האם אכילת דבר מר מותרת?
גמ' ע"ז ס"ז ע"ב, נבילה הראויה לגר וכו' אבל הרא"ש פסחים פ"ב סימן א' כתב שאחשביה ולכן אסור באכילה.
אחשביה: שבועות כד ע"ב שאדם שנשבע שלא יאכל דברים שאין ראוים לאכילה אם אכלם חייב משום שאחשביה. ודעת הר"ן בתחילת פרק שני ה' ע"ב שמותר לגמרי.
פסק הטור: ע' תמ"ב (שסב) שהביא את המחלוקת ופסק שאסור באכילה ומותר בהנאה.
ולכאורה גם הרמב"ם סובר שאין איסור מן התורה ואולי אף מתיר: הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יא וע' גם ברמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ב' הלכה ה'
קושית שאגת אריה: הרי הטור סימן תרי"ב כתב בשם אבי עזרי שביום הכפורים מותר אף לכתחילה לאכול דברים שאינם ראוים לאכילה. וב"י כתב שהאבי עזרי מיירי רק באוכל פחות מכשיעור. ויתכן הבדל בין יום הכפורים לבין מאכלות אסורות גם לדעת האבי עזרי (ע' תחומין טו עמ' 349מהרב יועזר אריאל) שביום הכפורים העינוי אסור ודבר האסור אף אם אחשביה הרי לא ביטל את העינוי בזה. מה שאין כן במקום שהאכילה אסור בלי להתחשב בתוצאה, שם אחשביה גורם שיהיה אסור.
לגבי חולה שאין בו סכנה: ע' פסחים כ"ה ע"ב "מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה אמר ליה אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור אמר ליה האי אישתא צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא. איכא דאמרי אמר ליה מידי דרך הנאה קא עבידנא"
אם כן מותר שלא כדרך הנאתו לחולה. האם לאכול דבר שאינו ראוי לאכילה גם הוא מותר כמו דבר שלא כדרך הנאתו?
מתוך דברי הרמב"ם ניתן ללמוד שיש להשוות בניהם: רמב"ם הלכות מאכלות אסורות יד,י: ]י[ כל האוכלין האסורין, אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאה–חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם: לפי שלא נאמר בהן אכילה, אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת–בלשון בישול ובלשון הקדש, לאסור אותן ואפילו שלא דרך הניה. ]יא[ כיצד, הרי שהמחה את החלב וגמאו כשהוא חם עד שנכווה גרונו ממנו, או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדירה של נבילה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם–הרי זה פטור; ואם עירב דבר מר בתוך קדירה של בשר בחלב, או ביין כלאי הכרם, ואכלו–חייב.
אם כן אכילת דבר מר דומה לאכילה שלא כדרך הנאתו.
וע' ר"ן על רי"ף שם ו' ע"ב ד"ה מר וד"ה ראיתי שמותר אפילו לכתחילה לחולה. אבל הר"ן כתב "לענין אכילה אין לנו". ומשמע שאין לאכול דברים מדרבנן. וכתב השאגת אריה שכיון שהר"ן למד דברי האסורים דרבנן באכילה מרפואה שלא כדרך הנאתן, הרי שגם לענין אכילה יש לאסור שלא כדרך אכילתן. אבל לאחר מכן כתב השאלת אריה שיתכן שדברים שאינם ראוים קלים יותר מאשר שלא כדרך אכילתן ומותר, אלא שבכל זאת אסר משום סברת אחשביה. ולכן מסקנתו לאסור.
האם יש חשש אחשביה בתרופה בכלל? ע' שו"ת אגרות משה חלק או"ח ב סימן צב שכתב שאין אחשביה בדבר זה: ובדבר הרפואה שאתה צריך ליקח גם בפסח ואתה חושש אולי יש שם איזה חשש חמץ הנה מכיון שהוא לרפאות הניתוח שעשו באבר פנימי פשוט שצריך ליקח אם אם היה ודאי חמץ ובעצם אף בלא סכנה אין חשש דכבר נבטל קודם הפסח משם אוכל, ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה דאף דברים מרים ומאוסים נוטלין לרפואה. ולכן אין לך מה לחשוש ותקח הרפואה כפי שאמר לך הרופא והשי"ת יתן שיהיה זה לרפואה.
וכן יש להביא ראיה מהרמב"ם שמותר, ע' הלכות יסודי התורה פרק ה' ה"ח: ]ח[ במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה– בזמן שהן דרך הנאתן, כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים, או חמץ בפסח, או שמאכילין אותו ביום הכיפורים. אבל שלא דרך הנאתן, כגון שעושין לו רטייה או מלוגמה מחמץ או מעורלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל, שהרי אין בהם הנאה לחיך–הרי זה מותר, ואפילו שלא במקום סכנה: חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב, שהם אסורין, אפילו שלא דרך הנאתן; לפיכך אין מתרפאין מהן, אפילו שלא דרך הנאתן, אלא במקום סכנה. וכן פסק הש"ך ביו"ד בסימן קנ"ה ס"ק יד כתב השו"ע: בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה, אפי' דרך הנאתן. ושלא במקום סכנה, כדרך הנאתן אסור; שלא כדרך הנאתן, מותר, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה. הגה: ועיין לעיל סימן קכ"ג. י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה. (ר"ן פכ"ש בשם י"א וריב"ש סי' מ"ה /רנ"ה/). ואפי' יין נסך, בזמן הזה, מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ אע"פ שהוא כדרך הנאתן, ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, הואיל ואין בו סכנה.
והש"ך פסק כראבי"ה שאף שכל איסורי הנאה דרבנן מותר להתרפות בהן ובלבד שלא יאכל, אבל כתב הש"ך שאם אוכל שלא כדרך אכילתן מותר.
וכתב החזון איש באו"ח סימן קט"ז ס"ק ח' שאם התרופה אינה חמץ אלא מדובקת בחמץ כי עיקר דעתו על התרופה ולא על החומר שמדבק.
ויש עוד קולא לצרף: שהרי יש לדון האם בליעה נחשבת לאכילה בכלל? הנודע ביהודה מהד"ק יו"ד סי' לה כתב שגם בליעה נחשבת לאכילה, ואכן כן פשטות הגמ' בכתובות ל' ע"ב שבבליעה יש איסור, ולכן מי שחבירו תחב לו תרומה לבית הבליעה חייב עליה. אלא שכתב הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה סימן יז בענין לקיחת תרופות לפסח. וכתב: "אך אעפ"כ נראה דדוקא באוכל גמור שרגילים ללעוס ולאכול רק אז אמרינן שגם בבליעה חשיב כדרך אכילה משא"כ בדבר דלא חזי כלל לאכילה ועומד רק לבלוע וגם רק לחולם כמו גלולות דנד"ד שפיר חשיב לכ"ע שלא כדרך אכילה ושרי לחולה שיש בו סכנה.
וכשהתרופה היא בכמוסה, הרי יש לצר מה שבגמ' פסחים קטו ע"ב שהכורך מצה ומרור בסיב ובולעם "אף ידי מצה לא יצא" וכתב רשב"ם "שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי"