חמץ שלו ואינו ברשותו

שמות פרק יב יט:

שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם

 

שמות פרק יג ז

מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ

 

שמות פרק יב טו:

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:

 

דברים פרק טז ד:

וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר:

 

בשני פסוקים מודגש שאיסור בל יראה הוא “בביתכם” ובשנים מדגש “גבולך”. הגמרא בפסחים ה’ ע”ב דורשת מפסוקים אלו ששלך אי אתה רואה אבל אותה רואה של אחרים. אבל אסור לקבל פקדונות מן הנכרי ולקבל על זה אחריות. וכן לומדת הבריתא מגזירה שווה שאור שאור – שאור שאמור בבתים ושאור שאמור בגבולין – לתת את של זה בזה ושל זה בזה.

 

ואם כן יש לשאול האם יש דין מיוחד בחמץ שבו האיסור הוא מיוחד בכך שהוא בביתו. מה הדין בחמץ שלו אבל נמצא ברשות הגוי?[1]

 

מצאנו בטור סימן תמ שהביא מחלוקת כשנפקד גוי או ישראל קבל עליו אחריות, האם המפקיד עובר:

ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל העכו”ם וקיבל עליו הנפקד אחריות יש מן הגאונים שכתבו כיון שקיבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו והרב רבי’ יונה כ’ שהמפקיד עובר עליו אם אינו מבערו ולזה הסכים א”א הרא”ש ז”ל:

 

(וע’ רא”ש פרק א’ סימן ד’, וכתב הרא”ש:

וה”ר יונה ז”ל היה אומר דלעולם ברשות המפקיד הוא וחייב לבערו מן התורה. כדאמרינן בפ’ מרובה (דף עו א) וגונב מבית האיש. ולא מבית הקדש. כך מצאתי בשם ה”ר יונה ז”ל ולא הבנתי ראייתו.

ובביאור ראית רבנו יונה ע’ חכם צבי סימן קל”ט שראיתו מב”ק עו ע”א מרבנן שחולקים על ר”ש. ובקובץ שעורים פסחים סימן כ’ כתב:

ובכונת ר”י אפשר לפרש, דחזינן דפטור מדו”ה, מקרא דבית הקדש, אף שהחפץ מונח בבית בעלים, מ”מ כיון ששייך להקדש מיקרי בית הקדש, אלמא דלאו דוקא ביתו, אלא תלוי מי הוא הבעלים. ה”נ בחמץ, אע”ג דכתיב ביתו, אין נ”מ באיזה בית הוא מונח אלא למי הוא שייך:

וצ”ע מדוע הרא”ש לא הבין את ראית רבנו יונה.)

בנלמד מהפסוק שאור לא ימצא בבתיכם נחלקו רש”י ורמב”ן שם: לרש”י מבתיכם לומדים שחמץ של גוי אצלו ולא קיבל עליו אחריות אינו עובר כיון שאינו ברשותו כביתו. ולרמב”ן פסוק זה בא להוציא חמץ שלו כשנמצא אצל גוי.

 

מכל מקום המדובר כאן הוא בחמץ שאחר קבל אחריות, ובזה סוברים הגאונים שאין המפקיד עובר. אבל בבית יוסף הביא שכך גם שיטת הרמב”ן שהביא הר”ן בפסחים (ב’ ע”ב ד”ה ומיהו) וע’ שאגת אריה שטען שדברי הר”ן לא מיירי כשהנפקד קיבל עליו אחריות. ויותר מפורשים הדברים ברמב”ן על התורה, ושם מתייחס לשאלתנו על משמעות הפסוק “בבתיכם” האמור לגבי לא יראה:

רמב”ן שמות יב:

לא ימצא בבתיכם – מנין לגבולין, ת”ל בכל גבולך (להלן יג ז). מה ת”ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות. זה לרש”י. ואינו מכוון אצלי, שאין במשמע “ברשותך” להוציא חמץ של נכרי, שהרי ברשותו הוא, ובתים וגבולין שוין הן בו, שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים. ועוד, שחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות אינו בא בהיקש הזה, שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין, אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה דכתיב לא ימצא, והתירו יוצא לנו מדכתיב (להלן יג ז) לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואין לי אלא בגבולין בבתים מנין, תלמוד לומר שאור שאור לגזירה שוה, כמו שמפורש בתחילת מסכת פסחים (ה א):

אבל המדרש הזה שדרשו מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי. וכן שנויה במכילתא (כאן) בבתיכם למה נאמר, לפי שנאמר בכל גבולך, שומע אני כמשמעו, ת”ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע”פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפל עליו מפולת אע”פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו וכו’. ופירושה, שהיה במשמע ולא יראה לך בכל גבולך שלא נניח חמצנו בכל גבולינו אפילו בבית של נכרי, ולכך בא בבתיכם להוציא ביתו של נכרי:

ולמדנו מן הברייתא הזו שלא הוזהרנו מן התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותנו, בין בבתינו בין בגבולינו, אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו אין אנו עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא. וכן הדבר, שאם לא תאמר כן, על חמץ שלו עובר בכל מקום ואפילו הפקידו ביד גוי במדינת הים, ועל של נכרי אינו עובר עליו אפילו בביתו של ישראל, ואם כן למה נאמר “בבתיכם” ולמה נאמר “בגבולך”, אין בין בתינו וגבולנו לבתי הגוים וגבוליהם הפרש, אלא שלא הוזהרנו כלל מן התורה אלא מרשותנו. אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו מכל מקום:

ולפי זה אמרו בגמרא (פסחים ו א) ייחד לו בית אינו עובר עליו, לומר שחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אע”פ שנדון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל, אבל ברשות גוי מותר, ואפילו מדבריהם לא גזרו עליו כלל. והרב לא סבר כן בפירוש גמרא דפסחים. וזה שסיימו בברייתא שכתבנו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, מהיקש בתים וגבולין קאמר, דמה בגבולין מותר דכתיב לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אף בבתים נמי מותר. ומוציא נמי חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאין בידו לפקח הגל, והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר, דלא קרינא ביה שלך:

 

אם כן לדעת הרמב”ן אינו עובר על חמץ שנמצא אצל גוי, ואילו לדעת רש”י אין פטור כזה. לדעת הרמב”ן איסור בל יראה תלוי גם בבעלות וגם ברשות, ולרש”י תלוי רק בבעלות.

 

ובזה תלויה מחלוקת ראשונים נוספת לגבי ייחד לו בית. האם אינו עובד בייחד לו בית גם אם הישראל קיבל עליו אחריות או לא. שהרי קבלת אחריות נחשבת כבעלות. האם חמץ של ישראל ברשות גוי עובר עליו או אינו עובר עליו. וז”ל הטור:

עכו”ם שנכנס בבית ישראל בפסח וחמץ בידו אינו זקוק להוציאו הפקידו אצלו וקיבל עליו אחריות חייב לבערו ואם ייחד לו מקום שאמר לו הנה הבית לפניך הניחו במקום שתרצה אין זקוק לבערו ופירש”י בשלא קיבל עליו אחריות ור”ת פירש אפי’ קיבל עליו אחריות דכיון דייחד לו מקום אינו מצוי בביתו ולזה הסכים א”א ז”ל:

 

ומכל מקום מפורש לפי שיטת הרמב”ן, שאדם יכול במקום לבער חמץ, לזרוק אותו מחוץ לבית ואינו עובר עליו. וברא”ש בסימן ד’ משמע שסובר כשיטת הגאונים, אמנם בקיבל עליו אחריות, ולכן מחייב את המפקיד רק משום שהמקום מושאל לו.

 

ואכן להלכה כתב בשו”ע הרב בעל התניא בסימן ש”מ:

אבל מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו שלא מדעתו שלא השאיל לו חבירו מקום בחצירו להניח שם חמצו אינו עובר עליו מן התורה כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ.

והביאו בביאור הלכה על סעיף ד’ אלא שכתב שהט”ז חולק וע’ קונטרס אחרון לשו”ע הרב, וסיים בביאור הלכה בצריך עיון.

 

מכל מקום דעת הרמב”ן מעוררת קשיים שעמד עליהם בתשובת שאגת אריה סימן פג, ולכן חידש חידוש גדול על פי זה:

 

שם בתשובה עמד על מה שהערנו לעיל, שדעת הרמב”ן אינה דומה לדעת הגאונים שהם מדברים בחמץ שהנפקד קיבל עליו אחריות, ואילו הרמב”ן מדבר גם בחמץ שלא קיבל הנפקד עליו אחריות (ואולי מחלוקתם היא האם אחריות נחשבת כבעלות גמורה. לגאונים חייב על חמץ שאינו ברשותו אבל אם הנפקד קיבל אחריות, הרי זה מסיר את חיוב המפקיד משום שנחשב שאינו של מפקיד. אבל לרמב”ן קבלת אחריות רק מחייבת את המקבל ולא פוטרת את המפקיד).

 

ושאל על הרמב”ן, שהרי לפי זה יוצא שיש דרך לבער חמץ ביום טוב, ואם כן יש קושי בלימוד של רבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה. בגמרא פסחים דף כז ע”ב מבואר טעמו של רבי יהודה:

רבי יהודה אומר אין ביעור וכו’ תניא אמר רבי יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא לא כל שכן שטעון שריפה אמרו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה (שמות יב) תשביתו שאר מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו.

והקשה השאגת אריה, מדוע סופו להקל שאינו מקיים מצות ביעור והרי הרי אם לא מצא עצים יכול להוציאו מרשותו, או אם אי אפשר להוציאו, יכול להפקיר רשותו ואפילו הפקר בינו לבין עצמו מהני לדעת רוב פוסקים. וכתב שאגת אריה:

ואם נאמר דהרמב”ן כדברי ר”י ז”ל ס”ל (בתוס’ כט, ב) דלאו דבל יראה ובל ימצא הו”ל ניתק לעשה, ובמשהה על מנת לבערו לית לן בה, ושפיר דמי אפילו לכתחלה אם מבערו לבסוף, קודם שיעבור עליו כל ימות הפסח, מיהו הני מילי במבערו לבסוף, דאז מקיים העשה דתשביתו שניתק אליה, אבל אם לא מבערו לבסוף, אלא שעושה לו איזה תקנה אחרת שאינו עובר ע”י תקנה זו בבל יראה, כגון בחמץ שקבל עליו אחריות וייחד לו בית, או עשה לפניו מחיצת עשרה בתוך ימי הפסח נהי דמהני ליה מלעבור על בל יראה מכאן ולהבא ע”י תקנות הללו, אפ”ה אין זה מוציאו מאיסור בל יראה דלמפרע משנכנס פסח עד עתה, דאינו מצילו מלעבור עליו למפרע אלא העשה דהשבתה שניתקו אליה, והרי אין העשה דהשבתה אלא בשריפה לר’ יהודא ובכל דבר שאתה משביתו לרבנן. ומ”מ מבערו מן העולם לגמרי. אבל כל היכא דהחמץ בעין אלא שעושה לו תקנה ע”י דבר אחר שמהני שלא לעבור על בל יראה ובל ימצא נהי דמהני להבא, אבל על שעבר לא תקן עי”ז וכמ”ש למעלה (סי’ עח). ולפ”ז חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות, אם לא עשה לו תקנות הללו דייחד לו בית או מחיצה עשרה קודם הפסח, א”א לו לעשות לתקנות הללו בתוך הפסח, דא”כ עובר על בל יראה לשעבר, אלא מחויב להשביתו ולבערו מן העולם דוקא, כדי לתקן את הל”ת לשעבר ע”י העשה שניתקו אליה שהוא ע”י השבתה והעברה מן העולם דוקא, וכי מהני ייחד לו בית או מחיצה עשרה, בשעשאן קודם הפסח דוקא, אבל בתוך הפסח לא, משום דלא מהני למפרע. וה”ה נמי להאי תקנה דמוציאו מרשותו, לשעבר לא מהני, ואם לא עשאו קודם שנכנס פסח, מחויב להשביתו ולבערו דוקא משום לשעבר, דאין לו תקנה אלא ע”י עשה דהשבתה דוקא:

וזה חידוש: שאמנם על ידי שמוציא אינו עובר בבל יראה ובל ימצא אבל מכל מקום לא קיים עשה של תשביתו.

 

ולסיכום, ברור לדעת רמב”ן על התורה שחיוב חמץ הוא רק על חמץ שהוא גם שלו וגם ברשותו, אבל לראשונים אחרים די בחמץ שהוא שלו כדי שיתחייב עליו. לדעת הבית יוסף דעת הרמב”ן כגאונים, אבל בשאגת אריה כתב שהגאונים והרמב”ן הם שונים, שהרי הרמב”ן לא דבר משום אחריות והגאונים פוטרים את המפקיד משום האחריות.

 

 

מקורות נוספים: טז סוף סימן ש”מ. פרי יצחק ח”ב סימן טז (הובא בהערה לעיל).

 

מתוך השעור:

שאלה זו של חמץ שהוא שלו ולא ברשותו, ניתן לפרשה כמחלוקת בהלכות חמץ גרידא. אבל ניתן לפרשה כמחלוקת בדיני ממונות בכלל. האם “רשות” היא חלק מן הבעלות. והרי גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. אמנם בגניבה יש לגנב קניני גזילה ודינו כשומר שקבל אחריות. אבל נדון הרמב”ן ופסק בעל התניא הוא דומה לאבידה שהיא שלי ולא ברשותי. האם אפשר להקדיש אבידה? (ע’ נתיבות לז ס”ק יג) וע’  נתיבות המשפט ביאורים סימן רנט ס”ק א:

ולפענ”ד נראה דכמו דגזילה מיקרי אינו ברשותו כמו כן אבידה, אמנם דוקא כשהיא מונחת במקום שאינו משתמר דהוי כהפקר לכל עובר ושב מיקרי האבידה שכבר יצאה מרשותו ומהני בה יאוש, אבל כשהיא במקום המשתמר מיקרי ברשותו ולא מהני בה היאוש, דלא ריבתה רחמנא יאוש רק גבי אבידה וזו לאו שמה אבידה,

וצ”ב אם אור שמח חולק על זה.

[1] ע’ פרי יצחק חלק ב’ סימן טז שהביא את מחלוקת הנוע ביהודה במה”ת סימן ס”ג עם החת”ס או”ח סימן קי”ד אם לא מכר חמץ ומשכו העכו”ם לרשותו, האם עובר עליו או אינו עובר עליו.