ב"ה
א.
כתב הטור בסימן תכ"ט:
תניא שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם הפסח שלשים יום הלכך שלשים יום קודם הפסח חל עליו חובת ביעור כאשר אבאר:
ובבית יוסף שם:
ואם תאמר והא תניא בפרק בני העיר (מגילה לב.) משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג ויש לומר דהא דתניא שואלין ודורשין קודם הפסח שלשים יום לאו למימרא דאנו מחוייבים לשאול ולדרוש בהלכות הפסח אלא דמשום דקיימא לן בעלמא (תוספתא סנהדרין פ"ז ה"ה) בשני תלמידים ששואלים אחד שואל כענין ואחד שלא כענין נזקקין לשואל כענין אתא לאשמועינן דכל ששואל בהלכות הפסח שלשים יום קודם לפסח חשיב שואל כענין וכן פירש הר"ן (מגילה ב: ד"ה פורים, פסחים ב: סד"ה העושה). ועוד יש לומר דדיני פסח על כל פנים צריך להודיעם לעם קודם לפסח שלשים יום כדי שיהיה להם שהות רב להתעסק בטחינת החיטים ואפיית מצה והגעלת כלים וביעור חמץ דאילו בפסח לית להו תקנתא אי לא עבדו להו כהלכתייהו מקמי הכי מה שאין כן בשאר מועדים דבעצרת ליכא דינים יותר מבשאר יו"ט ובסוכות אף על גב דאיכא מצות סוכה ולולב אין צריך ללמוד בהם כל כך דינים דאפילו סוכת גנב"ך ורקב"ש כשרה (סוכה ח:) ובדפנות סגי בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח (שם ו:) ולולבים ואתרוגים רובם כשרים ועוד שאין טרחת סוכה ולולב מרובה ודיין להתעסק בהם בערב החג ומשום הכי לא בעי לשאול ולדרוש בהלכותיו כל כך זמן קודם והא דתניא ששואלין בהלכות פסח בפסח והלכות חג בחג היינו לדרוש בטעמים שבעבורם נצטוינו במועד ההוא וגם כן לדרוש בדברים שאסור ומותר לעשות ביו"ט ותדע דדומיא דעצרת קתני שאין בו הלכות אחרות אלא אלו וכן שואלין בפסח וחג לא קאמר אלא על הלכות אלו אבל שאר הלכות קודם לכן שואלין ודורשין בהם קודם לפסח שלשים יום קודם ובסוכות יום או יומיים. ועוד יש לומר דבפרק קמא דעבודה זרה (ה:) אמרינן דטעמא דבעינן קודם לפסח שלשים יום מפני הקרבן כדי לבודקו ממומין כלומר שכל ישראל חייבין להקריב קרבן לחג זה צריכין שלשים יום לדרוש להם בהלכות הפסח כדי שיהא שהות לכולם ליקח להם קרבנות בדוקים ממומין ואף על גב דהשתא בעוונותינו אין לנו קרבן כיון דבזמן שהיה קרבן התקינו שיהו דורשין שלשים יום קודם תקנה לא זזה ממקומה:
ברש"י משמע שאין זה דוקא דין בפסח, שכתב בסוכה ט' ע"א על המשנה של סוכה ישנה בית שמאי פוסלין, כתב:
סוכה ישנה – כדמפרש שעשאה קודם לחג שלשים יום, ולא פירש שהיא לשם חג. בית שמאי פוסלין – דבעו סוכה לשמה, וזו סתם נעשית, ואילו תוך שלשים לחג הוה, כיון דשואלין בהלכות החג קודם לחג שלשים יום – סתם העושה לשם חג הוא עושה, אבל קודם שלשים סתמא לאו לחג.
אלא שבטור יש חידוש נוסף: שכיון שדורשין קודם הפסח ל' יום לכן יש נפ"מ לענין חובת ביעור.
וכוונת הטור לדינים שנתבארו בסימן תל"ו ומקורם בגמ' ו' ע"א:
ואמר רב יהודה אמר רב המפרש והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער תוך שלשים יום זקוק לבער אמר אביי הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער לא אמרן אלא שדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור אין זקוק לבער אמר ליה רבא ואי דעתו לחזור אפילו מראש השנה נמי אלא אמר רבא הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפילו מראש השנה זקוק לבער ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא העושה ביתו אוצר קודם שלשים יום אין זקוק לבער תוך שלשים יום זקוק לבער וקודם שלשים נמי לא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו אבל דעתו לפנותו אפילו קודם שלשים יום נמי זקוק לבער הני שלשים יום מאי עבידתייהו כדתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום.
וכתב רש"י שכיון ששואלים קודם הפסח שלשים יום מאז חל עליו לזהר בצרכי הפסח.
ב.
ויש לברר, האם חובת הביעור קודם לפסח שלשים יום היא מעין תשלומים ליום י"ד, או שיש חובה ממשית וזה זמנו ולא תשלומים למה שיחסיר משום שכבר עתה יש חובת ביעור.
כדי לבאר את הגדר של מצות תשביתו, ראה מחלוקת רבי יהודה וחכמים בריש פרק כל שעה:
רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.
ואומרת הגמרא בפסחים דף יב:
אמר רבי יהודה אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר
בפירוש גמרא זו נחלקו הראשונים, ע' טור סימן תמ"ה:
ופירש"י שלא בשעת ביעורו הוא שעה ששית אז הוא דוקא בשריפה ובשעת ביעורו הוא מכאן ואילך ור"ת פירש איפכא שעת ביעורו הוא שעה ששית ואז השבתתו בכל דבר ומשם ואילך דוקא בשריפה ולפ"ז אפילו לרבי יהודה א"צ לשורפו שרוב העולם מבערין קודם סוף שש כתב א"א הרא"ש ז"ל דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר כיון שמותר בהנאה ואינו נראה כן מפירושו שהוא פי' דלר' יהודה אפילו יוצא בשיירא הוא דוקא בשריפה וכששורפו בשעת איסורו לכ"ע אסור ליהנות בו לכך טוב לעשות לו מדורה ולשורפו בפני עצמו אבל ליהנות באפרו אחר ששרפו זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן לרבי יהודה שהוא בשריפה מותר דקיימא לן כל הנשרפין אפרן מותר ולרבנן אסור דכל הנקברין אפרן אסור.
ובפסחים כז ע"ב מפורש ברש"י שזמן השריפה לרבי יהודה הוא כמ"ש הטור, כל ל' יום קודם:
רבי יהודה אומר אין ביעור וכו' תניא אמר רבי יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא לא כל שכן שטעון שריפה אמרו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה (שמות יב) תשביתו שאר מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו.
ופרש"י שם:
כל דין שאתה דן – שמתחלתו אתה דנו כדי להחמיר עליו, שהרי חמור הוא, ואתה מביא לו חומר אחר, כדקאמרת: חמץ שהוא בבל יראה אין דין שטעון שריפה, וסופו נמצא שחומר שאתה מוסיף עליו גורם לו להקל.
אינו דין – שהרי הדין מלמד שיהא חמור, והרי הוא מקילו.
שאם לא מצא עצים ישב ויבטל – בתמיה, ואף על גב דאמרינן בפרק קמא לר' יהודה, אבל בשעת ביעורו – השבתתו בכל דבר, גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא, במי שהוא רוצה לצאת בשיירא, או[1] בתוך שלשים, דאמרינן: זקוק לבער, וכשאין עצים לשורפו – יהא יושב ובטל, ולא יבערנו.
הרי מפורש ברש"י שלרבי יהודה מצות השבתה בשריפה היא כל שלשים יום קודם הפסח. ואם כן מסתבר גם שיש חיוב ברכה, וחיוב בדיקה בשלשים יום לפני פסח היא משום תשביתו, והרי לרוב הראשונים אם לא מבטל את החמץ הרי חיוב הבדיקה הוא מן התורה משום תשביתו. ואם כן חיוב לפני פסח הוא חיוב משום תשביתו החל משלשים יום קודם הפסח. אלא שהרמ"א בשו"ע סימן תל"ו סעיף א' כתב שהיוצא בשיירה לא יברך על ביעור חמץ.
ד.
והטעם שלא יברך כתב המשנה ברורה בס"ק ד':
דכשבודק בליל י"ד תקנו לברך על ביעור חמץ לפי שמה שהוא מוצא בבדיקתו הוא מצניעו כדי לבערו למחר נמצא דהבדיקה הוא התחלת הביעור משא"כ כאן שלא יבערו מן העולם וישתמש בו כשאר הימים אלא שהוא מפנהו מבית זה:
אם לברך או לא לברך, ע' מאירי:
וכל אלו שבודקין קודם זמן יש אומרים שאין מברכין לפי שאין שעת המצוה אלא מאור ארבעה עשר ויש אומרים שמברכין ואין נראה כן וכל אותם שאין יכולים לבדוק בשעת הבעור וצריכים לבטל במקומם יש אומרים שמברכין על הבטול ואף גדולי המפרשים כתבוה בהדיא ואין הדברים נראין.
ונחלקו בדבר גם הראשונים וגם האחרונים, ע' באור הלכה סימן תלו.[2]
ויש קשר בין הבדיקה ובין הביעור. והברכה על הבדיקה היא לבער. ולהרבה ראשונים שאם לא ביטל חיוב הבדיקה הוא מן התורה משום שכתוב תשביתו.
ואולי ביאור המחלוקת אם מברך על בדיקת חמץ שלשים יום קודם הפסח, היא האם יש מצות תשביתו כל משך הזמן הזה, ואז הבדיקה היא כמו בדיקה בליל יד, או שתשביתו הוא רק ביום האחרון, וקודם אין תשביתו ולכן הבדיקה היא רק משום שלא יוכל לבדוק בזמנו, ואם כן לא יברך.
וזה תלוי בשאלה ששאלנו לעיל: האם הבדיקה בתוך ל' יום קודם היא בדיקה מעיקר הדין או שהבדיקה היא רק כהשלמה כיון שלא יוכל לבדוק בזמן. וזה תלוי גם במ"ש בשיטת רש"י בענין חיוב שריפה לרבי יהודה לפני יום יד.
ולשון הרמב"ם בפרק ב' הלכה א':
מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם.
וההשבתה היא הביטול כמ"ש הרמב"ם בהלכה ב'. ובהלכה ג':
ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו. וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר. מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה.
ונראה שיש חיוב לחפש מדברי סופרים קודם זמן איסור אכילתו, ועוד יש תקנה לעשות בדיקה ביום יד לאור הנר. ומכל מקום משמע שעיקר חיוב הבדיקה אינו דוקא בליל יד.
ה.
ויתכן שקודם שלשים יום חיוב הבדיקה הוא רק מצד הבית. אבל בזמנו יש גם חיוב על הגברא לבדוק מתקנת חכמים ולכן מברך רק בליל יד.
והנה בטור סימן תלו בסופו כתב:
כתב אבי העזרי ישראל היוצא מבית עו"ג תוך ל' יום צריך לבער אע"פ שהעו"ג יתן בו חמץ שהמצוה מוטלת על ישראל לבער כשיוצא ממנו והני מילי במפרש ויוצא בשיירא אבל אם נכנס הישראל בבית אחר בעיר הזאת או אפי' הלך לעיר אחרת בודק שמה וא"צ לבדוק כאן ונ"ל שא"צ לבדוק כיון שהעכו"ם נכנס בביתו אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה:
לכאורה משמע בראבי"ה שיש חיוב על הגברא לבער חמץ ולכן אם נכנס לבית אחר אינו חייב. ולכאורה כן משמע בבית יוסף שם:
ומה שחילק אבי העזרי בין נכנס בבית אחר ללא נכנס. נראה שהוא משום דאף על גב דשלשים יום קודם פסח חלה עליו חובת ביעור אין חובת הביעור חלה עליו אלא לענין שזקוק לבער אבל לא לענין שזקוק לבער בית זה הילכך כל שהוא נכנס בבית אחר הרי הוא מקיים בה מצות ביעור ודיו ואם אינו נכנס בבית אחר צריך לבער בית זה כדי לצאת ידי חובת ביעור שחלה עליו:
ולכאורה משמע שאכן זה חובת גברא קודם ל' יום אפילו אם מבחינת הבית אינו חייב כיון שהגוי נכנס לגוי שם.
והדיוק של הראבי"ה הוא ממה שדין זה הוא רק ביוצא לדרך ולמה נקט כן, ומכאן שאם נכנס בבית אחר אין עליו לבער. כ"כ הב"ח והגר"א.
וע' הסבר שיטת הראבי"ה בהררי קדם סימן טז בסופו (עמוד מ').
ולפמ"ש שיש מצות תשביתו ל' יום קודם לפסח, יש לומר שאכן חל עליו חיוב לבער, אבל ל' יום קודם הפסח זוהי חובת הגברא, ואילו ביום יד זוהי חובה על הבית שיש לו בזמן זה. וצ"ב.
[1] רש"ש מוחק מילה זו
[2] וז"ל:
אמנם דעת הב"ח דבתוך ל' יום צריך לברך ורק היכי שצריך לבדוק קודם ל' יום א"צ לברך ודעת הפ"ח דלעולם צריך לברך כיון דחייבוהו חכמים לבדוק. ומסתימת המ"א והט"ז וש"א משמע דתפסו כדעת הג"ה דלעולם א"צ לברך אכן מצאתי בחידושי הריטב"א וז"ל שם ודעת הרא"ה ז"ל דכל שזקוק לבער מברך על הביעור ונראין הדברים תוך ל' יום דוקא הרי דדעת הרא"ה כהפר"ח ודעת הריטב"א להכריע כהב"ח וצ"ע למעשה: