ב"ה
מה דין חמץ שנמצא בחנויות לאחר הפסח, האם אפשר לקנותו ולאכול?
דין חמץ שעבר עליו הפסח, ע' פסחים כח ע"א:
משנה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך שאר.
גמרא מני מתניתין לא רבי יהודה ולא רבי שמעון ולא רבי יוסי הגלילי מאי היא דתניא חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום… [כ"ט ע"א] רבא אמר לעולם רבי שמעון היא ורבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא.
ובשו"ע סימן תמ"ח סעיף ג' נפסק:
חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט; אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני.
אלא שלגבי מכירת חמץ, יש בזה חשש הערמה, ועוד חששות, ויש שהתירו את המכירה רק בשעת הדחק, ולכן אנו נוהגים שלא למכור חמץ גמור. ואם כן, אם זו שעת הדחק, האם מותר לי לסמוך על מכירה של בעל החנות, הישיבה וכו'?
השתלשלות המכירה (הרב שמואל אריאל):
בדברי חז"ל, כשמדובר על מכירת החמץ לגוי, המדובר הוא בדרך כלל על מכירה כפשוטה, שהחמץ יישאר אצל הגוי. בדרך כלל גם לא היה צורך במכירה מן הסוג המקובל כיום, כיוון שלא היו מצויים מוצרי חמץ המשתמרים לזמן רב. רק במקום אחד (תוספתא פסחים ב' יב) מתוארת מכירה שבה החמץ עתיד לחזור אל היהודי – המדובר הוא ביהודי שנוסע בספינה, ואם יבער את חמצו לא יישאר לו מה לאכול לאחר הפסח. זהו מצב של דחק גדול מאד, קרוב לפיקוח נפש. וגם שם, נראה שהיהודי העביר ממש את החמץ לידי הגוי, אלא שהוא סמך על כך שהגוי יחזור וימכור לו את החמץ לאחר הפסח.
הצורך במכירה המקובלת נוצר כאשר יהודים החלו לסחור ביין שרף המופק מדגן. אז החלו הפוסקים לדון בכך, ופסקו שניתן למכור את החמץ לגוי במחיר מועט, והוא יחזור וימכרנו ליהודי לאחר הפסח (תרוה"ד ח"א סימן קכ, שו"ע תמ"ח,ג). בתחילה נהגו למכור באופן פרטי, שכל סוחר יהודי מכר את היי"ש שלו לגוי שכן. אך באופן זה אירעו לא פעם תקלות, מחמת שאנשים לא ביצעו את הקניין כראוי, ולפיכך החלו לנהל את המכירה באופן מרוכז באמצעות הרב. אז החלה המכירה להתפשט גם לאנשים פרטיים, ולא רק לסוחרים.
איננו מוכרים את החמץ לרב, אלא ממנים אותו כשליח למכור את החמץ. לשם כך חותמים על שטר הרשאה, שמייפה את כוחו של הרב למכור את החמץ. בשעת החתימה עושים גם מעשה קניין, בקניין סודר. אולם מכיוון שאין זו המכירה עצמה אלא רק מינוי שליחות, אין הכרח במעשה הקניין, ולכן ניתן לבצע מכירת חמץ גם בטלפון או דרך האינטרנט.
הרב מוכר את החמץ לגוי, והמכירה נכנסת לתוקף בזמן שהחמץ נאסר באכילה. שלא כפי שחושבים רבים, אין זו מכירה על תנאי שמתבטלת לאחר הפסח, שהרי אם כך מתברר למפרע שהחמץ היה בפסח בבעלותנו, ונמצא שעברנו על "בל ייראה", וגם החמץ נאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח. אלא שמוכרים את החמץ לגוי, ולאחר הפסח קונים אותו בחזרה. הגוי מתחייב לשלם את מלוא שוויו של החמץ, אולם בזמן המכירה הוא משלם רק מקדמה, ושאר התשלום נשאר כחוב.
הבעיות במכירה
הבעיה המרכזית במכירה היא ההערמה שבה. גם בדורות הקודמים, כוונת המוכר והקונה היתה לחזור ולקנות את החמץ לאחר הפסח, אך עדיין הפוסקים (עיינו למשל במשנ"ב תמ"ח,יב, ובה"ל שם) התנו תנאים שונים כדי שהדבר יהיה ממשי ככל האפשר – כגון שתהיה לגוי אפשרות לגשת אל החמץ ולקחתו במשך הפסח, וכן שהגוי יידע באילו סוגי מצרכים מדובר ומה שוויים. מבחינה זו, העברת המכירה מן האדם הפרטי לידי הרב, גרמה אמנם ליתר דקדוק בדיני הקניינים, אבל הרחיקה מאד את המכירה מן הממשות. בעבר, הגוי ראה את מחסן היי"ש של שכנו וידע מה הוא מכיל, ואילו היום המדובר הוא במיני מאכל רבים המפוזרים בבתים רבים ומרוחקים, כך שהגוי אינו רואה אותם, ואף אינו יודע כלל באילו מאכלים מדובר, מה כמותם ומה שוויים, ואין לו אפשרות ממשית להגיע אליהם.
נקודה נוספת שהזכירו הפוסקים (עיינו בשו"ע ובמשנ"ב שם) היא, שצריך להוציא את החמץ מבית היהודי ולהעבירו לרשות הגוי, או לפחות למכור לו את החדר שבו החמץ. גם כיום מבצעים מכירה של המקומות שבהם החמץ, אבל כבר אין מדובר בחדר נפרד, אלא במדפים מפוזרים בתוך הבית, והחמץ נשאר בסופו של דבר בבית היהודי.
בדיעבד בחמץ שאחר מכר, שהרי יש חשש הערמה ולמה לסמוך על זה: ובחשש הערמה יש שכתבו שרק בדרבנן אנו מתירים הערמה, ע' א"ת.
כתב בשו"ת דברי מלכיאל חלק ג' סימן צ':
בטריפות במקום שאנו מקילים בשביל הפסד מרובה צ"ע. דהניחא להתיר לבעל הבהמה לאכלה. אבל איך מתירים למכרה לאחרים. הא להקונה אינו הפ"מ. ועכ"פ צריך להודיע להקונה שהותר רק משום הפ"מ כי אולי לא יתרצה בזה והוי כמום במקח…
ובמקום שמקילים בטריפות בהפ"מ. נראה שמותרים לאחרים ג"כ דכיון דאשתרי אשתרי. והיכן מצינו שיהא מותר לזה ואסור לזה. וכגון זה מביא לידי חוכא ואטלולא. וכן מצינו בביצה כ"ה שהתירו לשחוט מסוכנת ומבואר בפסחים מ"ו ע"ב דלרבה דאית ליה הואיל התירו משום פסידא אף שאין דעתו לאכול וכ"כ המפרשים שם. ופשוט שאף אחר יכול לשוחטה. וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח אות ו'. וכן בכמה מקומות שהקילו חז"ל משום פסידא פשוט שמותר גם לאחרים וע' שבת קי"ז ע"ב וקכ"ז ע"א ויש לפלפל בזה ואין העת מסכמת. וכן בחוה"מ בדבר האבד הותר אף לאחרים לעשות מלאכתו כמבואר בש"ס ופוסקים ואף לעשות בשכר מותר כדקיי"ל בסי' תקמ"ב. וגם דבטריפות אם לא נתיר לו למכור הבשר. ממילא אינו ניצול מהפסד וכידוע שא"א שיאכל בעצמו את כל השור. ואצלינו עיקר השחיטה הוא לסחורה. ולזה נראה פשוט שמותר לכל אדם. ולענין להודיע נראה שאם יודע שהקונה הזה מחמיר על עצמו שלא לאכול דבר אשר יקל בו החכם מפני הפ"מ אזי מחויב להודיעו. ואם מיקל לעצמו בזה. א"צ להודיעו.
ועי"ש מה שכתב בהמשך מחתם סופר.
אבל לגבי חמץ שעבר עליו הפסח זה הרבה יותר קל. הרי בטריפות בנדון הדברי מלכיאל, זה חשש אמיתי (ראה שיעור שמע מהרב אשר וייס) אבל בחמץ שעבר עליו הפסח הרי זה רק קנס וכל שעשה כדין ודאי שלא קנסו אותו.
וכן הדבר יותר קל משום שנעשה גם ביטול חמץ, וכל האיסור להשהות חמץ הוא רק מדרבנן.
ואכן דעת הבכור שור בפסחים כא ע"א שמכירת חמץ מועילה רק לאחר הביטול שזה רק דרבנן ולא אם זה דאורייתא.
אלא שאחד החששות שהרב אשר וייס מדבר עליהם, הוא האם יש סתירה בין ביטול החמץ ובין המכירה. הרי אני מוכר כדי שאקבל חזרה לאחר הפסח, ואם כן אין אני מבטל. ואם אני מבטל חמץ, אם כן מה אני מוכר? על כורחך שלא מבטל חמץ שמוכר. והרי גם בנוסח הביטול של הלילה מבטלים רק חמץ שלא יודעים היכן הוא, לכן המכירה ודאי חלה. והטעם שאנו מבטלים רק חמץ שלא ידוע, זה כדי שנוכל לקיים מצות שריפת חמץ ולא משום בעית מכירת החמץ.
אבל הביטול השני כולל הכל, וגם מה שאנו מוכרים, על הצד שאין המכירה מועילה. כך שהרב וייס לא רואה סתירה בין הביטול ובין המכירה.
לכן ממה נפשך המכירה היא רק לגבי דרבנן. וזהו הערמה בדרבנן ולא בדאוריתא.
אלא שנחלקו הראשונים אם ביטול מטעם הפקר או מטעם תשביתו. כל מה שאמרנו הוא אם ביטול חמץ הוא משום הפקר. אבל אם ביטול חמץ הוא השבתה כדעת רש"י והרמב"ם, ע' רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב' הלכה ב':
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
והסבר הביטול כפי שכתב הר"ן על הרי"ף בריש פסחים, קשה לומר שהופך כעפרא דארעא חמץ שמעוניין בו לאחר הפסח.
ועוד, הרי אם אנו סומכים על מי שיש לו תעודה שמכר חמץ, מנין לנו שהוא גם ביטל את החמץ בלב שלם[1]? לכן קשה לצרף את הביטול למכירת חמץ כדי להפוך את המכירה רק לדרבנן.
ומכל מקום דעת המקור חיים תמ"ח ס"ק יא שהמכירה מועילה אף לדאוריתא. וז"ל שם:
ובנידון מכירת הבהמות לעכו"ם קודם פסח וגם החמץ והבהמות אוכלין החמץ כל ימי הפסח ואחר פסח חוזר ולוקח אותם, הנה התבואות שור בחידושיו לפסחים כ"א כתב לאסור. ויסוד דבריו כיון דמכירה זו הערמה הוא ולא שרינן הערמה רק בדרבנן ולא בדאורייתא כמבואר בשבת קל"ט ב'. לכן חמץ דבביטול סגי מדאורייתא וליכא כי אם איסור דרבנן מותר להערים נגד איסור דרבנן, משא"כ במכירת הבהמות להאכילם חמץ הוא איסור דאורייתא ובפרט כי הוא הערמה מוכחת דכי ימות מן הבהמה או היא חולה הישראל משתדל בו…
והמקור חיים דחה את התבואות שור,
הרבה דינים בחושן משפט נתבררו בהלכות מכירת חמץ. מחלוקת ר"י ור"ל בענין קנין מגוי אם כר' יוחנן שקונה בישראל בכסף ומגוי במשיכה, או כריש לקיש ההיפך.
ואם קונה בכסף, ניחא, אבל במשיכה אין הגוי יכול למשוך הכל.
ולגבי קנין כסף, השאלה היא האם צריך שיהיה שווה פרוטה לכל אחד? והרי זה לא קיים היום. ע"כ שזה על ידי חצר. ע' משאת בנימין סימן נט.
אלא יקנה בקנין חצר, הרי קנין חצר מועילה משום שליחות ואין שליחות לגוי? ע' קצות החושן סימן קצ"ד ס"ק ג' שדן בזה. והקצות שם כתב שיקנה לו בקנין אגב.
למעשה אנו נותנים רק הרשאה לרב למכור ולכן לא צריך שהכסף יהיה לכל אחד ואחד.
סיכום הרב מלמד
יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דינו כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.
אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. וקל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו ואילו דעת הפוסקים, רובם ככולם, להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין.[8]
הקונה בחנות אחר הפסח צריך לבדוק אם יש למוכר תעודה שמכר את חמצו כדין, כדי שלא לקנות חמץ שעבר עליו הפסח. ואם המוכר אינו שומר מצוות יש לדקדק בזה יותר, מפני שאם לא הבין את משמעות המכירה והמשיך למכור בחנותו חמץ בפסח, לדעת מקצת הפוסקים (שדי חמד, מהר"ם שיק) המכירה בטלה, וממילא כל החמץ שבחנותו אסור באכילה והנאה. במקרה כזה, לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים ולהמתין עד שתגיע לחנות סחורה שיוצרה אחר הפסח. אבל אם נתברר שבעל החנות מכר את חמצו כדין, ונזהר שלא יתקרבו בפסח אל החמץ המכור, מותר מיד לאחר הפסח לקנות אצלו חמץ (ספ"כ יא, יג, כג; ועיין פס"ת תמח, כ).
[8]. עיין בהערה 1 שם נמנו דעות המחמירים ובראשם הגר"א שנמנע מלאכול חמץ שנמכר. ובהערה 2 דעות המקילים שהם הרוב. ועיין בפס"ת תמח, י, ובהערה 46.
[1] סברת המשאת בנימין סימן נט, שהיא חידוש גדול:
ועוד נראה דגבי חמץ מיד כשיגיע זמן איסורו לאו דידיה הוא ולאו ברשותיה הוא ורחמנא דאוקי ברשותה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. והאי כיון דמכר לנכרי קודם זמן איסורו גלי בדעתיה דלא ניחא ליה למהוי ליה זכותא בגויה הלכך בקנין כל דהוא נפק מרשותו לרשות הנכרי וכה"ג כתב הרב ב"י בשם הר"ן בטור או"ח בסימן תל"ה דדין ביטול מדין הפקר הוא. ובהפקר לא מהני הפקר בלב. גם לא מהני לישנא דליהוי כעפרא דארעא ואעפ"כ בחמץ מהני היינו מטעם שכתבתי לעיל דכיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה למהוי זכותא בגוה סגי. ונראה שעל זה סמך בתרומת הדשן שהתיר ליתן במתנה עניני חמץ לנכרי המכירו. ואף על פי שבטוח הוא שיחזיר לו אחר הפסח ולכאורה נראה שקולה גדולה הקילו באיסור דאורייתא שהוא בב"י וב"י אלא היינו טעמא כדפרישית לעיל דבחמץ קנין כל דהוא קונה.