ב"ה
בענין מצה שמורה
שו"ע סימן תנ"ג סעיף ד'
גמ' פסחים מ' ע"א: "הדר אמר רבא מותר ללתות" עד נקודתיים בעמוד ב'
רא"ש פרק ב' סימן כו
רי"ף דף יב ע"א בדפי הרי"ף "ומיבעי ליה לאיניש לנטורי…".
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה' הלכה ט'; פרק ו' הלכה ה' והלכה ט'; פרק ח' הלכה יג;
ספר מנחת חינוך – מצוה י – אות י
ולא הביישן למד לא אבוש לאמר מנלן לכל הראשונים דין זה, נהי דבעי שימור לשמה, מ"מ אינו דומה כלל לגט או לזבחים, דגבי גט כתיב [דברים כ"ד, א'] וכתב לה, דרשינן [גיטין כ' ע"א] דמעשה הכתיבה יהיה לשמה, א"כ צריך הכותב לכוין, על כן אם חרש שוטה וקטן כותבין, לשיטות שמהני באחרים עומדים על גביהם ומלמד את הקטן שיכוין כי הוא צריך לכוין, <עיין סברת רבינו יונה בב"י שם דכונת העומד על גביו ככונת עושה המעשה, כיון דהוא אפשר ע"י שליח, אבל בחליצה לא שייך זה>, וכן בזבחים ד' ע"א ילפינן מקראי דהשחיטה והקבלה והזריקה צריכים כונה, א"כ צריך לכוין העושה המעשה, א"כ כשעושה מעשה זה מי שאינו בר כונה, צריכים לבוא לאלו הענינים אם עומד על גביו אי מהני, ויש עושים אדעתיה דנפשם, עיין באריכות באלו הענינים.
אבל כאן וכי מבואר בתורה דאיזה מעשה אי הלישה או הקצירה צריך לשמה, רק מבואר דהשימור צריך לשמה, א"כ העיקר הוא השימור, א"כ אפילו לש גוי או חרש שוטה וקטן וישראל עומד ומשמר לשמה למה לא מהני, ואפילו הם אינם מכוונים, כיון דישראל שומר והוא מכוין לשמה, ואינו דומה לחלות תודה דעומדים לתודה, אבל בכל המצות העיקר הוא השימור, א"כ מאי זה שפשוט בראשונים דהלש והאופה צריך שיהיו בר דעת בר כונה, ילוש מי שירצה, והישראל העומד הוא השומר והוא מכוין לשמה, ובכל הראשונים הנ"ל מבואר דגם כאן עיקר העושה איזה מעשה במצה צריך שיכוין, ואיני יודע מהיכן נלמד זה, כמו גבי גט גילתה התורה דמעשה הכתיבה צריך לשמה הכא נמי גילתה התורה דהשימור צריך שיהיה לשמה, א"כ הכל תלוי בשומר, ומה לי מי הלש או הקוצר או הטוחן וכדומה, כיון דיש שומר שמכוין וליסגי. ובינותי בספרים וראיתי בספר (נוה) [נהר] שלום לאחד מחכמי ספרד [ריש סי' ת"ס] עמד בזה, וכתב שבאמת כן היא דעת רבי האי גאון מובא בטור סי' ת"ס, וגם דעת הרי"ף והרא"ש כן, והספר הזה בא לידי בשאלה, ונהניתי מאוד שעמד על זה. ומ"מ מה שכתב שכן היא באמת דעת הראשונים הנ"ל, הוא דוחק בעיני, דאדרבא באמת דעת הרבה ראשונים ואחרונים בטושו"ע מבואר להדיא דעושה מעשה צריך לעשות לשמה, עיין בדבריהם.
ואנהרינהו לעיינין בעזה"י דהאמת כן הוא, דהעושה מעשה צריך כונה דהיינו שהוא ישמור לשמה, ולא מהני כונת אחר שיעמוד על גבו לשמור לשמה, והיא גמרא ערוכה חגיגה כ' ע"א לענין טומאה, דמקשה הש"ס לר' יונתן בן אלעזר ליעבד ליה שימור בידיה דחבריה, ומתרץ רבי יוחנן חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו, עי"ש. ועיין במס' פרה [פ"ז מ"י] גבי נתנו לשומר, תמצא ג"כ כמה משמעות לזה. א"כ כמו דלגבי טומאה אין אדם משמר מה שביד חבירו, כן בכל הדברים הצריכים שימור, ובפרט בחמץ דצריך שימור הרבה עיין מג"א סי' תנ"ט, א"כ כיון דאמרה תורה ושמרתם וכו' דצריך לשמור מחימוץ, והשימור מחימוץ יהיה לשם מצת מצוה, אבל השימור הוא מחימוץ, א"כ לא מהני שימור של אחר, אלא מי שעושה המעשה ובידו הוא החטים או העיסה זה צריך לשמור, אבל שמירה של אחר לא מהני דזה הוי חזקה שאינו משמר מה שביד אחר, א"כ שפיר מבואר דזה שהעיסה בידו לש או שאר מעשה הוא צריך לשמור, והשימור יהיה לשמה. על כן אם לשה גוי, אף דאחר משמר, כיון דאינו יכול לשמור ביד אחרים, א"כ הגוי בעצמו שומר והוא אדעתיה דנפשיה קעביד ואינו מכוין לשמה, על כן לא מהני.
נודע ביהודה מהדורה תניינא או"ח סימן ע"ט:
בע"ה פראג יום ג' ג' ניסן תקל"ח לפ"ק. תשובה בין גאולה לגאולה, שיאו יעלה למעלה, כפרצידא דתותי קלא, לכבוד אהובי האלוף התורני המופלא מוה' בער יצ"ו.
מכתבו הגיעני ויען טרדות רבות סבבוני לכן אין הפנאי גורם לעיין בדבריו ובפרט שאין כאן דבר חדש, ושאלתו אם לחוש לחומרא של הפר"ח בסימן תנ"ג שמחמיר במצת המצוה שיהיו דוקא חיטין השמורים משעת קצירה. הלא יראה מנהגן של ישראל בכל מדינות פולין ואשכנז דלית דחש להא רק המהדרין מן המהדרין. ודעת הרמב"ם נ"ל שהוא מיקל ולא מטעם שכתב מעלתו מטעם שכתב אחר שנקצר. ורצה מעלתו לפרש דהיינו שעת טחינה דאל"כ הי' לו לומר בשעת קצירה. דודאי כונת הרמב"ם פשוט דבשעת קצירה בעודו מחובר אין צריך שימור וכשנקצר הוא תיכף אחר שנקצר וכונת הרמב"ם משעת הפיכת כפי. אבל מה שקשה לי בדברי הרמב"ם שהרמב"ם לא הזכיר כאן מצת המצוה ואפילו מצה סתם לא הזכיר אלא כך כתב בפרק ה' הל' ט' לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהי' בו שום חימוץ וכל דגן שאוכל בפסח בכלל…
שו"ע סימן תנ"ג סעיף ד' שלש דעות
החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה. ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק.
פירוט השיטות בטור:
כתב רב אלפס שצריך לשמור חטין שיוצאים בה ידי מצה משעת קצירה שלא יבא עליהם מים וא"א הרא"ש ז"ל כתב שא"צ אלא משעת טחינה וז"ל נוהגין באשכנז ובצרפת לשומרן משעת טחינה לפי שאז מקרבין אותן אל המים שטוחנין בריחיים של מים וכ"כ בשאלתות לא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטרא מחימוץ מן כד נפל מיא עילויה.
גר"א בסעיף ד' מביא הראיה כתבו הראשונים מירושלמי ביצה ששימור דקרא היינו לישה, שהרי מתירים מלאכות או"נ מלישה ואילך ומפיק מן הפסוק ושמרתם את המצות:
ובירושלמי הביאו הרא"ש בריש פ"ג די"ט מ' דשימור דקרא מלישה ואילך כמ"ש שם מנין שאין טוחנין כו' ת"ל אך כו' ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך כו' וע"ש פ"א הלכה י':
הסוגיה דף מ' ע"א:
הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר (שמות יב) ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי אי שימור דלישה שימור דלישה לאו שימור הוא דאמר רב הונא בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה באחרונה אין בראשונה לא מאי טעמא משום דלא עבד בהו שימור ולעביד ליה שימור מאפיה ואילך אלא לאו שמע מינה שימור מעיקרא בעינן וממאי דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור ואפילו הכי לא הדר ביה רבא דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי.
בענין לתיתה, ע' טור סוף סימן תנג:
לתיתה אע"ג דבגמרא שרי לה בחיטי הגאונים אסרוה וכן שדרו ממתיבתא שאין אנו בקיאין בלתיתה הלכך אין לנו ללתות כלל לא בחטין וכ"ש בשעורים:
מסקנת הסוגיה: רי"ף יב ע"א וז"ל:
אמר רב בעל נפש לא ילתות כלומר מי שמדקדק עצמו במצות לא ילתות אפי' חיטי דשרירן אמר רב נחמן מאן דציית ליה לאבא אכיל נהמא בחובשיהו דבי רב הונא לתתי בי רבה בר אבוה לתתי והאידנא שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות הילכך לא שרי לן למילתת וחליטה נמי ליכא בזמן הזה מאן דידע למיחלט הילכך אסור: ומיבעי ליה לאיניש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה דאמר קרא ושמרתם את המצות ואמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצה כלומר הזהרו בהן שלא יבא עליהם מים פירוש כיפי עמרים:
וע' מגן אברהם שבמקום שטוחנים ברחיים אין צריך שימור, וז"ל בס"ק ז':
משעת טחינה – לפי שאז מקרבין אותן אל המים (הרא"ש) משמע שבמקום שטוחנין ברחיים של חמור או שהרוח מוליך הרחיים א"צ שמירה מיהו גם שם רגילין לרחוץ החטים:
וע' בחתם סופר שם.
אבל ר"ן כתב שרק למצוה מן המובחר. ויש גאון אחד שכתב שגם שימור שקודם לישה הוא לכתחילה. וז"ל הר"ן:
ומיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפסחא מעידן קצירה. ודאי דלמצוה מן המובחר הכי עדיף שפיר ומיהו אפשר שאע"פ שלא עשה כן אלא שלקח חטים מן השוק ושמרה לשם מצה יצא י"ח ובגמרא אמרינן דשימור דלישה לא הוי שימור כלומר מקמי לישה הוא דבעי שימור אבל כל ששמר את החטים קודם לישה יצא ומ"מ משמע שאם לא שמר אלא מלישה ואילך שאינו יוצא ידי חובת מצה בכך אלא דגאון אחד ז"ל אמר שהלוקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזקינן איסורא ויצא ידי חובתו בה אבל לכתחלה בעי שימור ומשמע דס"ל ז"ל הכי דכי אמרינן בגמרא דשימור דלישה לא הוי שימור היינו לכתחלה:
ומיהו ה"מ במצה דמצוה אבל שאר הלחם שאדם אוכל בפסח לא בעי שימור לשם מצה כלל אלא שיהא יודע בודאי שלא בא לידי חמוץ דתניא בגמ' הקמחים והבצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ופרש"י ז"ל כגון שהוא מכיר בה שלא בא לידי חמוץ שאין בה שיאור וסידוק ומיהו לא נהירא שהרי יש לו לחוש שמא עירב בה שאור כדרך שהנחתומין עושין לפיכך נראין דברי ר"ח ז"ל שפי' שלשה הנכרי בפני ישראל במים שלנו וראה שלא עירב בה שאור ואין בינה לבצק של ישראל אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה:
וע' רא"ש סימן כו, שאף שדברי רבא נדחו במה שאמר ששימור דלישה לאו שימור הוא, החמיר על עצמו. וכתב שפשטות הגמרא משמע ששימור מלישה הוא שימור. וכתב הרא"ש: "ונהגו באשכנז וצרפת לשומרן משעת טחינה לפי שאז מקריבין אותן אל המים שטוחנן ברחים של מים." וכתב הגהות אשרי שם שהשימור הוא לשם מצה של מצוה.
על פי הגהות אשרי גם מובן מה שכתב הר"ן שהני מילי במצות מצוה אבל שאר מצות שאוכל בפסח לא בעי שימו לשם מצה כלל. ודבר זה מוכח בגמרא מדין בציקות של נכרים.
אם אכן השימור צריך להיות שימור לשם מצוה, אם כן יש לשאול מהו השימור, האם דין בהלכות חמץ, או שיש דין שימור לשמה?
ע' ספק המנחת חינוך מצוה י' אות י' שאין זה דין עשיה אלא דין שימור לשמה, ודן מדוע לא יועיל מה שאחר משמר. וכתב שאין אדם משמר מה שביד אחרים. וכ"כ המאירי בסוגיה שם. וז"ל המנחת חינוך:
ולא הביישן למד לא אבוש לאמר מנלן לכל הראשונים דין זה, נהי דבעי שימור לשמה, מ"מ אינו דומה כלל לגט או לזבחים, דגבי גט כתיב [דברים כ"ד, א'] וכתב לה, דרשינן [גיטין כ' ע"א] דמעשה הכתיבה יהיה לשמה, א"כ צריך הכותב לכוין, על כן אם חרש שוטה וקטן כותבין, לשיטות שמהני באחרים עומדים על גביהם ומלמד את הקטן שיכוין כי הוא צריך לכוין, <עיין סברת רבינו יונה בב"י שם דכונת העומד על גביו ככונת עושה המעשה, כיון דהוא אפשר ע"י שליח, אבל בחליצה לא שייך זה>, וכן בזבחים ד' ע"א ילפינן מקראי דהשחיטה והקבלה והזריקה צריכים כונה, א"כ צריך לכוין העושה המעשה, א"כ כשעושה מעשה זה מי שאינו בר כונה, צריכים לבוא לאלו הענינים אם עומד על גביו אי מהני, ויש עושים אדעתיה דנפשם, עיין באריכות באלו הענינים. אבל כאן וכי מבואר בתורה דאיזה מעשה אי הלישה או הקצירה צריך לשמה, רק מבואר דהשימור צריך לשמה, א"כ העיקר הוא השימור, א"כ אפילו לש גוי או חרש שוטה וקטן וישראל עומד ומשמר לשמה למה לא מהני, ואפילו הם אינם מכוונים, כיון דישראל שומר והוא מכוין לשמה, ואינו דומה לחלות תודה דעומדים לתודה, אבל בכל המצות העיקר הוא השימור, א"כ מאי זה שפשוט בראשונים דהלש והאופה צריך שיהיו בר דעת בר כונה, ילוש מי שירצה, והישראל העומד הוא השומר והוא מכוין לשמה, ובכל הראשונים הנ"ל מבואר דגם כאן עיקר העושה איזה מעשה במצה צריך שיכוין, ואיני יודע מהיכן נלמד זה
וע' מנחת ברוך סימן עא ענף ב' עמ' 168 שאדרבה הוכיח מפרה אדומה ההיפך, שמועיל שימור שביד אחרים. ע' בצילום להלן את דברי מנחת ברוך
אבל לשמה, מוכח שצריך דין לשמה בשימור, ראיה מבצקות של נכרים שאינן חמץ, ומכל מקום צריך כזית מצה באחרונה.
אבל הרמב"ם והראשונים השמיטו את דין זה של בציקות של נכרים מהלכה. ולכאורה היה מקום לומר שהשמיטו כיון שאין צריך לאכול מצה באחרונה ודי במה שאינו חמץ.
אמנם הראשונים לא הביאו את אפשרות האכילה של בצקות של נכרים. אבל דין כזית באחרונה הביאו. ומוכח מרי"ף סוף ערבי פסחים שיש דין לשמה: מי שאין לו אלא כזית מצה אחד משומר, אוכלו בסוף (רי"ף כז ע"א ורמב"ם, ע' להלן)
וברור שצריך לשמה: במשנה פסחים לה ע"א:
חלות התודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן.
וע' גמרא ל"ח ע"א:
חלות תודה ורקיקי נזיר וכו' מנא ני מילי אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את מצות מצה המשתמרת לם מצה יצתה זו שאין משתמרת לשם מצ לא לשם זבח.
וע' רמב"ם פרק ו' הלכה ט':
חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמו אין יוצאין בהן שנאמר (שמות י"ב) ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לענין מצה בלבד היא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לענין הזבח, ואם עשאן למכור בשוק הרי זה יוצא בה ידי חובתו, שהעושה למכור בשוק דעתו שאם לא ימכרו יאכל אותן ונמצא בשעת עשייתן שמרן לשם מצה.
ושם הלכה ה' בעיסת הכלבים, כתב הרמב"ם: "עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו, אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה".
ואף שהוא משומר מחימוץ, אינו יוצא ידי חובה כיון שאינו לשמה.
וכן מוכח מירושלמי שהביאו המאירי לגבי מצה ישנה: ע' מאירי עמ' קכט, שהביא ירושלמי שכדרך שנחלקו בית שמאי ובית הלל בסוכה ישנה, כן נחלקו במצה ישנה.
מכל הנ"ל מוכח שיש דין של לשמה במצה.
וע' מעו"ז סימן רטו, שהוכיח שצריך עשיה לשמה ולא רק שימור לשמה (ולא כמנחת חינוך) מהא דבעי לתיתה כדי לשמור ולא סגי בשמירה בלא עשיה. וכן מוכח מהא דלא יצא ממצה ממי פירות, משום שבעי עשיה של שימור, ולא סגי במה שמעצם הדבר אינו ראוי לחימוץ (וצ"ב לפי זה מה יהיה הדין אם מצליחים לעקר על ידי הקרנה וכדומה, את התבואה של תחמיץ, שלא יצא ידי חובת מצה כיון שאינו ראוי להחמיץ). והרי אדרבה מי פירות עדיף כיון שלא יכול להחמיץ, אלא משום שגדר לשמה נתפס רק בעשיה. (אבל כמובן יש לדחות, שיוצאים ידי חובה במצה רק אם זו חפצא שיכול להחמיץ).
וע"ע סימן תס שלא לשין מצה על ידי גוי, וכתב במ"ב ס"ק ג' שטעם השמירה שלא תחמיץ צריכה לשם מצוה ונכרי וחש"ו לאו בני שמור נינהו, והביא מחלוקת אם מועיל כשגדול עומד על גביו:
הטעם דכתיב ושמרתם את המצות ומשמע מזה דשמירה שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוין לשם מצה של מצוה ונכרי וחש"ו לאו בני שימור נינהו והסכימו הרבה פוסקים דאפילו ישראל עומד ע"ג ומזהירן שיכונו לשם מצות מצה ג"כ לא מהני ואינו יוצא י"ח אפילו בדיעבד ויש מן הפוסקים שמקילין בעומד ע"ג ומזהירן שיכוונו בעשייתו לשם מצה דאז אמרינן אדעתא דישראל קעביד וכתבו הב"ח והמ"א דיש לסמוך עלייהו כשא"א בענין אחר וטוב שהישראל בעצמו יסייעם ג"כ קצת ומ"מ מוטב לעשות ע"י חש"ו מע"י עכו"ם. ודע דאפילו לדעת המקילין בעומד ע"ג לא יסתפק במה שאומר לו פ"א קודם העשיה שיכוין לשם מצות מצה רק צריך להזהירו בכל שעה ע"ז שלא יסיחו דעתם מזה. ולענין טחינה עיין בביאור הלכה:
וכתב המשנה ברורה בשער הציון שם אות ד':
דעת רב האי וכן הובא דעת הרא"ה בחידושי הריטב"א להקל ומטעמא אחרינא דהכא לא בעי עשיה לשם מצוה רק שימור לשם מצה כדכתיב ושמרתם וזה סגי אפילו באחר שעומד ע"ג ומכוין לשם מצה וריטב"א מסיים שכן היה דן הרא"ה להלכה ולא למעשה ובתשובת הר"ח א"ז סי' ל"ה וסי' קמ"ג ג"כ נוטה דעתו להקל דמצרפינן לזה מחשבת העומד עי"ש וע"ש עוד דעת הר"ר יצחק שאין דעתו כן וכן בספר מהרי"ל מביא ג"כ דברי הר"ח הנ"ל וחולק עליו:
ואם כן זו מחלוקת ראשונים בגדר השימור אם צריך דוקא לשמה, לשם מצוה או לשם שימור ואז סגי גם כשאחר עומד על גביו ושומר.
אלא שחידוש נוסף יש ברמב"ם שהעיר עליו הנודע ביהודה מ"ת סימן עט. ע' רמב"ם הלכות חמץ פרק ה' הלכות ח-ט:
תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ, ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל, שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים משום שנאמר (שמות י"ב) ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ.
לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ, דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח, ואם מכרו לגוים קודם הפסח מוכר מעט לכל אחד ואחד כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל.
(וע' רמב"ם קאפח שהחלוקה שונה). והרי בפרק ה' מיירי הרמב"ם רק בהלכות חמץ שהרי הלכות מצה מתחיל רק בפרק ו', ומוכח שצריך מצה שמורה לכל הפסח. ולפי זה גם לא נכון מה שכתב פרי חדש, שמנהג שאין לו שום יסוד לא צריך התרת נדרים כדי להתירו. וכיו שמוכח שיתכן שיש שיטוה כזו הרי ודאי מבחינת הקבלה יש צורך להחמיר ואין זה כמו דבר שאין לו מקור.
ולכאורה תלוי בדבר נוסף: כתב הרמב"ם בפרק ו' הלכה ה' שהעושה מצה ממי פירות יוצא בה ידי חובה. ובמגיד משנה הביא דעות שאינו יוצא משום שאינו יכול להחמיץ. אם כן מוכח שיש כאן שתי דעות, האם שימור מהחמצה הוא שאלה מעשית או שיש צורך חיובי לעשות שימור מהחמצה.
נודע ביהודה מהדורה תניינא או"ח סימן ע"ט:
בע"ה פראג יום ג' ג' ניסן תקל"ח לפ"ק. תשובה בין גאולה לגאולה, שיאו יעלה למעלה, כפרצידא דתותי קלא, לכבוד אהובי האלוף התורני המופלא מוה' בער יצ"ו.
מכתבו הגיעני ויען טרדות רבות סבבוני לכן אין הפנאי גורם לעיין בדבריו ובפרט שאין כאן דבר חדש, ושאלתו אם לחוש לחומרא של הפר"ח בסימן תנ"ג שמחמיר במצת המצוה שיהיו דוקא חיטין השמורים משעת קצירה. הלא יראה מנהגן של ישראל בכל מדינות פולין ואשכנז דלית דחש להא רק המהדרין מן המהדרין.
ובמשיב דבר סימן ל', הובאו דבריו במעו"ז עמ' קמח, ששמירה היא עד כמה שאפשר:
וכלל גדול הוא בעסק שמורה שא"צ להזהר אלא כפי האפשר בשעת מעשה זו ואין אומרים שהיה לו לעשות בא"א ויהיה משומר ביותר וכדתנן במסכת פרה (פ"ד מ"ה) הממלא לו ולחטאת ממלא שלו תחלה כו' נותן שלו לאחוריו ושל חטאת לפניו, ואם נתן של חטאת לאחוריו פסול היו שניהם של חטאת נותן א' לפניו ואחד לאחוריו וכשר משום שאי אפשר באופן אחר הרי דנתינה מאחריו אינו משומר יפה מטומאה כמו משלפניו ובחטאת הא כתיב למשמרת למי נדה בעינן שיהא משומר ע"צ היותר מטומאה מ"מ אם רוצה למלאות שני הדליים לחטאת וא"א שיהיו שניהם לפניו מיקרי גם הא שלאחריו משומר כל צרכו, משום שאי אפשר באופן אחר ואין אומרים הרי הוא יכול למלאות דלי א' לעצמו והוא יהיה לאחריו והדלי עם מי חטאת יהיה לפניו אלא כיון שהוא רוצה למלאות שני דליים לחטאת מיקרי בזה האופן משומר יפה, והכי נמי גבי שמורה מן חשש חימוץ כל שאפשר לשמור יותר מחויב לשמור, ומזה הטעם איתא בירושלמי פסחים (פ"ג ה"א) ר' אבא מפקד לטחוניא דלא ליתן קופיא אלין על אלין דלא לרתחא ויחמעין והיינו בשעה שמוביל שני שקים אחד של שמורה ואחד של חול, אבל בשעה דשני השקים שמורה אי אפשר שלא יתן זה על זה וכשר, שמ"מ הוא משומר כ"צ לפי מעשה זו והיינו דאיתא בשו"ע (סי' תנג ס"ז) בהג"ה וכן יזהר לכתחלה שלא להניח הרבה שקים זה על זה במקום שאפשר עכ"ל, ר"ל לאפוקי במקום שמוליכין הרבה שקים של קמח פסח וא"א שלא יניחו זע"ז אין לחוש בזה, ואין אומרים להוביל כל שק בפ"ע: