמ"א מתיר, ואילו הש"ך כתב לאיסור. הסבר היתר נ"ט בר נט: ע' ר"ן על רי"ף חולין מ"א ע"א בדפי הרי"ף שההבדל בין נ"ט בר נ"ט דהיתירא ונ"ט בר נ"ט דאיסורא הוא שכיון שהטעם קלוש, שהוא טעם שני אינו יכול להיאסר. והרי חמץ קודם זמן האיסור נחשב להיתר ולא לאיסור כיון שעדיין לא נאסר. ולכן יש את ההיתר של נ"ט בר נ"ט.
אלא שזה תלוי בשאלה האם החמץ השתנה בכניסת הפסח, והאם קודם הפסח נחשב לדבר מותר או שרק הזמן הוא ששינה את הדין אבל החמץ הוא אותו חמץ.
אם כן למחבר לא תלוי שאלת נ"ט בר נ"ט ושאלת איסורא בלע או היתירא בלע. וכתב הפרי חדש שכן דעת הרא"ש שהביא את הרי"ף לגבי סכינים ובכל זאת דן לגבי נ"ט בר נ"ט בהגעלה אפילו של כלי בן יומו (פסחים פ"ב סימן ז'). הביאו בחזון עובדיה עמוד ע"א. ושם מנה את הראשונים הסוברים שחמץ נחשב שהיתרא בלע.
וכתב המשנה ברורה בביאור הלכה סימן תנ"ב ד"ה שאין להזהר בהן שהרמ"א והמחבר אזלי בשיטה שבזמן שמותר החמץ נחשב לנ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכתב בביאור הגר"א שכל זה למ"ד שחמץ הוא היתירא בלע, אבל לפי הסוברים שחמץ איסורא בלע, וכן סתם המחבר לגבי סכינים, הרי חמץ הוא נ"ט בר נ"ט דאיסורא. ולכן אין חילוק בין קודם שעה ה' או כל היום. ולכן צריך להקפיד שיהיה הכלי אינו בין יומו.
סוגיה אחרת ששאלה זו של החמץ, אם שמו עליו או שנאסר בכניסת הפסח, תלויה בה היא שאלת חוזר וניעור. עיין תשובת הר"ן ממנה עולה שאם היתר בהיתר בטל, הרי אין חוזר וניעור. ואם היתר בהיתר לא בטל הרי חוזר וניעור כיון שלא בטל. ושאלה זו היא נפ"מ גם לבעית שוקולד מריר אם הוא חלבי.
דעת הרמב"ם: ע' פ"ה הכ"ג ומגיד משנה שדעת הרמב"ם שהיתרא בלע. ובפ"ד הי"ב כתב המגיד משנה על פי הרמב"ם שחוזר וניעור.
וע' שו"ע סימן תמ"ז סעיף ד' וברמ"א. דעה ראשונה במחבר שאין חוזר וניעור, וכן פסק הרמ"א לגבי לח בלח. (וע' נשמת אדם תשובה כא שיתכן לומר שאפ' אם חמץ הוא נט בר נט דאיסורא מכל מקום ניתן לומר שאין חוזר וניעור ואין קשר בין הדברים.
אלא שיש לשאול: אף אם החמץ היתרא בזמן ההיתר ולא בטל ולכן חוזר וניעור, הרי לאחר שש נאסר ובטל בשישים כמ"ש בשו"ע. ואם כן הרי כשמגיע פסח עצמו הרי זה לאחר הביטול ? אלא שצריך לומר שלשיטת הרמב"ם הרי חמץ הוא דבר שיש לו מתירין, ולכן לא בטל באלף כפי שכתב בהלכות מאכלות אסורות פט"ו הלכה ט', ואם כן גם לאחר שש הרי החמץ אסור במשהו, וכן כתב במגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ה' שלרמב"ם צריך לומר שגם לאחר שש אוסר במשהו.
[1] ע' גם "מהדרין" חוברת ה' ע' ק' מהרב יהודה שרשבסקי.
[2] עמילז – אנזים המפרק קשרים גליקוזידיים (= הקשר בין גלוקוז אחד לשני) בעמילן. ישנם 2 סוגי עמילז :
* עמילאז α – מפרק קשרים גליקוזידיים באופן אקראי.
* עמילאז β – מפרק קשרים גלידולזידיים לדו סוכר (= מלטוז ; מלטוז הוא דו סוכר מחזר).