ב”ה
בענין מצות תשביתו
ע’ רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ב’ הלכה א’: מצות השבתה קודם זמן האיסור. האם בפסח יש גם כן מצות השבתה?
לכאורה ראיה מהרמב”ם שאין תשביתו: פ”א הלכה ג’ שאין לוקה אא”כ חימץ וכו’ ולמה לא אמר שזה לאו הניתק לעשה? ולכאורה משום שאין תשביתו בפסח.
וברמב”ם עצמו משמע שדין תשביתו הוא בכל הפסח, ראה כותרות להלכות חו”מ: להשבית שאור “מארבעה עשר”, היינו לא בארבעה עשר אלא מ… כלומר כל משך הפסח שייך תשביתו.
ע’ לשון נוב”י מה”ת סי’ ס’ שבגלל שאלה זו אי אפשר לומר דבר המנוגד לכל הראשונים.
ראית הנוב”י מפ”ג הלכה ו’ שגם בתוך הרגל מברך. ואם בתוך הרגל זה רק למנוע בל יראה, הרי שאין ברכה. ע”כ שיש מצות תשביתו גם בפסח עצמו.
אלא שיש לדון מתי מקיים את המצוה: על ידי מעשה השבתה או על ידי שאין לו חמץ. ספק המנחת חינוך מצוה ט’.
נפ”מ אם צריך לקנות חמץ כדי לבער.
לכאורה זו מחלוקת בין ר’ יהודה ורבנן אם השבתתו בכל דבר או רק בשריפה. מחלוקת במשנה דף כ”א אם ביעור חמץ הוא שריפה או שביעור חמץ בכל דבר.
אלא שרש”י ותוס’ נחלקו האם לר’ יהודה בשריפה לאחר שש או קודם שש: רש”י ותוס’ י”ב ע”ב. לתוס’ המחלוקת היא לאחר זמן האיסור. אבל קודם זמן האיסור השבתתו בכל דבר. אבל לרש”י המחלוקת היא בששית אבל לאחר זמן האיסור השבתתו בכל דבר.
ונראה ראיה לתוס’: שהרי ביטול חמץ מועיל לפני זמן האיסור דוקא. ואם ר”י סובר לפני זמן האיסור שמצותו בשריפה, אם כן למה אפשר לבטל (וע’ מקור חיים בפתיחה לסי’ תל”א שדן על פנ”י שהוכיח מזה שלא מועיל בטול לחמץ ידוע. ז.א. שאם נאמר כרש”י שסברת ר”י לפני זמן איסור, הרי בע”כ בחמץ ידוע יש חובת שריפה דוקא. ובמקור חיים חידש בגלל שאלה זו שגם לאחר ביטול יש חיוב שריפה כמו נותר. ולכן גם לר”י מועיל בטול ואין להוכיח מביטול כסברת התוס’. וכיו”ב כתב באבן האזל על הרמב”ם.
וכתב הטור סימן תמ”ה: רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ורש”י פוסק כוותיה וכן בספר המצות והגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פירוש גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו שם שלם וכ”כ הרמב”ם ז”ל ובעל העיטור ואף ר”י לא קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש”י שלא בשעת ביעורו הוא שעה ששית אז הוא דוקא בשריפה ובשעת ביעורו הוא מכאן ואילך ור”ת פירש איפכא שעת ביעורו הוא שעה ששית ואז השבתתו בכל דבר ומשם ואילך דוקא בשריפה ולפ”ז אפילו לרבי יהודה א”צ לשורפו שרוב העולם מבערין קודם סוף שש כתב א”א הרא”ש ז”ל דאפילו לרש”י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר כיון שמותר בהנאה ואינו נראה כן מפירושו שהוא פי’ דלר’ יהודה אפילו יוצא בשיירא הוא דוקא בשריפה וכששורפו בשעת איסורו לכ”ע אסור ליהנות בו לכך טוב לעשות לו מדורה ולשורפו בפני עצמו אבל ליהנות באפרו אחר ששרפו זה תלוי בפלוגתא דר”י ורבנן לרבי יהודה שהוא בשריפה מותר דקיימא לן כל הנשרפין אפרן מותר ולרבנן אסור דכל הנקברין אפרן אסור ואם בישל בו תבשיל או אפה בו פת לר”י שאפרו מותר אין התבשיל או הפת אסורין אלא אם כן נאפה הפת ונתבשל התבשיל בעוד גוף החמץ קיים או הגחלים לוחשות אבל אם כבו מותרין ולרבנן שאפרו אסור אסורים בכל ענין והרמב”ם ז”ל כתב סתם ואם אפה בו פת או בישל בו תבשיל אסורין והוא הולך לשיטתו שפוסק כחכמים:
מה שכתב שלהנות מעפרו תלוי במחלוקת חכמים ור’ יהודה, הקשה רע”א והביאו בחידושי הגר”ח, שהרי גם לחכמים נעשית מצותו, אלא שזה אפילו בכל דבר. ואם שורף אפרו גם כן צריך להיות מותר?
וכתב הגר”ח, שהמחלוקת בין ר’ יהודה וחכמים היא האם המצוה על הגברא שלא יהיה לו חמץ, ולכן השבתתו בכל דבר. ולר’ יהודה מצוה על החפצא, ונעשית מצותו.
ואם כן יתכן שגם חקירת המנחת חינוך תלויה בכך: האם המצוה שלא יהיה חמץ ובזה מקיים אף אם אין לו בכלל חמץ. או שיש מצוה חיובית להשבית, וזה יתכן כדעת ר’ יהודה. ( אבל מנחת חינוך מצוה ט’ כתב שלא תלוי זה בזה).
פסחים כ”ז ע”ב בבריתא טענת רבנן לר’ יהודה שאם לא מצא עצים יהא יושב ובטל וכו’ ולכאורה זה סותר למה שכתבנו בדעת הרמב”ם שיש בל יראה מחצות. הרי צריך להשבית כדי שלא יעבור בבל יראה? וע’ אבן האזל.