חומצת הלימון שימושיה וכשרותה לפסח – דבר שהשתנה ודבר שנפגם

ב"ה

חומצת הלימון  שימושיה וכשרותה לפסח – דבר שהשתנה ודבר שנפגם[1]

חומצת הלימון[2] משמשת כחומר טעם וכחומר משמר במזון ובפרט במשקאות קלים, ונמצא כי היא מעכבת התפתחות של חיידקים. כתוסף מזון מסומן החומר בקוד E330. התבלין המכונה מלח לימון הוא למעשה לא מלח במובנו הכימי, אלא פשוט חומצת לימון טהורה במצב גבישי.

במשקאות קלים לשם החומציות. ביין ומיץ ענבים שצריך להביאם לרמת חומציות נדרשת. בשל קושי להשיג חומצת יין ללא חשש סתם יינם, משתמשים בחומצת לימון לצורך זה.

בתעשיית הקקאו, לאחר כתישת ועשיית עיסת הקקאו, מפרידים במכבש חלק משומן שבעיסת הקקאו ומקבלים חמאת קקאו שהיא הרכיב המרכזי בתעשית השוקולד, וייחודה הוא שבמצב הצבירה הרגיל, בטמפרטורת החדר היא מוצקה, אך בשלשים מעלות היא נמסה, כלומר בפיו של האוכל. כל שומן מועד לחמצון הפוגע בטעמו ובאיכותו, לכן מחדירים לחמאת הקקאו חומרים אלקליים. בשל הקושי לשלטו בכמצות המדוייקת הנצרכת לעיכוב ההתחמצנות, הם מותירים בחמאת הקקאו טעמי לוואי. את טעמי הלואי מנטרלים באמצעות חומצת לימון שהיא חומר בעייתי לפסח.

בנוסף משתמשים במלחים הנוצרים כתוצאה מתרכובת של חומצת לימון עם חומרים אלקליים. כמו סודיום ציטרט (תרכובת בין שייר חומצת לימון לשני אטומי נתרן) מונוסדיום ציטרט (כנ"ל עם אטום אחד של נתרן) קלציום ציטרט (אטום סימן ושייר חומצת לימון) ועוד. המלחים הלו משמשים למטרות ייצוב של מוצרי המזון וכלולים ב"חומרים מייצבים" שנדונו כבר בשעור. קלציום ציטרט עשוי להנתן בריבות כתוסף לפקטין הגורם להקרשת הריבות (כל הנ"ל הרב יהודה שרשבסקי, תהודת הכשרות 35-6 תשרי תשס"ו).

ההפקה של מלח הלימון בתעשיה היא על ידי תהליך תסיסה של סוכר גלוקוז ההפוך לחומצת לימון על ידי פטריה מסוג אספריגוס ניגר. מקור שכיח הוא עמילן אשר המולקולות שלו הינן שרשרות של סוכר הגלוקוז. אפשר לפרק את העמילן ליחידות גלוקוז כשהוא ניתן לתוך תמיסה מימית של חומצה בתנאי לחץ וחום. או כשהוא נתון במים המכילים אנזימים מפרקי עמילן הנקראים עמילז (באדם נמצאים בעיקר בלבלב ובבלוטות הרוק).

העמילן מיוצר מחיטה שנטחנה, נעשתה עיסה, מהעיסה מופרדים הגלוטן (המשמש לתעשית הבשר) מהעמילן באמצאות צנטרפוגה, בזמן זה יש חשש להחמצתו של העמילן.  (במפעל במפרץ חיפה המייצר חומצת לימון תהליך הלישה וההפרדה לוקח לכל היותר 10-15 שניות[3]). את העמילן מפרקים על ידי חום ולחץ לסוכרים. לאחר מכן בתהליך יצירת חומצת הלימון מן הגלוקוז שמקורו בעמילן, נוצר גז פחמן דו חמצני בדומה לתהליך התסיסה בבצק. האם זהו תהליך החימוץ שאסרה התורה? (לי נראה להוכיח ממה שאם מתעסקים עם בצק שאינו מחמיץ, הרי פירוש הדבר הוא שאמנם נוצר הפירוק היוצר את הגז, אך זה יוצא מן הבצק ולכן הבצק אינו תופח. אם כן התפיחה היא החמץ ולא התהליך הכימי היוצר אותה.)[4]

זה תהליך הייצור מתוך שו"ת בנין אב לרב בקשי דורון או"ח סימן יט:

מכניסים גלוקוזה לאחר שהיא מדוללת בתוספת חמרים מינרליים לדוודים גדולים בהם חומרים שונים וטמפרטורה קבועה. זורעים בהם פטריות הגדלות על תרבית זו. הפטריות במהלך עשרה ימים עד אחד עשר יום מעקלות את הגלוקוזה, ומפרישות נוזל שיש בו התכונות של חומצת לימון. לאחר שמסתיימת עבודת הפטריות והגלוקוזה הפכה לנוזל אחר, מוסיפים סיד כדי לשקע את חומצת הלימון. הסיד נרקב יחד עם הנוזל ומתהווה עפר לבן חסר טעם. מוסיפים חומצה גופריתית וכתוצאה מהתרכובת, נוצרת חומצת לימון גבישית שלאחר טחינתה נמכרת בשוק כחומצת לימון.

הכימאים מגדירים ברורות, שתהליך נעשה בדרך עיקול והפרשה. הפטריות צורכות את הגלוקוזה כמזון, מתרבות ופולטות אותו כחומר אחר.

וממאמרו של הרב שאר ישוב בתחומין:

השאלה העומדת לפנינו לברור ע"פ מקורות חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים היא לקבוע את דינו של החומר החדש הנוצר על ידי התהליך הביו חימי, האם דינו כ"פנים חדשות באו לכאן"? האם בטל ממנו שמו הקודם ונעשה כעפר או פירשא בעלמא – ובטל איסורו מן העולם כלל, במדה שהיה בו איסור. נברר אם יש לדמות דין זה לדין נוזל המוס"ק שנעשה לבושם בגוף בעל החי, שנחלקו בו רבותינו הראשונים כפי שידובר להלן – דבר שתובע מאתנו גם הגדרתו וברורו של המושג ההלכתי של "פטריית האספרגוליס ניגר" – אם הם כבעל חי? גם אם דין האנזים הזה כחי – האם התהליך הדומה לענ"ד מבחינה הלכתית ל"שריפה" מבטל דין חמץ מן הנוזל גם אם היה בו חשש כזה מקודם? האם המלחים והגפרית שנוספים בו בתחילת התהליך מחילים עליו דין "אינו ראוי לאכילת כלב"?

זאת ועוד: בסיום התהליך הביו חימי, שבו הסוכר כולו נאכל ע"י ה"פטריות" – מפרידים את הנוזל הנפלט מן הפטריות, שבשלב נוסף מופרד גם הוא ומתוכו מקבלים את חומצת הלימון ע"י שיקוע בעזרת סיד, פרוק עם חומצת גפרית ושורה של פעולות טיהור פיזיקו- חימיות. האם אפשר לקבוע כי תהליך זה הוא ללא ספק מבטל דין חמץ מן החומר שהרי הוא בודאי אינו ראוי לאכילה כלל – למרות שבמוצר הסופי משתמשים בכמויות קטנות לצורך ערוב בתעשיות מזון? האם אפשר להניח שעל ידי התהליך השלבי הביוחימי והחימי – שבו החומר ודאי אינו ראוי לאכילה כלל ע"י שום בעל חי – בטל דין חמץ ממנו מכאן ואילך, ושוב אינו חוזר? גם המוצר הסופי שטעמנו אותו והוא מחוסר טעם כלל – האם יש בו אפשרות של איסור חמץ? ברורן של השאלות הללו יאפשר לקבוע מה דין חומצת הלימון ומעמדה בהלכות חמץ בפסח – לפי דעות רבותינו הפוסקים האחרונים הלכה למעשה.

מבחינה הלכתית יש כאן שני נושאים: א. דינו של חומר שהשתנה, ושייך למחלוקת בנוגע ל"מוס"ק" שנדון כאן בשעור על הגליצרין. ב. דבר שנפסל מאכילת כלב בתהליך, וזה נדון בשעור על הג'לטין.

מספר תשובות נתנו בקשר למפעל "מילס" לייצור חומצת לימון בגלוקוז שמקורו בעמילן החיטה. הוא המפעל היחידי בזמנו בארץ שייצר את חומצת הלימון למוצרים רבים המשתמשים בזה. ייזמי המפעל לא הביאו בחשבון את שאלת הכשרות לפסח. בשו"ת מנחת יצחק (חלק ז' סימן כז) דן על שניים מנימוקי ההיתר ודוחה אותם: הראשון משום השינוי שחל בעמילן שהפך לקלוקוז והגלוקוז שהפך לחומצת לימון, האם שינוי זה נחשב לפנים חדשות (ע' בשעור על גליצרין). המנחת יצחק מביא את החכם צבי דשדין ביין שרף שהוא חמץ גמור על אף השינויים שעברו על עמילן החיטה שהפך לגלוקוז אשר הפך לאלכהול. נימוק נוסף הוא שבתהליך הייצור היה שלב שזה הפך לאינו ראוי לכלב (ע' על זה בשעור על ג'לטין). והוא לשיטתו שאסר ג'לטין המיוצר מעצמות למרות שבתהליך זה נפסל מאכילת כלב, משום שמה שנעשה תוך כדי תהליך ייצור אינו נחשב להפסדות.

עיי"ש במנחת יצחק, ומה שדימה לגבי דבר שנשתנה ליין שרף ותשובת הריב"ש בזה, לא ברור לי, כיון ששאלת זיעה בעלמא אינה נוגעת לדין דבר שנשתנה. שהרי בדבר שנשתנה דנים מה דינו לאחר השינוי. ואילו בזיעה אנו דנים לאחר שחזר למצבו הקודם. וצ"ע. וע' שו"ת בנין אב או"ח סימן יט שהעיר על זה בתחילת תשובתו.

השאלה על דבר שהשתנה, תלויה בהגדרת הפטריות אם כבעל חי, הרי:

יש לדון שחומצת הלימון הוי כאיסור מעוקל שאין שמו עליו, ועיקול הוי כשרוף כמבואר בט"ז יורה דעה סימן ס', והוי כבהמה שנתפטמה מאסורים שהיא וחלבה מותרים (גם לדעת הרמ"א בסימן ס' שיש מקום לאסור בהמה שנתפטמה גם שלא באיסורי ההנאה. הוא רק בבהמה משום מראית עין בלבד כפי שכתב בפרי מגדים). ויש לדמות הדין לבהמה שאכלה חמץ בפסח שהחלב שנתהווה מן החמץ מותר, והנה בבהמה שאכלה חמץ גם בתוך הפסח רבו המתירים להתיר חלבה אף דהוי איסור הנאה ואף אם נאמר זה וזה גורם אסור בפסח.[5] כפי שהאריך בשו"ת תורת חסד בסימן כ"א בנדון. ו"שדה חמד" מערכת חמץ ומצה סימן ב' סעיף ב' הביא שלפני הפסח בודאי לית דחש לה, והחלב מותר. ובנידונינו השאלה היא רק על ייצור הגלוקוזה לא בימי הפסח. ברם גם אם לא נקבל את ההגדרה הכימית שהפטריות מעקלות את הגלוקוזה כמזון ומפרישות חומצת לימון, ונידון את היצירה כתהליך כימי המשנה את החומר ונותן לו תכונות וצורה אחרת, יש לדון שחומצת הלימון לא גרעה ממוסק שהתיר רבינו יונה, באורח חיים בסימן רט"ו, או כדין רגלי הדבורים ההופכים דבש, שכל שהאיסור מחליף צורתו ומהותו הוי פנים חדשות ואזלינן בתר השתא.

(שו"ת בנין אב שם)[6]

ענין המוס"ק, מתוך השיעור לגבי גליצרין וחומרים מייצבים:

האם דבר המיוצר באופן שנוצר בו שינוי כימי, האם האיסור הלך ויש כאן פנים חדשות? כתב הרי"ף בברכות לא ע"ב ברי"ף:

אמר רב חסדא אמר רב על כל המוגמרות כולן מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממושק"א שמין חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים.

וכתב רבנו יונה:

חוץ ממושק"א שמין חיה הוא אינו מה שנקרא מור בתורה שאותו מעשבי בשמים הוא כמו שכתוב אריתי מורי עם בשמי אלא זה מין חיה הוא וי"א שהוא זיעת חיה והנכון יותר שחיה ידועה היא ויש לה חטוטרת בצואר ולשם מתקבצין בתחלה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק:

ורבינו מאיר הלוי ז"ל היה אוסר אותו באכילה מפני חשש דם ואפשר לתת טעם בו להתיר ולומר דפרש בעלמא הוא ואף על פי שמתחלה הוא דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן תדע שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור אין הדבש אסור אף על פי שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר ה"נ אף על פי שמתחלה היה דם כיון שעכשיו יצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואף על פי שנותן בתבשיל טעם לשבח מותר:^[7]

ומה שכתב רבנו יונה שאין זה המור, ע' רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק א' הלכה ג':

המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכ"מ, והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו שריחו טוב ומתגמרים בו בני אדם, והקדה היא הקושט, וקנה בושם הם הקנים הדקים כתבן האדומים הבאים מאיי הודו וריחן טוב והם ממיני הבשמים שנותנין אותם הרופאים בצרי.

השגת הראב"ד המור הוא הדם הצרור. א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף.

ולרמב"ם צריך לומר שהמור הזה שנעשה מחיה הוא כשר שאם לא כן לא היה מוכשר למקדש.

דברי רבינו יונה הובאו ברא"ש בברכות פרק ו' סימן לה ושם הביא מחלוקת הרז"ה (יש גורסים רמ"ה במקום רז"ה) ורבנו יונה שמוכיח מדבש שנפל לתוכו איסור וסיים: "ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה".

וז"ל הרא"ש בברכות (פרק ו' סימן לה):

א"ר חסדא על המוגמרות כולן מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוש"ק דמין חיה היא שמברכים עליו בורא מיני בשמים י"א שהמוש"ק הוא זיעת חיה ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוש"ק והר"ז הלוי ז"ל היה אוסר לאכלו מפני חשש דם וה"ר יונה ז"ל פי' דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא אע"פ שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואע"ג שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר הכא נמי אע"פ שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואע"פ שנותן טעם לשבח בתבשיל ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה:

במה תלויה המחלוקת בין רבנו יונה ובין הרא"ש? האם המחלוקת היא משום שהמוס"ק נפסל בתהליך הייצור הטבעי שלו, או משום שהאיסור השתנה?

ע' המשך בשיעור הנ"ל. וע"ע חתם-סופר בתשובתו בחלק יו"ד סימן קיז בענין שמן הנעשה מחרצנים של ענבי יין נסך התיר כיון שהיין נהפך לשמן והוי כנבלה שנתהפכה לדבש, ע"ש

ומגן אברהם באו"ח סימן רט"ז ס"ק ג' הביא את דברי הרא"ש וכתב עליהם:

ולענ"ד צ"ע דאמרי' בבכורות דף ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ה"ל לאסרו א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן וכ"ת נילף מחלב הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן וא"ל דהמוסק פירשא בעלמא הוה ולא הוי מאכל כלל דא"כ לכ"ע שרי מידי דהוי אכשרה שינקה מן הטריפה דמותר להעמיד גבינות בקיבת' (חולין קט"ז ע"ב) ועוד דהדבש הוא טוב למאכל ומ"ש הרר"י דפירשא בעלמ' הוא היינו שאין עליו תורת דם וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וגבי אפרוח שנולד מביצה טריפה אמרי' כל כמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא משמע דאי לאו ה"ט אסור דבתר מעיקרא אזלינן וא"ת ה"נ קודם שנעשה מוסק עפרא הוא כי מי יודע זה ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר וצ"ע.

המגן אברהם אומר:

• אי אפשר לומר שהמוסק הוא פירשא בעלמא ולא הוי מאכל, דאם כן אכן היה מותר לכולי עלמא והרא"ש לא היה חולק.
• בדבש אין שלב של פירשא בעלמא אלא רק של שינוי.
• ואם נאמר שיש להתיר כיון שבשלב כל שהוא זה היה עפר, על זה כתב המ"א "מי יודע זה". והוסיף המ"א בסוף "ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר", כלומר שודאי אין לומר שזה הטעם שרבנו יונה מתיר, משום שאם כן אין לזה דמיון להיתר האיסורים שנתערבו בדבש שם זה לא הופך לעפר, ע"כ שההיתר של המוסק אינו בנוי על כך שהיה שלב שאינו ראוי לאכילה אלא על עצם השינוי. ובנוגע לעצם השינוי הביא המגן אברהם ראיה מגמרא בכורות שזה לא יכול להתיר דא"כ אין צריך לימוד להתיר חלב.

לכן לדעת המגן אברהם על כורחך המחלוקת בין רבנו יונה לבין הרז"ה היא משום עצם השינוי שעבר על החומר. אבל המגן אברהם לא פוסק כרבנו יונה משום הראיה מחלב שצריך היתר מיוחד כדי להתירו אף שנשתנה.

ראייתו של המגן אברהם היא מחלב, שלולא התורה התירה היה צריך לאוסרו אף שהוא השתנה. וע' עוד בביאור הגר"א באו"ח שם שישב את קושית המ"א על רבנו יונה מדבש, על פי הר"ן בע"ז. וע' עוד בשעור על גליצרין (שעור א')

אך כאן, אם אנו מגדירים את השמרים כבעלי חיים, הרי שזה יותר קל וכמ"ש לעיל משו"ת בנין אב:

יש לדון שחומצת הלימון הוי כאיסור מעוקל שאין שמו עליו, ועיקול הוי כשרוף כמבואר בט"ז יורה דעה סימן ס', והוי כבהמה שנתפטמה מאסורים שהיא וחלבה מותרים (גם לדעת הרמ"א בסימן ס' שיש מקום לאסור בהמה שנתפטמה גם שלא באיסורי ההנאה. הוא רק בבהמה משום מראית עין בלבד כפי שכתב בפרי מגדים). ויש לדמות הדין לבהמה שאכלה חמץ בפסח שהחלב שנתהווה מן החמץ מותר, והנה בבהמה שאכלה חמץ גם בתוך הפסח רבו המתירים להתיר חלבה אף דהוי איסור הנאה ואף אם נאמר זה וזה גורם אסור בפסח. כפי שהאריך בשו"ת תורת חסד בסימן כ"א בנדון. ו"שדה חמד" מערכת חמץ ומצה סימן ב' סעיף ב' הביא שלפני הפסח בודאי לית דחש לה, והחלב מותר. ובנידונינו השאלה היא רק על ייצור הגלוקוזה לא בימי הפסח.

בשו"ת אחיעזר סימן יא נשאל על אודות חומצת לימון הנעשה מאבק דק של שמרים סתם יינם בתערובת סיד שרוף אם מותרים לעשות מזה ציטראן זאלץ, שהאריך לברר סוגייתנו, מכל צדדיה והעלה למעשה להתיר, דכיון דנתיבש כ"כ ונעשה דק כאפר וע"י תערובות דברים השורפים דעדיף מי"ב חודש ותמד וכאפרן דמי, ואפרן מותר כמ"ש הרשב"ץ והד"מ (תשב"ץ ח"ג סי' רצא; דג"מ יו"ד קכג על ש"ך סקכ"ו) וכו', והמשכנות יעקב מתיר ג"כ באיסור של תורה ומכ"ש באיסור סתם יינם. (מתוך מאמרו של הרב שאר ישוב כהן).

אלא שזו אחת הבעיות כאן: מה דינו של דבר שנתשנה, שיש לדון על פי הגמרא בפסחים מ"ה ע"ב:

דתניא: הפת שעיפשה – חייב לבער, מפני שראוי לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות. רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים – במקויימת לאכילה, אבל כופת שאור שייחדה לישיבה – בטלה.

ולפי זה, יש לדון אם הדבר התייבש אבל הכוונה ביבוש היא "לחמץ עיסות אחרות", כלומר לחזור ולהשתמש בזה האם זה מותר או לא.

אבל כנגד הדימוי לשאור יש לדמות לאפרוח בגמ' תמורה דף לא ע"א לגבי אפרוח שיצא מביצת טריפה:

..אבל גבי ביצה אימת גדלה – לכי מסרחא, וכי אסרחא – עפרא בעלמא הוא – אפי' ר"א מודה ועוד, תניא בהדיא: מודה ר"א לחכמים באפרוח ביצת טרפה שמותר.

וע' באחרונים שדנו בזה, ובמאמר הנ"ל מהרב שאר ישוב, ובשעור על ג'לטין. וע' שו"ת אחיעזר ח"ב סימן יא בענין:

אשר נשאלתי אודת מין אבק דק המובא מחו"ל הנעשה משמרים סתם יינם בתערובת סיד שרוף אם מותרים לעשות מזה ציטראן – זאלץ.

ושם התיר את זה, ואחת הסיבות היא שבשלב קודם זה היה אינו ראוי לאכילה.

אבל כאן יש חשש חמץ בשלב יותר מוקדם: לשיירים בצנורות ובתוף הלישה שישהו שם זמן רב – יותר מח"י רגעים – ויחמיצו, ואח"כ יתערב קצת מהם לתוך העיסה הנילושה, והרי חמץ בפסח אוסר במשהו. אמנם ברור, שאין אנו דנים אלא במקרה שהתערובת כולה נעשית לפני חג הפסח, וגם אח"כ השיירים נפסדים ע"י התהליך החימי, כפי שיתבאר. אם כן לפנינו רק "ספק ספיקא", שמא לא היו שיירים כלל וכלל ואם כן היו שיירים אין זה ודאי כלל וכלל שנתערבו בתוך התוף של הלישה הסגור הרמטית (ע' הרב שאר ישוב שם). למעשה נחלקו הפוסקים בזה.

[1] נדון באחיעזר חלק יו"ד סימן יא. יחווה דעת ח"ב סב, שבט הלוי חלק ד' מז, שו"ת בנין אב או"ח סימן יט, מנחת יצחק חלק ז' סימן כז. תחומין א' מאמר מהרב שאר ישוב כהן.

[2] מויקיפדיה:

חומצה ציטרית או חומצת לימון (באנגלית: Citric acid) היא חומצה אורגנית אשר נמצאת בין השאר בפירות הדר והיא שנותנת לפירות אלו את טעמם החמוץ. בלימון עשויה תכולת החומצה הציטרית להגיע עד כדי 8% מהמשקל היבש. נוסחתה: C6H8O7.

חומצה ציטרית היא חומצה תלת-קרבוקסילית; היא מכילה שלוש קבוצות קרבוקסיל (COOH). כל אחת מקבוצות הקרבוקסיל קשורה לאטום פחמן; לאטום הפחמן האמצעי קשורה בנוסף קבוצת הידרוקסיל (OH) כמודגם באיור.

מבנה מולקולרי של חומצת לימון :שמה העברי של חומצה ציטרית הוא חומצת לימון. עוד תעתיק נפוץ לשם הלועזי הוא "חומצה סיטרית"; שמה הכימי, לפי כללי IUPAC, הוא 2-הידרוקסיפרופאן-1,2,3-חומצה טריקרבוקסילית. חומצת לימון משמשת כחומר טעם וכחומר משמר במזון ובפרט במשקאות קלים, ונמצא כי היא מעכבת התפתחות של חיידקים גורמי מחלות כדוגמת Vibrio [1]. כתוסף מזון מסומן החומר בקוד E330. התבלין המכונה מלח לימון הוא למעשה לא מלח במובנו הכימי, אלא פשוט חומצת לימון טהורה במצב גבישי.

[3] הרב שאר ישוב במאמר בתחומין א' עמ' 70. כ"כ ישנה תשובה של הרב עובדיה יוסף שהתיר בדיעבד, ולעומתו הרב וייס בעל מנחת יצחק החמיר (שם עמ' 72). על חומצות מאכל, ראה תהודת הכשרות גליון 35 ושם על מגוון השימושים של חומצת לימון.

[4] יש מקור נוסף לתעשית חומצת הלימון הוא הסוכרוז שממנו מפיקים גלוקוז לעשית חומצת הלימון. זה סוכר העשוי מקנה, ואין בו את הבעיות של פירוק העמילן. אלא שמשתמשים לעיתים לפירוק באנזים אינברטאז המפריד בין הגוקוס לפרוקטוז. אנזים זהמופק מחיידקים אשר חמרי ההזנה שלו עלולים להיות בלתי כשרים, כמו חלקי חלבונים של דם, של חלב, של חיטה, של אלכהול העשוי להיות מופק מיין, או קטניות. וכן יתכן המצעמכילרכיבי שמרים העשויים להיות שמרי בירה שהנם חמץ. לגבי שאלה זו של מצע הגידול של האנזים, יש מקום להקל משום זה וזה גורם, ואכמ"ל. מכל מקום בכשרות מהדרין לא מתירים דברים אלו.

[5] וכיוצא בזה דן במשנה ברורה תלג ס"ק לג בענין בהמה שאוכלת חמץ, אם מותר אחר"כ משום זה  וזה גורם:

ולענין חלב של בהמה שאוכלת חמץ אפילו היא של נכרי נחלקו אחרונים בזה ודעת הפמ"ג להתיר החלב שחלבו אחר מעל"ע שאכלה חמץ ויש מקילין אפילו בו ביום אם אוכלת שחרית וערבית מדברים המותרים.

וכל זה בפסח עצמו, שבמקום שנהגו איסור אין להתיר, אבל לא מצאנו מי שיחמיר בחלב שנחלב בערב הפסח, מבהמה שאוכלת חמץ, ביחוד אם עבר מעת לעת שיעור עיכול, והחלב מותר. ולכן הרבה נהגו לקנות מוצרי חלב בערב פסח כדי שלא להכנס לשאלה זו.

[6] בעבר, הפטריות סווגו כצמחים, אולם הפטריות אינן צמחים אמיתיים מכיוון שהם יצורים הטרוטרופיים (צורכים פחמן מתרכובות אורגניות שאחרים יצרו ולא מייצרים אותן בעצמם כמו צמחים הנעזרים בתהליך בעזרת פוטוסינתזה). הפטריות שונות גם מבעלי חיים שמעכלים את מזונם באופן פנימי. כמו כן יש לפטריות מאפיינים נוספים שמייחדים אותן מיצורי ממלכות אחרות: הן מייצרות תפטיר ודפנות תאיהן מחוזקות בכיטין. מסיבות אלו, הפטריות מסווגות היום כממלכה בפני עצמה, ממלכת הפטריות (ויקיפדיה ערך פטריות)

[7]  וע' שו"ת הרא"ש כלל כד סימן ו': "ודבש בפסח, לא ראיתי אדם נוהג בו איסור משום חששא דעירוב קמח, דלא שכיחא, וגם נתבטל קודם הפסח. ואם באנו לאסור דבש משום חשש תערובות, נאסור אותו כל השנה, דיש אומרים שנותנים לתוכו בשר נבלה ומתהפך לדבש. וה"ר יונה ז"ל כתב, שאפילו נותנין בו בשר נבלה, כיון דנמוח ונתהפך לדבש, מותר, דבתר השתא אזלינן ושרי. וכרכום מותר בפסח, כי לא שמעתי עליו שום חימוץ."