ב"ה
שאלת הקטניות בפסח
פסחים לה ע"א:
משנה אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל…
גמרא תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא הני אין אורז ודוחן לא מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב אמר קרא +דברים טז+ לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.
הרמב"ם (הלכות חו"מ, פרק ה' הלכה א') מסביר את מהות הסרחון: "אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיו"ב אין בהן משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז וכיו"ב ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זו מותר באכילה, שאין זה חימוץ אלא סרחון" (והראב"ד משיג: "נהי דאין עושין חמץ גמור ואין חייבין על חמצו כרת, אבל נוקשה מיהא הוי ואסור").
אולם כתב הריטב"א (פסחים לה ב):
יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ – ויש שפירשו, שאינם באים לידי חמץ גמור להתחייב עליה כרת, אלא לידי נוקשה, ואיכא עליה איסור דרבנן.
ויש שהבינו כן בדעת הראב"ד (בהשגות בריש פרק ה), שכתב:
אין דבר זה פשוט, ולא הכל מודים בו – דנהי דאין עושים חמץ גמור, ואין חייבים על חימוצו כרת, נוקשה מיהת הוי, ואסור.
וכתב במגדל-עוז, שדברי הראב"ד מכוונים לדברי הרמב"ם בהלכה א' בדין קטניות. לפ"ז לראב"ד יש איסור של חמץ נוקשה באורז ודוחן. כך הבין בחק-יעקב (תנג,יד) בדעת הראב"ד. מהדיר חי' הריטב"א שבהוצ' מוסד הרב קוק העיר, שה"יש שפירשו" שהביא הריטב"א, הוא הראב"ד.
אולם נראה שאין כן דעת הראב"ד, שהרי בדפוס שלנו השגת הראב"ד הנ"ל קאי על דברי הרמב"ם בהלכה ב, בנוגע למי פירות (שלחלק מהראשונים יש בהם חשש חמץ נוקשה). זוהי גם הגירסה שהיתה לפני המגיד-משנה, ודלא כמגדל-עוז (עי' חק-יעקב הנ"ל, שו"ת חת"ס או"ח סי' קכא, כף-החיים תנג,ז ושו"ת יחוה-דעת ח"א עמ' כה בהערות).
אלא שדעה זו, ששאר מינים הוי חמץ נוקשה, לא התקבלה להלכה והיא דעת יחידים.
הסבר מדעי לחילוק שבין אורז לבין דברים אחרים, ע' תחומין א' בנספח למאמרו של הרב שאר ישוב על חומצת לימון, וראה מאמרו של הרב יהודה שרשבסקי במהדרין חוברת ה', וראה מאמר בתחומין כו על החששות במצת מכונה של ימינו.
שו"ע סימן תנג סעיף א:
אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, (והמנהג ליקח לכתחלה חטים), (מהרי"ל), אבל לא באורז ושאר מיני קטניות, וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל. הגה: ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה). והמנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל. וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל. וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי' קי"ג). וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות, ומותר לאכלן בפסח, כן נ"ל.
וכתב המשנה ברורה בס"ק ו':
ויש אוסרים – לא מעיקר הדין הוא אלא חומרא שהחמירו עליהם וכדמסיים לקמיה וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא"א לברר יפה ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח וכמה פעמים אופין ג"כ מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות ג"כ אסרו משום לא פלוג ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן וכנ"ל ועיין עוד בבה"ל:
הטעמים לאסור קטניות – כפי שהובאו בפוסקים – הם משום שמעורבים בהם חיטים, או דאתי לאחלופי בדגן שעושים בהם מעשה קדרה, או שדומים הם לדגן בדרך גידולם הגדלים בשרביטין.
וכתב הסמ"ק רכב ס"ק הגהה יב:
ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומ' ששמעתי על הפולי' שלא לבשל' בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה, וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוויי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים, ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ, קאמר תלמודא לית דחש לה להא דרבי יוחנן מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כ"א מה' המינין, ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא, וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים, כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים דקרי לקטנית מידי דמידגן וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה ולא דמי למיני ירקות כגון כרוב וכרשין וכיוצא בהן דהנהו לא דמי כלל לדגן ולא אתי לאיחלופי ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרי', ואפילו מחרדל משום דהוי מידי דמידגן, אף על גב דתלמודא שרי אורז זהו דוקא בימיהם שהיו כולם בקיאים בהלכות איסור והיתר, אבל עכשיו בדורות אחרונות ודאי יש לגזור כדפרי'.
בחיי אדם כתב שבשעת הדחק שאין לו מה לאכול מותר לאכול קטניות. וע' מה שכתב הרב זוין בהמועדים בהלכה שיש דיונים בין פוסקי הדורות למעשה בפסק זה. וע' מ"ב ס"ק ז' על שעת דחק.
וכתב בשו"ע הרב תנג
סעיף ד'
ולא נהגו איסור אלא במיני קטניות שהתבשיל הנעשה מהם מתחלף בתבשיל הנעשה ממיני דגן שהם דומים זה לזה ששניהם נקראים מעשה קדירה ולכך אסרו זה בשביל זה אבל מיני זרעים כגון השבת (שקורין עני"ש) והכסבר (שקורין אליינד"ר) וזרע אקלייז"א וכיוצא בהם משאר מיני זרעוני גינה אין נוהגין בהם איסור חוץ מן החרדל לפי שגידולו הוא בשרביטין והרי הוא דומה לגידול מיני קטניות ונאסר בכללם וחוץ מן הכמון הנמכר בחנות (שקורין קראם קימל) שמביאין אותו לכאן ממדינות אחרות וגרעיניו דומה לדגן ולכך מחמירין בו כמו שמחמירין בכל מיני קטניות אבל מין כמון (שקורין פעלד קימל) שאין צורתו דומה לדגן אין מחמירין בו כלל וכן כל מיני ירקות אין מחמירין בהם הואיל ואינן דומים כלל לדגן:
לכן יש לדון גם במעמד הבוטנים אם הם אסורים. הבטנים אינם מידי דמידגן, שהרי הם נותרים בתרמילים בזמן האיסוף וכן אין מבשלים אותם בקדירה, וכן אין חשש למצאות של גרעיני חיטה כיון שאוכלים אותם בודדים.
וראיתי שהרב ישראלי כיבד בליל שביעי של פסח בבוטנים. אבל כתב הרב פראנק במקראי קדש ח"ב סימן ס' למעשה שאין אנו נוהגים לאכול בוטנים.
ועוד כתב בשו"ע הרב סעיף ה
ואפילו במיני קטניות לא נהגו אלא איסור אכילה אם נפלו עליהם מים בענין שכיוצא בזה בה' מיני דגן אסור מעיקר הדין אבל מותר להנות מהם בפסח וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם…
אם האיסור הוא רק אם נפל עליהם מים, הרי שיש מקום להתיר כל עשיית שמן מקטניות, אם הם שמורים ממים. אבל ע' בתשובת תרומת הדשן קיג כתב:
שאלה: תבואה של מיני קטנית שאינה מחמשת המינים שנפל עליה מים, וקרוב לודאי הוא שנתחמצה, שרי להשהות בפסח או לאו?
תשובה: יראה דשרי. וכן השיב לי אחד מהגדולים בתשובה אחת וכתב טעם לדבריו, משום דרבינו יחיאל וחביריו מתירין אפי' באכילה, אינהו אכלי ואנן לא משהינן. וכן דרש נמי אחד מהגדולים חבירו, דמותר לשהות אותו חרדל שמערבין אותו בתירוש מבושל וכובשים בו אגסים. ואע"ג דבסמ"ק אסר החרדל באכילה כמו שאר מיני קטנית, וכה"ג שהוא מעורב וכבוש בתירוש ודאי נתחמץ, דא"א שלא נתערב בו מעט מים, ואז מחמיצין לכ"ע, ואפ"ה התיר להשהות הואיל ואינו מה' המינים הבאים לידי חימוץ. ולא חיישינן למראית העין פן יטעו מדגן זה לדגן ה' מינים. או איכא למיחש דילמא איערב בהנהו קטנית מה' המינים, דכל הני חששות לא חיישינן אלא לאסור באכילה אבל לא לשהות.
ונראה ג"כ דמותר ליהנות באותו תבואה בפסח, כגון ע"י הדלקה משמן זרע ושומשמין וזרע קנבוס. אע"פ שרגילים שלותתים אותם זרעונים במים קודם שעושים מהם שמנים, וא"כ קרוב לודאי שנתחמצו. אפ"ה שרי… ובנ"ד נמי דלית ביה דררא דחמץ דקים לן דאין בא לידי חמוץ אלא ה' מינים, אלא דאסרינן להו דמידי דמדגן אינון ואתי לאיחלופי בדגן דה' המינים. ומש"ה די לנו דאסורי' באכיל', אבל איסור חמץ במשהו דיש כאן חמץ גמור אלא שנתבטל, הואיל והחמירו לאסור במשהו לענין אכילה, ה"ה דהחמירו לעניין הנאה. אך כמדומה שהעולם נהגו איסור להדליק בשמנים שנעשו ממיני קטנית בפסח. אפס נראה אם נמצא גרגיר של מיני קטנית בקדירה או בתבשיל, לא מחמרינן כלל לאסור התבשיל אפי' באכילה. דגזירה דאיסור משהו ליתא אלא בתבואה דה' מינים. הנראה לע"ד כתבתי.
ומשמע שמחמיר בשמן קטניות ורק להדליק מותר. וגם זה בקטניות שבאו במגע עם מים.
בשנת תרנ"ה (1885) עלתה יוזמה להפיק משומשמין שמן כשר לפסח ובאופן זה שלא יגע במים, אולם רבני ירושלים ובראשם בעל תורת חסד מלובלין, המהרי"ל דיסקין ורבי שמואל סלנט התנגדו. אין לנו הרבה מידע על פרשה זו. בשנת תרס"ט, 14 שנה לאחר מכן התיר בית הדין ביפו בראשותו של הראי"ה קוק ליצרן שמנים, ר' בן ציון ברסלב, לייצר שמן שומשמין נקי מחשש לתיתה ובדוק היטב מנוכחות גרעיני חיטה. ראה אורח משפט קח-קיג, היתר זה עורר פולמוס בינם לבין חכמי ירושלים.
על זה כתב הרב קוק בשו"ת אורח משפט סימן קי"א:
ב"ה. עה"ק יפו ת"ו י"א אדר תרס"ט. לכבוד ידידי נפשי הרבנים המאוה"ג בד"צ דקה"ק אשכנזים – חסידים בעיקו"ה ירושת"ו, וביחוד כבוד חביבי הרב הגאון מוהר"ל דוד שליט"א, שלו' וברכה.
כעת ממש הגיעני מכתב קדשם, ואגיד לכתר"ה האמת, שלא עלתה על דעתי כלל, בעת שבאה השאלה לידי, שיהי' דבר זה נחשב לחידוש כל – דהו, אחרי אשר כל האחרונים המצוים בידינו אמרו פה אחד, – מה שהסברא מכרעת ג"כ – שאין גזירת קטניות חמורה מגוף מיני דגן, וכל זמן שלא נלתת או נתבשל אין שום מנהג לאסור, ולא שמעתי מעולם שיש בזה איזה מנהג. וכיון שהכל יודעים שעד כה הי' דרך עשיית שמן – השומשמין ע"י לתיתה, ועתה מכינים בלא לתיתה כ"א =כי אם= ביובש ולשם פסח, – א"כ איזה חשש יש בזה ואני חושש מאד לכבודן של רבותינו האחרונים, שדבריהם מפורשים בזה וראוי לסמוך עליהם גם בדברים יותר חמורים, – ולא רק בענין זה של דקדוק על מנהג, שלא הי' נהוג בשום אופן, כי לא הי' לנו ש"ש משומשמין שאינם לתותים עד כה. ואיני מוצא שום צורך להאריך בזה בדברים שהם כל – כך מפורשים.
וראה שם שבכל זאת האריך עד תשובה קיג בשאלה זו של שמן העשוי מקטניות.
הרב פראנק שם מתיר שמן בוטנים אף שכתב לא לאכול בוטנים עצמם. וכן מתיר שמן כותנה.
בענין שמן, ראה מ"ש הרב בקשי דורון, תחומין א':
ועיין באבני נזר, או"ח סי' שעג, מנחת אליעזר חלק א' שאסרו שמן היוצא מבוטנים. ואף שבבאר יצחק חאו"ח סי' י"א, המהרש"ם ח"א סי' קפג, ה"מלמד להועיל" ח"א ס' פ"ז ופ"ח, הרב קוק (ראה שו"ת אורח משפט ס' קח-קיג) ואחרים התירו שמן בוטנים ודנו בסברות אלו, עיקר היתרם שהשמן אין בו גזירת קטניות בפרט שנעשה בהכשר. אבל הבוטנים עצמם אסרו לאכילה בפסח. כמו-כן דנו האחרונים בשמן הנעשה מגרעיני החמניות (זאנאנראזן) שאינו ראוי למעשה קדירה ואינו גדל בשרביטין ואף שה"בית שערים" רצה להתיר מהטעמים הנ"ל, שאינו בכלל הקטניות, לא התיר למעשה אפילו השמן וכן פסקו האחרונים. עיין בזכרון ליהודה סי' קט"ו ובמרחשת ח"א סי' ג' ועוד.
וע' מנחת יצחק חלק ג' סימן קל"ח בענין שמן כותנה
שמן סויה מופק מפולים יבשים באמצעות לחץ, והן באמצעות מיצוי השמן על ידי נוזליים ממיסים שמוצאם מן הנפט (ולאחר מכן הנוזל עובר תהליכי זיקוק שמותירים אותו טהור כמעט לחלוטין). לא ברור אם "מי פירות" אלו מחמיצים או לא מחמיצים.
נספח:
תשובה קח בשו"ת אורח משפט:
הכשר ב"ה. עה"ק יפו והמושבות תובב"א.
הננו להודיע בזה לאחב"י ששמן שומשמין של פסח שנעשה בבית הבד של האחים ברסלב הוא מנוקה מכל חשש תערובות חמץ, ומשומר מכל ביאת מים באופן שאין בו שום חשש מנהג מלאכלו בפסח, ומותר להשתמש בשמן שומשמין הנ"ל בחג המצות הבעל"ט בשנה זו ביחוד אחר טיגונו בנהוג גם המהדרין מן המהדרין יאכלו ענוים וישבעו וישמחו בחג הק' הבעל"ט בתנובת ארץ חמדתנו ומעשה ידי אחינו המכשירים אותה בטוב טעם ודעת.
ולראי' הונח חותם בד"צ בפקודת מרן הגאון הגדול והרה"ג בד"צ שליט"א פעה"ק יפו ת"ו יום ב' אדר שנת התרס"ט.