ב”ה
קרבן פסח
בכותרות להלכות פסח כתב הרמב”ם:
יש בכללן שש עשרה מצוות–ארבע מצוות עשה, ושתים עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשחוט הפסח בזמנו; (ב) שלא לזבוח אותו על החמץ; (ג) שלא תלין אימוריו; (ד) לשחוט פסח שני; (ה) לאכול בשר הפסח על מצה ומרור בליל חמישה עשר; וכו’.
וכן בספר המצוות לרמב”ם מצות עשה נה:
והמצוה הנ”ה היא שצונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר מניסן והוא אמרו יתעלה (בא יב) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ומי שעבר על צווי זה ולא הקריבו בזמנו במזיד חייב כרת. בין איש בין אשה…
ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה נו:
והמצוה הנ”ו היא שצונו לאכול כבש הפסח ליל חמשה עשר מניסן בתנאיו הנזכרים והוא שיהיה צלי ושייאכל בבית אחד ושייאכל עם מצה ומרור והוא אמרו ית’ (בא יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר למה תמנה אכילת פסח מצה ומרור מצוה אחת ולא תמנה אותם שלש מצות ושתהיה אכילת מצה מצוה ואכילת מרור מצוה ואכילת פסח מצוה, אשיבנו אמנם היות אכילת מצה מצוה בפני עצמה הוא אמת כמו שנבאר (ע’ קנח) וכן אכילת הפסח מצוה בפני עצמה אמת כמו שזכרנו אבל המרור הוא נגרר לאכילת הפסח ואינו נמנה מצוה בפני עצמה.
בבית הלוי חלק א’ סימן ב’ אות ז’ כתב שיש חילוק בין מצות אכילת קדשים ובין מצות אכילת הפסח שנמנית למצוה בפני עצמה: במצות אכילת קדשים אין צריך כזית, ובאכילת פסח בעי כזית. משום שבאכילת קדשים יש רק מצוה שיאכל ולא לאכול דוקא. מה שאין כן בפסח.
וראיה שבקדשים אין צריך כזית, הביא ממסכת פסחים דף ג ע”ב:
הנהו תלתא כהני, חד אמר להו: הגיעני כפול, וחד אמר: הגיעני כזית, וחד אמר: הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.
משמע שיש כהנים שקבלו פחות מכזית. ולכן כתב שזה משום שבקדשים המצוה היא שהקדשים יאכלו.
ובזה ישב מדוע בפסח נמנה שחיטה ואכילה לשתי מצות, ואילו בחטאת לא כתב הרמב”ם מצות אכילה לבד. ומשמע שיש רק מצוה אחת של שחיטת החטאת ואין מצוה מיוחדת באכילה.
וז”ל שו”ת בית הלוי חלק א סימן ב:
ולדידי נראה ברור דלא בעי כזית והחילוק שיש בין מצות אכילת קדשים למצות אכילת פסח דבעי דוקא כזית נראה פשוט דבפסח ומצה הוי החיוב על האדם דהוא מחוייב לאכול פסח ומש”ה אם אכל פחות מכזית לא שמי’ אכילה והוי כלא אכל פסח אבל מצות אכילת קדשים הא לא הוי המצוה כלל על אדם מיוחד דהא לא הוי חיובא אקרקפתא דגברא רק המצוה דבשר קדשים יהיו נאכלין ומי שיש לו בשר קודש הרשות בידו ליתנו לאחר לאכלו וג”כ מקויים מצוה זו וא”כ הרי גם באכל כל אחד פחות מכזית מ”מ הא הקדשים נתאכלו.
ובחילוק זה מיושב לנו דברי הרמב”ם במנין המצות דבקרבן פסח מנה שחיטתו ואכילתו לשתי מצות ובחטאת מנה הכל במצוה אחת והקשה במעייני החכמה דמה בין זה לזה ובדברינו יובן היטב דבכל הקרבנות לא הוי המצוה רק שיהי’ הקרבן נאכל ולא על האדם ומש”ה הוי אכילתו פרט אחד ממצות שבאותו קרבן וכמו הקטרת אימורין דאינו נחשב למצוה אחרת בפני עצמו אבל בפסח הוי החיוב על האדם ולא שייך כלל לעשיית הקרבן ומש”ה הוי ב’ מצות ומש”ה בכל הקרבנות לא בעינן כזית.
והראי’ מהא דהגיעני כפול הוי ראי’ נכונה. וכן ביומא דף ל”ט אמרינן דבימי שמעון הצדיק הי’ ברכה בלחם הפנים וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע יש אוכלו ומותיר מכאן ואילך נשתלחה מאירה וכל כהן מגיעו כפול הצנועין מושכין ידיהן והגרגרנים נוטלין ואוכלין הרי דלא היו מגיעו רק כפול וגם בימי שמעון הצדיק קאמר דכשמגיעו כזית יש אוכלו ומותיר ונמצא הא אכל פחות מכזית ועיי’ בתוס’ ישנים ביומא שם שכתב וז”ל ואומר רבי דדוקא מגיעו כפול היו מושכין ידיהם אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה ושוב הקשו דבהגיעו כפול היאך הי’ מקיימין מצות אכילה וי”ל דלא בעי כזית לגמרי אלא דכזית עדיף וחשיבא עכ”ד הרי להדי’ דע”פ דין לא בעינן כזית כלל וכמו שכתבנו.
אבל צריך עיון[1], שהרי גם בחטאת כתב הרמב”ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק י’ הלכה א’:
אכילת החטאת והאשם מצות עשה, שנאמר “ואכלו אותם, אשר כופר בהם” (שמות כט,לג): הכוהנים אוכלים, ובעלים מתכפרים. והוא הדין לשאר הקודשים שאוכלין הכוהנים, שאכילתן מצוה. ]ב[ וכן אכילת שיירי מנחות–מצות עשה, שנאמר “והנותרת ממנה, יאכלו אהרון ובניו” (ויקרא ו,ט).
וכן בספר המצוות לרמב”ם מצות עשה פט:
והמצוה הפ”ט היא שצוה הכהנים לאכול בשר קדשים, כלומר החטאת והאשם שהם קדשי קדשים (צו ו – ז), והוא אמרו יתעלה (תצוה כט) ואכלו אותם אשר כופר בהם. ולשון ספרא מנין שאכילת קדשים כפרה לישראל תלמוד לומר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני י”י [שמיני י יז] הא כיצד הכהנים אוכלים וישראל מתכפרין.
וליישב את הגמ’ בפסחים שחלקו פחות מכזית, כתב שו”ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קמ, שיש מצוה לאכול כזית, ואחר שאכלו כזית, אפשר גם לאכול פחות מכזית:
דלפע”ד אין מצות עשה מחוייב על האוכל קדשים שיאכל כזית, דא”כ לא היו רשאין לחלק הקדשים לכמה כהנים שיגיע לאחד כפול ואין שום אחד מהם מקיים מ”ע בכל הקדשים, חוץ מפסח שבו מחוייב כל אחד לאכול כזית, אבל שארי קדשים מצות עשה הוא שיהיה זה הלחם הפנים או המנחה והחטאות נאכלים ולא יותירו ממנו ובהצטרפם יחד לאכלו כולו נתקיים מ”ע ואכלו אותם אשר כופר בהם, ומ”מ מי שמגיעו כפול ושבע ממנו או כזית אפילו אינו שבע ממנו הוי ליה אכילה ומצוה חשובה היה חולק, אבל כשמגיע כפול ואינו אלא סניף למצות עשה2 ע”י צירוף כולם והמצוה יכולה להתקיים ע”י אחרים היו הצנועים מושכים ידיהם, זהו כוונת תוס’ ישנים שם לפענ”ד ודברי מג”א סי’ נ”ג סקכ”ו צ”ע:
ובכל זאת יש הבדל בין פסח ושאר קדשים: הרמב”ם (בתחילת הלכות קרבן פסח וברמזי המצוות ובספר המצוות עשה נה) מגדיר את מצות עשיית הפסח, מצות שחיטה ולא מצות הקרבה: “מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר…”, “לשחוט את הפסח בזמנו”, “לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר…”, בשונה משאר קרבנות שמגדיר המצוה בהקרבה או בעשיית הקרבן (ע’ עשין סב-עו), מדוע הרמב”ם מגדיר כך את מצות שחיטת קרבן הפסח?
ויתכן שהטעם לכך שהרמב”ם מגדיר את המצוה כשחיטה ולא כהקרבה משום שעיקרו של הפסח לאכילה, ע’ משנה פסחים עו ע”ב:
משנה חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה.
ופרש רש”י:
זבחי שלמי ציבור – כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לציבור.
הפסח שבא בטומאה – כגון רוב ציבור טמאין.
שמתחילתו לא בא אלא לאכילה – כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה, דכתיב לפי אכלו וכי שרייה רחמנא – למיתי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין – אדעתא למיכליה שרייה.
וכן במשנה פסחים עח ע”ב:
משנה נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם ובמוקדשים אינו כן אלא אף על פי שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם.
רש”י: “נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם – אפילו לר’ אליעזר, דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי”.
ובספר מעשה ניסים לר’ אברהם בן הרמב”ם סימן ה’ הוכיח מכמה דינים של פסח שאלו שתי מצוות שונות, השחיטה והאכילה, אף שאמרו שאכילת פסחים מעכבה. מה שנמנה בשתי מצות, משום שזמן שחיטה אינו זמן האכילה, ולכן זה שתי מצות שונות. וכתב ר’ אברהם בן הרמב”ם (בענין מ”ש הרמב”ם בשורש יא שכל מה שכתבו שמעכבין זה את זה הרי הם מצוה אחת):
“..הבדל גדול בין אמרם דבר פלוני מעכב דבר פלוני, ובין אמרם בשני דברים מדובקים מעכבין זה את זה, אשר זה יורה כי המה חלקים מקושרים שניהם ביחד, אשר ]בעשיתם[ תעשה המצוה נרצית, כמשל מהמשלים אשר הביא ז”ל. אמנם במאמרם דבר פלוני מעכב פלוני, כמשל מהמשלים אשר הבאת, לא יתחייב ממנו, כי שני הדברים, ר”ל המעכב והמעוכב, מצוה אחת מפני שכבר יעכב המצוה מה שהוא חוץ ממנה, כמו שיעכב המלח בהמנעו הרבה מצוות מן הקרבנות, ולא יתחייב מזה, כי באמרו ית’ (ויקרא ב’ י”ג) על כל קרבנך תקריב מלח, ואמרו (שם ב’ ד’) וכי תקריב קרבן מנחה וכו’ למשל מצוה אחת. והברור הזה יספיק מבלי צורך אל אריכות בו.
ואמרם (פסחים ע”ח ע”ב) אכילת פסחים מעכבא לזריקה אין זה בקשור הזריקה באכילה ואכילה בזריקה, אשר היא גמר מצות שחיטה, ואם היו מצוה אחת היה אומר שחיטת הפסח ואכילתו מעכבין זה את זה, ואיך יתכן שיאמר זה, או יקיש לבזיכי לבונה ולחם הפנים,
…עם היות השחיטה תלויה בזמן אחר חוץ מזמן מצות האכילה: כי מצות השחיטה מחובת יום ארבעה עשר עד (שמות י”ב ו’) ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, ומצות אכילה בלילי חמשה עשר ואכלו (שם שם ח’) את הבשר בלילה הזה, ואין כזה ארבעת מינים שבלולב, ולא בזיכין, ולא לחם הפנים. ועוד שחיטת הפסח מצוה שיש בה כרת, ואכילתו דומה לשאר מצות עשה שאין בה כרת, כי לו קרב הפסח בזמנו ונמנע מלאכלו לילי ט”ו, כבר קיים המצוה בשחיטה ופטור מן הכרת ופטור מן פסח שני. ואיננו כאשר חשבת, כי בשחיטה לא קיים המצוה אם לא אכל אבל בשחיטה קיים המצוה כאשר היו לו אוכלין ראוין, ואפילו לא אכלו. והנה נתבאר כי אין עליו ז”ל קושיא מהפנים האלה”.
וכן דעת ספר יראים סימן תטו [דפוס ישן – תה]
לעשות הפסח. צוה הב”ה לישראל שיעשו את הפסח וכתיב בפרשת בהעלותך ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ועשיית הפסח היינו שחיטתו וזריקת דמו והקטרת אימוריו אבל לא אכילתו דכתיב בי”ד לחדש בין הערבים יעשו אותו במועדו ואכילתו לא הוי בי”ד אלא בליל ט”ו דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ואף על פי שזריקת דמו והקטרת אימוריו כהנים עושים ולא ישראלים כיון שהקרבן של ישראל ובמצות ישראל עושין יעשו בני ישראל קרינן ביה.
אלא ששאלה זו האם יש ראיה מכך שזמנו של זה אינו כזמנו של זה, שאלו שתי מצות היא מחלוקת בין הרמב”ם לבין הרמב”ן לגבי מצות שני תמידים. הרמב”ם בספר המצות מ”ע לט כתב:
שצונו להקריב במקדש שני כבשים בני שנה בכל יום ואלו נקראין תמידין והוא אמרו שנים ליום עולה תמיד
אבל הרמב”ן בסוף ספר המצות (עמ’ תט בהוצאת מה”ק) כתב:
שני תמידין וקטורת בוקר וערב וקריאת שמע נמנים שתים שתנים שהן ממצות אינן מעכבות זו את זו וזמנה של זו לא זמנה של זו.
הרי שלרמב”ן העובדה שאין זמנו של זה כזה גורם שיחשב כשתי מצות. אבל לרמב”ם אין זה כך. ולכן תירוץ זה מדוע נמנים אלו שתי מצות, השחיטה והאכילה, שהוא משום שיש להם זמנים שונים, אינו תופס לפי הרמב”ם. (ברמב”ם מצות תמידים היא מצוה לט. מצות הקטורת היא מצוה כח, וקריאת שמע היא מצוה י’). והזכיר דברים אלו הרמב”ן בהשגות לשורש יא.
ו
ושיטת התוס’ בפסחים ק”ז ע”ב שאכילת הפסח לא מעכבה. אם כן משמע שאכילת הפסח היא דין מדיני הפסח. (וצ”ע שהרי אכילת פסחים לא מעכבא, ויש מן האחרונים שתירצו דתוספות סוברים דבקרבן פסח הקרבתו ואכילתו אינה אלא מצוה אחת כמו בשאר קרבנות ע’ דבר שמואל וברכת אברהם, וע’ רש”ש (אוצר מפרשי התלמוד שם)
ע’ גמ’ ע”ח ע”ב וברש”י שם שזה פוטר מלעשות פסח שני. אבל מנין שקיים מצות הפסח. ע’ מנחת חינוך מצוה ו’ אות ג’, ומצות המלך מ”ע נ”ה אות ג’).
ובספר מצות לרס”ג מ”ע מ”ז כתב הרס”ג: “טובו בפסח מצהו ומרור…”. כלומר, שיש שלש מצות “טובו בפסח”, “מצה” ו”מרור”. ופירש הגרי”פ, שפירושו “הטיבו לבכם באכילת זבח הפסח”. וכתב שלפי זה דעתו שאין השחיטה והאכילה נמנין כאחד. אבל שלא כדעת התוס’ שאכילת הפסח היא חלק ממצות השחיטה. אלא האכילה היא העיקר והשחיטה היא לצורך האכילה. ולכן נמנה במנין המצות רק את המצוה של האכילה.
ומקור לדברי רס”ג יש לומר שזה ממשנה פסחים ע”ו ע”ב: חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה, העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי צבור, ושעירי ראשי חדשים. הפסח שבא בטומאה, נאכל בטומאה, שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. וכמו שכתבתי לעיל.
ובדעת הרמב”ם שמנה שתי מצות, יש לומר שבקרבן הפסח יש שתי מצות: גם מצות אכילת הפסח וגם מצות אכילת קדשים. כתב הרמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א:
מצות עשה מן התורה לאכול א מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה…
וכתב באור שמח הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א:
הנה נחלקו בזה רבוותא קדמאי, הרי”ף והרא”ש וגדולי בעלי התוספות באור זרוע פסקו דמצותה כל הלילה. ודא ברור, דכיון דמספקא לן אם ישאל אדם איך לעשות אם עבר חצות דצריך לאכול מצה מספק, וכיון דמספקא לן הלא שיטת רובא דרבוותא דהעושה מצוה מה”ת מספק חייב לברך, ועיין ביאור הגר”א סימן תרפ”ח, ולכן יש לסמוך על כולהו רבוותא דפסקו דמצותה כל הלילה, דהלכה כר”ע מחבירו…
ראה לנו לפרש כך, דהנה קרבן פסח חלוק בדינו מדין כל הקרבנות, דכל קרבנות מצוה לאוכלן, אבל אינה מצוה על הקרקפתא דגברי, אלא שיהיו נאכלין ולא יבאו לידי נותר, אבל הפסח מצוה שכל אחד יאכל כזית, ואם אינו אוכל כזית אינו ראוי להימנות על הפסח, וצריך להאכל במצה ומרור, ופסח מצרים היה בו עוד דינים, שנאכל בחפזון. וא”כ גלי קרא דאינו נאכל בדין תורת פסח רק עד חצות, אבל אחר חצות נאכל עד הבוקר, אבל לא בתורת פסח, שעיקרו אינו אלא לאכילה, רק כמו תודה ושלמים וכי”ב, ואם נאכל אחר חצות בטל מצות אכילת פסח, והוי כשאר קרבן הנאכל, שאין מצוה בבעלים דוקא, אלא שיאכל מי שהוא מבני החבורה, ולזה מועיל הגזירה שוה, שזה פרט מפרטי הפסח, אבל קרא אמר שלא תותירו ממנו עד בוקר, דעד הבוקר יכול לאכול כל הלילה, כמו תודה, וזמן שריפה חל כשיגיע זמן בוקר, שאז אינו נאכל כלל, ולכן מועד צאתך ממצרים אתה שורף, פירוש שאז אינו נאכל כלל, ונקרא נותר, והאוכלו בכרת, וכן אם יחשוב אדם לאוכלו אחר חצות אינו מתפגל, כיון דזמן אכילה כקרבן אחר אית לי’ עד הבוקר, ורק אם מחשב לאוכלו אחר אור הבקר הוי פיגול. וזה נכון.
ולפי זה ברור שלרמב”ם אף שעיקר הפסח בא לאכילה, אבל גם מבחינת השחיטה יש מצוה בשחיטה כמו בשאר קרבנות, אף שפסח עיקרו לאכילה, יש בו מצוה של הקרבת קרבנות של קדשים קלים.
מראי מקומות נוספים: ע’ מנחת ברוך. גרי”פ על סהמ”צ לרס”ג מז. מצות המלך מ”ע נה. בית הלוי ח”א סימן ב’ אות ז’.
[1] וע’ אבי עזרי תנינא פ”י הל’ מעה”ק אות ב’