חומרות בפסח – האם בן חייב בחומרות אביו

ב"ה

"כל חומרא" – על חומרות בפסח – והאם יש חובה על הבן לנהוג בחומרות האב

בירושלמי תרומות פרק ה הלכה ג מובא "אמר רבי לעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור". ובראשונים זה הובא גם לגבי איסור והיתר (ע' תוספות ע"ז מ' ע"א, ד"ה אמר רבא; תשובת  מהר"ם שהובאה בתשובות מיימוניות קדושה סי' טו, ועוד, ובבית יוסף יו"ד קטו הביא מירושלמי "כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר". ובירושלמי נדרים פרק ט "לא דייך במה שאסרה עליך תורה אלא שאתה אוסר על עצמך דברים אחרים". ועל חומרות בכלל כתב ש"ך פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר (בסוף סי' רמב)

כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר אפילו בשל עובד כוכבים ואפילו במקום שאין הפסד מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא ואף על פי שלפי הנראה לא יבא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבא קולא עד אחר מאה דברים, לפיכך אם הוצרך לאסור מחמת ספק או מחמת חומרא בזה שאין האיסור ברור כשמש צריך המורה לומר שאין האיסור ברור אלא שאנו מחוייבים להחמיר וכל שכן אם המורה מתיר בשעת הדחק וכיוצא בו שיאמר לו כן:

מה שאין כן בפסח, אנו מחמירים הרבה חומרות. דוגמאות: קטניות, שרויה, לגרר הכתלים, לא לאכול מוצרים מעובדים, לא להשתמש בכלי שנפל על הארץ, לאכול מצה שמורה כל הפסח, מסננים את המים לפסח, בדיקת ספרים מחמץ. לא לאכול שום וצנונית, או חמוצים, לא לאכול מצות מכונה וכיו"ב. וראה בשו"ע או"ח תמב, ו':

נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו. ואם יש חמץ בסדק, שאינו יכול לחטט אחריו, יטיח עליו מעט טיט.

ובשו"ת הרב בעל התניא בסוף השו"ע שלו, סי' ו' על מצה שרויה בשם האר"י שיש להחמיר את כל החומרות בפסח[1].

ומאידך, אשל אברהם (בוטשאטש) סימן תמז[2]

כיון דמשהו חמץ בפסח הוא מדרבנן, גם שזרזונו חז"ל לצאת ידי חובת כל הדיעות, מכל מקום אין חשש פתחון פה בעניני ספיקות, וספק דרבנן לקולא לכולי עלמא. וכל שאין ודאי שהגיע להכלי או למה שבו או למשקים או לאוכלים שום קמח (שנראה בלאו הכי כמוסכם דהוי לח בלח ובמקום אחר כתבתי בזה) או פירוד, אין שום פתחון פה כי ספק דרבנן לקולא:

הטעם שמחמירים בפסח יותר מכל ימות השנה, שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תקמו (תתקעז)

(תתקעז) שאלת ממני אודיעך דעתי מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה ושרוף וכלה וגם ביטול והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא ואסרוהו בכל שהוא ואינו מתבטל כלל וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה דאי משום דאית ביה כרת הרי חלב ודם ואי משום דאסור בהנאה הרי כלאי הכרם ושור הנסקל וכמה איסורי הנאה שלא החמירה תורה בהם כ"כ. ואי משום דלא בדילי מיניה כולי שתא הרי יין לנזיר דלא בדיל מיניה והחדש דלא בדילי מן התבואה כולה שתא ולא חמירא כולי האי:

תשובה שני דברים נאמרו בתשובת דבר זה. אחת שלא נמצאו בכל האיסורין שבתורה שיצטרפו בו כל ג' תנאים הללו שהוא איסורי הנאה והוא בכרת ולא בדילי אינשי מיניה כולה שתא אלא חמץ בלבד וכיון שיש בו החומרות הללו החמירה עליו תורה חומרות אחרות ובאו חכמים והוסיפו חומרות על חומרות כמו שעשתה התורה. ותו דחמץ בפסח הוי כדבר שיש לו מתירין שהרי איסורו תלוי בזמן ואחר ימי הפסח יהיה החמץ מותר ואף על פי שזה החמץ שהוא מבער אי אפשר שיהיה לו היתר אלא א"כ יעבור בבל יראה ובל ימצא סוף סוף הא איכא חמץ שיהיה מותר לו דהיינו אותו שלא עבר עליו. וק"ל עליה דהאי טעמא נהי דסגי האי טעמא לענין דאפילו באלף לא בטל כדבר שיש מתירין דאמרינן דאפילו באלף לא בטיל אבל לחפש אחריו ולשרפו ולשרשו ולהוציא מרשותו לא ידענו למה. גם על הטעם הראשון יש לי קצת גמגום ומי עדיף מע"ז דאמרה תורה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכל המודה בו ככופר בכל התורה כולה ולא מצינו שהצריכה תורה בה בדיקה וביטול אלא שבארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מארצנו אבל בח"ל אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד את כל עכו"ם שבו עכ"ל הרמב"ם ז"ל. מ"מ הרי אתה רואה שלא החמירה תורה בעכו"ם כמו בחמץ הילכך עדיין צריך טעם ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר והוא שאור שבעיסה ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל והרי זה אמת ונכון. והנלע"ד כתבתי.

ובשו"ת מן השמים סימן עא

ועוד שאלתי על חמץ בפסח אם הלכה כדברי הגאון שאוסר במשהו, או אם הלכה כדברי החולקים עליו ואומרים בנותן טעם.

והשיבו: הן אמת חפצתי בטחות ובסתום חכמה תודיעני, מצות מצה ומצות חמץ הרי הם המצות שניתנו לישראל תחילה וקבלום עליהם באהבה ובחיבה, והחמירו בהם בכלליהם ובפרטיהם, הלא תראה שהחמיר הכתוב בחמץ שלא יראה ולא ימצא מה שאין כן בכל האיסורים שבתורה חוץ מעבודה זרה שכתוב בה לא תביא תועבה אל ביתך. וכל המאריך בדקדוקיהם מאריכין לו ימיו ושנותיו.

ובמשך חכמה שמות יב, כב

הנה המתבונן יראה כי במצרים נשתכח מהם גופי תורה שהיו "גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד), 'הללו עובדי עבודה זרה (והללו עובדי עבודה זרה') – (מדרש שוחר טוב טו, ה), וכן הפרו ברית מילה [ילקוט (דברים תתכ"ח)]. אמנם הסייגים והגדרים שמרו ביתרון גדול, כמו שאמר במכילתא (דפסחא פרשה ה) שלא שינו שמם לא שינו לשונם שלא גילו מסתורין, יעוין שם. לא כן בגלות בבל, היו שומרים גופי תורה, אמנם הסייגים והגדרים עברו, שבניהם היו מדברים אשדודית ושינו שמם והתחתנו עם גויי הארצות, כמו שנאמר בעזרא (נחמיה יג, כג – כד). והנה בימי היות ישראל בגולה העיקר הוא הסייגים והגדרים שלא יתערבו בין העמים. ולכן אמרו (סוטה לו, א) "עד יעבר עמך ה' עד יעבור עם זו קנית", ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך וכו', אלא שגרם החטא, פירוש שעברו הגדרים והסייגים…

ולכן הרבה התורה בסייגים גבי פסח וחמץ ב"בל יראה", מפני שעל פי הגדרים והסייגים נגאלו. ולהורות נתן ש"לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", שכל אדם יהא נגדר ומקושר ללאומתו בסייגים וגדרים, שכל זמן שלא יהיה אור האלקי מופיע עליו גלויה לעיני כל, הסכנה גדולה שלא יתערבו בין האומות ויאבדו קיומם. וזה (מלאכי ג, ו) "אני ה' לא שניתי", שתמיד אני ברחמים. והגזירות הוא כדי "שאתם בני ישראל לא כליתם" – שלא יתערבו בין העובדי כוכבים בהתקרבם אליהם. "למימי אבותיכם סרתם מחוקי ולא שמרתם" (מלאכי שם ז) – שלא עשיתם סייגים וגדרים ודו"ק היטב.

חומרות אלו מעוררות שאלות, עד כמה הן מחייבות? האם אני מחוייב לחומרות אלו? האם יש הבדל בין חומרות של ציבור כמו קטניות ובין חומרות של בית אבא שנהגו לאכול מצה שמורה כל הפסח? האם מנהג של עדות דינו כמו מנהג מקום שמחייב  (כמבואר בסוגיה בפסחים פרק מקום שנהגו)? מה דין איש ואשה שבאים משתי עדות שונות?

האם בכלל הבנים מחוייבים למה שהאבות עשו? לכאורה זו גמרא מפורשת פסחים נ ע"ב:

בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך.

אם כן לכאורה הבנים חייבים לנהוג כמנהג האבות, אבל אם כן צריך עיון מגמ' חולין קה ע"א

אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא

וברור מתוך מעשה זה שאין הבן חייב לנהוג בחומרות של אביו? אלא הסבר הדבר, מביא הפרי חדש בשם ספר משא מלך (רבי יוסף אבן עזרא, בעל עצמות יוסף על מסכת קידושין, נפטר בשנת ה' שס"ה בערך), ע' פרי חדש אורח חיים סימן תצו סעיף ב:

מי שנהג אביו איזה דבר משום סייג או חסידות על דרך משל שקבל עליו להתענות שני וחמישי כל ימיו או שלא לאכול בשר ביום שאוכל גבינה וכיוצא דבר ברור הוא שאין הבן אחריו חייב לנהוג אותו חומרא אלא אם כן עשאה פעם אחת בחיי אביו או אחר מיתתו דהשתא הרי קבלה על עצמו הא לאו הכי פשיטא דלא שייך בזה שמע בני מוסר אביך וראיה לזה הביאו ספר משא מלך ז"ל דאמרינן ריש פרק כל הבשר אמר מר עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא… וזהו אם נאמר דמאי דהוה עביד אבוה דמר עוקבא לא הוה מדינא אלא ממידת חסידות אבל אם נאמר דהוה סבירא ליה כך מעיקר הדין השתא הוה ליה כמנהג בטעות ולא היה מחוייב בנו לעשות מנהג אביו ועל כל פנים הדין פשוט שאין הבן חייב לנהוג סייגים וגדירות אביו וההוא דבני בישן דריש פרק מקום שנהגו דנהוג דלא אזלינן מצור לצידון במעלי שבתא וא"ל ר"י כבר קבלו אבותיכם עליהם שניא היא דבישן אינו שם איש אלא שם מקום דהיינו בית שאן…

הפסוק "אל תטוש תורת אימך" נאמר דוקא על מנהגי מקום ולא על מנהגי אבות. מדגיש את הדברים גם הרב עובדיה יוסף שו"ת יחוה דעת חלק א סימן יב:

שדוקא כשכל בני העיר הנהיגו את עצמם בחומרא מסויימת, חייבים בניהם להמשיך במנהגם, אבל כשאיזה משפחות מבני העיר נהגו חומרא על עצמם, אין הבנים חייבים לנהוג כמנהג אבותיהם.

והביא שם את משא מלך:

שדוקא באופן שכל בני העיר בכללם קיימו עליהם לנהוג באותה חומרא, כאותו מעשה של בני בישן, נעשה הדבר עליהם כנדר, וחל מנהגם גם על בניהם אחריהם, שמסתמא קבלו כן על עצמם ועל זרעם, כמבואר בתשובת הריב"ש (הנ"ל), אבל יחידים שנהגו להחמיר באיזה ענין, אין בניהם חייבים לנהוג אותו מנהג, ואין בזה משום אל תטוש תורת אמך ע"כ. וכן הסכים הפרי חדש (סימן תצ"ו סעיף ז').

וכן נפסק בשו"ע יו"ד רי"ד סעיף ב':

קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם; ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה; וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור.

ומה כשהבנים כבר נהגו כך ועכשיו רוצים לעשות התרת נדרים?

שו"ע יו"ד סימן רי"ד:

סעיף א: דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם; הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת,  צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר.

ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר, נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים; ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור, אין מתירין לו אפילו כעין התרת נדרים, דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה).

לפי המנהג כסברא ראשונה, אם כן אפשר לעשות התרת נדרים. וראה את סיכום חיי אדם כלל קכז:

סעיף ז

דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור מחמת שהיו סוברים שהוא איסור ועכשיו נתברר לו שהוא מותר, או שהיה סבור שהוא איסור גדול ונתברר לו שאין איסור כל כך, אף על גב שיש אומרים דצריך התרה, כבר כ' רמ"א ביו"ד סימן רי"ד סעיף א', דנוהגין כסברת האומרים דאינו נדר כלל ואין צריך התרה. ולפי זה אותן הנוהגין לאכול כל ימי הפסח מצה שמורה מחמת שהיו סוברים שמצוה לאכול שמורה כל ימי פסח, רשאין לשנות בלא התרה, דבאמת אין מצוה כלל, רק בלילי פסח למצת מצוה (פ"ח בא"ח סי' תצ"ו).[3] ונראה לי דאם הוא מטעם שחששו לשאר חטים שמא באו עליהם מים ונוהגים כן מחמת סייג, דינו כדבסמוך סי' ט'. ולפי זה נראה לי פשוט, דמה שיש נוהגים שלא לאכול צנון ושומים שאין לזה שום טעם וריח, מותר להתיר להם בפשיטות, דבודאי בזה לא שייך שום סייג:

סעיף ח

אבל אם נהגו מחמת פרישות וחסידות,[4] כגון הרגילים להתענות בתעניתים לפני ראש השנה ובעשרת ימי תשובה והנוהגים שלא לאכול בשר ויין מי"ז בתמוז וכיוצא בהם, זה הוי כנדר. ואם רצה לחזור מחמת שאינו בריא, צריך להתיר נדרו בג', ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר, ואילו ידע שיתחרט, לא היה נודר בלשון נדר. אבל כשאירע ברית בימים האלו, אין צריך התרה וגם מותרים לאכול בשר, כיון שמתענה אדעתא דמנהג, ואין המנהג להתענות בהם כשיש ברית. אבל בחולה, ודאי לא אסיק אדעתא שיחלה (ש"ך ביו"ד שם):

סעיף ט

ואם נהגו מחמת סייג[5] כגון שלא לילך ליריד ביום ערב שבת קודש (כעובדא דבני בישן בפסחים [נב, ב]), [יש] בזה מחלוקת בין הפוסקים, דיש אומרים דהוי כאילו קבלו עליהם באיסור תורה, ואם כן לא מהני התרה.[6] ויש אומרים דגם בזה מהני התרה, ולזה נוטה דעת פ"ח. ואם הוא דבר שכל בני העיר נהגו כך, אפילו לדעת המתירין שיכולין להתיר בחרטה, היינו שכל בני העיר מתחרטין, אבל היחיד אינו יכול להתיר עצמו בחרטה. ואפי' אם התירו לו, אינו מותר. ואפילו הולך לעיר אחרת, כל שדעתו לחזור, חייב לנהוג כחומרי מקום שיצא משם (פ"ח שם). ודוקא בדבר שנהגו מקצת עם או אפי' איזה קהלות. אבל דבר שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם כגון חפיפה וכיוצא בו, אי אפשר להתיר בשום ענין (ש"ך שם בשם רש"ל):

סעיף י

וכל זה, בדבר שקבלו מעצמם. אבל דברים שיש בו מחלוקת בין הפוסקים ובמקום א' נהגו כדברי האוסר, אם כן לא קבלו עליהם איסור חדש שיהיה נראה לנדר, אלא שקבלו עליהם שדבר זה אסור באיסור תורה או מדרבנן, לא מהני בזה שום התרה,[7] שאין בדורותינו מי שיכול להכריע נגד אותו חכם שאוסר, כי אם אפשר לחד בדרא (פ"ח שם סי' ב').[8] ולפי זה אותן אנשים שנוהגים שלא לשתות ולאכול חדש, היינו על פי דעת כל הפוסקים הראשונים, ומחמת חולשתם או שאינם בריאים רוצים להתיר נדרם, נראה לי דאם קיבל עליו מחמת שחשש שידע שכל הראשונים אוסרים, ואם כן כבר קיבל עליו באיסור תורה ולא מחמת נדר, ודינו ככל איסורי תורה שאסור, רק לחולי שיש בו סכנה לא מהני התרה. אבל אם לאו בר הכי הוא רק שסבר שהוא חסידות, אם כן דינו כמקבל משום פרישות בסי' ח'. ונראה לי דדוקא בזה. אבל במי שנהג תמיד להמתין בין אכילת בשר לחלב ו' שעות, ועכשיו מפני חולשתו רצה לנהוג כהמקילין להמתין רק איזה שעות, כיון דלכל הדיעות, אין האיסור רק מחמת סייג וגדר, ואם כן מהני לזה התרה להמקילין בסי' ט':

סעיף יא

וכל זה, בדברים שקבלו והנהיגו מעצמם. אבל אם היתה הסכמה וגדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה, אינן יכולים להתיר (יו"ד סי' רכ"ח סעיף י"ח). ולא עוד אלא שיכולים הצבור לעשות תקנה עליהם ועל זרעם. ואפילו דברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנהגו כן מעצמם לעשות סייג וגדר לתורה, אף הבנים חייבים לנהוג באותו גדר, כדאית' להדיא בפסחים [נב, ב] דבני בישן לא הוי אזלי מצור לצידון בערב שבת, ובאו בניהם לפני ר"י ואמרו, אבותינו היה אפשר להם ואנן לא אפשר, ואמר להם כבר קבלו אבותיכם ומוזהרים אתם מדברי קבלה, שנא' [משלי א, ח] אל תטוש תורת אמך (ריב"ש ורמב"ן). ודוקא כשכל בני עיר הנהיגו כך. אבל יחיד שנהג איזה דבר לסייג או לחסידות, אין הבן חייב לנהוג אותה חומרא, אלא אם כן עשאה פעם אחת בחיי אביו או אחר מיתתו, ולא התנה בפירוש שאינו מקבל עליו חומרא זו דאז הרי קבלה בעצמו (פ"ח סי' ז')[9]:

סעיף יב

דבר שקבלו אבותיהם למגדר דאמרינן שהבנים חייבין לנהוג כן, אם כל בני העיר רוצים להתיר נדרם בחרטה, כ' הפ"ח דלדעת הסוברים דאפילו דבר שנעשה לסייג יש להם התרה שמתחרטים כולם, ואם כן כל שכן שיכולין בניהם כולם להתיר. ויש אומרים דדוקא האבות היו יכולים להתיר, כיון שהם המציאו אותו איסור. אבל לבניהם לא מועיל התרה. ונראה לי דזה דוקא כשלא תקנו האבות על הבנים, אבל כשקבלו על זרעם גם כן, לכולי עלמא לא מועיל להם התרה:[10]

לדעת הרב עובדיה יוסף האשכנזים יכולים לאכול קטניות, ילקוט יוסף מועדים סימן תנג, אות כה:

יוצאי העדות שנהגו בחו"ל שלא לאכול קטניות בפסח ורוצים לבטל מנהגם ולהיות תורה אחת ומשפט אחד עם כל הספרדים ויוצאי עדות המזרח ולאכול קטניות וכן לבטל שאר מנהגי חומרא שנהגו רשאים לעשות כן [וטוב שיעשו כן על ידי התרת נדרים] וחפץ ה' בידם יצלח להיות כאיש אחד בלב אחד תחת דגלו של מרן הבית יוסף ושאר גדולי הדורות תקיפי מארי דארעא ישראל ההולכים לאורו וכמו שכתב מרן הבית יוסף בהקדמתו שזהו כל תכלית התורה להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד.

אלא שזה משום שלדעתו כל האשכנזים צריכים בכל דבר לעשות כמו הנוהגים כמחבר.

וע' פסקי תשובות תס"ח אות יד (מהד' תשע"ט):

ובענין מנהגים שונים אשר השתרשו במשך הדורות בקרב קהילות קודש בישראל ומשפחות ויחידים בענין חומרות שונות בפסח בעניני אכילה אשר עתה אין בהם שום טעם מוצדק זולת הענין דאל תיטוש תורת אמך' אזי מי שרוצה להקל ולהתיר לעצמו ולמשפחתו שפיר רשאי בכך ואף אין צריך מצד הדין התרת נדרים אם כי יש מן ההידור שלא לשנות ממנהגי אבות בעניני הפסח אפילו אין בו שום טעם וכפי המבואר לעיל סימן תס"ז אות י'

ומה שכתב שעכשיו אין בהם טעם מוצדק, כוונתו כפי שבאר בהערה שם, שהם רק משום "ענין" ולא משום "אל תטוש", שהרי האבות נמנאו משום מעשה שהיה שהיה בהם חשש חמץ והיום אין בהם שום חשש כלל.

לאור דברים אלו ראה מה שכתב בספר כל נדרי פרק עו סעיף ג' לגבי איסור קטניות בפסח, האם מועיל התרה או לא, שתלוי אם זה כמו מנהג מקום או לא:

לדעת כמה אחרונים מטעם זה אין התרה למנהג האשכנזים שלא לאכול קטניות בפסח אלא אם יתחרטו כל מדינות אשכנז יי יעיין בהערה טו אך יש שכתבו שכיון שקבלת המנהג שלא לאכול קטניות חלה מטעם נדר לכן במקום אונם יש להתיר שלא חמור מנהג זה מנדר ממש שמותר במקום אונם

יתכן שמטעם זה אין התרה למנהג להמתין שש שעות בין אכילת בשר לחלב שנתפשט מנהג זה בקהל ישראל אף שלא קיבלו עליהם ישראל מנהג זה.

נספח:

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן פג:

באחד שנהג כהרמב"ם שאין מועיל צוה"פ ליותר מעשר אם יש לו התרה.

ואחד שנהג כהרמב"ם שצורת הפתח לא יועיל לפרצה יותר מעשר אם מועיל התרה, הנה הטעם שאין מועיל התרה הוא משום דכיון שנהג בשיטה זו ואין בדורותינו מי שיכול להכריע שלא כשיטה זו נעשה אצלו כמו שנפסק הלכה כשיטה ההיא עיין בח"א. ולכן לא שייך זה אלא במנהג מקום שאפשר שהנהיגו להורות בזה כשיטה ההיא ומי יכריע שלא כמותם, אבל כשאחד רוצה לחוש להחמיר הרי לא עלתה כלל במחשבתו שהוא מורה בזה כשיטה ההיא דלאו בר הכי הוא, וגם הרי אומר שלא משום שמורה כשיטה ההיא נהג כן אלא משום שרצה להחמיר אף שהוא שלא כדין, לכן מסתבר שהוא רק כדין נהג ג"פ שיכול להתיר.

והכלל דהלכה כדברי המיקל בעירוב ליכא בזה דהא הוא מחלוקת במחיצות אבל עכ"פ כל העולם נוהגין דלא כהרמב"ם מצד שהב"י מכריע דלא כדבריו. ומ"מ אם אין לו צורך גדול מדוע לא יתנהג כמנהגו אף שטוב להתיר כדי שלא יהיה עליו חיוב נדר. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

שו"ת הרב בעל התניא בסוף השו"ע שלו, סי' ו' על מצה שרויה בשם האר"י שיש להחמיר את כל החומרות בפסח.

עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאד מאד בלישה ואין לשין יפה ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה כנראה בחוש למדקדקים באמת… ומ"מ אין למחות בהמון עם המקילים שיש להם על מה שיסמוכו והעיקר ע"ד רש"י והרמב"ם. אבל לפי מ"ש האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח פשיטא להחמיר כהרשד"ם שבפרי חדש ומ"מ ביו"ט האחרון המיקל משום שמחת יו"ט לא הפסיד ובמי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח והיה זה שלום מאדון השלום בנפש או"נ שניאור זלמן במוה' ברוך זלה"ה

ספר דרך ה' – חלק ד פרק ח – במצות הזמנים

כי הנה הלחם שהוכן למזון האדם הוא משתוה באמת אל המצב הנרצה באדם, וענין החימוץ שהוא דבר טבעי בלחם לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם, הנה גם הוא נמשך לפי החק הראוי באדם, שגם הוא צריך שיהיה בו היצה"ר והנטיה החומרית. אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להמנע מן החמץ וליזון ממצה, להיות ממעטים בעצמם כח היצה"ר והנטיה החומרית, והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות. ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר, כי אין זה הנרצה בעוה"ז, אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה הענין, שעל ידי זה יעמדו במדריגה הראויה להם. והנה זה עיקר ענינו של חג המצות. ושאר מצוות הלילה הראשונה, כלם ענינים פרטים מקבילים לפרטי הגאולה ההיא:

[1] ואם רוצה לנהוג לעצמו חומרא, כתב ילקוט יוסף סי' תנג לג. "כתב מרן החיד"א שאף על פי שהרוצה להחמיר על עצמו בעניני פסח רשאי ואין בזה משום יוהרא שהכל יודעים שבפסח רבים מחמירים לעצמם בגדרות וסייגים רבים מכל מקום את צנועים חכמה להחמיר אך ורק בביתו ובחומותיו ויזהר להשתמט כל מה שאפשר שלא לגלות מסתוריו לאחרים ואם הגיע להוראה גם הוא יורה על פי הדין דוקא עד כאן דבריו. והרוצה להחמיר בפסח צריך ליזהר בכמה דברים: א. שיעשה כן בתור חומרא ולא מעיקר הדין. ב. שלא יורה כן לאחרים. ג. שלא יצא מחומרא זו פגיעה וזלזול בכבודו של מרן הבית יוסף ובפרט בארץ ישראל אתריה דמרן. ד. שלא יבטל מצות שמחת החג. ה. שלא יחמיר להדיא בפני רבותיו או תלמידי חכמים הגדולים ממנו שאינם מחמירים בזה. ו. שלא יפגע במצות כיבוד אב ואם או חמיו וחמותו שחייב בכבודם אם הם מצטערים מחמת חומרות אלו."

[2] הביאו הרב יצחק יוסף, בילקוט יוסף פסח כרך ב' במבוא ע' כז (מהד' תש"פ).

[3] אמנם צריך עיון מרמב"ם חמץ ומצה פרק ה' הלכה ט' שאחר שכתב את דין ושמרתם את המצות, כתב: "לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ" ועדיין לא כתב בהלכה זאת את מצות אכילת מצה. ואם כן פשטות הרמב"ם שיש יסוד לכך.

[4] מקור: רא"ש פסחים הנ"ל.

[5] משמע בחיי אדם שהמחלוקת בראשונים ובשו"ע היא רק בנדר לסייג ולא בפרישות וחסידות. וכן כתב הפרי חדש:

"ומ"מ נ"ל דאף לדעת הרמב"ן ודעימי' דס"ל דלא סגי בחרטה היינו דוקא במידי דהוי מחמת סייג וכן מדוקדק בלשון הרשב"א שכתב דאילו מי שנוהג איסור בדברים המותרים כדי לעשות גדר בפני איסור כו' דומיא דבני בישן אבל מי שנוהג שלא לאכול בשר ויין או להתענו' בזמן ידוע או שקיבל עליו שאר מיני סיגופין וכיוצא בזה לא שייך לומר שקיבלו על עצמו באיסורים שאסרתן תורה ודבר ברור הוא דלכ"ע בהתרה סגי דהוי כעין נדר וגרע מנדר"

[6] ולכאורה יש להביא ראיה מהמחבר בסימן רכח סעיף כח שכתב:

אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה, אינם יכולים להתירו. וכן בנדר של שחוק (שם וב"י בשם תשובת רשב"א).

[7] שו"ת רשד"ם יו"ד סימן מ':

ואומר אני שלע"ד אפי' לדברי האומרי' שמי שנהג איסור בדבר המותר והי' יודע שהוא מותר שישאל ויתירו לו כעין נדר הניתר על ידי פתח וחרטה היינו בדבר שמן הדין היה מותר לכולי עלמא כפי ההלכה הפסו' בתלמוד או בפוסקים ז"ל אבל בדבר שנחלקו בו חכמי ישראל הללו אוסרים והללו מתירי' ונהגו במקום אחד כדברי האוס' וקבלו כך עליהם שוב אין לדבר הזה היתר בעולם בשום צד.

ודי לנו המחלוקת שבין הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל שהרשב"א ז"ל ס"ל שבדברי' המותרי' וכו' אין להם התרה וחמירי יותר מנדר דאלו נדר יש לו התרה ואלו הדברי' הוה ליה כאיסו' שאסרה תורה דלא שייך ביה התר' ואף על גב שהוא ז"ל לכ"כ בודאי הרי הי"א שהביא הטור כנ"ל כ"כ בפשיטו' ואף על גב שהרא"ש ז"ל ואחרי' חולקי' ע"ז וסברי דיש התר' יש לנו לומר דע"כ לא פליגי אלא בדברים המותרי' לגמרי ונהגו בהם איסור דהוי כאיסור חדש וע"כ הוי כמו נדר ויש לו התרה כשאר נדרי' שהם לאסור את המותר אבל בדבר שיש בו מחלו' בין החכמים ובמקום א' נהגו כדברי האוסרי' לא קבלו עליהם איסור חדש לשיהא נר' כמו נדר שהרי איסור זה אסור ועומד היה לדעת אותו חכם אעפ"י שאינו נראה כן מדברי הר"ן פ' מקום שנהגו על דין המנהגות ע"ש

[8] וכן נראה שיש נפ"מ אם משהו קבל על עצמו ללכת עם תכלת בציצית. אם כוונתו היתה שודאי  הלכה כפוסקים שידוע היום התכלת, הרי שלא תועיל התרה לדבר זה אבל אם נהג מחמת ספק  מסתבר שתועיל התרה, ואם מראש קבל על עצמו רק מספק ולא הולך כל הזמן בתכלת אין זו  קבלה.

וע' ספר כל נדרי עמ' תשט-תשי"א ושם מאגרות משה או"ח ח"ב סימן פג שמי שנהג להחמיר כשיטת הרמב"ם בעירובי חצרות שאין צורת הפתח מועילה לפרצה יותר מעשר, מועילה התרה. משום שאין בדורתנו מי שיכול להכריע, וע"ש עוד.

וז"ל אגרות משה:

באחד שנהג כהרמב"ם שאין מועיל צוה"פ ליותר מעשר אם יש לו התרה.

ואחד שנהג כהרמב"ם שצורת הפתח לא יועיל לפרצה יותר מעשר אם מועיל התרה, הנה הטעם שאין מועיל התרה הוא משום דכיון שנהג בשיטה זו ואין בדורותינו מי שיכול להכריע שלא כשיטה זו נעשה אצלו כמו שנפסק הלכה כשיטה ההיא עיין בח"א. ולכן לא שייך זה אלא במנהג מקום שאפשר שהנהיגו להורות בזה כשיטה ההיא ומי יכריע שלא כמותם, אבל כשאחד רוצה לחוש להחמיר הרי לא עלתה כלל במחשבתו שהוא מורה בזה כשיטה ההיא דלאו בר הכי הוא, וגם הרי אומר שלא משום שמורה כשיטה ההיא נהג כן אלא משום שרצה להחמיר אף שהוא שלא כדין, לכן מסתבר שהוא רק כדין נהג ג"פ שיכול להתיר.

והכלל דהלכה כדברי המיקל בעירוב ליכא בזה דהא הוא מחלוקת במחיצות אבל עכ"פ כל העולם נוהגין דלא כהרמב"ם מצד שהב"י מכריע דלא כדבריו. ומ"מ אם אין לו צורך גדול מדוע לא יתנהג כמנהגו אף שטוב להתיר כדי שלא יהיה עליו חיוב נדר. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

[9] וז"ל פרי חדש:

מי שנהג אביו איזה דבר משום סייג או חסידות עד"מ שקבל עליו להתענות ב' וה' כל ימיו או שלא לאכול בשר ביום שאוכל גבינה וכיוצא דבר ברור הוא שאין הבן אחריו חייב לנהוג אותו חומרא אא"כ עשאה פעם א' בחיי אביו או אחר מיתתו דהשתא הרי קבלה על עצמו הא לאו הכי פשיטא דלא שייך בזה שמע בני מוסר אביך וראיה לזה הביאו ס' משא מלך ז"ל דאמרי' ר"פ כ"ה אמר מר עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינא עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא באחריתי אכילנא ע"כ.

[10] ע' פרי חדש:

מקום שנהגו איסור בדבר אחד משום סייג ופרישות ונמשך הדבר לבנים כפי הדין ורוצים ליקח התרה אי מצי' להתיר או לאו הויא פלוגתא שהרב מהרשד"ם ז"ל בחלק י"ד סימן מ' כתב מה שאמרו שיש לו היתר ע"י שאלה לחכם היינו בדבר שאסרו בני המקום עליהם מעצמם דבר חדש שלא נהגו בו אבותיהם אבל דבר שנהגו בו אבותיהם לא אפשר להתיר וראיה ממעש' דבני בישן.