ב"ה
בעית לשמה במצות מכונה
הקדמה מתוך ערך מצה באנציקלופדיה דעת.
בערך בשנת 1856 המציא אופה באוסטריה מכונה לאפות בה מצות, באופן שהעיסה הייתה נלושה ומתגלגלת דרך שני גלגלים של מתכת ויוצאות משם מצות דקות נחתכות במדה ונופלות על טס של מתכת. המצות מנוקבות ע"י מכונה, ואח"כ ישימו אותן בתנור לאפות. מתחילה היו המצות יוצאות עגולות, ומה שנשאר מן הפינות היו מחזירים למכונת הלישה. מחשש לשהייה, המציאו מכונה לחתוך מצוות מרובעות, שלא יישארו פינות. המכונות הלכו והשתכללו עד כי המצות נעשות מתחילתן ועד סופן ע"י מכונות שונות במהירות רב.
בשנת 1875 החלו לאפות מצות במכונות באנגליא ובאמריקא, ומאז התפשטו המכונות בכל העולם.
כאשר הופיעו המכונות התנגדו להן כמה רבנים מטעמים שונים:
א) המכונה תקפח פרנסת העניים העוסקים בעשיית המצות "בידים", והוכיחו ממה שמנעו חז"ל לדחות מקרא מגילה ליום השבת מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה לקבל מתנות אביונים (מגילה ד':):
ב) כי מעשה המכונה דומה למעשה קטן שאין בו דעת, ובעשיית המצה ובפרט מצות מצווה (שמורה) צריכים כוונה לשם מצווה ע"י ישראל גדול;
ג) יש לחוש לחיטה שלמה השכיחה בקמח, ואדם המרגיש בה ישאל עליה, לא כן המכונה;
ד) יש לחוש לפירורים של בצק הנשארים בתוך גלגלי המכונה שקשה לנקותם ומחמיצים.
רבי שלמה קלוגר, בספר "האלף לך שלמה" מונה שלוש סיבות לאסור מצות מכונה:
א. מנהג ישראל לעשות מצות עגולות ולא מרובעות, ויש טעם למנהג זה.
ב. אם יצא קול שהותרה המכונה לאפיית מצה, שוב לא ישימו לכל התנאים ודרישות ההלכה לשמירה מחימוץ ועשייה לשמה.
ג. אין לחדש ענייניים מחודשים שלא כמקובל מאבותינו מדור דור, שהיו אופים מצות יד, יש בזה משום פריצת גדר בחומת הדת.
דעות המתירים
לעומת האוסרים קמו רבנים גדולים להתיר מכונת המצות, ובראשם ר' יוסף שאול נאטאנזאהן מלבוב בעל שו"ת שואל ומשיב. הם סתרו את טעמי האוסרים:
א) מצה אינה דומה למקרא מגילה, מפי שבמגילה עיקר המצווה היא מתנות לאביונים וחששו שתעקר המצווה ההיא אם ידחו קריאת המגילה ליום השבת. ואם נזקק תמיד להפסד העניים א"כ עלינו לאסור גם הדפסת הספרים שעי"ז יפסידו הסופרים המעתיקים מכתבי יד;
ב) המכונה אינה דומה למעשה קטן, כי מניע אותה אדם גדול;
ג) אם נמצאה חטה שלמה בעיסה יוכל לשאול עליה המשגיח העומד על המכונה כמו האישה שלשת הבצק, וגם לא שכיחה כי מנפים היטב הקמח מקודם;
ד) אין לחוש לפירורים במכונה, כי מנקים אותה היטב בכל פעם. ובכלל יש במכונה זריזות יתירה והשגחה מעולה יותר ממצות שנעשו ע"י המון אנשים ונשים העוסקים בעבודה זו הרבה שעות ביום ובלילה.
מתוך מאמר של יצחק אלפסי:
כותב הצדיק הגאון המפורסם רבי חיים הלברשטאם מצאנז, בעל "דברי חיים":
"בדבר השאלה אם מותר לעשות מצות לפסח על המשינען הנה ראיתי "תשובות גאוני זמנינו" שהסכימו לאסור וצדקו מאוד בדבריהם, הגם כי על קצת דברים יש להשיב אך די לאסור בזה, אולם גם לדעתי הרבה טעמים עפ"י דין לאיסור אך הם כמוסים אתי כאשר כן קיבלתי מפי מו"ה ז"ל שבכמות אלה הדברים אין לגלות הטעם רק לפסוק הדין בהחלט והשומע ישמע וגו' ולכן בדרך החלט אומר לכם כי העושה מצות על כלי זה הוא חמץ גמור ועוד זאת אודיע כי העיד לפני אדם חשוב סוחר נכבד מפה שהי' אשתקד באונגארין וראה אצל קלי הדעת עושין מצות על המאשין והראה להם שהוא חמץ גמור ונתביישו מאד וגם אמרו לו שהרב המתיר להם מתחרט מאד ולכן ידידי לדעתי שאין להתיר זה בשום אופן ואם לא יאבו שמוע מה נעשה להם אם אוכלים חמץ ממש בפסח ועיין בפסקי מהרי"א שהביא ראי' "שאין להקל מחמת חשש שיצאו חוץ לד"ת" ולכן אין להתיר בשום אופן וד' יצילנו משגיאות ומכשולות ח"ו והיה שלום. יום ב' ער"ח ניסן תרי"ח לפ"ק".
וז"ל תשובת בעל חידושי הרי"ם, אבי שושלת גור:
ב"ה ג' אמור כ"ח למב"י תרי"ח לפ"ק ווארשא יע"א.
"על דבר שאלתם אודות המצות לחג הפסח על ידי מאשין וכו' הנני מסכים לאסור כו' וה' יציל את עמו מאותן אנשים שלוחי היצר הרע תלמידי ירבעם בן נבט המתחכמים לנשל מכל מצווה מעט מעט. וכוונתם לעקור את הכל כנראה בעליל מעשיהם. ד' יפר מחשבתם ועצת ה' היא תקום ותדפיסו הדברים לאסור וגם דעת הגאון מופת הדור מו"ה שלמה קלוגר נ"י מבראד שהסכים ג"כ לאסור. דברי ידידם נצח. – הקטן יצחק מאיר בהרב מוהר"י ז"ל".
(ע"כ מתוך מאמר של יצחק אלפסי)
על מצות מכונה כיום
http://www.zomet.org.il/?CategoryID=257&ArticleID=321#ח
אלפסי שם:
בעיה מיוחדת נתעוררה בקשר ל"כזית מצווה" שהיא חובת היום. האם אפשר לצאת ידי "מצות מצווה" במצות של מכונה?
רבים מאלה שהתירו מצות מכונה, סברו כי לגבי "מצת מצווה", יש צורך ב"מצות של יד". זוהי דעתם של רבני הונגריה – רבי אברהם הכהן קארעפלוס תלמידו של "הכתב סופר" ובעל "אהל אברהם", רבי מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד ומחבר "לבושי מרדכי", רבי בנימין זאב ויס מטשרנוביץ רבי פנחס הלוי צימעטבוים ראב"ד גרוסוורדיין.
אולם היו כאלה שהתירו אף לצאת ידי חובת "מצת מצווה" במצות של מכונה כרבי שמחה בונים סופר מפרשבורג, המרש"ם מברז'אן, רבי משה שמואל גלזנר אב"ד קלויזנבורג, רבי ישעיהו זילברשטיין מוואיטצען.
להלן נברר שאלת לשמה במצות בכלל ובמכונה בפרט:
השאלות:
האם צריך לאפות מצה לשמה?
האם השימור הוא לשמה או אפיה צריכה להיות לשמה
האם על ידי מכונות זה נחשב לשמה?
האם מספיק כוונת לשמה בהתחלה וממילה אחר כך ימשך?
ראה שעור על לשמה במצה שבו עסקנו בעיקר דין לשמה במצות. בשעור זה נעסוק בהנחה שצריך להיות לשמה, האם במכונה יתכן לשמה?
שאלה זו נוגעת גם לציצית מכונה ועוד.
האם השימור צריך להיות לשמה או עשית המצה לשמה?
ע' רמב"ם פרק ה' הלכה ט' בפרק שעוסק בעניני חמץ, (רק בפרק ו' התחיל בחיוב אכילת מצה). ושם כתב הרמב"ם שצריך להיזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שיהיה שמור משעת קצירה. ולכאורה אם כן משמע שצריך שמורה כל הפסח. אבל בפרק ו' הלכה ט' כתב על חלות תודה ורקיקי נזיר שאין יוצא בהן משום שאינם משומרים לשם מצה. ואם כן מוכח שיש שמירה לשם מצה ולא על כל מה שאוכל. וכן מוכח בפרק ח' הלכה יג כתב הרמב"ם שמי שאין לו אלא כזית משומר אוכלו בסוף. ואם כן לכאורה מוכח שאין צריך משומר כל הפסח?
וז"ל הרמב"ם:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה
הלכה ח
תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ, ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל, שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים משום שנאמר +שמות י"ב+ ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ.
הלכה ט
לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ, דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח, ואם מכרו לגוים קודם הפסח מוכר מעט לכל אחד ואחד כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו
הלכה ט
חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמו אין יוצאין בהן שנאמר +שמות י"ב+ ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לענין מצה בלבד היא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לענין הזבח, ואם עשאן למכור בשוק הרי זה יוצא בה ידי חובתו, שהעושה למכור בשוק דעתו שאם לא ימכרו יאכל אותן ונמצא בשעת עשייתן שמרן לשם מצה.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח
הלכה יג
מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך על אכילת מצה ואוכל אותו כזית ואינו טועם אחריו כלום.
ומקורו של הרמב"ם הוא מגמ' ל"ח לגבי חלות תודה ורקיקי נזיר עיי"ש.
ומכאן יש שמחמירים לאכול שמורה משעת קצירה כל הפסח, כפשטות הרמב"ם. אלא שהחיי אדם כתב, ומקורו הוא מפרי חדש, שאם נהג כן יכול לחזור בו בלא התרת נדרים. ומוכח שסובר שאין מקור הלכתי לאכול שמורה כל הפסח. דא"כ יתכן שאפילו התרה לא מועילה ולכל הפחות צריך התרת נדרים. (ואפילו למה שכתב מגיד משנה, ע' להלן עדיין לא מובן כיון שלכתחילה צריך גם לדעתו בכל מה שאוכל בפסח) על כרחך, יש שני גדרים בשימור לדעת הרמב"ם: יש שימור מחימוץ שצריך כל הפסח. ויש שימור לשם מצה שצריך להיות רק בכזית.
וכיון שהשימור צריך להיות לשם מצה, אם כן יתכן שלכ"ע לא די בתחילה, כיון שאין בזה חלות על המצה, אלא הלשמה הוא בשימור שהוא חיצוני למצה, ולכן צריך לאורך כל הזמן וזה לא חלות שחלה ברגע.
אלא שמגיד משנה הבין אחרת את הרמב"ם שהרי כתב בפרק ה' שרק לכתחילה צריך שמורה כל הפסח. ומה שהכריחו הוא מה שכתב בפרק ח' הלכה יג, שמי שאין לו אלא כזית משומר וכו'. ואם הבין שיש סתירה ע"כ הבין שאין הבדל. אלא צריך שמורה רק לכתחילה, וזה מה שכתב בפרק ה'. ורק לגבי כזית שאוכל ויוצא ידי חובה צריך ממש לשמה ולא לכתחילה.
ולכאורה מוכח שבכל זאת יש דין של עשיה לשמה: ע' טור סימן תס שלדעת השאילתות, לא מועיל גדול עומד על גבי קטן או גוי ללישה, ולדעת רב האי מועיל. ולכאורה יש לומר שמחלוקתם היא אם יש דין עשיה לשמה. אבל עיין בדקדוק המילים שגם לשאילתות צריך שימור, ושימור שביד אחר לא מועיל. וכן הסביר במנחת חינוך מצוה י' את הדבר (ע' ס"ז ד"ה והנה) "ולא הביישן למד…" ודבריו הם דברי המאירי, כפי שכבר העיר המגיה על הדף שם.
והיוצא מכך שזה דין בלשמה, הוא מה שכתב בביאור הלכה סימן תס שלא די בלשמה בתחילה אלא הביא שבימי נעוריו היה המנהג שבעת אפית המצות בעל המצות היה אומר וחוזר ואומר להעוסקים כמה פעמים שיזכרו שהיא מצת מצוה. וז"ל:
וע"כ צריך שיהיה בזה כל מעשיהן היינו הנתינת מים לתוך הקמח והלישה והעריכה [וי"א דגם הניקור] והאפיה ע"י גדולים ויהיה הכל בפירוש לשם מצת מצוה וא"צ שיאמרו בכל מצה ומצה אלא יאמר כל אחד מה שיעשה היום בענין מצה זו יהיה הכל לשם מצות מצה. וזכורני בימי נעורי היה המנהג בישראל שבעת אפיית מצות בעל המצות היה אומר וחוזר להעוסקים כמה פעמים שיזכרו שהיא מצת מצוה ועכשיו בימינו נתרופף המנהג הזה מפני שכמה מדקדקים ליקח מצה שמורה ללילי הסדר והמצה שמורה נאפה בכל מיני הידור מפני שע"פ רוב לוקחין אותם מרב העיר או משארי ת"ח וע"כ אין מדקדקין בסתם מצות אבל באמת יצא שכרנו בהפסדנו מפני שסוף סוף רוב העולם אין לוקחין מצה שמורה ויוצאין בסתם מצה וכשקטנים עוסקין בעניני לישה ובעריכה וכה"ג אין יוצאין ידי מצה
האם יש מי שטוען שצריך דין לשמה ממש בעשית מצה, ואם כן במצת מכונה תהיה בעיה כמו טויה לשמה בציצית מכונה?
לכאורה זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי מצה ישנה שהביאו התוספות במסכת סוכה דף ט' ע"א:
סוכה ישנה בית הלל מכשירין – בירושלמי תני צריך לחדש בה דבר חבריא אמרין טפח רבי יוסי אמר כל שהוא ומאן דאמר כל שהוא ובלבד שתהא על פני כולה ובתר הכי איתא התם מצה ישנה פלוגתא דבית שמאי וב"ה א"ר דברי הכל הוא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברי הוא שלא דקדק בה.
אבל אם נאמר שצריך מעשה לשמה, וזה תלוי גם במחלוקת הראשונים אם מועיל במצה כשגדול עומד על גביו, ע' טור סימן תס:
אין עושין המצות ע"י עכו"ם חרש שוטה וקטן והכי איתא בשאלתות לשה עכו"ם לעיסה או חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו אף על גב דאפייה ישראל בר דעת ועבד בה שימור בשעת אפייה לא נפיק בה ידי חובתו וכ"כ רב כהן צדק לצאת ידי חובתו בליל ראשון אינו אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה דכתיב ושמרתם את המצות עד שיהא שימור לשם מצה ורב האי גאון כתב מצה שאפאה עכו"ם בפני ישראל ע"י שימור כתיקונה מותר לישראל לאוכלה ובעלי מעשה וחסידים מחמירין על עצמם כגאונים המחמירין ולשין בעצמם ואופין כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה לכן מצוה על כל אדם להשתדל בעשיית המצות ובאפייתן וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל היה משתדל בהן ועומד על עשייתן ומזרז העוסקים בהן והיה מסייע בעריכתן אין עושין המצות ע"י עכו"ם חרש שוטה וקטן והכי איתא בשאלתות לשה עכו"ם לעיסה או חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו אף על גב דאפייה ישראל בר דעת ועבד בה שימור בשעת אפייה לא נפיק בה ידי חובתו וכ"כ רב כהן צדק לצאת ידי חובתו בליל ראשון אינו אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה דכתיב ושמרתם את המצות עד שיהא שימור לשם מצה ורב האי גאון כתב מצה שאפאה עכו"ם בפני ישראל ע"י שימור כתיקונה מותר לישראל לאוכלה ובעלי מעשה וחסידים מחמירין על עצמם כגאונים המחמירין ולשין בעצמם ואופין כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה לכן מצוה על כל אדם להשתדל בעשיית המצות ובאפייתן וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל היה משתדל בהן ועומד על עשייתן ומזרז העוסקים בהן והיה מסייע בעריכתן.
ועל פי זה כתב בשו"ת יחווה דעת סימן יד
ולכן מצת מכונה איננה חשובה יותר מעשיית סתם מצה, ואף שהלוחץ על הכפתור להפעלת המכונה אומר בפירוש לשם מצת מצוה, אין זה מועיל, מפני שאמירתו חלה רק על כח ראשון של המכונה, וכשהיא ממשיכה אוטומטית לפעול, נפסק כוחו הראשון, ולא חלה על המשך הפעולה אמירת לשמה. וכמו שחילקו בחולין (טז ע"א) לענין שחיטה, בענין הפוטר מים, עד שבאו וסבבו הגלגל, ושחט, שמכח שני והלאה נחשב לגרמא בעלמא, ולא נחשב כח אדם, ושחיטתו פסולה. וכן נפסק בשלחן ערוך יורה דעה (סי' ז)
וכתב הרב עובדיה יוסף שם:
אמנם מצאנו לכמה גדולים שכתבו שלחיצת הכפתור להפעלת המכונה שנעשית על ידי ישראל שאומר לשמה, נחשבת כאמירת לשמה על כל מה שממשיכה המכונה לפעול עד הפסקת פעולתה, והכל נחשב ככח אדם לשמה. וכן דעת הגאון רבי אברהם תאומים בשו"ת חסד לאברהם מהדורא תנינא (סימן ג'). וראה עוד בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סימן ט"ז). וחלק ד' (סימן קכ"ט). ובשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' ס"ט). ובשו"ת תורת רפאל (סי' ע"ג). ובשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' ה'). ובספר חזון איש (חאו"ח סי' ו'). ובשו"ת הר צבי (חאו"ח סי' ו') ועוד
וסיים:
ומכל מקום מצוה מן המובחר להשתדל להשיג מצה שמורה של עבודת יד שנעשית בידי אנשים יראי שמים הבקיאים בהלכה, לצאת בה ידי חובת מצה בלילה הראשון לכל הדעות. אולם ביתר ימי החג, גם מי שאוכל מצה שמורה רשאי להקל לאכול מצת מכונה הכשרה לפסח.
ויש לומר שתלוי האם דין אשו משום חציו נאמר רק לגבי נזיקין או גם לגבי שבת ושחיטה טוית ציצית וכו'. שאלה זו קשורה להערתו הידועה של הנימוקי יוסף בסוגייתנו. הנימוקי יוסף שאל: אם אשו משום חציו, כיצד ניתן להדליק נרות שבת בערב שבת? הרי על פי דעה זו, נמצא שהאדם מדליק כביכול את הנרות בכל רגע ורגע, ומחלל שבת! קושיה זו מניחה ש"אשו משום חציו" משמעו, שהאדם כביכול מבצע בידיו את הנזק שעושה האש; אם מפרשים שנזק האש הנו נזק עקיף, אלא שהתורה חידשה שחייבים אף על נזק כזה, לא היה מקום לקושיה. וז"ל נימוקי יוסף:
אשו משום חציו. כאילו בידיו הבעירו כדאמרן. ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכל שכן הוא דאילו הכא לא נתכוון להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כוונתו היא שתדלק ותלך בשבת ועם כל זה תנן [שבת דף יט ע"ב] משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומעשים בכל יום וכדאמרן כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב:
תירוצו של הנימוקי יוסף הוא שאף שהמזיק מבצע כביכול את הנזק בידיו, נחשב החיוב כולו לשעת ההדלקה (ונפקא מינה לשאלה אם ישתעבדו נכסיו לתשלומי הנזק, ומאימתי ישתעבדו); ואף בשבת מתמקד המעשה כולו בשעת ההדלקה, דהיינו – בערב שבת. ואם כן גם לגבי מצה, מה שעושה לשמה בתחילת העבודה במה שמפעיל את המכונה הכל נחשב כאילו נעשה באותו רגע.
אלא שזה שייך לגמ' סנהדרין עז ע"ב:
אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא גירי דידיה הוא ומיחייב הני מילי בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא
ופרש"י:
דכפתיה – קשר ידיו ורגליו על שפת הים.
ואשקיל עליה בידקא דמיא – הפנה את מרוצת המים עליו.
גיריה דידיה הוא – הן הן חציו, והרי הוא כזורק בו חץ וכדמפרש ואזיל שהמים באים בכח ראשון עליו מיד, כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון.
בכח ראשון – כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו.
אבל בכח שני – שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו.
האם בחשמל ניתן לחלק בין כח ראשון וכח שני? האם כל החשמל המיוצר לאחר מכן הוא כמו כח שני?
האם בכלל מועילה מחשבת לשמה רק בתחילת תהליך?
כתב הרא"ש בהלכות תפילין סימן ג':
וכתב הר"ר ברוך ז"ל דאם העובד כוכבים מעבדו וישראל עומד על גביו ומסייעו יש בו ממש דעובד כוכבים עביד אדעתא דישראל טפי מכותי. דכותי אמר אנא גמירנא טפי מינך כדאיתא בספ"ק דמסכת ע"ז (דף כב א) ובענין זה התירו הגאונים עיבוד עובד כוכבים. ואע"ג דבכתיבת גט אמרינן עובד כוכבים אדעתיה דנפשיה קעביד בפ"ב דגיטין (דף כג א)
והרמב"ם ז"ל [פ"א מהל' תפילין] פסק אם עיבדם עובד כוכבים פסולין אע"פ שאמר לו לעבד עור זה לשם ס"ת או לשם תפילין שהעובד כוכבים על דעת עצמו הוא עושה ולא על דעת השוכר אותו. לפיכך כל דבר הצריך מעשה לשמו אם עשהו עובד כוכבים פסול ונהגו העם כמ"ש הר"ר ברוך כי אין עבדנים ישראל מצויין בכל המקומות. וכן הדעת מכרעת דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה העובד כוכבים. אבל בעיבוד לא בעינן אלא תחלת העיבוד כשישים העור בתוך הסיד שיאמר אז אני עושה לשם ס"ת ואז יעשה העובד כוכבים לדעת ישראל כשאמר לו עשה כך. וכיוצא בזה מצינו בפ' אין מעמידין (דף כו ב) דרבי יהודה בעי מילה לשמה ואפלו הכי ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי ולא אמרי' עובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד כיון דברגע נעשית ודאי הוא עושה על דעת מה שישראל אומר לו. וכן כ' בעל העיטור ז"ל דסגי בעובד כוכבים שיעבדנו לשמן.
וכתב חזון איש שמכאן משמע לגבי טוית ציצית שמועילה מחשבת לשמה בהתחלה, ע' חזו"א הלכות תפילין י' ו'. על פי הרא"ש שמכשיר טוית ציצית כשעושה עכו"ם וישראל עומד על גביו.
מחלוקת מ"א ואבן העוזר ס' רנב על רחיים של מים. למ"א פטור ולאה"ע חייב. לכאורה הרי גם זה תלוי בדין אשו משום חיציו.