ב"ה
בענין ספירת העומר
ויקרא כג,טו" "וספרתם לכם ממוחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה–שבע שבתות, תמימות תהיינה. ויקרא כג,טז עד ממוחרת השבת השביעית, תספרו חמישים יום; והקרבתם מנחה חדשה, לה'". דברים טז,ט: "שבעה שבועות, תספור לך: מהחל חרמש בקמה, תחל לספור שבעה שבועות".
נחלקו הראשונים אם ספירה בזמן הזה היא מן התורה או מדרבנן. דעת הרמב"ם כפי שיובא להלן שזה מדאוריתא. ודעת התוס' שהספירה בזמן הזה היא מדרבנן וכן דעת החינוך לפי מנחת חינוך (עי"ש שיש שיבוש בלשונו של החינוך). ויש לבאר את המחלוקת ביניהם.
תוס' מנחות ס"ו ד"ה זכר, שתי דעות אם לא ספר בלילה אם סופר ביום. ובה"ג כתב שאם לא ספר בלילה סופר ביום.
כ' התוס' שם שעדיף לספור בתחילת הלילה משום תמימות.
ושם בשם בה"ג שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות. וכתבו שתימא גדולה ולא יתכן.
דין תמימות בספירת קטן, עיין הגהות למנחת חינוך מצוה שו.
ותוס' מגילה כ' ע"ב ד"ה כל הלילה כ' שאם לא ספר בלילה לא סופר ביום. לאפילו אם קצירת העומר כשרה בלילה אי אפשר לספור בלילה משום תמימות
וצריך עיון, בשלמא ביום ראשון ואחרון ניחא, אבל מה תמימות שייך בספירות שבאמצע?
ובגדר תמימות מצאנו מחלוקת בין רב יהודאי ובין רב האי: לרב יהודאי שהביא הר"ן, רק ביום ראשון צריך למנות בלילה דוקא משום תמימות ואם שכח לא יכול לספור בכלל בשאר ימים, אבל בשאר ימים אם שכח יכול למנות ביום. אבל רב האי חלק עליו וסובר "אי משום תמימות שכח באחד הימים נמי חסר המנין ולפיכך הוא אומר שאם לא ספר בלילה סופר ביום"
וביאור מחלוקתם היא: לרב יהודאי התמימות מתייחס לכל חמישים יום יחד, אבל רב האי סובר כנראה שתמימות פירושו כל יום ויום הוא תמים שהוא ספירה של יום שלם. ופשטות הגמ' במנחות היא שמשום תמימות לא יספור ביום, ע' להלן.
גדר שלישי בתמימות הוא דעת המהרי"ץ גיאת שהובא בביאור הלכה סימן תפ"ט על סעיף ח' שתמימות מתקיים בשבועות ולא בימים. וזה משום שהפסוק של תמימות מיירי בשבועות. ונראה לשיטתו שאלו שתי מצות, ימים ושבועות. ולכן ניתן לחלק. ולא כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות שזו מצוה אחת.
יש לברר האם יש קשר מהותי בין קרבן העומר ובין ספירת העומר? כלומר שענין הספירה הוא ענין לעצמו כמו שמשמע בחינוך, וענין העומר הוא רק נקודת זמן של התחלת הספירה למתן תורה, והחינוך באמת שאל מדוע לא נספור ליום שני של פסח, ומשמע שאין קשר מהותי בין הספירה ובין העומר.
אבל בתוס' במנחות משמע שיש קשר מהותי בין הספירה ובין העומר, שהרי כתבו התוס' שם קצירת העומר פסולה ביום הרי גם הספירה לא יוצא ידי חובה ביום. ומשמע שדין הספירה כדין הקצירה.
ואולי זה ההבדל בין לשון הספירה "לעומר" או "בעומר". לעומר, היינו רק ציון של זמן. אבל בעומר היינו ספירה הקשורה להקרבת העומר.
ולכאורה יש לומר שזה הדיון בבריתא במנחות ס"ו ע"א: "מיום הביאכם תספרו יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור תלמוד לומר (דברים יז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור. אי מהחל חרמש תחל לספור יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא תלמוד לומר מיום הביאכם. אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום תלמוד לומר (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. יכול יקצור ויביא ויספור בלילה תלמוד לומר מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום". ונראה לכאורה ששתי האפשרויות בגמ' הן אם יש קשר בין הספירה לבין הקצירה. והה"א לחלק בין הקצירה לבין הספירה הוא משום שאין קשר, אלא שיש להסתפק מה למסקנת הגמ', האם רק מבחינת הזמן יש קשר או שיש קשר מהותי?
ופשטות גמ' זו היא כתוס' שיש קשר בין הספירה בין הקצירה, ואדרבה, הקצירה בלילה משום שהספירה בלילה: "יכול יקצור ויספור ויביא ביום תלמוד לומר (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב"
ולכאורה יש לומר שהדבר תלוי האם הספירה בזמן הזה היא מן התורה או מדרבנן. דעת הרמב"ם בפרק ז' הלכה יט הלכות תמידים ומוספים שהספירה היא מן התורה: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר–שנאמר "וספרתם לכם ממוחרת השבת" (ויקרא כג,טו); ומצוה למנות הימים, עם השבועות–שנאמר "תספרו חמישים יום" (ויקרא כג,טז). ומתחילת היום מונין; לפיכך מונה בלילה, מליל שישה עשר בניסן. שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום. ואין מונין אלא מעומד; ואם מנה מיושב, יצא".
הלכה כ': "מצוה זו על כל איש מישראל, בכל מקום ובכל זמן; ונשים ועבדים, פטורין מספירת העומר. ]כה[ וצריך לברך בכל לילה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על ספירת העומר–קודם שיספור; מנה ולא בירך יצא, ואינו חוזר ומברך.
ויש לומר שלדעת הרמב"ם אין קשר בין הספירה ובין הקצירה, רק התחלת הזמן. ויש לומר שלכן הרמב"ם כתב "ומתחילת היום מונין, לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן". ולכאורה הטעם לספירה בלילה לפי התוס' היא משום שזה זמן הקצירה. אבל לרמב"ם כיון שזה לא קשור לקצירה, לכן צריך הרמב"ם לומר טעם לספירה בלילה.
אבל צריך עיון לדעת הרמב"ם, מה יעשה עם פשט הגמ' במנחות "זכר למקדש הוא"? כתב הר"ן בסוף פסחים שטעם הרמב"ם שרק אמימר שלא מנה שבועות הוא ס"ל שזה מדרבנן אבל אינך רבנן דהוו מנו יומי ושבועי דקיימא לן כותייהו סבירא להו דבזמן הזה דאורייתא.
ויש לומר: בגמ' מנחות הנ"ל מוכח שקצירה בלילה היא משום שהספירה בלילה משום דין תמימות. ואם לימוד זה הוא מן התורה ע"כ זה לעיכובא, שהרי לא מצאנו בדאוריתא חילוקים בין דאוריתא ודרבנן.
אבל בגמ' סוף מנחות יש מחלוקת אם קצירה כשירה ביום או לא. ויש מחלוקת בין הראשונים אם הלכה שכשר ביום או לא כשר ביום. ואם כן לראשונים שקצירה כשרה ביום הרי מוכח שלא חוששים לתמימות, ולראשונים שקצירה רק בלילה, הרי יש לומר שדרשת תמימות קיימת. ואם כן אם יש צורך בתמימות זה תלוי במחלוקת זו ובפסק ההלכה במחלוקת זו.
ואם כן, הרמב"ם שפסק שאם קצר ביום כשר, ע' הלכות תמידין ומוספין פ"ז ה"ז, אם כן ודאי לא נקט דרשת תמימות לגבי הספירה. ואם כן לכן אמר הרמב"ם שהספירה בתחילת הלילה משום שמונין מתחלת היום. ולא משום שזה זמן קצירה. משום שאין קשר לרמב"ם בין זמן קצירה לבין זמן ספירה שהרי דרשת "יכול יקצור…" וכ' לא קאי שהרי הרמב"ם סובר שקצירה ביום כשירה. ואם כן אין דין תמימות.
ואם כן, הרי לרמב"ם אין קשר בין ספירה ובין קצירה, וכן מוכח מפסק הרמב"ם שספירה בזמן הזה היא מן התורה, שאין קשר, שאם יש קשר בין ספירה לקצירה בע"כ בזמן הזה הספירה תהיה מדרבנן.
דעת בינים היא דעת רבנו ירוחם שמצות שבועות היא מדאוריתא רק בזמן המקדש אבל ספירת הימים גם בזמן הזה. משום שבפרשת ויקרא לא מוזכר ספירת הימים בקשר לעומר. ורק לגבי שבועות הוזכר שיש מצוה לספור "מהחל חרמש בקמה".
ונפ"מ למעשה: ע' בית הלוי ח"א סימן לט שכתב שמי ששכח לספור אמנם ממשיך בלא ברכה אך את ספירת השבועות יוכל לספור בברכה. אבל לפי רבנו ירוחם, שיישב בזה מדוע לא מברכים שתי ברכות על ספירת העומר. ותי' משום שבזמן הזה יש רק מצוה אחת מה"ת ולכן לא מברכים שתי ברכות, והברכה רק על ספירת הימים, אם כן לדעתו לא יוכל לברך על ספירת השבועות בזמן הזה.
מראי מקומות: רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"ז הלכות כב-כה; ר"ן סוף פסחים; חינוך ומנחת חינוך מצוה שו; ספר המצות לרמב"ם עשין קסא; ספר המפתח לרמב"ם פרנקל. הגיוני הלכה, מירסקי.
ספירת העומר – הקשר לקרבנות (ניסן תש"ס)
הראשונים נחלקו אם ספירת העומר בזמן הזה הוא מן התורה או מדרבנן. לדעת הרמב"ם ספירת העומר בזמן הזה היא מן התורה, והר"ן כתב שדעת רוב המפרשים מסכימים שספירת העומר היא מדרבנן.
האחרונים כתבו שהמחלוקת אם ספירה דאוריתא או לא דאוריתא תלויה בשאלה האם הספירה היא קשורה לעומר ולמקדש או לא.
ולכאורה יש לומר שזה הדיון בבריתא במנחות ס"ו ע"א: "מיום הביאכם תספרו יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור תלמוד לומר (דברים יז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור. אי מהחל חרמש תחל לספור יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא תלמוד לומר מיום הביאכם. אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום תלמוד לומר (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. יכול יקצור ויביא ויספור בלילה תלמוד לומר מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום". ונראה לכאורה ששתי האפשרויות בגמ' הן אם יש קשר בין הספירה לבין הקצירה. והה"א לחלק בין הקצירה לבין הספירה הוא משום שאין קשר, אלא שיש להסתפק מה למסקנת הגמ', האם רק מבחינת הזמן יש קשר או שיש קשר מהותי?
ופשטות גמ' זו היא כתוס' שיש קשר בין הספירה בין הקצירה, ואדרבה, הקצירה בלילה משום שהספירה בלילה: "יכול יקצור ויספור ויביא ביום תלמוד לומר (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב"
אבל לכאורה דבר זה קשה: ע' רמב"ם הלכות תמידים ומוספים שהביא את דיני ספירת העומר. וכתב שזה נוהג בכל מקום ובכל זמן. ואם כן לדעתו זה מן התורה ושלא כרי"ף שכתב שזה מדדרבנן. ופשטות הרמב"ם שהביא דין זה בהלכות תמידים ומוספים משמע שודאי קשור להבאת העומר וזה שייך למקדש, ואף על פי כן כתב הרמב"ם שזה נוהג היום מן התורה. ויותר מזה, הרי הרמב"ם בכותרות להלכות תמידים ומוספים הביא בין המצות של הקרבנות את הקרבת העומר. ודוחק לומר שהביא את זה רק בגלל הזמן שמתחיל ותלוי בקרבנות.
אמנם בספר החינוך כן משמע שאין קשר לעומר שהרי כתב שזה שאנו לא סופרים ליום שני של פסח, משום שלא יהיה ראוי לומר "ליום שני", ולכן הותקן למנות ממה שנעשה בו. ולפי זה היה צריך להיות שדעת החינוך שספירת העומר היא מדאוריתא. וכן בגרסנתו בחינוך במהדורה המנוקדת בסוף המצוה: "ונוהגת מצות ספירת העומר מדאוריתא בכל מקום בזכרים". (שלא כגרסת ספר החינוך בהוצאת מוסד הרב קוק, הוצאת שעוועל. ושלא כגרסת החינוך עם מנחת חינוך החדש).
דברי החינוך בביאור הפסוק "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך" בניגוד לרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח' הלכה ב'.
גרסת החינוך בדפוסים עם המנחת חינוך: "ונוהגת מצות ספירת העומר מדאוריתא בכל מום בזכים בזמן הבית שיש שם עומר ומדרבנן בכל מקום ואפילו היום שאין עומר קרב בעוונותינו. ועובר על זה ולא ספר ימים אלו בזמן הבית ביטל עשה".
לפי האמור מסתבר שדעת החינוך היא אמנם שזה מדאוריתא, שהרי לא קשור לעומר. וכפי גרסת שעוועל.
אבל כאמור, שאלה זו אם ספירה מן התורה או לא מן התורה אינה תלויה בשאלת הקשר למקדש, כפי שהוכחנו מהרמב"ם.
וראיה לכך גם ממחלוקת הראשונים אם ספירה ביום כשרה: לכאורה אם הראשונים תלו דין זה של ספירה ביום בדין קצירה ביום, ע' רא"ש ור"ן, הרי ששתי השאלות קשורות זו בזו. אם זה שייך מהותית לעומר, הרי ודאי שתלוי בדין הקצירה. ואם אין זה שייך לעומר הרי אין לקשור דין זה לדין קצירת העומר.
המחלוקת אם ספירה ביום כשרה או לא, מוכח בראשונים שתלוי במחלוקת הסוגיות אם קצירה ביום כשר. ואם כן מוכח שלכ"ע יש קשר בין הספירה לבין העומר. ואם כן המחלוקת קיימת אף אם מצוה זו קשורה להקרבת העומר.
לכן נראה שאף אם לומדים ממקדש יש מקום לומר שבזמן הזה הספירה היא מן התורה. מכל מקום מוכח ברמב"ם שאף אם אנו אומרים שזה חלק ממצות המקדש, מכל מקום נוהג בזמן הזה מן התורה.
על פי זה יש להבין את הרמב"ן בקידושין ל"ד שכתב שספירת העומר היא מצות עשה שאין הזמן גרמא. וכן במנין המצות שבסוף ספר המצות, האריך אצל מירסקי עמו' 107בדברי בעל דברי מלכיאל שיש טעות סופר ברמב"ן, ונראה שנעלם ממנו שגם ברמב"ן בקידושין הנ"ל הדברים כתובים, ולא יתכן שאותה טעות סופר קיימת בשני המקומות.
והרגילות להסביר את דברי הרמב"ן היא כמו שכתב האבני נזר בסימן שפ"ד שזה לא תלוי בזמן אלא תלוי בהבאת העומר. כלומר שלא הזמן עצמו גורם לכך. דוגמא לכך הביא בדברי יחזקאל סימן מה את דברי התוס' רי"ד שמילה אינה מצוה שהזמן גרמא עיי"ש לשונו ובהסבר הדברי יחזקאל. וסברתו כנ"ל שזה לא תלוי בזמן.
אבל יותר נראה שההסבר הוא כמ"ש שהדבר תלוי במקדש. אלא שאף אם תלוי במקדש יתכן שזה מן התורה, משום שאין זה כמו דברים התלויים במקדש ובזמן הזה דרבנן, שהרי שמיטה תלויה ביובל ולא במקדש, והרי גם בבית שני זה דרבנן. ובלולב תלוי במקדש משום גדר "לפני ה'" שאמור שם ובלא מזבח אין זה לפני ה', כפי שכתבנו במקום אחר. וכן מרור דרבנן משום שאין פיזית קרבן פסח. אבל אם היתה אפשרות היום להקריב קרבן פסח הרי גם מרור היה מן התורה. ולפו"ר לא זכור לי עוד מצוה שהיא בזמן מקדש דאוריתא ובזמן הזה דרבנן מחוץ לנ"ל.
ואם כן יש לומר שחסרון מקדש אינו עושה את המצוה דרבנן. והרי אף בזמן המקדש אם לא יהיו כבשים לעולה, לא נאמר משום כך שהמצוה בטלה מדאוריתא וקיימת רק מדרבנן. ולכן אף אם זה תלוי במקדש אין שום סברא לומר שזה רק דרבנן.
וממילא יש לומר גם לגבי הפשט ברמב"ן לגבי מצות עשה שהזמן גרמא. כיון שזו מצוה שתלויה במקדש, הרי אין זה זמן גרמא כמו כל מצות הקורבנות שאין מי שיאמר שהן מצות שהזמן גרמן. ונראה לי שזה הפשט ברמב"ן.
וע' אצל מירסקי בשם הגרי"ז ביאור המחלוקת בגמ' אם זה זכר למקדש: האם זכר למקדש פירושו שעושים את זה זכר לספירה בזמן המקדש או זכר למקדש עצמו. ובזה הנפ"מ אם סופרים גם ימים וגם שבועות. (ולרוב הראשונים אין זה שתי מצות, רק לרבנו ירוחם הימים היא מן התורה בזה"ז ולא שבועות כיון שרק שבועות תלוי במקדש. ולכאורה בפסוקים משמע אחרת שהרי בפרשת ראה כתוב רק ספירת שבועות ושם דוקא בלא קשר למקדש).
מקורות:
בריתא מנחות ס"ו ע"א: "מיום הביאכם תספרו יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור תלמוד לומר (דברים יז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור. אי מהחל חרמש תחל לספור יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא תלמוד לומר מיום הביאכם. אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום תלמוד לומר (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. יכול יקצור ויביא ויספור בלילה תלמוד לומר מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום".
הקדמה להלכות תמידים ומוספים: "הלכות תמידין ומוספין. יש בכללן תשע עשרה מצות, שמונה עשרה מצות עשה, ואחת מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) להקריב שני כבשים בכל יום עולות. (ב) להדליק אש על המזבח בכל יום. (ג) שלא לכבותה. (ד) להרים את הדשן בכל יום. (ה) להקטיר קטורת בכל יום. (ו) להדליק נרות בכל יום. (ז) שיקריב כהן גדול מנחה בכל יום והיא הנקראת חביתין. (ח) להוסיף שני כבשים עולות בשבת. (ט) לעשות לחם הפנים. (י) מוסף ראשי חדשים. (יא) מוסף הפסח. (יב) להקריב עומר התנופה. (יג) מוסף עצרת. (יד) להביא שתי הלחם עם הקרבנות הבאות בגלל הלחם ביום עצרת. (טו) מוסף ראש השנה. (טז) מוסף יום צום. (יז) מוסף החג. (יח) מוסף שמיני עצרת. (יט) לספור כל איש ואיש שבעה שבועות מיום הקרבת העומר. וביאור מצות אלו בפרקים אלו".
רמב"ם בפרק ז' הלכה יט הלכות תמידים ומוספים: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר שנאמר "וספרתם לכם ממוחרת השבת" (ויקרא כג,טו); ומצוה למנות הימים, עם השבועות שנאמר "תספרו חמישים יום" (ויקרא כג,טז). ומתחילת היום מונין; לפיכך מונה בלילה, מליל שישה עשר בניסן. שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום. ואין מונין אלא מעומד; ואם מנה מיושב, יצא". הלכה כ': "מצוה זו על כל איש מישראל, בכל מקום ובכל זמן; ונשים ועבדים, פטורין מספירת העומר. ]כה[ וצריך לברך בכל לילה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על ספירת העומר קודם שיספור; מנה ולא בירך יצא, ואינו חוזר ומברך".
ספר החינוך – מצוה שו "….ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד: ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו: מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [מנחות ס"ו ע"א] שמצוה למנותן מבערב כדי שיהו תמימות, כמו שאמר הכתוב, תמימות תהיינה, ואמרו זכרונם לברכה [שם] אימתי הן תמימות, בזמן שמתחיל מבערב. ומכל מקום פירשו המפרשים שאם שכח ולא מנה מבערב, מונה למחר כל היום. ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת היא, ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל".
סוף החינוך במהדורת מנחת חינוך: ונוהגת מצות ספירת העומר ממדאוריתא בכל מקום בזכרים בזמן הבית שיש שם עומר, ומדרבנן בכל מקום ואפילו היום שאין עומר קרב בעוונותינו, ועובר על זה ולא ספר ימים אלו בזמן הבית ביטל עשה".
סוף מצוה ש"ו בחינוך גרסת שעוועל בהוצאת מוסד הרב קוק: "ונוהגת מצות ספירת העומר מדאורייתא בכל מקום בזכרים, בזמן הבית שיש שם עומר, ומדרבנן בכל מקום ואפילו היום שאין עומר קרב בעוונותינו. ועובר על זה ולא ספר ימים אלו בזמן הבית ביטל עשה".