ב"ה
מכירת חמץ בכלל ובאינטרנט בפרט
הצורך במכירת חמץ כללית הוא במיוחד בשנים האחרונות, ניתן כיום לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון והסוחרים יש תמיד מלאי גדול. ושוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח, שאם יקפידו לסיים את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים יגרם צער שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ מוכנים במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות, מוכרים לפני הפסח את כל חמצם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה, וחוזרים לשווקו (על פי פניני הלכה).
מי שמחזיק חמץ בביתו או שהוא בעלים על חמץ, עובר בבל יראה ובל ימצא. מאידך, אדם שברשותו חמץ של גוי, אם אינו שומר עליו, אינו עובר: "לא יראה לך שאור – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה". (פסחים ה ע"ב). אם הישראל חייב באחריותו של החמץ, אפילו אם לא קבל בפירוש אחריות אלא באופן מעשי יצרך לשלם, הרי עובר בבל יראה ובל ימצא[1].
המכירה המקורית של החמץ, היא כדי להפטר ממנו לגמרי, כפי שאומרת המשנה הראשונה בפרק שני, "כל שעה שמתר לאכול, מאכיל לבהמה לחיה ולעופות, ומוכרו לנכרי, ומתר בהנאתו".
ובגמ' פסחים יג ע"א:
מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ, ויוצא ובא לפני רבי. שעה ראשונה אמר לו המתן, שניה אמר לו המתן, שלישית אמר לו המתן, רביעית אמר לו המתן, חמישית אמר לו צא ומוכרה בשוק.
מכירה על מנת לקנות חזרה לאחר הפסח, מצאנו בתוספתא פסחים ב ו-ז:
ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: עד שאתה לוקח במנה – קח במאתים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח.
הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ד' הלכה ו' הביא להלכה את דין התוספתא:
ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיעה שעה חמישית – הרי זה מוכרו לעכו"ם או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה.
אך לא ברור בתוספתא וברמב"ם האם מדובר כאן במקרה פרטי ולכן הותר לקנות לאחר הפסח, או שעקרונית אפשר לקבל דבר זה כדרך קבועה לחמץ שברשותו? יש אולי מקום לומר שמה שכתוב בתוספתא "ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה" אינו רק שמבחינת דיני ממונות זו מתנה גמורה, שזה פשיטא, אלא "מתנה גמורה" פירושו לא קנין כזה שידוע מראש שזה רק לימי הפסח ולאחר הפסח הישראל יקנה חזרה.
הבית יוסף אורח חיים סימן תמח, כתב על תוספא זו:
רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מו.) כתב על תוספתא זו בשם בה"ג (הל' פסח כט ע"ג) ובלבד שלא יערים ואיני מבין דבריו דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפילו הכי שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי.
וכבר הביא הבית יוסף את תרומת הדשן סימן קכ, שמתיר לכתחילה כשידוע שהגוי יחזיר לו:
שאלה: מי שיש בידו עניני חמץ סמוך לפסח, וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה. ואותו נכרי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בהן כלל, אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו. שרי כה"ג או לאו?
תשובה: יראה דשרי, רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט.
לגבי שאלת ההערמה, בבכור שור[2] פסחים כא ע"א כתב:
מעיקרא דדינא פירכא על מכירת חמץ הנהוג הלא מוכחא מילתא דהערמה טובא שזה הקונה לאו גברא דאורחיה מעולם לקנות כך וזה אין דרכו למכור כך ועל הרוב הקונה הוא עני וקונה בכמה מאות חמץ כנהוג עתה שאין מוכרים בדבר מועט ושאר הוכחות טובא אלא נ"ל כיון דהאיסור מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכל אחד מבטל חמצו בלב שלם כמ"ש הפוסקים דצריך ליתן כל ממונו ולא יעבור על לא תעשה וכ"ש איסור חמור כזה ולא נשאר כ"א איסור דרבנן שצריך לבערו מן העולם הם אמרו והם אמרו להתיר מכירה זו כמו שכתב בתוספתא הביאה הב"י סי' הנזכר.
בעל התבואות שור כתב נגד מכירת בהמות לגוי כדי שהגוי יפטם אותם, וזה הפקעה בדאורייתא ולא בדרבנן. כיון שבהמות שלי אסור שיאכלו חמץ. ומביא התבואות שור ראיות שבדאורייתא אסור להערים אלא באיסור דרבנן. לפני מספר שנים בפסח של שנת תשס"ו אירע מקרה חריג, כאשר בהנחיית הרב הראשי לצה"ל אביחי רונצקי, נמכרו לגוי יחד עם החמץ הצה"לי גם כמה מאות כלבים המצויים בשירות צה"ל. זאת לאחר שברגע האחרון התברר כי בניגוד למה שסברו תחילה, האוכל אותו הם צורכים מכיל חמץ ואסור בהנאה ליהודים בפסח (וממילא כלול במכירה) (הובא בויקיפדיה ערך מכירת חמץ ובעיתונות התקופה).
המפקפקים בהיתר מכירת החמץ הביאם הרב מלמד בפניני הלכה:
בעל תבואות שור בפירושו למס’ פסחים פקפק במכירה שהיא הערמה. והב”ח, א”ר ומחה”ש לסימן תמ”ח כתבו שאין לסמוך על המכירה אלא במקום הדחק למנוע הפסד מרובה. ובמעשה רב לגר”א כתוב שאין למכור חמץ גמור אלא מכירה מוחלטת לתמיד, ואחר הפסח החמיר שלא לקנות חמץ שנמכר במכירה הרגילה. וכן נהג רע”א. אמנם במשך הזמן נפתרו חלק מטענות המפקפקים על ידי הוספת דקדוקים במכירה. למשל, הבכור שור טען שהגוי הקונה אינו מבין כלל בענייני הקניין, וכיום מוכרים לגוי משכיל שמבין שמבחינה משפטית המכירה תקפה. וכן טענו שמוכרים את החמץ בסכום סמלי כפי שכתב בשו”ע תמח, ג. והקשו שאין דעת המוכר מסכמת לכך. וענו, שכדי להנצל מאיסור חמץ אף במחיר מועט היהודי מסכים למכור, וכ”כ בחק יעקב. וכיום נוהגים למכור בשווי המלא כמבואר במ”ב תמח, יט, ובבאו”ה, וממילא אין פקפוק.
דברי הבכור שור, אף שהוא וספרו "תבואות שור" הם ברי סמכא שאי אפשר שלא להתחשב בהם, מכל מקום דבריו לא נתקבלו. הוכיחו שאף בדאוריתא מועילה הערמה, אם מבחינת מעשה הקנין אין כאן חסרון. ובכלל אין זו הערמה אלא מכירה גמורה, ובאמת אמנם הגוי משלם רק דמי קדימה, אבל השאר נזקף במלוה, ומה שיודעים שהגוי יחזיר ולא ישלם את הכל זה לא נחשב להערמה[3]. וע' אריכות על דברי התבואות שור בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' סב.
ואכן כך משמע שהמכירה מועילה גם בדאורייתא רק לא רק בחמץ דרבנן, ע' הרב אשר וייס מביא את טענת החתם סופר:
דאין מה שמוכר בכלל הביטול כלל וממילא המכירה נצרכת מה"ת, כ"כ החת"ס בשו"ת או"ח סי' ס"ב ובשו"ע הרב בסדר מכירת חמץ ובפמ"ג סימן תמ"ח א"א ס"ק י' ומשו"כ נקטו דבאמת המכירה מכירה גמורה היא ומהני אף בדאורייתא וכך כתב המקור חיים בסי' תמ"ח סק"ט עי"ש.
ולכאורה מסתבר כדבריהם דאם מבטל גם מה שהוא עומד למכור איך ימכור דבר שאינו שלו דלרוב הראשונים ביטול הוי הפקר, ואף לשיטת רש"י והרמב"ם דביטול אינו הפקר אלא מדין תשביתו הוא, מ"מ איך ימכור את מה שביטל כעפרא דארעא, והלא סתירה גמורה היא, ועוד דלכאורה נראה לשיטה זו דאינו יכול כלל לבטל את מה שרוצה למכור כדי לא להפסידו וכונתו לחזור ולקנותו דהרי חזינו דאינו כעפרא דעלמא אצלו, אלא מסתבר דמה שמבטל אינו מוכר ומה שמוכר אינו מבטל.
ובאיזה קנין יקנה, ע' משנה ברורה תמח ס"ק יז[4], ובס"ק יט כתב:
כתבו האחרונים דאע"ג דלכתחלה יש למכור בכסף ובמשיכה מ"מ אם החמץ מרובה וא"א למשוך החמץ כולו וכן אם אין החמץ כאן שיכול העכו"ם למושכו אלא הוא בעיר אחרת או בדרך יש לו להקנותו לנכרי בשאר קנינים כגון על ידי רושם שנהגו בקצת מקומות שהלוקח רושם על דבר הנקנה כדי שיהיה לו סימן ידוע ועי"ז קנוי לו הרבה או ע"י תקיעת כף (שקורין צו שלאג) דהיינו שמכין כפיהם זה על זה או ע"י נתינת פרוטה במקומות שנהגו שכשהלוקח נותן פרוטה למוכר נגמר המקח או במקום שנהגו שמסירת המפתח הוי גמר המקח [מיהו עכ"פ צריך שיאמר הריני מוכר לך חמץ פלוני ופלוני בעד סך כך וכך ולא כמו שאומרים ההמון הריני מוכר לך המפתח דזה לא חשיב כלום] וכן כל כיוצא בו כל מקום ומקום כפי מנהג הסוחרים חשיב הדבר כקנין ע"פ ד"ת ושפיר יש להקנות גם החמץ בקנין כזה. או יש למכור החמץ ע"י אגב דהיינו שימכור לנכרי קרקע או חדר או ישכיר לו ואגבן יאמר לו קני החמץ שיש לי במקום הקרקע או בכל מקום שהוא דבקנין אגב קונה אפילו אינן צבורין כאן והקרקע נקנית לנכרי בכסף עם שטר ובשכירות די בכסף בלבד.
כל זמן שמכירת החמץ נעשתה על ידי יחידים, היו הרבה תקלות, ע' מ"ש הרב זוין בספר המועדים בהלכה:
תקופה זו של המכירה הפורמאלית (החמץ לא הוצא ממקומו וגט הכסף לא נתקבל מהקונה בשלימותו) יש לשער שנמשכה כמאתים וחמשים שנה בערך (הב"ח שהזכיר הראשונה מכירה זו בתורת קבע נפטר בשנת ת') עד ראשית המאה השביעית ללוח שלנו שאז התחילה המכירה להיכנס לתקופתה החדשה של מכירה כללית.
הבעיות היו, שפלוני שכח לכתוב את שמו על שטר המכירה, או שמכר את חמצו לאחר שעה שישית, או שלא השכיר את החדר שבו החמץ וכיו"ב, דומה מה שמעיר מגן אברהם סימן תמח ס"ק ד:
ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ דלא כההמון שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל
לכן בראשית המאה שעברה (על פי הרב זוין) נתקנה מכירה כללית על ידי בית הדין שבעיר. מכירה זו נעשתה באחת משתי צורות, או שכל בני העיר מוכרים את החמץ לרב או לבית הדין, או שהרב ובית הדין נעשים שלוחים של בני העיר על ידי שטר הרשאה שבו מייפים את כוחם למכור למי שירצו.
בימי החת"ס כנראה עדיין לא נהגו במכירה כללית. ראה בשו"ת או"ח סי' קי"א כתב דיש לכל רב לדרוש בשבת הגדול ולהסביר לעם את ענין המכירה פרטיה ודקדוקיה. הרי שבזמנו לא היתה מכירה כללית אלא כל מי שהיה חמץ ברשותו היה מוכרו לנכרי בעצמו, אך בישועות יעקב סי' תמ"ח ס"ק ה' כתב ששמע שבמקצת קהילות נהגו במכירה כללית ומשבח מנהג זה (הרב אשר וייס).
הרבנים ודאי העדיפו את שטר ההרשאה מאשר שטר שבו הרב קונה את כל החמץ, כדי שאם תהיה ח"ו תקלה במכירת החמץ, לא יפול האיסור על ראשו של הרב.
איך ממנים הרשאה, והאם אפשר לעשותה באינטרנט? מכירת חמץ כיום מול הרב, נעשית על ידי קנין סודר שאני ממנה בו את הרב לשליח למכור לי את החמץ. ואני נותן לרב דף שבו כתוב שם המוכר ומקום החמץ, ואיזה סוגי חמץ מכורים לו.
נפסק בשו"ע חו"מ סי' קפב סעיף א' שאין צורך בקנין במינוי שליח, ולכן אין מניעה לקנות באינטרנט מצד חוסר הקנין:
האומר לשלוחו: צא ומכור לי קרקע או מטלטלין, או: קנה לי, הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין; ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים, אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו, ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם. הגה: ולכן האומר לחבירו: קח סחורה זו ואשתתף עמך, והלך וקנאה, לא יוכל לחזור בו, דהוי כשלוחו (תשובת הרשב"א סי' אלף ו').
אף על פי כן נהגו לעשות קנין, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות מכירה פרק ה' הלכה יא-יג שיש הרבה דברים שאין צריכים קנין ובכל זאת עושים קנין, וכך נהגו:
הלכה יא:יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין ואין לקניין בהם טעם, כגון המשחרר את עבדו, והמגרש אשתו, או עושה שליח, או המוסר מודעה, או המבטל מודעה, או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו, וכל כיוצא בדברים אלו.
הלכה יב: נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים או כיוצא באלו, ואומרים וקנינו מפלוני שעשה פלוני שליח, או שמחל לפלוני חוב שיש לו אצלו, או שבטל המודעה שמסר על גט זה וכיוצא באלו, אף על פי שאינו צריך.
הלכה יג: קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר, לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך דבר אחר כלל.
הרב אשר וייס (מנחת אשר בתקופת הקורונה) הוסיף שכיון שכל קנין במינוי שליחות עושים רק כדי להראות גמירות דעת, ולא משום שצריך קנין מעיקר הדין, לכן אפשר להראות גמירות דעת גם על ידי מילוי ושליחת טפסים.
שם דן הרב וייס אם יש כאן קנין אודיתא[5], משום ששיטת הנודע ביהודה מה"ק חו"מ סי' ל' אות ז', וקצות החושן קצד ס"ק ג', שקנין אודיתא הוא הקנין העיקרי במכירת חמץ, משום שבכל הקנינים האחרים יש ספיקות בנוגע לקנין שבין ישראל לגוי, וכאן יש לדון היכן האודיתא, ע' שם.
אבל השאלה היא שהרי המודה שהחמץ הוא של הגוי, זה הרב, ואיך הודאת המורשה מועיל לחייב את המרשה, אלא שכתב קצות החושן סי' קכד ס"ק א':
עיין ש"ך (סק"ד) שהביא בשם מוהר"ש[דם] (חו"מ סי' תל"ט) דאם העמיד נתבע מורשה ונתחייב ע"י הודאת מורשה מצי נתבע למיהדר ביה. ובש"ך כתב דהעיקר כדברי הריב"ש סי' שצ"ב דהודאת מורשה מהני וראייתו מירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"א) גבי הגע עצמך שיודה במקצת ע"ש.
ולי נראה דהיכא דהעמיד הנתבע מורשה ושם דבריו בפיו כך וכך תטעון וכך וכך תודה אמרינן שליח של אדם כמותו והוי הודאה גמורה כיון שהודה ע"י שלוחו שהוא כמותו, אבל אם העמיד מורשה לטעון עבורו ולא שם הודאתו בפיו אלא שהוא הודה מעצמו בזה לא מהני הודאת מורשה,
אבל הוסיף שם הרב וייס וטען שעדיף לשלוח את הטופס של המכירה מהמייל הפרטי כדי שזה יחשב לקנין אודיתא. שהרי קנין אודיתא מועיל רק אם הקונה יכול לממש את זכותו. וכיון שאין עדים, צריך לסמוך על המסמך, אבל על המסמך באינטרנט אין חתימה, אבל אם שולח מהמייל הפרטי, יתכן להחשיב את זה כחתימה.
[1] ע' פסחים ה' ע"ב מהא דאמר רבא לבני מחוזא, וע' רמב"ם חמץ ומצה פ"ד ה"ד: " עכו"ם אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל – אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אע"פ שלא קבל אחריות, הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו".
[2] רבי אלכסנדר סנדר ב"ר אפרים זלמן שור נולד בפולין סביב שנת תל"ג (1673) למשפחת הרבנים החשובה שור, שלפי המסורת הייתה מצאצאי רבי יוסף בכור שור, פרשן המקרא מתקופת רש"י. רא"ס שור התפרסם בעקבות ספרו 'תבואות שור' בענייני שחיטה וטריפות שנדפס לראשונה בזולקווא בשנת תצ"ג (1733), עם ביאוריו לתלמוד בשם 'בכור שור'. נפטר בשנת תצ"ז (1737).
[3] ראה על זה בספר המועדים בהלכה של הרב זוין זצ"ל.
[4] משנה ברורה סימן תמח ס"ק יז: "ובאיזה קנינים קונה העכו"ם יש בזה דעות בין הפוסקים יש מי שאומר דקנינו של עכו"ם הוא בכסף דוקא ויש אומרים שאין העכו"ם קונה אלא במשיכה לרשותו או בהגבהה דבר שאפשר להגביה ויש שכתבו עוד דגם שארי קנינים נוהגין בעכו"ם כגון קניית מטלטלין אגב קרקע וקנין חצר וקנין חליפין דהיינו קנין סודר [אלא דצריך ליזהר בזה שיהא הסודר של עכו"ם ולא סגי שעדי הקנין יתנו סודרם כמו בישראל דזה אינו אלא מטעם זכיה שמזכין להמקנה וגבי עכו"ם אין דין זכיה] ויש מפקפקים בקנינים אלו ואומרים דלא מצינו קנינים אלו רק בישראל. ולענין דינא לכתחלה בודאי צריך להקנות בקנין גמור ומוסכם לכו"ע דהיינו בכסף ובמשיכה ביחד מאחר שנוגע באיסור דאורייתא דבל יראה ועכ"פ במשיכה בלבד דיוצא בזה ג"כ עכ"פ לרוב הפוסקים אבל בדיעבד אף אם לא מכר אלא בכסף בלבד או שמכר באחד משארי קנינים שהזכרנו ועבר עליו הפסח מותר דמאחר דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא מקנסא דרבנן ועוד כיון דחמץ לאחר זמן איסורו בלא"ה אינו ברשותו אלא שעשה הכתוב כאלו היה ברשותו לעבור עליו בקנין כל דהו סגי דעכ"פ מגלי דעתיה דלא ניחא ליה ואפקיה מרשותו. ובמקום שא"א להקנות במשיכה כגון שהחמץ מרובה או שהוא בדרך יבואר לקמיה".
[5] אנצקלופדיה תלמודית ערך אודיתא: לפי הכלל הודאת-בעל-דין כמאה עדים דמי, יש בכחה של הודאת הבעלים לזכות את זה שההודאה נמסרה לטובתו. ולכן יש סוברים שהודאה זו היא כמעשה קנין ממש, כמשיכה ומסירה וכיוצא משאר הקנינים, כיון שעל ידה זוכה אדם בדבר שלא היה שייך לו מקודם.