סיפור יציאת מצרים

י 

ב"ה

 מצות סיפור יציאת מצרים

 "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". דברים טז,ג (פרשת ראה).

 "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם מארץ מצרים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ד' אתכם מזה ולא יאכל חמץ". שמות יג ג. (פרשת בא).

 שמות יג,ח (פרשת בא): "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה, עשה ה' לי, בצאתי, ממצרים".

 א

מצות זכירת יציאת מצרים נוהגת גם בליל פסח, וגם כל השנה, כמבואר ברמב"ם בהלכות חמץ ומצה ובהלכות קריאת שמע.  בהלכות קריאת שמע פרק א' הלכה ג' כתב הרמב"ם:

אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע.

ובהלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה א כתב:

מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות י"ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר (שמות כ') זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.

 

ויש להעיר, שהרמב"ם לא מנה את מצות זכירת יציאת מצרים שבכל יום בכלל מנין המצות, ובראש הלכות קריאת שמע כתב רק מצות עשה אחת, לקרא קריאת שמע פעמים ביום, וצריך עיון מדוע.

 

וכן יש לברר את ההבדל בין מצות זכירת יציאת מצרים של כל השנה ומצות זכירת מצרים של ליל פסח, ואת דעת הרמב"ם בענין.

 

המנחת חינוך (מצוה כא) דן בשאלה זו:

והנה לכאורה צ"ע על הר"מ [כאן ה"א ובספר המצות עשה קנ"ז], דמונה המצוה לספר בליל ט"ו, מאי מעליותא דליל זה מכל הלילות, הא מצוה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, עיין ברכות י"ב ע"ב, מזכירין יציאת מצרים בלילות, אף דלכאורה חכמים פליגי, מ"מ רוב הפוסקים והר"מ מכללם בפ"א מקריאת שמע ה"ג, פסקו כבן זומא דמצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך [דברים ט"ז, ג'], עי"ש, וזכירת יציאת מצרים ביום ובלילה הוא מדאורייתא, עיין ברכות כ"א ע"א, ספק אמר אמת ויציב חוזר וקורא דיציאת מצרים דאורייתא אף למאן דסובר קריאת שמע דרבנן, א"כ מאי נתוסף בליל ט"ו.

 

האחרונים מנו כמה הבדלים בין מצות כל יום ומצות ליל פסח[1]: 

א.     בכל יום המצוה היא רק זכירה אבל בליל פסח המצוה היא בדרך של סיפור יציאת מצרים.

ב.      מצות זכירה שבכל יום היא לעצמו, אבל בליל פסח המצוה היא סיפור לאחרים.

ג.      זכירה של כל יום אינה זקוקה להלל, מצות סיפור בליל פסח מחייבת הלל: "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל כו'".

ד.      בליל פסח המצוה היא "והגדת לבנך", לספר לבן דוקא (שעורים לזכר אבא מארי, ח"ב עמוד קנג. וראה שעורים לזכר אבא מארי ח"א הערה 4 חמשה הבדלים, ועיין בספר מצות המלך מצוה קנז עמ' רצ"ב בשם הגר"ח הבדלים אחרים).

 

המנחת חינוך דחה את האפשרות שהנפ"מ היא להגדה בפה ולא הרהור, משום שכתב השאגת ראיה שגם בזכירת יציאת מצרים אי אפשר לצאת ידי חובה בהרהור. וכן דחה המנחת חינוך את התירוץ שבליל פסח המצוה היא סיפור, משום שכתב הפרי מגדים שבליל פסח יוצאים ידי חובה בקידוש. אמנם הרבה אחרונים חולקים על פרי מגדים וכתבו שאכן לא יוצאים ידי חובה בקידוש. ועי"ש שכתב שהחילוק הוא שכאן המצוה היא לספר לבן. ולכן חידש המנחת חינוך שאם אין לו בן הרי המצוה של ליל פסח היא כמו כל השנה. אלא שזה אינו נראה ומתקבל.

 

הסבר מחודש רצה לומר במועדים וזמנים (סימן רנג): החיוב אינו דוקא לספר שיצאנו ממצרים אלא אנו צריכים להזכיר את היום, היינו שבזמן הזה ממש הוא יצאנו ממצרים, ולכן כתב הרמב"ם כאן גם כמו שנאמר "זכור את יום השבת". אלא שזה קשה, שהרי לכאורה גם בנוסח ההגדה שלפנינו לא נזכר כלל שיצאנו הלילה דוקא ממצרים.

 

הרמב"ם למד את מצות סיפור יציאת מצרים משני פסוקים (ובראש הלכות חמץ ומצה מנה בענין זה רק מצוה אחת: "לספר ביציאת מצרים באותו הלילה"): את המצוה לספר בליל פסח מ"זכור את היום הזה". והמצוה לבן: "והגדת לבנך":

פרק ז הלכה א' (והובא לעיל):

מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצריים בליל חמישה עשר בניסן שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם" (שמות יג,ג), כמה שנאמר "זכור את יום השבת" (שמות כ,ז). ומניין שבליל חמישה עשר, תלמוד לומר "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה" (שמות יג,ח) בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך". "אף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים, חייבין לספר ביציא מצרים; וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו, הרי זה משובח.

ובהלכה ב כתב:

מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו, שנאמר "והגדת לבנך" (שמות יג,ח). לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. כיצד, אם היה קטן או טיפש אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצריים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא, ויצאנו לחירות; ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים, וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו: לפי דעתו של בן.

 

לעומת זה כתב הרמב"ם בספר המצות מצוה קנז שינה הרמב"ם את הסדר, ומשמע שם שעיקר המצוה היא והגדת לבנך, ואם אין לו בן הרי מקיים לעצמו משום "זכור":

והמצוה הקנ"ז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגש"פ) כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית' (ס"פ בא) והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ובא הפירוש (שם ומכיל') והגדת לבנך יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר מתחלת הלילה חייב אתה לספר. ולשון מכילתא [דרשב"י במדרש הגדול] מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו תלמוד לומר והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כלומר שהוא צוה לזכרו כמו אמרו (עשה"ד ע' קנה) זכור את יום השבת לקדשו. וכבר ידעת לשון אמרם (הגש"פ) ואפילו כולנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה כלה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים (קטו ב – קיח א):

וצריך לעיין אם יש הבדל בין דברי הרמב"ם במשנה תורה לבין דבריו בספר המצות[2]. הלימוד של הרמב"ם הוא כפי מה שמובא במכילתא דרשב"י:

ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה מכלל שנאמר והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר יכול אם [י]שאלך אתה מגיד לו ואם לאו אי אתה מגיד לו ת"ל והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין ת"ל ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה (אשר יצאתם ממצרים).

 לגבי מצות זכירת יציאת מצרים של כל יום למד הרמב"ם מלמען תזכור, וז"ל בהלכות ק"ש פ"א ה"ג:

אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים; ומצוה להזכיר יציאת מצריים בלילה וביום, שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, כל ימי חייך" (דברים טז,ג). וקריאת שלוש פרשיות אלו על סדר זה, הוא הנקרא קרית שמע.

 שיטת רש"י היא הפוכה: רש"י בחומש למד מזכור, מצוה לכל יום. ע' רש"י שמות יג ג' על הפסוק בפרשת בא: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים…", כתב רש"י: "למד מזכירין יציאת מצרים בכל יום" .

 

ופשטות המשנה בברכות היא כרמב"ם שאת המצוה לכל יום לומדים מלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, ע' גמרא ברכות יב ע"ב:

מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר (דברים טז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל להביא לימות המשיח".

והרי מחלוקת בין זומא וחכמים היא לא על סיפור יציאת מצרים של ליל פסח אלא על הזכרת יציאת מצרים של כל השנה. ואם כן מ"למען תזכור" לומדים מצות זכירה לכל יום ולא מזכור.

 אלא שבמכילתא דרבי ישמעאל משמע כרש"י שזכירת יציאת מצרים בימים נלמד מ"זכור את היום הזה":

ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים בלילות מנין שנאמר למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז ג) ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות כדברי בן זומא וחכמים אומרים ימי חייך בעולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח

המכילתא דר"י חברה את הפסוק בפרשת בא: "ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים…", עם הפסוק בפרשת ראה "למען תזכור". ולכאורה הרי פירוש זה הוא כמו שכתב רש"י בפרשת בא. (וע' מ"ש הגרי"ד סולביצ'יק, שעורי אבא מארי ח"ב ע' קנב)

 

על קושי נוסף ברמב"ם הלכות חמץ ומצה הנ"ל עמד המהר"ל (גבורות ה' פרק ב'), לשם מה הדגיש הרמב"ם גם במשנה תורה וגם בספר המצות: "כמה שנאמר זכור את יום השבת". כתב המהר"ל:

הרי שמפרש כי המצוה הזאת למדנו מדכתיב זכור כו' אשר יצאתם שיזכיר יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, דומה למה שכתוב זכור את יום השבת לקדשו ושם פירושו זכור את היום לקדשו בשבת עצמו כשהשבת נכנס, וכך יש לפרש זכור את היום הזה, היינו בכניסת חג המצות יש לזכור את היום כך הוא דעת הרמב"ם ז"ל. אלא שיש להשיב על זה, דגבי שבת כתיב זכור את היום לקדשו והקידוש הוא בוודאי בלילה של שבת דאין מקדשין השבת בחול, אבל זכור את היום הזה לא כתיב לקדשו, ויש לפרש הכתוב שמזכירין יציאת מצרים כל יום ויום. ועוד דגבי שבת יש לפרש כך משום הא דאיתא במסכת שבועות בפרק שלישי (דף כ' ע"ב) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ולפיכך יש לפרש גם כן בזמן שמירה יש זכירה והשמירה הוא בשבת עצמו וכן הזכירה בשבת עצמו, אבל קרא של זכור את היום מנא לן למדרש אותו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר. ואי משום דכתיב והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור שמא האי קרא דוקא בהגדת הבן איירי, אבל לזכור כל אחד ואחד מנא ליה, דאם לא כן זכור את היום אשר יצאתם למה לי תיפוק ליה מדכתיב והגדת לבנך וגו' אלא והגדת לבנך דווקא בבן איירי, והדר הקושיא לדוכתה דמנא ליה לאוקמי קרא בליל חמשה עשר דילמא קרא איירי שיש לזכור יציאת מצרים כל יום ויום".

 אלא שקצת צריך עיון על המהר"ל שהרי השוואה זו בין שבת לפסח, אמנם בכוון הפוך, נאמרה בגמ' במסכת שבת פ"ו ע"ב:

ודכולי עלמא – בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב התם ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, מה להלן – בעצומו של יום, אף כאן בעצומו של יום…

אם כן בגמ' כבר נאמרה השוואה זו לשם ידיעת התאריך. אמנם שאלת פירוש דברי הרמב"ם תלויים גם בגרסה בספר המצות הנ"ל. לפי גרסתנו שם: "…בינו לבין אחרים מנין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, רוצה לומר שהוא צוה לזוכרו כמו שאמר זכור את יום השבת". אבל גרסת המגדול עוז על הרמב"ם: "וכתב ר"מ בספר המצות שלו שהוא צווה בזכירתו בזמנו זכור את היום הזה ר"ל שהוא צוה לזוכרו כאמרו זכור את יום השבת". הבנת המהר"ל ברמב"ם היא כנראה כגרסת המגדול עוז. אבל לגרסתינו נראה שהפירוש הוא אחר.

 

וראה מדרש רבה שמות פרשת בא, יט:

והזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר (שמות כ) זכור את יום השבת, כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר (שם /שמות/ יג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, למה כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים,

אם כן השוואה זו שהביא הרמב"ם כבר נמצאת במדרש.

 הבנת המהר"ל ברמב"ם צריכה עיון, שהרי מצות זכור את יום השבת, היא מקור מצות קידוש והבדלה. והרי לדעת הרמב"ם בהלכות שבת פרק כט הלכה יא:

יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדין היא שבת, שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו במעט.

ואם כן הרי גם מצות זכור את יום השבת אינה דוקא בשבת (ובודאי לדעת הרמב"ן על התורה שמשום מצות זכירת שבת אנו אומרים: "היום יום… בשבת").

 

ובאשר לדעת הרמב"ם לגבי ההבדל בין שאר הימים ובין ליל פסח, אין לומר שהמצוה היא לבן דוקא, משום שמשמע שהרמב"ם הרי למד במשנה תורה את עיקר המצות מ"זכור", ולא מ"והגדת לבנך", ואם כן אין לומר שעיקר המצוה היא ביחוד לבן (ואולי זה פרט במצוה, או חיוב נוסף), וכן אין לומר שהמיוחד במצוה זו הוא חיוב הסיפור, שהרי המצוה נלמדת מ"זכור את היום הזה". ואף שאכן יש מצוה לספר, אבל הרי עיקר המצוה היא הזכירה, ואולי הספור הוא אסמכתא (וכמ"ש הפרי מגדים הנ"ל). או שסיפור לבנים הוא אופן קיום המצוה כפי שלדעת הרא"ש לגבי זכירת עמלק מן התורה דוקא בספר תורה.

 

ב

ויתכן לומר שיש הבדל לדעת הרמב"ם בין סיפור יצ"מ של ליל פסח ושל כל יום: המצוה של כל יום היא חלק ממצות קראת שמע. היינו כלול בזה חיוב קבלת עול מלכות שמים. מה שאין כן בפסח שזוהי מצוה בפני עצמה. וראיה לכך, הרמב"ם לא מנה את מצות עשה של זכירת יציאת מצרים (ומנחת חינוך במצוה כא העיר על זה).

 

אלא שזה עצמו קשה, שהרי אמנם הרמב"ם לא מנה מצוה בפני עצמה של זכירת יציאת מצרים בכל יום במנין המצות, אבל לעומת זה בהלכות עצמן כתב (הלכות קריאת שמע פרק א' הלכה ג'):

אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע.

 וע' אור שמח שם שכתב שאכן הזכרת יציאת מצרים כל השנה אינו מן התורה. אלא שחכמים החמירו בדרבנן כזה שהוא בא להרחיב את כוונת התורה להזכיר יציאת מצרים על ידי מצוות מסויימות, ובאו חכמים וקבעו שכל יום יזכיר. ולדרבנן כזה אנו קוראים דאוריתא:

הארי החי (שאגת אריה) בסימן ט' י' י"א האריך בדיני הזכרת יציאת מצרים, ויש לפקפק על דבריו במה שהשיג על רבינו ז"ל, ודע כי חפשתי בדברי רבינו בספר המצות ולא מצאתי שימנה מצוות יציאת מצרים להזכיר בכל ימות השנה, רק בליל ט"ו של ניסן דוהגדת לבנך ביום ההוא (שמות יג, ח), ומקרא (שם שם, ג) דזכור יום הזה כו', הלא דבר הוא, וכן בחיבורו לא הזכיר זה למצוה בפני עצמו, רק בהלכות קריאת שמע כתב כאן דמצוה להזכיר יציאת מצרים.

לכן אמינא דעיקר מצוות יציאת מצרים להזכיר מקרא (דברים טז, א – ג) דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, פשטא דקרא מיירי בחודש האביב, ועשית פסח, ולא תאכל עליו חמץ כו', כי בחפזון יצאת כו' למען תזכור את יום צאתך כו', וכמו דצריך להזכיר מעשה עמלק, ומקיים בפעם אחת לא תשכח דקרא, או דלמען תזכור היינו ע"י מצות תפילין וימים טובים שבהם אנו זוכרים יציאת מצרים, ולכך לא כתיב בלשון צווי, והא דקרי לה הגמרא (ברכות יד, א) דאורייתא, היינו דיש תקנות חכמים שאין זה רק משום משמרת, וכמו נטילת ידים וכי"ב, ויש שהוא משום ענינים שנתחדשו אחרי מתן תורה, כמו קריאת מגילה וכי"ב, ויש ענינים שהם להפקת רצון הבורא, אף כי לא הטיל ולא הכביד בתורת חובה, בכ"ז כאשר ראו ראשי הכנסיה כי זהו הפקת רצון הבורא לאופן היותר נרצה התחייבו בזה, וזה אל תבוז כי זקנה אמך כו' (משלי כג, כב; ברכות נד, א) והנה באשר אנו רואין שהבורא יתברך הגיד בתורתו שלתכלית זה יצאו בחיפזון, ומפני זה צוה בפסח ובשאר מצות למען תזכר כו' כל ימי חייך, תקנו אבותינו לזכור בפה מלא יציאת מצרים בכל יום, ולהודות לו על זה, וזהו השלמת רצון הבורא יתברך [ועל כי"ב אמרו בירושלמי (עיין סוטה פ"ה ה"ב) דלא מחוור] לכן מקרי דאורייתא, והחמירו בספיקו כאשר החמירו בספק דדברי קבלה לפי שיטת האחרונים [ועיין תוספות ב"ק דף פ"ט ע"ב סד"ה לא מפסיד ואין כו'].

ועיי"ש שהאריך בזה, וזה חידוש גדול, אלא שגם הסבר זה לא יסביר מה הטעם שדימה הרמב"ם דין זה ל"זכור את יום השבת".

 

ג

אלא נראה בדעת הרמב"ם, עפמ"ש האחרונים לדון כמה פרשיות דאוריתא בקריאת שמע. לדעת הקרית ספר פסוק ראשון בלבד הוא מן התורה. לדעת רוב הראשונים, פסוק ראשון ופרשה ראשונה. אבל הפרי מגדים כתב בדעת הרמב"ם ששלש פרשיות הם מן התורה. ואמנם כך משמע פשטות לשון הרמב"ם שכתב "וקריאת שלוש פרשיות אלו על סדר זה, הוא הנקרא קרית שמע".

 

אבל נראה אחרת בדעת הרמב"ם, שמצות זכירת יציאת מצרים, צרפו חז"ל לקריאת שמע. עיקר מצות קריאת שמע מן התורה יתכן שאף לרמב"ם היא רק פסוק ראשון. אבל הנוסח ומה להכליל בקריאת שמע מסור לחכמים, ויש לומר שחז"ל כללו בקריאת שמע את פרשת יציאת מצרים (ותוספת הסבר תתכן על פי דברי האור שמח הנ"ל). אבל המצוה של זכירת יציאת מצרים של כל יום היא אכן כלולה במצות קריאת שמע.

 בדרך זו יש ליישב כמה ממוני המצות שלא מנו כלל את סיפור יציאת מצרים גם בליל ט"ו: בה"ג, יראים והרשב"ץ באזהרות. וצריך לומר בדעתם שסיפור יצאת מצרים כלול במצות מצה. ומצות והגדת לבנך היא אכן על שאלת הבן על המצה. ולא מנה את "והגדת" למצוה בפני עצמה, שהרי גם בפרשת פטר חמור כתוב "כי ישאלך בנך…" ואין מצות הגדה על פטר חמור. על כרחך שזו חלק ממצות מצה.

 ועל פי זה ניתן להבין גם את פשט הגמ' בפסחים קט"ז ע"ב:

אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה. כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם (דברים כא) בננו זה מה להלן פרט לסומא אף כאן פרט לסומין איני והאמר מרימר שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף. מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף אמרו רב יוסף. מאן דאמר אגדתא בי רב ששת אמרו רב ששת. קסברי רבנן מצה בזמן הזה דרבנן. מכלל דרב אחא בר יעקב סבר מצה בזמן הזה דאורייתא והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון.

הרי מבואר בגמרא שאם רב יוסף אמר את ההגדה והוציא אחרים ידי חובה, זה משום שמצות הגדה היא דרבנן, והיא דרבנן משום שמצות מצה היא דרבנן. ולכאורה מה הקשר שבין הגדה לבין סיפור יציאת מצרים, מדוע לא יתכן שמצה בזמן שאין קרבן פסח היא מצוה דרבנן מה שאין כן סיפור יציאת מצרים? ולפי הנ"ל הרי גם פשט הגמ' שם הוא כך: מצות סיפור יציאת מצרים היא חלק ממצות מצה ("בעבור זה" בזמן שיש מצוה ומרור מונחים לפניך) וכיון שמצה בזמן הזה דרבנן לכן גם סיפור יציאת מצרים הוא מדרבנן. וזה אתי שפיר על פי הבה"ג והיראים.

 אם כן מה ניתן להבין את מה שכתב הרמב"ם "ומנין שבחמשה עשר ת"ל והגדת וכו' בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", לרמב"ם זה רק סימן, ולא שסיפור תלוי במצות מצוה כבה"ג ויראים. לבה"ג גם מובן גם יותר מדוע רק במצה זה דרך שאלה ותשובה לבן ולא מצות זכירה לבד, משום שמצות הסיפור קשורה למצה. ובדעת הבה"ג צריך לומר כן גם לגבי מצות זכירת עמלק שלא מנה, משום שהיא חלק ממצות מחיית עמלק, ואכ"מ.

 

על פי זה יש ליישב את שאלת המהר"ל מדוע כתב הרמב"ם "כמו שנאמר זכור את יום השבת". הרמב"ם בא להוציא משיטת הבה"ג שמצות זכירת יציאת מצרים היא חלק ממצות מצה, וכפי שבארנו ברמב"ם כך הוא במצות זכירת יציאת מצרים של כל השנה שהיא חלק מקריאת שמע. לכן כותב הרמב"ם שאין זכירת יציאת מצרים כמו זכירה כל השנה שהיא חלק ממצוה אחרת, אלא זו מצוה בפני עצמה כמו זכור את יום השבת שהיא מצוה בפני עצמה (ונוסח זה מתאים גם לגרסתנו בספר המצות ולא כמגדול עוז כמ"ש לעיל). ואם כן בדברים אלו ענה הרמב"ם גם על השאלה של המיוחד שבזכירת יציאת מצרים בליל פסח, שבכל השנה זכירה היא חלק ממצוה אחרת, ובליל פסח הזכירה היא מצוה בפני עצמה, אינה חלק מק"ש ואינה חלק ממצה.

מ"מ נוספים: ע' הגש"פ מועדים וזמנים עע' ס"ה שעמד על הרמב"ם פרק יב דע"ז ה"ג שאשה פטורה מכל מצות שהזמן גרמא חוץ מקידוש היום ואכילת מצה ואכילת הפסח. ולא הזכיר סיפור יציאת מצרים, ומשמע שנשים פטורות לכאורה. ויתכן לומר שסיפור יצאת מצרים הוא חלק ממצות אכילת הפסח וצ"ב.

 (מהלך הרב סולביצ'יק: מצות סיפור יציאת מצרים כמצות תלמוד תורה, עיין ראיותיו שם.)

 

(ראה מהלכו של הרב גורן בתורת המועדים עמוד ,333בקשר ללימוד של יציאת מצרים. שתלוי במחלוקת ר"א בן עזריה ור"ע).

 

נספח: שו"ת שאילת דוד חלק או"ח סימן א

 

לדעתי חיוב הזכרת יצי"מ בפה בכל יום אינה מן התורה ומן התורה החיוב הוא לעשות המצות אשר ע"י נזכיר יצי"מ כמו תפילין וכדומה שבאה בהם בפירוש הזכירה ביצי"מ ר"ל מחויבים אנחנו להניח תפילין בכל יום ולחשוב בעת הנחתן או בכל העת שהם על ראשנו אשר זה עושים אנחנו לקיים מצות הבורא להניחם יען היותינו עבדים במצרים [או אפשר אף בעת קיום שארי המצות מחויבים אנחנו לחשוב זה יהי' מצוה שנקיים ביום או בלילה] שאין לנו בפירוש בתורה זכירת יצי"מ בפיו אלא בלילה הראשונה של פסח ומנאו אותה מוני המצות הבה"ג והרמב"ם במצוה קנ"ז. או אפשר אף בקידוש היום דקיי"ל דהוי ד"ת וגם צריך להזכיר בה יציאת מצרים כמבואר בפסחים דף קט"ז ב' וכן הוא לשון הרב ז"ל במנין המצות מצוה קנ"ה וז"ל הוא שציונו לקדש את השבת ולומר דברים בכניסתן כו' נזכיר בה יצי"מ וקידוש היום וכו' [וגם זה אינו מוכרח שיהי' חיוב ההזכרה יצי"מ בקידוש ד"ת דאף דראב"י דריש לי' בג"ש אפשר דזה אסמכתא וצע"ג גם בזה] אבל חיוב הזכרת יצי"מ ביום ובלילה לא מנאה לא הרמב"ם ולא הבה"ג ולא הרא"ה בספר החינוך שלו ומוכח דסוברים דלא הוי מצוה מיוחדת להזכיר בפה דהא לא נזכר בתורה ציווי מיוחד על זה כמו שנזכר בציווי זכור את אשר עשה לך עמלק שבא ציווי מיוחד על זכירת הפה וכמבואר במגילה דף י"ח א' ובספרי פ' כי תצא זכור בפה ולא תשכח בלב וגם שם נראה שאין לזה זמן קצוב והרא"ה בספר החינוך דעתו דסגי פ"א בכל ימי חייו ולי נראה דעיקר הזכירה בכלל שלא ישכח המעשה הזה מכלל אומה הישראלית על איזה אופן שיהי' נעשה שלא ישכח זה המעשה מתוך כלל אומתנו ואפשר דבשעת מלחמה או בעת שיכולים לנקום ממנו צריך לזכור בפה למען לא נחמול עליו ועיין במנין המצות להרמב"ם במצוה קפ"ט ודו"ק. ואם נימא דחיוב יציאת מצרים הוי הזכרה בפה כל ימי חייו לא יהי' להחיוב הזה שום הפסק שהרי כתיב כל ימי חייך ולא בא זמן מוגבל ואם נימא דבכל יום ויום חייב להזכיר בפה למה לא נאמר דחייב להזכיר בכל עת ועת ולא יהי' לדבר סוף שהרי לא הוגבל זמנו כמו בק"ש בשכבך ובקומך אלא דהעיקר דאינה מצוה מיוחדת אלא חיוב על האדם בעת עשייתו איזה מצוה שנסמכה על קיומה להזכרת יצי"מ לחשוב בעת קיומה על יצי"מ (הגהה א' או אפשר דבכל המצות צריך לזכור יצי"מ בלבו בעת שמקיים אותם ר"ל שידע שיצא ממצרים ומחויב הנהו לקבל עליו עול המצות [א"ה אף שלדעתי צריך לכוין זה בעת עשיית איזו מצוה עכ"ז אינה מעכבת לומר שלא יצא בהמצוה אם לא כוון זה אלא יצא וחיסר הכונה] ויבואר בזה הפלוגתא דב"ז ורבנן בלילה אם חייב להזכיר אבל זה דוחק לדעתי ולדעתי אין החיוב להזכיר יצי"מ אף ביום אלא בעת עשיית מצוה שהכתוב סמך ליצי"מ כמו בתפילין וציצית או מורא משקלות או הבדלו משרצים שדרשו חז"ל בענין זה ב"מ דף ס"א ב' ענין יציאת מצרים והפלוגתא דב"ז ורבנן יסוב על עת עשיית מצוה בלילה) והזכרת יצי"מ בפה בכל יום אינה מצוה מד"ת אלא מד"ס ופלוגתא דב"ז ורבנן או דפליגי בהזכרה דפסח שהיא מה"ת בפה אם הוי ביום או דמחויב מה"ת להזכירה אף בלילה ולרבנן הי' מהכרח בפסח להזכיר יצי"מ ביום ובלילה לא הי' שום חיוב מן התורה וכיון דחזינן מעשה רב שהזכירו בלילה כל הרבנים שהיו מסובין בבני ברק נקטינן כב"ז או דאפשר דפלוגתייהו בעת קיום איזה מצוה שסמך הכתוב זו המצוה ליצי"מ ומזה נראה הא דצריך בשבת להזכיר יצי"מ בקידוש היום בכניסתו יכול להיות ג"כ משום שאין לנו מצוה אחרת מחויבת על האדם לעשות בשבת שיהי' בה זכרון יצי"מ לכן חייב תיכף בכניסת היום לקדש השבת שענינו הוא זכרון ליציאת מצרים ואפשר שחייב גם מן התורה להזכיר יצי"מ וכיון דהלכה רווחא בישראל שמחויבין תיכף בכניסתו לקדש השבת דהוי בלילה ג"כ נשמע שהלכה כב"ז ואפשר דלא נחלקו בעיקר הדין רק בדרשא דקרא והא דקאמר אמת ויציב דאורייתא הכונה דאמת ויציב יש לו עיקר בתורה שהרי מחובים /מחויבים/ אנחנו לזכור בכל עת יצי"מ משא"כ בק"ש למאן דסובר דרבנן אין לו עיקר מן התורה כלל כן נראה לענ"ד אך מחמת שלא ראיתי לע"ע לאחד מן הראשונים שיתעורר בזה [ומדברי הראב"ד שהביא הרשב"א בדף י"ב ב' ד"ה אמר ראב"ע נראה שסובר דהוי מן התורה בכל יום] וספרי אחרונים אינם ת"י וגם קשה עלי מאוד לעיין בדבריהם כי זה לי יותר מעשרים שנה שלא הסתכלתי בספר מספרי האחרונים ע"כ לא אדע לע"ע להחליט כן הדבר וה' יאיר עיני בזה ויעמידני על האמת למען שמו: