חמץ בפסח אוסר במשהו, אבל לפני פסח הרי אין בו חומרא של חמץ ובטל בשישים. וכן נפסק בשו"ע סימן תמ"ז סעיף ב':
חמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה, אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורין. ( ונותן טעם לפגם נמי שרי) (ד"ע אליבא דכ"ע).
אם כן יש לדון כיון שאיסור חמץ במשהו הוא רק כשנתערב בפסח, אבל אם נתערב בערב פסח הרי בטל בשישים, מה דין התערובת אם נשארה לפסח, האם זה "חוזר וניעור", כלומר מעכשיו אוסר במשהו, או כיון שנתבטל הרי בטל ואיננו ולכן אינו חוזר וניעור שוב.
דבר זה מפורש בשו"ע שם סעיף ד':
אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס', אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים. הגה: ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח. (ת"ה סי' קי"ד) ומיהו בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובת, כגון פת שנפל ליין אע"פ שנטלו משם, אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו בו פירורין ונותנין טעם בפסח. (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א).
וכיון שאינו פוסקים שלח בלח אינו חוזר וניעור, לכאורה אין צריך הכשר מיוחד לפסח על מוצרים שאין בהם חמץ אלא יש בהם רק חשש לתערובת, שהרי ודאי זה כבר בטל, האמנם?
כמו כן יש לדון בבישולים בערב פסח אם שכחו והכניסו מרכיב כמו סוכר או מלח שאין לו הכשר לפסח, האם זה פוסל את המאכל מלאכול, או אם השתמשו בכלי שלא הוכשר, סיר או כף בתהליך הבישול, הרי בערב פסח הכל בטל בשישים, האם חוזר וניעור או לא ואין בעיה לאוכלו בפסח?
כך היינו נוהגים, כשלא היתה עדיין כשרות מהדרין על מוצרי חלב, לקנות חלב מערב פסח, כך שאפילו אם יש חשש לגבי המזון שהבהמות אוכלות שיש בו חמץ, הרי אם כל מוצרי החלב הם מערב פסח, אין חוזר וניעור.
שאלה זו קשורה גם לשימוש בשמן קטניות בפסח. אם החשש בקטניות הוא שמא נתערבה חיטה בקטניות, הרי אין חשש כשכל זה נעשה מערב פסח שהרי לח בלח אין חזור וניעור.
בעצם שאלה זו נוגעת גם להגעלת כלים, כיון שכשמגעילים כלים האיסור יוצא ומתבטל. אבל הרי במשך הזמן כשמגעילים עוד כלים הרי נוסף עוד איסור, ועלול להיות שכבר אין שישים במים כנגד האיסור.
דבר נוסף שהוא נפ"מ למעשה, יש הרבה נוהגים שלא להכשיר תנור לפסח כיון שקשה לנקות אותו ויתכן שצריך ליבון. אבל גם המחמירים הרי יכולים להכשיר אותו ולאפות בו לפני פסח, ובזה אין להחמיר כיון שאף אם יש חשש הרי לפני פסח החמץ בטל בשישים אם נאמר שאינו חוזר וניעור באופן כזה.
שאלה זו קיימת גם בשאר האיסורים, אם נפל איסור ובטל ואחר כך נפל עוד. ע' שו"ע יו"ד סימן צ"ט סעיף ו' ברמ"א:
איסור שנתבטל, כגון שהיה ס' כנגדו, ונתוסף בו אח"כ מן האיסור הראשון, חוזר וניעור ונאסר, ל"ש מין במינו ל"ש מין בשאינו מינו, לא שנא יבש ל"ש לח, לא שנא נודע בינתים או לא נודע בינתים. (הגהות ש"ד סימן נ"ט). כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס', ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר, מותר, אע"פ שאין בבשר ס' נגד החלב, שהרי נתבטל במים (בארוך). וכל כיוצא בזה.
(בפשטות, וע"פ מ"ש הש"ך שכתחילה מותר לתת מן המים לקדירה של בשר, הרי אין בעיה בשוקולד שיש בו חשש שמעורב בו מעט חלב שלא במתכוין והוא נחשב לשוקולד סתמי ולא בחזקת חלבי ומותר לאוכלו עם בשר, וע' נספח בזה)
מה שכתב הרמ"א שאין הבדל בין נודע או לא נודע, זה משום שביטול תלוי במה שנודע שיש איסור בתערובת. וכן מפורש במשנה במסכת תרומות שאם לא נודע התערובת אינו בטל.
כאמור, יש מחלוקת לגבי פסח אם חוזר וניעור או אין החמץ שהתבטל חוזר וניעור. שיטת רש"י ראב"ד ורא"ש ועוד שאין חוזר וניעור (ע' מבוא לספר הגעלת כלים עמ' יב שהביא את כל הראשונים החולקים בזה). והסוברים שחוזר וניעור הם הרמב"ם, ראבי"ה ריבנו ירוחם.
מחלוקת הראשונים בזה לגבי פסח נוגעת לשאלות מעניינות אחרות: האם לפני פסח החמץ מוגדר כהיתר, והאם בהיתר שייך לדבר על ביטול, או שרק איסור בטל בהיתר ולא היתר בהיתר.
הסברא שאומרים חוזר וניעור בפסח כתבו הראשונים (רשב"א תשובה תתל"א, ור"ן בתשובה נז) שכיון שכשזה היה בזמן ההיתר, הרי לא היה החמץ איסור ולא נתבטל (בסברת הדבר שהיתר בהיתר לא יבטל, ע' ר"ן נדרים נב ע"א בהסבר דבר שיש לו מתירין[1]). וכשהגיע פסח הרי נאסר במשהו שהרי אז הופך להיות איסור וכבר אסור במשהו, וז"ל הר"ן בתשובה:
ולענין אם מותר לטחון כאחת החטים המבוקעות עם אותן שאינן מבוקעות אם יש לחוש לזה מפני שאין מבטלין איסור לכתחלה… אבל יש בכאן שתי ספקות האחת שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר משום דבפרק בתרא דע"ז מוכח דהיתרא לגו איסורא לא בטיל וטעמא דמלתא לפי שאין ההיתר עשוי להתבטל והכא נמי בזמן התירו יש לדון ולומר שאינו מתבטל מתי מתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחלה, והספק השני דדלמא כי אמרינן דלפני זמנו בששים ה"מ לאכלו קודם הפסח משש שעות ולמעלה אבל לאכלו בתוך הפסח איכא למימר שאעפ"י שנתבטל קודם הפסח בתוך הפסח הוא חוזר ונעור ושתי ספקות אלו מתבררות מדתנן בפרק בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מהגמלים מותר ואם רוב מהרחלים אסור [מחצה למחצה אסור וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה כלומר אסור] ומותר לערב עמהן צמר ופשתים ומהא שמעינן שהיתר בהיתר מתבטל ושמכיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונעור… אבל למעשה לא מלאני לבי להקל בכך אלא בררו אותן והסירו אותם המבוקעות והשאר מותר.
הראיה שלו שהיתר בהיתר בטל הוא ממשנה במסכת כלאיים האומרת שאם טרף צמר גמלים ברחלים ורוב מהגמלים מותר לערב עמהם פשתן כיון שהצמר בטל. הרי שהיתר בהיתר בטל. ע' פרק ט' משנה א':
צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור מחצה למחצה אסור וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה.
ומכאן הוכיח הר"ן שהיתר בטל, ולכן גם החמץ אף שהוא היתר לפני פסח הוא בטל, ואם בטל אינו חוזר וניעור.
אבל בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן יז חולק על סברא זו וכתב שאין להוכיח מצמר גמלים וצמר רחלים:
ואני בעוני דעתי אומר: מה ראיה יש מצמר רחלים, דשם חל כבר איסור עליו, שאסור להביא פשתן עמו והפשתן הוא בעולם. אבל חמץ קודם זמנו, שאין איסור חמץ חל עליו עדיין כלל, מה ביטול שייך בזה.
וכן כתב סברא זו בשו"ת רע"א מהד"ק סימן לח. ואם לא שייך ביטול בחמץ הרי שנאסר לאחר שהגיע זמן האיסור.
אלא שזה תלוי בשאלה נוספת: נחלקו הראשונים אם חמץ היתרא בלע או איסורא בלע. גמ' ע"ז ע"ו ע"א:
תנן השפודין והאסכלא מלבנן באור והתנן גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין א"ל עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים הכא היתירא בלע התם איסורא בלע.
אבל בפסחים ל' ע"ב "א"ל רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא… והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון". ונחלקו הראשונים להלכה אם חמץ נחשב היתרא בלע או איסורא בלע. (תוס' פסחים ד"ה והלכתא. ר"ן על רי"ף שם (ח' ע"א) ד"ה ומסיקנן וד"ה אבל רש"י וע'ש שו"ע סימן תנ"א סעיף ד' במ"ב ס"ק כח, ל. ובס"ק לב כתב שבמקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב יש להקל.)
ולכאורה בזה תלויה השאלה אם חמץ נחשב היתר ואז לדון אם היתר בהיתר בטל, או שנחשב לאיסור ולכן הוא כן בטל. ולכאורה בזה תלויה שאלת חוזר וניעור.
אלא שעוד נחלקו הראשונים אם בהגעלת כלים לפני זמן האיסור שייך לומר נ"ט בר נ"ט דהיתרא ע' שו"ע סימן תנ"ב שאם הוא היתר, מותר להגעיל גם כלי בן יומו ואף שחוזר ובולע ממי ההגעלה, וע"ש עוד נפ"מ. ולכאורה גם סברא זו תלויה בשאלה הנ"ל אם חמץ נחשב לאיסור או לא נחשב לאיסור.
אמנם למעשה אין לקשור בין כל הסברות ביחד כמ"ש המשנה ברורה בביאור הלכה סימן תנ"ב ד"ה שאין להזהר בהן שהרמ"א והמחבר אזלי בשיטה שבזמן שמותר החמץ נחשב לנ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכתב בביאור הגר"א שכל זה למ"ד שחמץ הוא היתירא בלע, אבל לפי הסוברים שחמץ איסורא בלע, וכן סתם המחבר לגבי סכינים, הרי חמץ הוא נ"ט בר נ"ט דאיסורא. ולכן אין חילוק בין קודם שעה ה' או כל היום. ולכן צריך להקפיד שיהיה הכלי אינו בין יומו.
אם כן למחבר לא תלוי שאלת נ"ט בר נ"ט ושאלת איסורא בלע או היתירא בלע. וכתב הפרי חדש שכן דעת הרא"ש שהביא את הרי"ף לגבי סכינים ובכל זאת דן לגבי נ"ט בר נ"ט בהגעלה אפילו של כלי בן יומו (פסחים פ"ב סימן ז'). הביאו בחזון עובדיה עמוד ע"א. ושם מנה את הראשונים הסוברים שחמץ נחשב שהיתרא בלע.
וכן מוכח בדעת הרמב"ם שאין קשר בין הדברים, ע' הלכות חמץ ומצה פ"ה הכ"ג:
כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון כגון קדרות ואלפסין, נותן אותן לתוך כלי גדול וממלא עליהן מים ומרתיחן בתוכו עד שיפלטו ואחר כך שוטף אותן בצונן ומשתמש בהן במצה, וכן הסכינין מרתיח את הלהב ואת הנצב בכלי ראשון ואחר כך משתמש בהן במצה.
ובמגיד משנה כתב שדעת הרמב"ם שהיתרא בלע:
ושפודין ואכסלאות לא נתבאר דינן בגמ' לענין חמץ בפסח ונחלקו בו המפרשים ז"ל יש מי שאומר שדינן כדין שאר איסורין וצריכין לבון ויש מי שאומר שכיון שמה שבלעו היה היתר די בהגעלה. ואפשר שזהו דעת רבינו שהזכיר כאן בסכינין הגעלה ופרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות בלוקח סכין מן העכו"ם הצריכן לבון ולא הזכיר כאן לבון כלל.
ובפ"ד הי"ב כתב המגיד משנה על פי הרמב"ם שחוזר וניעור:
דבר שנתערב בו חמץ וכו'. מבואר בגמ' (דף ל'.) דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כמו שכתבתי פ"א והרבה מהגאונים כדעת רבינו שאפילו נתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאכלו בפסח שחוזר וניעור וכ"כ בהלכות ה"ר יצחק ן' גיאת ז"ל.
ולדעתו נראה שאין קשר בין שאלת חוזר וניעור ובין שאלת איסורא בלע או היתרא בלע.
ולמעשה הכרעת ההלכה כמ"ש לעיל שלח בלח אינו חוזר וניעור אבל יבש ביבש, כמו תערובת חמץ במצה חוזר וניעור.
נספח
א. בענין ביטול היתר בהיתר להלכה:
לכאורה נראה שנפסק שהיתר בהיתר בטל, עיין שו"ע יו"ד סימן צ"ט סעיף ו', לגבי חלב שנפל למים ונתבטל בשישים ואח"כ מן המים לקדירה של בשר מותר אע"פ שאין בבשר ס' נגד החלב, שהרי נתבטל במים:
כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס', ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר, מותר, אע"פ שאין בבשר ס' נגד החלב, שהרי נתבטל במים וכל כיוצא בזה.
וע' ש"ך ס"ק כ"ב:
ואח"כ נפל מן המים כו' – ובת"ח כלל פ"ה די"א כ' דאפילו לכתחלה מותר ליתן המים לקדרה של בשר כיון דכבר נתבטל ואין להקשות אגוף הדין פשיטא דהא כל איסור בטל בששים י"ל משום דלקמן סי' רצ"ט ס"ק א' נתבאר דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן הכי וע"ש וכן הוא באו"ה כלל כ"ד ד"ח שמעינן דהיתר בהיתר מיהא בטל ואם נפל חלב למים כו'.
וכן הגר"א כתב שלכתחילה מותר לתת במים והוכיח את זה מהמשנה של צמר גמלים וצמר רחלים. אלא שהש"ך עצמו כתב שמצמר גמלים וצמר רחלים מוכח שהיתר בהיתר לא בטל. וצריך עיון אם כן איך מוכח ממשנה זו ההיפך, הרי ודאי שהגר"א צודק? ועיין בהגהות רע"א לשו"ע שהקשה דבר זה על הש"ך. ומצאתי בשו"ת נודע ביהודה מה"ת יו"ד קצ"ו שכתב: "והגאון מבראד הנ"ל תמה על הש"ך דגם בסימן רצ"ט היתר בהיתר בטל ושם מיירי שנתערב פשתן בצמר". אבל וע' נודע ביהודה שם שמוכיח מצנון וסכין שאין ביטול של היתר בהיתר. אבל נראה שכוונת הש"ך היא שהחידוש הוא שלכתחילה מותר לשים בבשר, שהרי בסימן רצ"ט מבואר שצמר גמלים לא בטל בצמר רחלים, אבל כאן החלב בטל בבשר.
ב. לשון הר"ן בנדרים נב:
ולי נראין דברי הרב אלפסי ז"ל דכי תנן הכא דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטיל הני מילי כל שאסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן כנדרים משום דקא מיבעיא לי כיון דלרבנן בכולהו איסורי מין במינו בטיל כמו בשאינו מינו מה ראו חכמים לחלק בדבר שיש לו מתירין בין מינו לשאינו מינו ומאיזה טעם וכך נראה לי בטעמו של דבר דחזינא לרבנן ולר' יהודה דאיפלגו במין במינו אי בטיל או לא ואמרינן בפ' הקומץ רבה (מנחות כב) דשניהם מקרא א' דרשו דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאע"פ שדמו של פר מרובה קרי ליה דם השעיר אלמא לא בטיל וקסבר ר' יהודה דהיינו טעמא משום דמין במינו לא בטיל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו ומשום הכי סבירא ליה לר' יהודה בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל ורבנן לא משמע להו הכי דמכל מקום מין במינו דאיסור והיתר אין דומין זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר משום דכיון דשניהן עולין כלומר שכשרים לזריקה אין מבטלין זה את זה דכי היכי דר' יהודה אזיל אחר דמיון העצם אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפי' מין במינו בטיל דהוה ליה כמין בשאינו מינו ומשום הכי אמרינן דבדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא לדרבי יהודה דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו אמרינן שאינו בטל במינו דאי הכי הוה דמו טובא חדא שהן שוין במין ועוד שאינן חלוקים לגמרי באיסור והיתר ומשום הכי לא בטיל אלא בשאינו מינו כדי שאותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו ישלים אותו שווי שניתוסף כאן משום דבר שיש לו מתירין לפי שהחילוק שבין המינין סיבת הביטול והשווי נותן שלא יהו בטלין הלכך כל שהוא אסור עכשיו ואינו חסר מן איסורו אלא שעתיד להיות ניתר לאחר זמן אותו חסרון של איסור כיון שהוא מועט ראוי הוא שישלימנו אותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו אבל כשיש לו עכשיו היתר כי ההיא דפ' משילין שאף מים ומלח מותרין עכשיו במקום שרגלי שתיהן שוין בה הרי נתקרב הרבה היתר של עיסה למים ומלח שאף עכשיו שניהן מותרין וכיון שהיתרן קרוב אי אפשר לחילוק שיש בין מינו לשאינו מינו שישלימנו דהא הש"ס לרבנן חילוק דהיתר ואיסור עדיף להו מחילוק דמינו ושאינו מינו דבה הוא דפליגי עליה דר' יהודה הלכך דבר שהוא ניתר עכשיו כמים ומלח ראוי יותר שלא יתבטל לגבי עיסה אע"ג דהוי מין בשאינו מינו ממה שראוי שלא יתבטל דבר שהוא אסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן לגבי מין במינו.
ג. ביטול כשלא נודע התערובת
ע"ע נשמת אדם סימן כו שאפילו לא נודעה התערובת לפני פסח אינו חוזר וניעור, משום שלגבי חמץ אין הבדל אם נודע או לא נודע. וכ"כ המ"ב סימן תמ"ז ס"ק לב.
ד. ביאור הלכה סימן תנ"ב על המחבר שקודם זמן האיסור אין לדקדק אם הכלי בן יומו וכו'
שאין צריכין ליזהר בהם וכו' – הנה הרמ"א והמחבר בכל סעיף זה קיימא בחדא שיטתא דבזמן שמותר החמץ מקרי נ"ט בר נ"ט דהתירא וא"צ ליזהר בשום דבר ועיין בעו"ש ובפר"ח ובביאור הגר"א דכל זה הוא לדעת הפוסקים שסוברין דחמץ מיקרי התירא בלע אבל לדעת הסוברין דחמץ מיקרי איסורא בלע וכן סתם המחבר לעיל בסימן תנ"א ס"ד א"כ אין חילוק בין קודם שעה ה' או כל היום
[1] ע' לשונו בנספח