ב"ה תשפ"ד
בענין מצות תשביתו
ע' רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב' הלכה א' מצות השבתה קודם זמן האיסור:
מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר (שמות י"ב) ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר, וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה (שמות ל"ד) לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.
יש מצוה להשבית חמץ ביום ארבעה עשר, האם בפסח עצמו יש גם כן מצות השבתה?
לכאורה ראיה מהרמב"ם שאין תשביתו רמב"ם חמץ ומצה א, ג:
אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות.
ממה שהרמב"ם לא אמר שזה לאו הניתק לעשה לכאורה משום שאין תשביתו בפסח. ומשמע שאין מצות עשה של תשביתו בפסח.
וברמב"ם עצמו משמע שדין תשביתו הוא בכל הפסח, ראה רמב"ם הלכות חמץ ומצה הקדמה:
הלכות חמץ ומצה. יש בכללן שמונה מצות, שלש מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. (ב) להשבית שאור מארבעה עשר. (ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה. (ד) שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה. (ה) שלא יראה חמץ כל שבעה. (ו) שלא ימצא חמץ כל שבעה. (ז) לאכול מצה בלילי הפסח. (ח) לספר ביציאת מצרים באותו הלילה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.
הרי הרמב"ם כתב "להשבית שאור מארבעה עשר", היינו לא בארבעה עשר אלא כל משך הפסח שייך תשביתו.
ע' שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – אורח חיים סימן ס שמעיר על כך:
מה שפקפק מעלתו לומר דעשה דהשבתת שאור לא שייכא בפסח רק בע"פ. הנה מעולם לא נסתפק אדם בזה דעשה זו שייכא כל ימי הפסח ומה דהוכיח זה מדפסק הרמב"ם שלוקה על בל יראה ואם איתא שיש בו עשה א"כ הוא לאו הניתק לעשה בשביל קושיא זו לא נחליט דבר המנגד לכל הראשונים וכבר נתלו בו שלטי הגבורים על קושיא זו. ומה לי לפלפל אם עשה זו שייך בכל החג אשר זה פשוט ואין צריך ראיה.
ואעפ"כ להפיק רצונו אביא ראיה מדברי רבינו הרמב"ם עצמו. והנה זה פשוט שלא נתקנה שום ברכה על מניעת איסור ואין אנו מברכין שום ברכה על שמירת לא תעשה כמו שאין מברכין ברוך שאסר לנו אמ"ה או נבילות וטריפות. וכמו שמבואר ברא"ש ובר"ן בריש כתובות בברכת אירוסין. והנה זה לשון הרמב"ם פ"ג מחמץ הלכה ו' כשבודק החמץ בלילי י"ד או ביום י"ד או בתוך הרגל מברך קודם שיתחיל לבדוק ברוך כו' אשר קדשנו כו' על ביעור חמץ עכ"ל הרמב"ם. ולדברי מעלתו שאין שום עשה בביעור בתוך המועד מהו אשר קדשנו במצותיו שייך בזה והלא אין כאן אלא מניעת איסור בל יראה.
הנוב"י מביא ראיה מכך שיש ברכה גם על המשבית חמץ בתוך הפסח, מרמב"ם מפ"ג הלכה ו' שגם בתוך הרגל מברך. ואם בתוך הרגל זה רק למנוע בל יראה, הרי שאין ברכה. ע"כ שיש מצות תשביתו גם בפסח עצמו.
אלא שיש לדון מתי מקיים את המצוה: על ידי מעשה השבתה או על ידי שאין לו חמץ. הסתפק בזה המנחת חינוך.
מנחת חינוך פרשת בא מצוה ט אות א
והנה לכאורה יש ספק אם המ"ע הוא שיהא החמץ מושבת ואם יש לו חמץ חוץ מה שעובר על לא תעשה דבל יראה ובל ימצא עובר עוד על העשה ואם אין לו חמץ אינו עובר בלאו וגם המ"ע מקיים בשוא"ת כמו בשבת ויום טוב איכא עשה דשבתון בעשיית מלאכה ואם עבר ועשה מלאכה עובר בעשה ול"ת ואם לא עשה מלאכה חוץ מה שלא עבר על הלאו קיים גם כן מ"ע דשבתון וה"נ עיקר המצוה כאן שלא יהי' החמץ ברשותו והוא מושבת מרשותו כמו המ"ע דשבתון… א"כ ה"נ אם הי' לו חמץ עובר על עשה ול"ת ואם אין לו חמץ מקיים גם כן המצוה דתשביתו אף דהיא שוא"ת ולפ"ז א"צ לדקדק שיהא לו חמץ קודם פסח ויבערו כמו מצות ציצית דמצוה על כל איש ישראל ללבוש ד' כנפות כדי לקיים המצוה בקו"ע אבל כאן ממילא נתקיים המצוה וא"צ לחזור כלל אחר חמץ.
וגם נ"מ אם רוצה לבער חמצו בפסח ובא אחר וחטפו ממנו וביערו דמבואר בח"מ שפ"ב דמונע לחבירו לעשות מצוה כגון שחטף ממנו כיסוי צריך לשלם לו אבל כאן כיון דאין מצוה כלל עליו בקו"ע אלא ממילא נתקיים המצוה א"כ לא חטף ממנו כלל כי בכל ענין שמושבת מן העולם מקיים הבעל החמץ מ"ע דהוי בכל הענין כמו עשה דשבת ויום טוב.
או דילמא דמצוה עליו בבקום ועשה דישבית החמץ ואם אין לו חמץ לא קיים העשה כמו מי שא"ל ד' כנפות נהי דאינו עובר מ"מ לא קיים המצוה ה"נ ג"כ כמו התם דמצוה עליו לקנות טלית וכדי לקיים מצות השי"ת ה"נ מצוה לחזור שיהי' לו חמץ קודם פסח ויבער אותו בי"ד כדי לקיים מ"ע בקו"ע ולפ"ז אם חטף א' המצוה מידו חייב בקנס כמ"ש בח"מ שם ועוד יש נ"מ אי אמרינן דמצוה זו היא בקו"ע א"כ אם השבית חמץ בפסח ע"י שאכלו ל"ק המצוה כי הוי מהב"ע להסוברים מהב"ע מה"ת לא יצא…
אבל אי המצוה היא בשוא"ת א"כ אפילו אכלו מ"מ אינו ברשותו וקיים המ"ע כיון דא"ל חמץ וגם אם המצוה בקו"ע לא יצא אא"כ קיים המצוה בזמנה חצות יום י"ד כמו מילה דהתורה קבעה לזמנה ביום השמיני וקודם לכן ל"ק המצוה ה"נ קודם חצות אם השבית ל"ק המצוה אבל אם המצוה בשוא"ת א"כ העיקר דלא יהי' לו חמץ וכשמגיע הזמן וא"ל חמץ קיים המ"ע ומדברי הרהמ"ח שכתב ביוצא לדרך מוטל עליו המצוה נראה דהיא בשוא"ת דבקו"ע אין מוטל עליו המצוה קודם
לכאורה זו מחלוקת בין ר' יהודה ורבנן אם השבתתו בכל דבר או רק בשריפה. מחלוקת במשנה דף כ"א ע"א אם ביעור חמץ הוא שריפה או שביעור חמץ בכל דבר:
רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים:
לרבי יהודה ודאי שיש מצוה בקום עשה לקיים תשביתו ולשרוף, אבל לחכמים יש לומר שהעיקר הוא שלא יהיה חמץ
אלא שרש"י ותוס' בדף יב ע"ב נחלקו האם לר' יהודה בשריפה לאחר שש או קודם שש: לתוס' המחלוקת היא לאחר זמן האיסור. אבל קודם זמן האיסור השבתתו בכל דבר. אבל לרש"י המחלוקת היא בששית אבל לאחר זמן האיסור השבתתו בכל דבר.
וז"ל הגמ' בפסחים יב, ב:
אמר רבי יהודה אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר.
רש"י:
אימתי – אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה.
שלא בשעת ביעורו – בתחילת שש וכל שש, דאכתי מדאורייתא שרי , אבל בשעת ביעורו, בשבע שהוא מוזהר מן התורה – השבתתו בכל דבר, וטורח זה למה, אם אין לו עצים – ימתין עד שעת ביעורו, וישביתנו בכל דבר.
כלומר, לרש"י אחר שעת איסורו גם רבי יהודה וגם רבנן מסכימים שהשבתתו בכל דבר. אבל לתוספות ההיפך הוא הנכון, תוספות פסחים יב, ב ד"ה אימתי שלא:
וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע לבערו הא אסקינן לעיל (ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה ועוד שעת ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה.
ונראה ראיה לתוס': שהרי "הבודק צריך שיבטל", וביטול חמץ מועיל לפני זמן האיסור דוקא. ואם ר"י סובר לפני זמן האיסור שמצותו בשריפה, אם כן למה אפשר לבטל. אמנם במקור חיים (לר"י מליסא) באורים סימן תלא הקדמה כתב בשם הפני יהושע:
והפני יהושע בחידושיו [ד: ד"ה כיון] כתב דנגד הלאו מהני ביטול אף לחמץ ידוע כיון דגבי הלאו דבל יראה כתיב לך דמשמע שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכיון דמבטלו הוי של אחרים, משא"כ לענין קיום המצות עשה דתשביתו דלא כתיב לך לא מהני ביטול ובעי שריפה דוקא לר' יהודה או פירור לרבנן עכ"ד.
הטור סימן תמ"ה מסכם את שיטת רש"י ותוספות:
רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ורש"י פוסק כוותיה וכן בספר המצות.
והגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פירוש גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו שם שלם וכ"כ הרמב"ם ז"ל ובעל העיטור.
ואף ר"י לא קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י שלא בשעת ביעורו הוא שעה ששית אז הוא דוקא בשריפה ובשעת ביעורו הוא מכאן ואילך ור"ת פירש איפכא שעת ביעורו הוא שעה ששית ואז השבתתו בכל דבר ומשם ואילך דוקא בשריפה.
ולפ"ז אפילו לרבי יהודה א"צ לשורפו שרוב העולם מבערין קודם סוף שש כתב א"א הרא"ש ז"ל דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר כיון שמותר בהנאה ואינו נראה כן מפירושו שהוא פי' דלר' יהודה אפילו יוצא בשיירא הוא דוקא בשריפה וכששורפו בשעת איסורו לכ"ע אסור ליהנות בו לכך טוב לעשות לו מדורה ולשורפו בפני עצמו.
הטור מביא עוד נפ"מ בין ההבנות בשיטת רבי יהודה וחכמים:
אבל ליהנות באפרו אחר ששרפו זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן לרבי יהודה שהוא בשריפה מותר דקיימא לן כל הנשרפין אפרן מותר ולרבנן אסור דכל הנקברין אפרן אסור ואם בישל בו תבשיל או אפה בו פת לר"י שאפרו מותר אין התבשיל או הפת אסורין אלא אם כן נאפה הפת ונתבשל התבשיל בעוד גוף החמץ קיים או הגחלים לוחשות אבל אם כבו מותרין ולרבנן שאפרו אסור אסורים בכל ענין והרמב"ם ז"ל כתב סתם ואם אפה בו פת או בישל בו תבשיל אסורין והוא הולך לשיטתו שפוסק כחכמים:
מה שכתב שלהנות מעפרו תלוי במחלוקת חכמים ור' יהודה, הקשה רע"א והביאו בחידושי הגר"ח, שהרי גם לחכמים נעשית מצותו, אלא שזה אפילו בכל דבר. ואם שורף אפרו גם כן צריך להיות מותר? והדברים תלויים במה שכתב המנחת חינוך בהבנת גדר תשביתו, אם זה חיוב על ההשבתה עצמה או שיש עשה שלא יהיה לו חמץ,
וכתב הגר"ח (ראה נספח), שהמחלוקת בין ר' יהודה וחכמים היא האם המצוה על הגברא שלא יהיה לו חמץ, ולכן השבתתו בכל דבר. ולר' יהודה מצוה על החפצא, ונעשית מצותו.
ואם כן יתכן שגם חקירת המנחת חינוך תלויה בכך: האם המצוה שלא יהיה חמץ ובזה מקיים אף אם אין לו בכלל חמץ. או שיש מצוה חיובית להשבית, וזה יתכן כדעת ר' יהודה.
נספח:
חדושי ר' חיים הלוי חמץ ומצה א, ג
אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בה מעשה עכ"ל.
וכבר הקשו דאיך לוקה כלל על לאוי דלא יראה ולא ימצא, והרי בפסחים דף צ"ה [ע"א] מבואר להדיא דלאוי דלא יראה ולא ימצא הויין לאו הניתק לעשה דתשביתו, וקשה על הרמב"ם שפסק דבקונה חמץ בפסח דהוי מעשה לוקה, וצ"ע.
ונראה בזה, דהנה הגרע"א הקשה על הטור שכתב דלר' יהודה דחמץ מצותו בשריפה אפרו מותר כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר אפרו אסור כדין הנקברין, והקשה על זה הגרע"א דלפי מה שכתבו התוס' דהא דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור הוא משום דנשרפין איכא מצוה בשריפתן וע"כ הוי נעשית מצותן, משא"כ נקברין דליכא שום מצוה בקבורתן ורק משום תקלה ולא הוי נעשית מצותן, וא"כ בחמץ דגם אם השבתתו בכל דבר הלא איכא מצוה דתשביתו א"כ הא צריך להיות לכו"ע אפרן מותר. ונראה דלא דמי המצוה של תשביתו דהשבתתו בכל דבר למצות שריפה, דמצות תשביתו בשארי השבתות הוי עיקר המצוה שלא יהא להבעלים חמץ, משא"כ אם מצותו בשריפה הוי מצוה שחייל בהחפצא של החמץ דחלה בו דין שריפה, ולענין היתר דנעשית מצותו בעינן דוקא שיהא נעשית מצותו בהחפצא אז ניתר החפץ, ולא כשהבעלים קיימו מצוה דרמיא עלייהו יהא ניתר בזה החפצא, וע"כ שפיר מחלק הטור בין השבתתו בכל דבר ובין שריפה, דאם השבתתו בכל דבר רק הבעלים קיימו מצוה שאין להם חמץ, וע"כ לא הותר האפר, משא"כ אם מצותו בשריפה דנעשה המצוה בהחפצא והוי נעשית מצותו ע"כ הותר האפר.
ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם דלוקין על לאוי דלא יראה ולא ימצא, דהטעם דלא חשוב לאו הניתק לעשה צ"ל דהוא משום דס"ל דהך תשביתו עיקרו הוא איסור עשה שלא יהא לו חמץ והוי כמו כל דברים האסורין בעשה ולא תעשה דלא הוי ניתק לעשה, וא"כ לא שייך זאת אלא אם נימא דהשבתתו בכל דבר, וכמו שנתבאר דלמ"ד השבתתו בכל דבר עיקר הקרא דתשביתו הוא שלא יהא להם חמץ, משא"כ אם נימא דמצותו בשריפה א"כ הויא מצוה הנעשית בגוף החפץ, ואז פשיטא דהוי ניתק לעשה כמו שריפת נותר וכדומה. ואפילו אם נימא דגם לדידיה נכלל בהך דתשביתו איסורא שלא יהא להם חמץ, אבל חיוב השריפה שבחמץ הא פשיטא דהוי מצות עשה כשארי דברים הטעונין שריפה, וכיון דגם זה נכלל בהקרא א"כ פשיטא דמיחשב על ידי זה ניתק לעשה. ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, דסוגית הגמ' בפסחים דף צ"ה שהבאנו הא קיימא אליבא דר' יהודה וכמבואר בסוגיא שם, ולר"י דס"ל דמצותו בשריפה פשיטא דהוי ניתק לעשה, משא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' חמץ ומצה דהשבתתו בכל דבר, וא"כ ליכא בהך דתשביתו רק איסור עשה לחוד שלא יהא להם חמץ, ע"כ שפיר פסק דלא הוי ניתק לעשה ולוקין עליו וכמו שנתבאר.
תקציר והוספות:
היחס שבין בל יראה ובל ימצא ותשביתו[1]
א. רמב"פ פ"ב הלכה א':
מ"ע להשבית קודם זמן איסור הלכה ב. השבתה זהו ביטול. ב. חקירת המנחת חינוך אם תשביתו הוא מצוה מעשית
ג. תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ג הלכה ח' אם יש בל יראה מחצות לראב"ד ברור שתשביתו הוא מצוה שלא קשורה לל"ת.
ד. מחלקות ר"י וחכמים במה השבתת חמץ: פסחים כ"א במשנה.
ה. גמ' י"ב אף לר"י שבשריפה היינו רק שלא בזמן בעורו. מחלקות רש"י ור"ת: לרש"י בשעה שישית, ולאחר חצות השבתתו בכל דבר. אם כן לאחר חצות זהו זמן השבתתו. לר"ת, אחר חצות בשריפה ואין זה זמן ביעורו. בשעה שישית זהו זמן בעורו והשבתתו בכל דבר. לכאורה זה תלוי בשאלה הנ"ל. אם לאחר חצות נחשב זמן בעורו, הרי תלוי בבל יראה ובל ימצא. אבל אם זמן בעורו הוא קודם הרי ודאי שזו מצוה בפני עצמה שהרי עדיין אין בל יראה ובל ימצא.
ו. קושית רע"א על הטור – בחילוק שבין נקברים ונשרפין. משנה סוף תמורה, ל"ג ע"ב תוס' שם ד"ה הנשרפין בהבדל שבין נקברים ונשרפים.
באור הגר"ח במחלוקת ר"י וחכמים. האם המצוה שלא יהיה, או מצות השבתה בפועל?
רמב"ם פ"א הלכה ג': לוקים על בל יראה, כגון אם חימץ. וקשה הרי זה ניתק לעשה? ע' פסחים צ"ה
תי' הגר"ח.
צ"ע מהלך הגמ' כ"ז ע"ב, מה הדמיון מנותר? הרי בנותר יש מצוה לשרוף, ומנין שגם בחמץ יש מצוה חיובית? ע' גליונות חזון איש.
קושית שאגת אריה (הובאה במעו"ז עמוד ב' וע"ע עמ' ט').
[1] יש לדון גם על פי תשובת שאגת ראיה פג, שלרבי יהודה אם מוציא מביתו חמץ לא מקיים תשביתו ורק לא עובר בלא תעשה ונפ"מ אם זה לאו הניתק לעשה, באופן כזה לא תיקן את הלאו אלא רק בקיום תשביתו.