ב”ה
בענין הגעלת כלים (תשנ”ז, תשס”א)
א. מקור דין הגעלת כלים שבלעו איסור: במדבר לא כא “ויאמר אלעזר הכוהן אל אנשי הצבא, הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה, אשר ציווה ה’ את משה. אך את הזהב, ואת הכסף, את הנחושת את הברזל, את הבדיל ואת העופרת. כל דבר אשר יבוא באש, תעבירו באש וטהר אך, במי נידה יתחטא; וכול אשר לא יבוא באש, תעבירו במים”. כתשמישו כך הכשירו: (רש”י על החומש שם) ע’ שו”ע סימן תנ”א סעיף ו’:
כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו; הלכך קערות אע”פ שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, כך הוא הכשרן. הגה: ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון (טור בשם אבי העזרי ומרדכי פ’ כל שעה ותוספות סוף מסכת ע”א), וכן הוא המנהג. וכן בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכלי ראשון, כגון כפות וכדומה לזה (הגהות מיימוני פ”ה ואגור)…
למחבר הולכים אחר רוב שימושו, ולרמ”א גם אחר מיעוט שימושו.
מדוע לא נצטוו על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג שהיתה קודם (ע’ פרשת חוקת)? ע’ רמב”ן עה”ת פרשת מטות לא כג:
ולא אמר להם זה מתחילה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו (דברים ב לה) והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת (שם ו יא) ואמר רבותינו קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכן נהג האיסור בכליהם. [1]
לדברי הרמב”ן הרי כבר בזמן הכיבוש היה השטח ארץ ישראל ולכן לא נצטווה על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג. ועל פי זה יוצא שמשה רבינו היה בארץ ישראל, וכ”כ משך חכמה בתחילת פרשת ראה, יא, לא:
וירשתם אותה וישבתם בה. דעת הרמב”ן דישיבת ארץ ישראל בעשה. והרד”מ בחידושיו תמה ממה דדריש ר’ שמלאי במסכת סוטה (יד, א) מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, (וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה:) הרבה מצוות (נצטוו ישראל) ואין מתקיימים אלא בארץ ישראל (אכנס אני לארץ כדי שיתחייבו כולן על ידי). ומאי מקשה, הלא ישיבת ארץ ישראל עשה היא בעצמה! יעויין שם. ולא קשה מידי, דלפי זה בני גד ובני ראובן לא יקיימו מצות ישיבת ארץ ישראל, ובודאי אינו כן, דקיימו גם בארץ סיחון ועוג מצוה זו – שזהו האמורי – מה שאמר (במדבר לג, נג) “והורשתם את הארץ וישבתם בה”. ואם כן מדוע היה משה מבקש ליכנס לארץ, ודאי כל זמן שלא היה כיבוש וחילוק הארץ, היו מקיימים בזה ישיבת ארץ ישראל. וזה פשוט.
וע’ רמב”ן פרשת חוקת כ”א כ”א. שמשה היה משאיר חרבה את עבר הירדן אם לא היו מבקשים.[2]
ע’ שו”ע סימן תנ”ב סעיף א’ הבעיה היא שהרי בזמן ההגעלה הכלי בולע שוב.
יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו (או אם יש ששים במים נגד כלי שמגעיל או לאו). (טור) וכן אם מגעיל כלים שבליעתן מועטת עם כלים שבליעתן מרובה. וכן אם משהא הכלים בתוך היורה יותר מדאי ואינו משהא אותם כל כך. וכן כדי שלא יצטרך ליזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן. הגה: אך רבים חולקים וסבירא להו דאין הגעלה מועלת כלום אם אין המים רותחים (וכן משמע מהרא”ש וסמ”ג ות”ה סימן קל”א ואגור וטור בסימן ק”ה). ע”כ יש ליזהר אפילו קודם זמן איסורו שלא ינוחו מרתיחתן כל זמן שמגעיל (ד”ע). ושלא יכניס הכלים עד שירתיחו המים. וכן כדי שלא יצטרך להגעיל היורה הגדולה, שמגעילים בה, תחלה וסוף. הגה: ואם לא הגעיל קודם זמן איסורו יכול להגעיל עד הפסח, שאז חמץ במשהו ואינו מועיל הגעלה שחוזר ובולע. אבל מותר ללבן כלי תוך הפסח (ד”ע ותשובת רשב”א). וכשמגעיל קודם פסח לאחר שש צריך ליזהר בכל הדברים הנזכרים שאין צריך ליזהר בהן קודם שש.
ובגמרא חולין קח ע”א-ע”ב:
וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והאיתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר… אלא לעולם קסבר רב חלב נמי אסור והכא במאי עסקינן כגון שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פלט סוף סוף כי נייח הדר פליט כשקדם וסילקו.
הרי שיש מצב של דבר שרק בולע ולא פולט. ולכן בשר אסור משום טעם החלב וחלב מותר משום שחלב שנאסר לא חוזר ונפלט לקדירה. ובתוס’ חולין ק”ח ע”ב דן בשאלה זו לגבי כלים:
ואותן כלים וקערות האסורות כשמגעילים אותם בתוך יורה גדולה ומניחין אותן מבפנים כשהמים רותחין היה מצריך רבינו שמואל להניחם שעה גדולה עד כדי שיהא להם שהות לגמור בליעה ולחזור ולפלוט אח”כ ודבר תימה הוא דמי בקי לידע שיעור זה.
והביא את דעת ר”ת: לא פולט מה שבלע עכשיו אבל מה שהיה בלוע מקודם פליט. שם: וגם אין סברא וכ’ וז”ל תוספות:
שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פלט – תימה דדבר הנראה לעינים הוא דפליט דכשנותנין ירק בקדרה רותחת משתנה מראית המים מן הירק וכן בשר שומן נימוח לתוכה ונראה השמנונית על הרוטב ופי’ רבינו שמואל דהא דקאמר מפלט לא פליט היינו עד שיהא שבע מלבלוע אבל לאחר ששבע חוזר ופולט וכן פירש הרב רבינו שמעיה סוף סוף כי נייח הדר פליט היינו כי נייח מבליעתו ומשני שקדם וסלקו קודם שגמר בליעתו ואותן כלים וקערות האסורות כשמגעילים אותם בתוך יורה גדולה ומניחין אותן מבפנים כשהמים רותחין היה מצריך רבינו שמואל להניחם שעה גדולה עד כדי שיהא להם שהות לגמור בליעה ולחזור ולפלוט אח”כ ודבר תימה הוא דמי בקי לידע שיעור זה ואומר ר”ת דהא דקאמר הכא מבלע בלע מפלט לא פליט היינו לא פליט מה שבלע עכשיו אבל מה שהיה בלוע מקודם פליט ואין להתיר מטעם זה להגעיל כלי שהוא בן יומו כשאין במים ששים לבטל האיסור ולהניחן בפנים כשהן רותחין משום דמים מבלע בלעי האיסור שבכלי ולא פלטי דבמים שהן צלולים לא שייך לומר בליעה דלא בלעי אלא שמתערב בהן האיסור וגם אין סברא לומר דכי היכי דאמר מבלע בלע מפלט לא פליט מה שבלע הכי נמי מפלט פליט מבלע לא בלע מה שפלט ועוד דא”כ יהא אסור להגעיל שני כלים זה אחר זה דבהגעלת הראשון נאסרו המים והשני יבלע מן המים האסורין דודאי פליטת עצמו לא יבלע אבל פליטת כלי אחר יבלע וגם כלי הראשון אינו מכניס כולו בבת אחת במים רותחים וא”כ מה שנכנס תחלה פולט וצד השני שמכניס אח”כ בולע מה שפלט צדו הראשון לכך נראה דאין להגעיל כלי בן יומו כשאין במים ס’ לבטל והגעלה דמדין דלא אסרה תורה אלא בן יומו לא הגעילו אלא כלים קטנים בתוך הגדולים שהיה במים ששים לבטל האיסור ובערב פסח קודם ארבע שעות מותר להגעיל כלי של חמץ אע”פ שאין במים ס’ דאיכא ג’ נותני טעם של היתר החמץ נ”ט בכלי והכלי נ”ט במים והמים חוזרין ונבלעין בכלי ועדיין הוא היתר שהוא קודם הפסח.
ורשב”א כ’ וכי הכלי נביא הוא ?
ואין סברא לומר שיבלע מה שחוצה לו אבל מה שפלט הוא אינו חוזר ובולע וכי הכלי נביא הוא שירגיש בין פליטתו ובין השאר שחוצה לו שיבלע זה ויניח זה, ועוד היאך מגעילין שני כלים יחד או בזה אחר זה שהרי אע”פ שלא יבלע כל א’ פליטת עצמו מ”מ כל א’ מהם יבלע מה שפלט חבירו…
וע”ע א”ת ערך הגעלה, שבע שיטות באופן הפליטה ובליעה. ושתי עצות ע”פ תוס’: אינו בין יומו, וקודם ארבע שעות.
הסבר נ”ט בר נ”ט: ביאור המושג חולין קי”א ע”ב:
רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח יהיב ליה ולא אכל א”ל לרבך יהיבי ליה ואכל ואת לא אכלת אתא לקמיה דרב א”ל הדר ביה מר משמעתיה א”ל חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי חד בהאי גיסא דמברא דסורא וחד בהאי גיסא דמברא למר אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח למר אייתו ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכל ולא בריך מר א”ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי ומר א”ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי מר א”ל לחבריה אנא כשמואל סבירא לי ומר א”ל לחבריה אנא כר’ חייא סבירא לי דתני ר’ חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין אמר חזקיה משום אביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח…
(דברי החתם סופר שם על תלמיד העושה כרבו,[3] ומקשה מכתובות לגבי בעילה בשבת, שבי רב אמרי רב שרי וכ’, וכתב שתלמיד עושה כרבו מן הסתם אלא אם כן יש לו דעה משלו והוא חולק על רבו – אם הגיע להוראה) השאלה היא לגבי דבר שהתבשל בכלי בשרי לאכול עם חלב. כשכלי הבשרי אינו בן יומו הרמ”א מתיר, ואילו הש”ך כתב לאיסור. הסבר היתר נ”ט בר נט: ע’ ר”ן על רי”ף חולין מ”א ע”א בדפי הרי”ף שההבדל בין נ”ט בר נ”ט דהיתירא ונ”ט בר נ”ט דאיסורא הוא שכיון שהטעם קלוש, שהוא טעם שני אינו יכול להיאסר. וז”ל הר”ן:
והוי יודע דלא שרינן נ”ט בר נ”ט אלא בשל היתר כבשר בחלב דכיון דטעם שני אכתי היתרא הוא כיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם.
והרי חמץ קודם זמן האיסור נחשב להיתר ולא לאיסור כיון שעדיין לא נאסר. ולכן יש את ההיתר של נ”ט בר נ”ט.
אלא שזה תלוי בשאלה מה דינו של החמץ לפני פסח, האם הוא חפצא אסור בזמן מותר או שאינו דבר האסור בכלל, האם החמץ השתנה בכניסת הפסח, והאם קודם הפסח נחשב לדבר מותר או שרק הזמן הוא ששינה את הדין אבל החמץ הוא אותו חמץ.
אלא שזה תלוי בשאלה נוספת: נחלקו הראשונים אם חמץ היתרא בלע או איסורא בלע. גמ’ ע”ז ע”ו ע”א “רמי ליה רב עמרם… איסורא בלע”.
רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפודין והאסכלא מלבנן באור [והתנן] גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין א”ל עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים הכא היתירא בלע התם איסורא בלע.
פסחים ל’ ע”ב:
אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו אמר ליה לדידי חדתא קא עבדינן אמר ליה תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר ליה מאי אמר ליה אנא כעין חדתא קאמינא קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון
תוס’ ד”ה והלכתא. ר”ן על רי”ף שם (ח’ ע”א) ד”ה ומסיקנן וד”ה אבל רש”י:
ואפי’ כלים שצריכין בשאר איסורים לבון בחמץ בפסח דהיתרא בלעי בהגעלה סגי להו וכדאסיק רב אשי בסוף ע”ז. כתב הרמב”ן ז”ל דליתא שכל הכלים הבלועים מחמץ אע”פ שבלעוהו קודם הפסח איסורא בלעי וכל שתשמישן ע”י האור צריכין לבון דלא אמרו היתירא בלע אלא בקדשים שבשעת בליעתם של כלים לא היה שם איסור עליו שעדין לא נקרא נותר לפי’ לא חל [שמו] על אותה בליעה מועטת שנשארה לאחר הגעלה ומשום הכי סגי להו בשפוד ואסכלא של קדשים בהגעלה אבל חמץ כיון שהיה שמו עליו קודם שנבלע בכלים הללו בשעת בליעותן איסורא בלעי וכן נראה שהוא דעת הרב אלפסי ז”ל שהביא כאן בהלכותיו דברים שנשתמש בהן ע”י האור כגון השפודין ואסכלאות מלבנן ולא חלק כלל בדין זה לענין חמץ משמע דס”ל שאף לענין חמץ דינן כן.
אם כן זו מחלוקת אם חמץ בפסח היתירא בלע או איסורא בלע. ונפ”מ אם אפשר להגעיל תבניות אפיה.
וע’ש שו”ע סימן תנ”א סעיף ד’ במ”ב ס”ק כח, ל. ובס”ק לב כתב שבמקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב יש להקל. וז”ל:
כלים שמשתמשים בהם על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם, צריכים ליבון; והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם. הגה: ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ (מרדכי סי’ פ”ז והגהות מיימוני פי”ז מהלכות מ”א). ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה, רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו, סגי בליבון קל כזה. חצובה צריך ליבון (מהרי”ל).
וכתב המשנה ברורה בביאור הלכה סימן תנ”ב ד”ה שאין להזהר בהן שהרמ”א והמחבר אזלי בשיטה שבזמן שמותר החמץ נחשב לנ”ט בר נ”ט דהיתרא. וכתב בביאור הגר”א שכל זה למ”ד שחמץ הוא היתירא בלע, אבל לפי הסוברים שחמץ איסורא בלע, וכן סתם המחבר לגבי סכינים, הרי חמץ הוא נ”ט בר נ”ט דאיסורא. ולכן אין חילוק בין קודם שעה ה’ או כל היום. ולכן צריך להקפיד שיהיה הכלי אינו בין יומו. וז”ל ביאור הלכה שם:
הנה הרמ”א והמחבר בכל סעיף זה קיימא בחדא שיטתא דבזמן שמותר החמץ מקרי נ”ט בר נ”ט דהתירא וא”צ ליזהר בשום דבר ועיין בעו”ש ובפר”ח ובביאור הגר”א דכל זה הוא לדעת הפוסקים שסוברין דחמץ מיקרי התירא בלע אבל לדעת הסוברין דחמץ מיקרי איסורא בלע וכן סתם המחבר לעיל בסימן תנ”א ס”ד א”כ אין חילוק בין קודם שעה ה’ או כל היום וע”ש בפר”ח שהקשה דברי הפוסקים אהדדי ולפ”ז באחד משני דברים שהבאתי במ”ב דהיינו שיהיו הכלים אינן בני יומן או שיכשיר היורה הגדולה ויהיה בה ששים לבטל הכלים שמגעילין בה שזהו מעיקר הדין צריך ליזהר בזה אפילו כשמגעיל בזמן היתר חמץ מדינא ובמדינתנו שנוהגין להגעיל ביורה גדולה כל כלי אנשי העיר שהיתר ששים א”א להיות נגד כל הכלים שהרי מצטרפין יחד כל הפליטות כמש”כ המ”א ע”כ יש ליזהר שלא להגעיל שום כלי אא”כ עבר מעל”ע מעת שנשתמש בה חמץ ויש מהדרין שכשרוצין להגעיל כליהם מחמץ פוסקין להשתמש בהם חמץ ג’ ימים מקודם [מהרי”ל ומטה משה]:
אם כן למחבר לא תלוי שאלת נ”ט בר נ”ט ושאלת איסורא בלע או היתירא בלע. שהרי קודם שש לא צריך להקפיד על אותם דברים שצריך להקפיד לאחר שש, ומאידך הרי יש דין של ליבון חמור.[4] וכתב הפרי חדש שכן דעת הרא”ש שהביא את הרי”ף לגבי סכינים ובכל זאת דן לגבי נ”ט בר נ”ט בהגעלה אפילו של כלי בן יומו (פסחים פ”ב סימן ז’). הביאו בחזון עובדיה עמוד ע”א. ושם מנה את הראשונים הסוברים שחמץ נחשב שהיתרא בלע.
סוגיה אחרת ששאלה זו של החמץ, אם שמו עליו או שנאסר בכניסת הפסח, תלויה בה היא שאלת חוזר וניעור. עיין תשובת הר”ן ממנה עולה שאם היתר בהיתר בטל, הרי אין חוזר וניעור. ואם היתר בהיתר לא בטל הרי חוזר וניעור כיון שלא בטל. ושאלה זו היא נפ”מ גם לבעית שוקולד מריר אם הוא חלבי.
שאלת ביטול היתר בהיתר לכאורה היא משנה מפורשת במסכת כלאיים פרק ט’ משנה א’:
צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור מחצה למחצה אסור וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה.
וע’ יו”ד רצ”ט סעיף א’. אבל בשו”ת מהר”ח אור זרוע סימן יז חולק על סברא זו וכתב שאין להוכיח מצמר גמלים וצמר רחלים שיש דין ביטול היתר בהיתר:
ואני בעוני דעתי אומר: מה ראיה יש מצמר רחלים, דשם חל כבר איסור עליו, שאסור להביא פשתן עמו והפשתן הוא בעולם. אבל חמץ קודם זמנו, שאין איסור חמץ חל עליו עדיין כלל, מה ביטול שייך בזה.
וכן כתב סברא זו בשו”ת רע”א מהד”ק סימן לח. וע’ ר”ן בתשובה נז. בסברת הדבר שהיתר בהיתר לא יבטל, ע’ ר”ן נדרים נב ע”א בהסבר דבר שיש לו מתירין. לכאורה נראה שנפסק שהיתר בהיתר בטל, עיין שו”ע יו”ד סימן צ”ט סעיף ו’, לגבי חלב שנפל למים ונתבטל בשישים ואח”כ מן המים לקדירה של בשר מותר אע”פ שאין בבשר ס’ נגד החלב, שהרי נתבטל במים:
כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס’, ואח”כ נפל מן המים לקדירה של בשר, מותר, אע”פ שאין בבשר ס’ נגד החלב, שהרי נתבטל במים וכל כיוצא בזה.
ועל פי זה אין חשש בשוקולד מריר אם יש בו חשש חלב.
דעת הרמב”ם: ע’ פ”ה הכ”ג ומגיד משנה שדעת הרמב”ם שהיתרא בלע. ובפ”ד הי”ב כתב המגיד משנה על פי הרמב”ם שחוזר וניעור.
וע’ שו”ע סימן תמ”ז סעיף ד’ וברמ”א. דעה ראשונה במחבר שאין חוזר וניעור, וכן פסק הרמ”א לגבי לח בלח. (וע’ נשמת אדם תשובה כא שיתכן לומר שאפ’ אם חמץ הוא נט בר נט דאיסורא מכל מקום ניתן לומר שאין חוזר וניעור ואין קשר בין הדברים) וז”ל השו”ע:
אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס’, אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים. הגה: ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח. (ת”ה סי’ קי”ד) ומיהו בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובת, כגון פת שנפל ליין אע”פ שנטלו משם, אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו בו פירורין ונותנין טעם בפסח. (בית יוסף בשם תשובת הרשב”א).
אלא שיש לשאול: אף אם החמץ היתרא בזמן ההיתר ולא בטל ולכן חוזר וניעור, הרי לאחר שש נאסר ובטל בשישים כמ”ש בשו”ע. ואם כן הרי כשמגיע פסח עצמו הרי זה לאחר הביטול? אלא שצריך לומר שלשיטת הרמב”ם הרי חמץ הוא דבר שיש לו מתירין, ולכן לא בטל באלף כפי שכתב בהלכות מאכלות אסורות פט”ו הלכה ט’, ואם כן גם לאחר שש הרי החמץ אסור במשהו, וכן כתב במגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק א’ הלכה ה’ שלרמב”ם צריך לומר שגם לאחר שש אוסר במשהו.
ושו”ע שפסק שחמץ לאחר שש אסור בשישים, ע”כ לא פסק שחמץ הוא דבר שיש לו מתירין. ע’ סימן תמ”ז סעיף ב’:
חמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה, אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורין. ( ונותן טעם לפגם נמי שרי) (ד”ע אליבא דכ”ע).
אם חוזר וניעור, אם כן איך מועילה הגעלה של כלים, הרי תמיד חוזר וניעור? צריך לומר כמ”ש מ”א תנ”ב ס”ק ו שבכלים לא אומרים שחוזר וניעור. (וע’ ספרק הגעלת כלים במבוא אות א’ עמ’ ה’ “חוזר וניעור באיסור שהתבטל” וע’ פרק א’ שם הערה י’) וכ”כ המ”ב בסימן תמ”ז ס”ק כא שבטעם לא אומרים חוזר וניעור. (וע’ ספר הגעלת כלים פרק א’ הערה ט’ לסעיף ה’ וע”ע ביאור הלכה שם ד”ה ונתבטל בשישים שאם היה נטל”פ אולי לכ”ע אין חוזר וניעור).
ודעת הפרי חדש הובא בשער הציון תמ”ז אות כד שגם בטעם אומרים חוזר וניעור, צריך לומר שבהגעלה, כמו סברת נ”ט בר נ”ט, כיון שזה קלוש לא נאסר. מה שאין כן לגבי חוזר וניעור.
מכל מקום ליבון קל דינו כהגעלה. רמ”א תנ”א סעיף ד’ בסופו ועל שיעורו של ליבון קל, ע’ רע”א: שעור החום להגעלה של ליבון קל: ע’ שו”ע תנ”א סעיף ד’ בסוף הרמ”א שבדבר שצריך הגעלה מועיל ליבון קל.
ליבון מועיל גם בתוך הפסח כמובן משום שאין בעית בליעה חזרה כמו בהגעלה במים. מה שיעור הליבון ? ע’ מ”ב ס”ק ל”א שהוא קש נשרף מבחוץ. וע’ בית יוסף סי’ תנ”א ד”ה והליבון, שכתב שיד סולדת מבחוץ, וסימן לדבר שקש נשרף עליו. וז”ל בית יוסף:
והמרדכי כתב בסוף עבודה זרה (סוס”י תתס) דכלים הבלועים מאיסור בעו נשירת קליפה אבל הבלועים מהיתר כגון חלב או בשר אין צריכין ליבון גדול דנשירת קליפה [אלא רק] עד שתהא יד סולדת בו משני עבריה וגם רגילין לבדוק על ידי נתינת קש עליה מבחוץ לראות אם הקש נשרף בהכי סגי דאם כן שליט הליבון מעבר אל עבר אף על פי שלא תסיר קליפתו ומכל מקום די בכך דכיון דהיתרא בלע אם כן די להם בהגעלה.
וע’ רע”א על באר הגולה אות ל’. וקשה מרע”א על מ”א ס”ק כ”ז שכתב ההיפך. וכן בשו”ע הרב בעל התניא סעיף יט. וע’ ספר הגעלת כלים פרק ה’ סעיף כא שהביא שתי דעות. ובודאי לכתחילה צריך קש נשרף וכן מורים. אבל יש לדעת גם את הדעה המקילה, למקרים של ספיקות אם קש נשרף, או להגעלה של משטחי נרוסטה וכיו”ב שאין שימושם בכלי ראשון שאפשר להקל בשעת הצורך.
[1] עפ”ז נדחה מ”ש מהר”ל בריש פרשת ואתחנן ג, כג. רש”י כתב: ” בעת ההיא – לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר”, וכתב ע”ז מהר”ל בגור אריה:
שמא הותר הנדר וכו’. וקשה, אחר שהיה סבור שהותר הנדר, אם כן לא היה צריך להתפלל, שהרי כבר הנדר הותר. ועוד קשה, למה הנדר הותר בלא תפילה, שלא התפלל, ויהיה הנדר מותר:
ונראה, שמשה היה סובר שהקדוש ברוך הוא נשבע שלא יביא משה את ישראל אל הארץ אשר נשבע לאבותם (ר’ במדבר כ, יב), ובכלל שבועה זאת היא כל הארץ, אף ארץ סיחון ועוג, שהרי נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, כמו שפירש רש”י אצל “ההוא יקרא ארץ רפאים” (פסוק יג). ומה שבא משה אל ארץ סיחון ועוג, אף על גב שגם היא בכלל הארץ אשר נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, היינו טעמא, שעדיין לא שאלו בני ראובן ובני גד הארץ לחלקם, ואם לא [היו] מבקשים את ארץ סיחון ועוג – לא היו יורשים בני ישראל הארץ, כמו שכתב הרמב”ן בפרשת חקת (במדבר כא, כא), וכן הארכנו בפרשת מטות (במדבר פל”ב אות יב), עיין שם, אלא היתה הארץ נשארת חריבה מאין יושב, והיו מניחין אותה כך, והולכין להם. לכך לא יקרא בזה “לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם” (ר’ במדבר כ, יב), כיון שלא היה כבוש הראשון לנחול הארץ ולישב בה. וכאשר שאלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג לחלקם (במדבר לב, א-ה), היה משה סובר אחר שהשבועה היא “לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי”, ואני הבאתים אל הארץ אשר נשבע לתת להם, שכיון שירשו את ארץ סיחון ועוג קורא אני בו “אשר נשבעתי לאבותם”, והיה אומר שכיון שבטל מקצת הנדר – בטל כולו, כך היה דעת משה רבינו עליו השלום:
[2] וז”ל הרמב”ן:
(כא – כב) וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו’, אעברה בארצך – אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום, לשון רש”י. ועוד אבאר בע”ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום, חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאמר לו “אעברה בארצך” זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה. וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך, פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, ועוד אמרו רבותינו (במדב”ר ז ח) בעשר קדושות, שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט) ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו’. ולא שלחו אל עוג דברי שלום, כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה:
והטעם שלדעת הרמב”ן משה רבינו היה מוותר על שטח ארץ ישראל שכבר כבש, מבואר על פי האמור ביהושע כב בתשובת בני גד ובני ראובן לבני ישראל בטעם שעשו את המזבח על הירדן. ולזה חשש משה רבינו, שלא יהיו בני ישראל הרחוקים מירושלים ובסופו של דבר יאמרו שאין להם חלק באלוקי ישראל. שם כד- כה:
וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְד’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וּגְבוּל נָתַן ד’ בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּד’ וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ד’.
[3] חתם סופר כתובות ו’ ע”א: “וסימנך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן פירש”י דבי רב שצריכי’ לעשות כדברי רבן אומרי’ שרבן התיר ונהרדעא שעושין כשמואל רבן וכו’ נזהר בלשונו דבי רב שהם תלמידים שצריכי’ על כרחם לעשות כחומרא דרבם ואסור להם לסמוך על הוראת אחר. אם לא שיגדלו ויכריעו מדעת עצמן דלא כוותי’ דבכי האי גונא הלכה כבתראי. אבל זולת זה צריכין לעשות כהוראתו עיי’ מ”ש והאריך מהריעב”ץ בתשובה חלק א’. משא”כ נהרדעא שלא היו תלמידיו הלומדי’ לפניו ממש. אלא אתרי’ דשמואל ואנשי מקומו היו ואם יבוא לשם מורה אחר יכולים ומחוייבים לשנות כדעת השופט אשר יהי’ בימי’ ההם ע”כ לא כ’ רש”י שצריכים לעשות כוותי’ אלא העושים כשמואל וק”ל. ודע דתלמידי דרב סתמן היו בני ארץ ישראל כמ”ש תוס’ בשבת ט’ ע”ב ד”ה האילן וכו’ ואותן היו בקיאי’ בהטי’ ונהרדעא אנשי עירו דשמואל בבלי הי’ ולא בקיאי’ בהטי’ ויש לעיין בזה: [מהדו”ק]”
[4] ולגבי סכינים, ע’ סימן תנ”א סעיף ג’ שדי בהגעלה, וע’ במשנה ברורה שזה משום שרוב שימושם לא באור, אבל הבלועים משאר איסורים פסק ביו”ד סימן קכ”א שצריך ללבנם. וכן י”א שהיתרא בלע ועוד דלא הוי שימושם בכך לכן די בהגעלה.