טור סימן תכט "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום…". וע' בית יוסף ששאל והרי משה תיקן לישראל שיהיו שואלין ודורשין בכל חג, ותירץ שלשה תירוצים עיי"ש. וברמב"ם הלכות פרק יג הלכות תפילה הלכה ח' הביא את דין שואלין ודורשין בתוך הלכות קריאת התורה. וכתב רק הדין ששואלין בהלכות חג בחג ולא הביא שקודם לפסח ל' יום שואלין ודורשין. וע' באור הלכה למשנה ברורה שהביא את גירסת הרי"ף שכתב רק "שואלין בהלכות הפסח" ולא "דורשין", וזה כדעת הר"ן שאין חיוב לדרוש אלא החיוב הוא רק לענות לשואל כהלכה. (ונ"ל שבזמננו שתלמידים שואלים את רבותיהם בישיבות ולא את המרא דאתרא, וק"ו כשנמצאים בישיבות בתוך ל' יום לפסח, שהחיוב הוא על הרבנים בישיבות ללמד הלכות הפסח שלשים יום קודם החג). וע"ע בבאור הלכה שם בגרסת הירושלמי שרק בבית הועד צריך ל' יום קודם, אבל המ"ב כתב בשם א"ר שכל יחיד מחוייב בזה ושס שלנו חולק על ירושלמי. וכתב בשו"ת יביע אומר חלק ב או"ח סימן כב "ונעלם מהאחרונים הנ"ל דברי הריטב"א (מגילה ד), שבאמת הביא ראיה מכאן לתירוצו שלא אמרו ל' יום אלא לגבי שואל כענין, וז"ש ובבית הועד ל' יום, דהיינו השואל בבית הועד. אבל לענין חיוב הלימוד אינו אלא הל' פסח בפסח וכו'. ע"ש. וע"ע לה' פר"ח שגם הוא מביא דברי הירוש' הללו לסייע תי' הר"ן והב"י בזה. ע"ש". ושם הכריע שעיקר החיוב הוא למורי ההוראה ואין חיוב גמור על כל יחיד ללמוד דוקא הלכות הפסח.
גמרא פסחים ל' ע"א:
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כרבי שמעון ומי אמר רבא הכי והאמר רבא רבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא הני מילי בעיניה אבל על ידי תערובת לא
ובשו"ע חיים סימן תמז סעיף א
חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו, במשהו, אפילו בהנאה. הגה: וצריך לשרוף הכל, ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר (מרדכי פ"ק דפסחים ופסקי מהרא"י סי' קס"ד ותשובת מהר"י ברי"ן). מיהו כלים שנתבשל בהם, מותרים לאחר הפסח ואין צריכין שבירה או הגעלה. (ד"ע ותוספות פרק כל שעה). ודין תערובתו כדין שאר התערובת, אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מס' אוסר בחמץ במשהו;
טעם איסור משהו בחמץ: רמב"ם פ"א הלכות חמץ הלכה ה:
חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא, וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אף על פי שהוא אסור בהנייה אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח.
כאן לא כתב הרמב"ם את הטעם שחמץ אסור במשהו, אבל בהלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה ט' כתב שזה משום דבר שיש לו מתירין:
חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו.
אבל דעת הרא"ש בפסחים שזה משום שיש כרת, ע' פרק ב' סימן ה', ובמסכת ע"ז פ"ה סימנים כט, ל', כתב הרא"ש שהטעם הוא משום שלא בדילי מיניה.
וכתב ערוך השלחן סימן תמ"ז ס"ג שצריך את שני הטעמים:
ויראה לי שיש נפ"מ לדינא בין טעם הרמב"ם לטעם הרא"ש דלרמב"ם אפילו חמץ נוקשה ששנתערב בפסח אינו בטל בס' שהרי יש לו מתירין וכן אם נתערב קודם הפסח חמץ במצה באופן שאין בו ששים וגם ליכא כזית בכא"פ ומן התערובת הזה נתערב בפסח ג"כ אינו בטל בס' מהך טעמא אבל להרא"ש הטעם הוא משום כרת צריך להיות נוקשה בטל בס' וכן בזו התערובת כיון דליכא בהו כרת ורוב הפסוקים הזכירו רק טעם הרא"ש מפני שגם הרש"י ס"ל כן כמ"ש.
ויש עוד נ"מ בין הטעמים לדטעם הרמב"ם משום דשיל"מ אם נתערב בתבשיל ויתקלקל עד לאחר הפסח מותר כמבואר ביו"ד סי' ק"ב ודבר שיש לו מתירין לא שיך כשיתקלקל המאכל עד שיוותר ע"ש משא"כ לטעם הרא"ש בכל גווני אסור ונמצא לכל אחד מן הטעמים נמצא צד קולא וחומרא ורוב הפוסקים קבלו טעם הרא"ש כמ"ש.
לדעת הרמב"ם, מה טעמו של ר' יוחנן שסובר שבנותן טעם? השאלה היא האם אמנם יחשב למתיר משום כך. ע' יו"ד סימן ק"ב ס"ד בהגה, המחלוקת לגבי חמץ בפסח:
דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר, כגון חמץ בפסח, לא מקרי דבר שיש לו מתירין (מרדכי פרק כ"ש). ויש חולקין בזה. (רמב"ם פט"ו מהמ"א)
ושתי שיטות אלו תלויות בטעם דשל"מ. לרש"י, עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ולר"ן משום שהוי כמו מין במינו. וע' שו"ע סימן תמ"ז ס"ב ובמ"ב בביאור הלכה ד"ה חמץ שנתערב, שהמחבר לא פסק שהוי דשי"מ שהרי פסק שבע"פ לאחר שש החמץ בטל בשישים. (ע' טור תמ"ז שרא"ש מתיר יבש ביבש, וב"י ד"ה ויש לדקדק ע' קצ"א ע"א) וע' מ"ב סעיף ט' לגבי תערובת כלים.
הסוברים שחמץ בפסח בטל בשישים: דעת השאילתות הובא בתוספות פסחים דף ל' ע"א ד"ה אמר רבא ובתוספות חולין דף צז עמוד א
…ובפרק כל שעה (פסחים דף ל.) דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב לא גרס ר"ת במשהו כרב וכן משמע בה"ג שלא היה כתוב בספרים כרב שכתב שם מדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה ש"מ דאסור במשהו כרב ועל פי ה"ג מוגה בספרים אלא גרסינן אסור פי' בנותן טעם כרבי יוחנן דהתם ושם מפורש אמאי לא פסיק בהדיא כר' יוחנן וכן פסק בשאלתות דרב אחאי דרבא כרבי יוחנן ומ"מ לא היה ר"ת פוסק הלכה למעשה לחמץ בפסח וכשהיו מוצאין חטה בתרנגולת רותחת בפסח היה מצריך להשהותה עד אחר הפסח
וכתב המשנה ברורה בסימן תמ"ז ס"ק ב' שהיכא שיש עוד צדדים להקל סומכים על דעת השאלתות שחמץ שווה לשאר איסורים שבטל בשישים. וע' בשער הציון ס"ק כ' שמצרף שיטה זו במקרה שחממו בכלי שני תרנגולת שיש בה חיטה.
ובחיי אדם כלל קכא דין ח' כתב
ובמקום שיש הרבה צדדים להקל, יש לצרף עוד דעת השאלתות דס"ל דחמץ שוה לשאר איסורים ובטל בששים כמש"כ המ"א (סי' תס"ז ס"ק ל"ג).
חמץ משש שעות ומעלה בטל בשישים, שו"ע סימן תמ"ז סעיף ב':
חמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה, אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורין. ( ונותן טעם לפגם נמי שרי) (ד"ע אליבא דכ"ע).
ולכן מותר לאוכלו ומותר להשהותו לאחר הפסח. וכתב משנה ברורה בס"ק טז:
וע"כ אם נתערב לח בלח מתבטל בששים ואם נתערב יבש ביבש מתבטל לחד בתרי אך צריך לאכלו קודם הפסח דבפסח חוזר וניעור כמבואר בהג"ה לקמן בס"ד.
תערובת כלים בפסח:
תמ"ז סעיף ט' במ"ב ס"ק צ"ג שיש אחרונים שמקילים לגבי ביטול אם אין איסורו אלא מחמת בליעה. ולא פסק כך, וכלי חמץ שנתערב דינו כמו יבש ביבש, ואסור להשתמש בהם בפסח. אך אם הכלי אינו בן יומו יש להקל משום שמחת יו"ט אם נתערב בערב פסח.
וכן דעת כמה אחרונים שאינו חוזר וניעור בפסח כשהאיסור הוא אינו מחמת עצמו. אלא שכתב החיי אדם שיוציא כלי אחד מהתערובת. ובשער הציון ס"ק קנ"ב כתב היתר זה בשם חיי אדם, והוסיף שכיון שנתערב קודם פסח וקודם פסח נטל"פ מותר לא אמרינן אח"כ בפסח חוזר וניעור.
אלא שבחיי אדם כלל קכ"א סעיף כב משמע שאפילו אם נתערב בפסח גם כן מותר. ולא הוי דבר שבמנין משום שאין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת בליעה.
וז"ל חיי אדם סעיף כא שם:
הא דיבש ביבש בטל, דוקא בפרוסה. אבל ככר חמץ שנתערב, לא בטל אפילו באלף, דהוי דבר שבמנין (תמ"ז ס"ק ט'). ומצה שהיה בה חטה או שנתכפלה מצד אחד וחתכו הכפל (וצ"ל שהוא בענין שעדיין הוא דבר שבמנין) ונתערבה באחרת (היינו לשיטתו שכתב בסי' תס"א ס"ק י"ב דבעינן ס' כנגד צד הפנימי), בטל ברוב, דלא מקרי דבר שבמנין, כיון דאין איסורו מחמת עצמו, רק מחמת בלועו, כמו שבארתי בח"א שם (מ"א שם). משמע מדבריו, דס"ל דביבש אע"ג דקיי"ל דחוזר וניעור, זה דוקא באיסור מחמת עצמו, מה שאין כן בבלוע, אינו אלא כטעם, דלשיטתו לכולי עלמא אינו חוזר וניעור. וכן משמע מדבריו בסימן תנ"א ס"ק ל"ז שכתב דאם נתערבו, בטילות. וכן כתב בח"ד שכן דעת המ"א. אבל דעת הח"י סימן תנ"א ס"ק נ"ד, דאף בזה חוזר וניעור:
וע' ספר הגעלת כלים עמוד קג שהביא שיש שהתירו במקום שמחת יו"ט והפסד מרובה. וע"ש הערה לז שהתיר גם כשנתערב בפסח, אף שמ"ב התיר רק כשנתערב בערב פסח. ועוד צ"ב שם להשוות בין סעיף כא לסעיף כג. ובסעיף כג כתב ליטול כלי אחד.
נותן טעם לפגם:
גמ' ע"ז ס"ז ע"ב לומד ר' שמעון את טעם נטל"פ מ"לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה. וגבי נטל"פ בפסח עצמו, ע' שו"ע סימן תמ"ז סעיף י' שמותר ויש מחמירים:
נותן טעם לפגם, מותר גם בפסח. הגה: ויש מחמירין, וכן נוהגין באלו המדינות. ובמקום שיש מנהג להחמיר, אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור (ת"ה סימן קצ"ח /קכ"ח/).
הסבר הספק, משום שחמץ בפסח אסור במשהו, וגם טעם פגום לדעת האוסרים לא עדיף ממשהו. והרי אם כמים אסור אפילו באלף, והרי אין לך ביטול טעם יותר מכך, ולכן גם נותן טעם לפגם הוא כמו משהו.
ולגבי נטל"פ קודם הפסח, עיין רמ"א תמ"ז סעיף ב'. ועיין ש"ע סימן קג. תחילת סעיף א', סעיף ה'- שיעור מעת לעת ושתהיה מודחת. ז'-דין נתבשלו מים בקדירה אם הופכת לבת יומא, וכאן מספיק לילה.
בעית חוזר וניעור בשאר איסורים מלבד פסח:
שו"ע סימן צ"ט סעיף ו' ברמ"א.
איסור שנתבטל, כגון שהיה ס' כנגדו, ונתוסף בו אח"כ מן האיסור הראשון, חוזר וניעור ונאסר, ל"ש מין במינו ל"ש מין בשאינו מינו, לא שנא יבש ל"ש לח, לא שנא נודע בינתים או לא נודע בינתים. (הגהות ש"ד סימן נ"ט). כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס', ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר, מותר, אע"פ שאין בבשר ס' נגד החלב, שהרי נתבטל במים (בארוך). וכל כיוצא בזה.
השאלה האחרונה שדן עליה הרמ"א לגבי כזית חלב במים, נוגע לגבי ביטול היתר בהיתר ובש"ך שם. (וע' משנה כלאים פ"ט מ"א) ונפ"מ לגבי בעית שוקולד מריר, ואכ"מ. ושאלה זו נוגעת גם לגבי פסח, האם יש מה לדון על ביטול חמץ לפני פסח בזמן שהוא היתר לגבי שאלת חוזר וניעור בפסח:
בעינן חוזר וניעור: דעת מרן בשו"ע מפורשת להתיר: אם נתערב החמץ קודם פסח ונתבטל בששים אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו ויש חולקים (או"ח סימן תמ"ז ס"ד).
אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס', אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים. הגה: ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח. (ת"ה סי' קי"ד) ומיהו בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובת, כגון פת שנפל ליין אע"פ שנטלו משם, אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו בו פירורין ונותנין טעם בפסח. (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א).
ופשוט שכיון שהביא מרן סברת המתירים בסתם ואח"כ סברת האוסרים "ויש חולקים", הרי שדעתו לפסוק בסברת המתירים דאינו חוזר וניעור, וכך הסברא נוטה להקל כיון שכל חומרת משהו בפסח היא דרבנן, וזה פשוט ביותר.
אלא שלמעשה הרי מרן עצמו כתב בבית-יוסף (שם), שמדברי הרמב"ם בסוף פ"ד נראה שאעפ"י שנתערב כמה זמן קודם פסח אסור לאכלו בפסח לפי שחוזר וניעור. וכתב בשם הרב המגיד שכך דעת הרבה מהגאונים והרי"ץ בן גיאת ושכדבריהם ראוי לנהוג ולהחמיר ושרבנו ירוחם כתב שכן דעת הרשב"א ג"כ וכו' עיי"ש. מעתה, אף שדעת מרן היא לפסוק להקל כדעת המתירים הרי שהוא עצמו בבית-יוסף נוטה להחמיר בזה, ושכך ראוי לנהוג. וכ"כ גם הרב פרי-חדש שלמעשה קבלת הגאונים תכריע להחמיר. והרשב"א בתשובותיו (סימן תפ"ה) כתב מפורש שכדברי הגאונים אנו עושים. והרי זו עדות למעשה. וגם מרן החיד"א בברכי-יוסף (בסימן תמ"ז סקי"ד) שרוב החכמים בארץ הצבי נהגו דין חוזר וניעור. ובאמת שכך הוא המנהג למעשה, אף שמעיקר הדין אינו כן, ונהגו כך משום חומרת הפסח ומשום שכך היא הסכמת הגאונים (וכבר כתב הרב שד"ח באס"ד מערכת חמץ ומצה סימן ג' אות ג' דבמחלוקת חוזר וניעור הלכה רופפת). (מתוך: עשה לך רב חלק ה' בענין כשרות תרופות הומואפתיות)
לענין קמח, כתבו הפוסקים שהוי לח בלח. אמנם ע' בשער הציון סימן תנ"ג אות כ"ה, שכיון שיש פוסקים שקמח נחשב יבש ביבש, וא"כ גם בתערובת חוזר וניעור, לכן נהגו לאפות מצות רק בערב פסח ולא בפסח משום שרוב דגן מצוי בהם קצת מצומחים. מלבד מה שחמץ בפסח אסור במשהו ואין שום ביטול ולכן הכל הרבה יותר חמור.
וע' להלן לגבי שאלת היתירא בלע או איסורא בלע בתערובת כלים, ממ"ב בשער הציון תמ"ז אות קנ"ב בשם חיי אדם שאם כלי שאינו בן יומו נתערב לפני פסח בטל חד בתרי כדין יבש ביבש ואינו חוזר וניעור כיון שנטל"פ.
ולכן כלי שבלע תעורבת שיש בה שישים כנגד חמץ שנפל שם, (כגון כלי שמבשלים בו מים שנפל שם משהו חמץ), לכאורה תלוי בדין חוזר וניעור, אבל ע' ספר הגעלת כלים פרק א' הערה ט שאין הכלי נאסר אם נבלע בו מעט חמץ שבטל בשישים, משום שלגבי טעם לא אומרים חוזר וניעור. וע' חיי אדם סימן קכא ס"ק כ"ו. ולכן אם בשלו לפני פסח בכלי שלא משתמשים בו חמץ בשפע ולא הוגעל אין איסור אם הועבר לפני פסח לכלי של פסח או כלי חדש (חיי אדם שם).
היתירא בלע או איסורא בלע:
סוגיא סוף ע"ז ההבדל אם התירא בלע או איסורא בלע. ומחלוקת ראשונים לגבי חמץ אם נחשב היתרא או איסורא. עיין רי"ף פסחים ח' ע"ב. וכתב הר"ן שממה שהרי"ף הביא את הבריתא כאן משמע שסובר שחמץ נחשב איסורא בלע. וע' תוס' פסחים ל' ע"ב ד"ה והלכתא, בשם ר"ת שחמץ נחשב היתרא בלע. וע' ספר סידור פסח כהלכתו פרק ה' עמוד כב. שו"ע סימן תנ"א סעיף ד', ומשנה ברורה (ע' הקדמה לנושא זה בס"ק כח) שדעה זו רק מצרפים לספיקות אחרים (כגון נטל"פ, וביטול בשישים כשיטת השאילתות), או בשעת הדחק והפסד גדול. וע' מ"ב ס"ק כח, ס"ק לב וס"ק קס. ובצבא לפני שנים נהגו שמגעילים הכל משום שחמץ נחשב היתרא בלע ולכן גם תבניות אפיה הגעילו. וכיום כידוע לי את התבניות מחליפים. וכן במלונות וכו' מקילים בזה. וכל זה בדבר שצריך ליבון. אבל דבר שלא צריך ליבון אלא הגעלה ודאי שליבון נחשב כהגעלה, אלא שצריך לברר את שיעור החום (דעת הרב בן שלמה ששיעור של ליבון קל שקש נשרף הוא 280מעלות, לפי בדיקתו בתנור עם מדחום דגיטלי).
נפ"מ להתירא בלע או איסורא בלע גם לגבי איסור והיתר, שהרי בשר בחלב נחשב להתירא בלע, ולכן תבנית בשרית שאפו בה גבינה, יהיה מותר בהגעלה, כ"כ שו"ע הרב סימן תנ"א בהגה על סעיף יג. וחכמת אדם כלל ע"ד סעיף ו':
כלי שמשתמשין בו על ידי אור כגון מחבת שמטגנים בו לא מהני הגעלה דמה שבלע על ידי אור אינו מפליט על ידי הגעלה אלא דוקא על ידי אור ואם הוא כלי שנאסר מאיסור צריך ליבון כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו אבל מחלב לבשר כיון דהתירא בלע סגי בליבון קל עד שישרוף עליו קש מבחוץ.
והרב נויבירט כתב לרב בן שלמה להתיר באינו בן יומו, וציין לנ"ל ולחכ"א כלל ס"ב סעיף ח'.
מכל האמור נפ"מ לגבי הכשרת תנורים, שגם המחמירים בהכשרת תנורים, יכולים להכשיר לפני פסח ולאפות בו לפני פסח ובזה אין שום חשש. ובפרט למה שכתב המ"ב בסימן תמ"ז ס"ק צט שלענין ריחא אף שבסעיף א' מבואר דיש מחמירין, אם מצטרף לזה ג"כ נטל"פ ממשהו יש להקל. אלא שהבעיה בהכשרת תנורים, משום הזיעה שעולה ודבקה בדפנות ולא משום "ריחא" (ע' פסחים ע"ו ע"ב) משום שתנורים שלנו הם תנורים גדולים שאין בהם חחש ריחא (ע' שו"ע צ"ז ס"ג). וא"כ כיון שזה מתייבש על התנור הרי דינו כמו מכסה של סיר אפיה שצריך ליבון- ע' סימן תנ"א סעיף ט"ו על "כיסוי של ברזל שמשימים אותו על החררה כשנאפית על הכירה צריך ליבון". אלא השאלה היא האם נאמר כאן הכלל של כתשמישו כן הכשירו. ואף על פי כן במה שיאפו בו לפני פסח, הרי אינו חוזר וניעור ובפרט אם התנור אינו בן יומו, וכמ"ש שודאי אינו חוזר וניעור.