לשם מצוה במצה שמורה
מה צריך להיות לשמה במצה, האם כל העשיה צריכה להיות לשמה, הקצירה, טחינה לישה ואפיה, או מספיק שרק חלק יהיה לשמה ?
לגבי כתיבת גט ע' רמ"א אה"ע סימן קל"א ס"ט מחלוקת אם התחיל לכתוב מקצת שמו ואח"כ נזכר לכתוב לשמה אם מועיל. וכן ביו"ד סימן רע"ו סק"ג בפתחי תשובה, לגבי כתיבת ספר תורה אם התחיל לכתוב את השם ולא אמר לשמה ורק סיים לשמה אם מועיל. האם זה דין מיוחד דוקא בסוף או שסגי גם בהתחלה לבד ?
עיין רא"ש הלכות ספר תורה סימן ג' שחילק בין כתיבת גט ובין עיבוד, שבגט לא מועיל כשגוי עומד על גביו, אבל בעיבוד נהגו העם כר' ברוך שמועיל משום שאין עבדנים מצויים וכתב הרא"ש שכן הדעת מכרעת, שבעיבוד לא בעינן אלא תחילת העיבוד, ודימה למילה שכיון שברגע נעשית ודאי הגוי עושה על דעת ישראל. כלומר בדבר נמשך לא מועיל גוי וישראל עומד על גביו, אבל בדבר שנעשה ברגע מועיל. והרא"ש לא כתב שמועיל משום שמספיק התחלה לשמה.
ועיין שו"ע סימן י"א סעיף ב' שכתב שלרא"ש טויה לשמה אפשר על ידי עכו"ם וישראל עומד על גביו. ושם הקשה הדגול מרבבה. וע"ש שרק רמז לקושיה, וכוונתו שהרי דומה לגט שהרי אינו נעשה ברגע. ונראה לתרץ, שמספיק שחלק נעשה לשמה וברגע נתפס על הכל שם לשמה אבל בגט צריך שכל אות ואות תהיה לשמה ולכן לא סגי בלשמה ברגע אחד. אלא שיש לדון מה צריך להיות לשמה במצה, האם צריך כוונה או עשיה לשמה (וע' ברכת שמואל גיטין סימן י' בהבדל שבין שני דברים אלו) או שצריך שהשימור יהיה לשמה ?
לכאורה מדרכו של הרמב"ם רואים שיש הבדל בין שימור מחמץ ובין שימור לשם מצה. ולכאורה בשימור מחמץ צריך לאורך כל התהליך. אבל בשימור לשם מצה יתכן שמספיק חלות לשם מצה בתחילה כמו טויה.
ע' רמב"ם פרק ה' הלכה ט' בפרק שעוסק בעניני חמץ, (רק בפרק ו' התחיל בחיוב אכילת מצה). ושם כתב הרמב"ם שצריך להיזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שיהיה שמור משעת קצירה. ולכאורה אם כן משמע שצריך שמורה כל הפסח. אבל בפרק ו' הלכה ט' כתב על חלות תודה ורקיקי נזיר שאין יוצא בהן משום שאינם משומרים לשם מצה. ואם כן מוכח שיש שמירה לשם מצה ולא על כל מה שאוכל. וכן מוכח בפרק ח' הלכה יג כתב הרמב"ם שמי שאין לו אלא כזית משומר אוכלו בסוף. ואם כן לכאורה מוכח שאין צריך משומר כל הפסח ?
ומקורו של הרמב"ם הוא מגמ' ל"ח לגבי חלות תודה ורקיקי נזיר עיי"ש.
ומכאן יש שמחמירים לאכול שמורה משעת קצירה כל הפסח, כפשטות הרמב"ם. אלא שהחיי אדם כתב, ומקורו הוא מפרי חדש, שאם נהג כן יכול לחזור בו בלא התרת נדרים. ומוכח שסובר שאין מקור הלכתי לאכול שמורה כל הפסח. דא"כ יתכן שאפילו התרה לא מועילה ולכל הפחות צריך התרת נדרים. (ואפילו למה שכתב מגיד משנה, ע' להלן עדיין לא מובן כיון שלכתחילה צריך גם לדעתו בכל מה שאוכל בפסח) על כרחך, יש שני גדרים בשימור לדעת הרמב"ם: יש שימור מחימוץ שצריך כל הפסח. ויש שימור לשם מצה שצריך להיות רק בכזית.
וכיון שהשימור צריך להיות לשם מצה, אם כן יתכן שלכ"ע לא די בתחילה, כיון שאין בזה חלות על המצה, אלא הלשמה הוא בשימור שהוא חיצוני למצה, ולכן צריך לאורך כל הזמן וזה לא חלות שחלה ברגע.
אלא שמגיד משנה הבין אחרת את הרמב"ם שהרי כתב בפרק ה' שרק לכתחילה צריך שמורה כל הפסח. ומה שהכריחו הוא מה שכתב בפרק ח' הלכה יג, שמי שאין לו אלא כזית משומר וכו'. ואם הבין שיש סתירה ע"כ הבין שאין הבדל. אלא צריך שמורה רק לכתילה, וזה מה שכתב בפרק ה'. ורק לגבי כזית שאוכל ויוצא ידי חובה צריך ממש לשמה ולא לכתחילה.
ומה שהכריח אותו לומר כך ברמב"ם, הוא משום שבגמ' מ' ע"א בצקות של נכרים וכו'. ולכאורה זה מה שהביא הרמב"ם בפרק ח' שאוכל כזית מצה באחרונה. ואם כמו שכתבנו שצריך גם לכתחילה שמורה משעת קצירה הרי גמ' זו לא הביא הרמב"ם בכלל, ומשמע שיכול לאכול שאינ משומר בכלל.
ולפי מגיד משנה יתכן שיש רק דין שימור מחימוץ. וחלות תודה לא יוצא משום שזה חסרון בשימור שנעשה לשם זבח. אבל לפי מ"ש יתכן שצריך גם עשיה לשמה במצות.
אבל מסתבר שלכ"ע במצה זה דין רק בשימור, ולפי זה יצא שצריך את כל העשיה לשמה מתחילה ועד סוף כמ"ש לעיל.
על פי דברים אלו יש ליישב את קושית הצל"ח שהובא בברכת שמואל גיטין סימן י', -וכן הקשה במנחת חינוך מצוה י' (כותרת "מצה ישנה") – לירושלמי יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל לגבי מצה ישנה כמו לגבי סוכה ישנה. ולבית הלל בתרוייהו לא צריך לשמה. והקשה צל"ח, הרי מחלות תודה מוכח שצריך לשמה, ואיך יתכן שלבית הלל לא צריך לשמה ?
אלא שיש ליישב על פי מה שכתבנו: אין דין לשמה בעשיה של מצה, כדעת בית הלל. אבל יש דין של שימור מחמץ לשם מצה. ובמצה ישנה, יש לומר שאין חסרון בעשיה עצמה אם היא לשם מצה, אבל אם צריך לשמה בחפצא כמו סוכה, רק אז יש פסול בישן.
ולכאורה מוכח שבכל זאת יש דין של עשיה לשמה: ע' טור סימן תס שלדעת השאילתות, לא מועיל גדול עומד על גבי קטן או גוי ללשיה, ולדעת רב האי מועיל. ולכאורה יש לומר שמחלוקתם היא אם יש דין עשיה לשמה. אבל עיין בדקדוק המילים שגם לשאילתות צריך שימור, ושימור שביד אחר לא מועיל. וכן הסביר במנחת חינוך מצוה י' את הדבר (ע' ס"ז ד"ה והנה) "ולא הביישן למד…" ודבריו הם דברי המאירי, כפי שכבר העיר המגיה על הדף שם.
ומכל הנ"ל מוכח שדין הלשמה הוא דין בשימור, ואם כן ודאי שצריך להיות במשך כל זמן העיסוק ששיך בו שימור ולא שייך לחלות מסויימת שניתן יהיה לומר עליו שדי בתחילה ונתפסת בזה חלות.