ב"ה הלכות תשובה לרמב"ם
.1כותרות: "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". א"כ מהי המצוה, הוידוי או התשובה? עיין בספר המצות מצוה ע"ג ובהלכה א' להלן, שם משמע שהעיקר היא מצות הוידוי ולא התשובה, אלא שכשיעשה תשובה יתוודה. התשובה לפי זה היא חלק ממצות הוידוי. וכן בפרק ז' הלכה א' כתב הרמב"ם "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, כמו שבארנו ישתדל האדם לעשות תשובה וכו'". היינו: החיוב הוא רק "להשתדל" (אלא שצריך בירור בדעת הרמב"ם במשמעות המילה "ישתדל"). וע"ע בפיהמ"ש יומא, הובא ב"כח התשובה" ע' כה. שלש דעות יש במפרשים לגבי דעת הרמב"ם: י"א שאין זו מצוה כלל, וזו דעת המנחת חינוך במצוה שסד (בתחילת דבריו, וע' לשון החינוך שם, וכתב אח"כ שזו מצוה לבדה גם בלא הקרבן). י"א שזו חלק ממצות הווידוי. וי"א שהיא מצוה כוללת כמ"ש בשורשים, בשורש הרביעי שאין למנות "ומלתם את ערלת לבבכם". ועיין כח התשובה ע' כ"ז שזו אינה מצוה משום שלא יתכן שיש מצוה שאפשר להגיע אליה רק אחרי כשלון בעוון. ועוד, שא"כ הרי כל לאו שבתורה הוא ניתק לעשה. דעת הרמב"ן על התורה פרשת ניצבים, שהפסוק בפרק ל' פסוק ב' "ושבת עד ה' אלוקיך" זוהי מצות התשובה. עיין רמב"ן בפסוק י"א "כי המצוה הזאת". והרמב"ם גם הוא התייחס למצוה זו וכתב בפרק ז' הלכה ה' שזוהי הבטחה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין ( עיין א"ת ערך וידוי כרך יא עמוד תיד). (לגבי המצוה המיוחדת ביום הכפורים, ראה להלן פ"ב ה"ז. "וכן המזיק", ראה להלן פ"ב ה"ט). ומסתבר לדעת הרמב"ם שהתשובה היא המסגרת הכוללת לתהליך שהווידוי הוא הצד המעשי שבו. (ויתכן שלרמב"ם נמנה במנין המצוות רק דבר שדורש דבר מעשי כמו וודוי. וצ"ב ממצות האמונה וכיו"ב). ואולי ניתן לדמות את זה לקבלת מצות של גר, שכתב הרמב"ם בפרק יג הלכות איסורי ביאה. שקבלת מצות אינה חלק מתהליך הגירות אלא שהיא הקודמת והיא המסגרת לגירות. וכיוצא בזה התשובה לרמב"ם היא המסגרת של הווידוי.
.2הלכה א': "כיצד מתוודה אומר אמא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… ולעולם איני חוזר לדבר זה" מקור לשון הוידוי הוא מוידוי של כהן גדול ביום הכפורים. וגם כהן גדול אומר אנא השם כפי שלומדת הגמ' ביומא לה ע"ב. אבל צריך עיון האם המתודה צריך לומר "השם" או להזכיר את שם הויה. בשלמא בתפילת יום הכפורים בסדר העבודה אנו אומרים "השם" כיון שכהן הגדול היה מזכיר שם המפורש. ע' טור סימן תרכא, ושם על השם המפורש. אבל בוידוי שלנו יתכן שצריך לומר שם הויה (וכ"כ בכח התשובה עמוד נו). ועוד הערה: מדוע על כל חטא צריך להזכיר גם חטא וגם עוון ופשע? הרי צריך להתוודות רק על מה שעשה? בשלמא כהן גדול ביום הכפורים מתוודה על כל ישראל ולכן מזכיר את הכל (ומשום שמתוודה על כל ישראל, לכן גם לא מקבל עליו להבא, כיון שאינו יכול לקבל בשביל כלל ישראל). ואותה שאלה היא גם על הוידוי שאומר בשעת הקרבן, עיין רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ג הט"ו. גם שם כתוב שאומר "חטאתי עוויתי ופשעתי" וצריך לומר ששעת הוידוי טובה כדי להתוודות גם על דברים אחרים. והרי אומרת הגמ' ביומא פ"ו ע"ב שלר' אליעזר בן יעקב עבירות שהתוודה ביום הכפורים הזה צריך להתוודות ביום הכפורים הבא. מה דינו של השב בתשובה ולא מתוודה? והרי המקדש אשה על מנת שהוא צריך גמור מקודשת שמא הרהר תשובה? מלשון הקרית ספר משמע שקיים מצות התשובה אבל לא קיים מצות הוידוי שהיא גמר המצוה (וא"ש ע"פ כותרות הרמב"ם). אבל ברמב"ם לא משמע כן אלא הכפרה תלויה בוידוי דברים. המנחת חינוך כתב שלענין שם צדיק ורשע אינו תלוי בוידוי. רק הכפרה תלויה בוידוי. וגם אם לא נתכפר וצריך יסורים, מכל מקום הוא כבר בשם צדיק ועיי"ש. ושם דן המנחת חינוך אם מתכפר כשעשה תשובה בלא וודוי שהרי ודאי אינו צדיק גמור שהרי מבטל מ"ע של ווידוי. האם הקבלה לעתיד גם היא ממצות הוידוי כפי שמשמע בהלכה א'? עיין פרק ב' הלכה ב' שהוידוי הוא העניניים שגמר בליבו לאחר שעשה תשובה. א"כ יתכן שהוידוי כולל גם עניני תשובה. יותר ברור הדבר בהלכות מעשה הקרבנות פרק ג' הלכה טו "כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזאת כפרתי" הרי שכאן כתב הרמב"ם שהוידוי כולל דברים שהם שייכים למעשה התשובה עצמו. וזה מחזק את הדעה שכ' לעיל שהתשובה היא חלק מן הוידוי.
.3האם הוידוי כולל גם בקשה על כפרה? לעיל נדון הקשר שבין תשובה לוידוי (ע' ה' מעה"ק ג' טו "כיצד מתודה… וחזרתי בתשובה לפניך", ובסה"מ מ"ע עג, שחייב להתוודות "ולומר אותם עם התשובה" כמובא לעיל. ושל לשאול א"כ האם גם בקשת כפרה כלולה בוידוי? לכאורה תפילה לכפרה אינה חלק מן הוידוי. ואכן בשערי תשובה (עיקרים ארבעה עשר וחמשה עשר) כתב שאלו שני דברים. אבל הרמב"ם בסה"מ מ"ע ע"ג כתב שהוידוי כולל גם בקשת כפרה. ונראה ההסבר: כיון שהוידוי כולל כל מרכיבי התשובה וכנ"ל, הרי שיש להזכיר בו כל דבר הגורם לחיזווק ההחלטה שלא יחזור בו. הלכה ב': בענין דברי הרמב"ם ששעיר מכפר על הקלות בלא תשובה, הקשה הכסף משנה שהרי בגמ' שבועות י"ב ע"ב מובא שלרבי שעיר מכפר בלא תשובה והמשנה כרבי. ולרבי יום הכפורים מכפר גם בלא תשובה. אבל לרבנן צריך תשובה. (עיין בארי בשדה עמוד פ') ומובא באחרונים שרמב"ם פסק כירושלמי שכתב שעל עשה מכפר גם לרבנן ללא תשובה. ועיין משך חכמה פרשת אחרי ד"ה "הנה רבינו משה" תירץ שכיון שמוכח שלרבי תשובה בעי יום הכפורים, ותשובה לבד לא מועילה (יומא פ"ה ע"ב: "תשובה בעי יום הכפורים"), א"כ לרבנן שתשובה לבד מועילה על הקלות, ק"ו שיום הכפורים מועיל בלא תשובה. אבל עיין במאירי בחיבור התשובה שהבין ברמב"ם אחרת (אור אברהם עמוד כא הביאו וכן בכח התשובה). לדעתו "אף בלא תשובה" פירושו אע"פ שלא התעורר תכלית הערה עד שיבא ממנה לידי תשובה גמורה, נמצא מכל מקום שהשעיר סבת הכפרה".
.4הלכה ב': שעיר המשתלח וכו'. השעיר המשתלח גם הוא כקרבן ולכן הוידוי של השעיר הוא בעצם וידוי של כל קרבן, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכה הקודמת. (ועיין "עבודת יום הכפורים" לגרי"ד עמוד מא ועמוד עב) ועיין רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פי"ח הלכה יא: "שני שעירי יום הכפורים ששחטם בחוץ, אם עד שלא התודה עליהם חייב כרת על שניהם הואיל וראויין לבוא לפני השם לוידוי". א"כ השעיר המשתלח דינו כקרבן שחייבים עליו והוידוי הוא עבודתו. והוידוי דינו כמו זריקת הדם, שהרי אחרי זריקת דמים אינו חייב עליו משום שחוטי חוץ שהרי אינו ראוי לבא לפני ה' כמ"ש הרמב"ם, וע' ראב"ד שם (ע"ע ספר התשובה עמוד עח). עיין כח התשובה עמוד קיא: שליח של מי הוא הכהן הגדול? בגמ' נדרים ל"ה ע"ב שואלת הגמ' אם הכהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא. אבל לגבי כהן גדול, עיין משנה יומא יח ע"ב "אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין" ומקשה הגמ' שם יט ע"א למ"ד שלוחי דרחמנא, ומתרצת "הכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת בית דין". וצריך עיון ברמב"ם בהלכות עבודת יום הכפורים פ"א הלכה ז' שכתב את נוסח המשנה אע"פ שכהנים שלוחי דרחמנא. ועיין מנחת חינוך (אות ח') שדן בשאלה האם אפשר להתוודות על ידי שליח, כיון שהכהן הוא שליח דידן. עיין במצוה שס"ד. והוכיח מוידוי של משה רבנו שאפשר להתודות על ידי שליח. ומזה הקשה על המהרי"ט שכתב שאי אפשר לעשות שליח להקדיש משום דמילי לא ממסרי לשליח, וכבר עמד ע"ז רע"א בדו"ח לגיטין לב. אבל נראה ברור, כיון ששעיר מכפר רק אם עשה תשובה, הרי שיש גם תשובה פרטית של כל אחד וכולל גם וידוי של כל אחד. (ורק צ"ע על עשין לשיטת הרמב"ם שלא צריך תשובה, ואולי גם הוידוי לא מעכב בכפרת השעיר על עשין). .5פרק א' הלכה ג': בדברי הרמב"ם אפילו רשע כל ימיו וכו' שנאמר רשעת הרשע וכ'. יש להשוות: להלן פרק ב' הלכה א' שהביא ג"כ שתשובה מועילה ביום אחרון שנא' עד אשר לא יחשך, ולהלן פרק ג' הלכה יד, שוב כתב שאם שב מרשעו ומת יש לו חלק לעולם הבא שנא שלום שלום וכו'. ואלו שלשה מקרים: להלן פ"ג מיירי על עולם הבא, וההלכות שבפרק ב' ובפרק א', כתב בכח התשובה, שבפ"א מיירי שאין מזכירין לו היינו בזמני הזכרה, כמו קיר נטוי ועיון תפילה וכו' ובפ"ב מיירי בתשובה בצירוף יום המיתה שמכפר על הכל. "ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים", וכבר אמרנו שהלכה שלא כרבי הסובר שיוה"כ מכפר גם לשבים וגם לשאינם שבים. עיין שבועות יג ע"א, לשיטת רבי "ומודה בכרת דיומא" וכו' ועיין תוס' שם הנוגע למעשה: תוס' ד"ה דעבד, כתבו ששעיר המשתלח מכפר גם על מה שיעשה לאחר מכן. וי"מ שיוה"כ מכפר בלא שעיר אלא נפ"מ מתי מכפר, אם מיד או רק בסוף היום. .6פרק א' הלכה ד'. הרמב"ם מנה כאן את המובא בבריתא יומא פו ע"א "שאל ר' מתיא בן חרש…". וסוף הבריתא היא "אבל מי שיש בידו חילול ה' אין כח… אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר וכו'. היכי דמי חילול ה'…" והבין הרמב"ם הפשט שחילול ה' שמיירי כאן הוא כשחילל את ה' עם אחת העבירות ולא חילול ה' גרידא כדוגמאות המובאות בגמ'. משום שאם יש גדר חדש של חילול ה' בלא עבירה הרי יש גדר של חילוק כפרה רביעי, והרי יש רק שלשה, לכן דייק הרמב"ם שאם חילל את ה' בשעה שעבר. אבל רש"י באר אחרת שם, שתשובה אינה מחילוקי כפרה, שהרי היא עם כל אחד ואינה שונה בעברות שונות. ולרש"י חילוקי כפרה הם שאר העברות וחילול השם לחוד בכללן. ולרמב"ם, מהו חילול ה' בשעה שעבר: ראה הלכות יסודי התורה פ"ה הלכה י'. והסוג השני של חילול ה' מנה שם בהלכה יא. אלא שעיין ספר המצות ל"ת ס"א ששם מנה הרמב"ם שלשה סוגי חילול השם, אם עבר ולא נהרג בדבר שצריך ליהרג, אם עשה להכעיס, ואם עשה דבר שאינו ראוי. ונראה שאף שהכל דאוריתא מכל מקום "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" קאי רק על חילול ה' "בשעה שעבר" היינו בעובר להכעיס. אבל קשה הקשר הפסוק שלעיל מיירי "אכול בשר וכו' כי מחר נמות" ומדובר באוכל כשר ומכל מקום זה חילול ה'. ואם כן הפסוק עצמו מדבר בחילול ה' מסוג השלישי, וצ"ב. ועוד צריך עיון: הרי חילול ה' לגבי שעיר המשתלח, ע"פ רמב"ם צריך להיות מן הקלות ששעיר מכפר בלא תשובה, ואילו בכפרה ללא שעיר זהו החמור ביותר ולכאורה זה לא יתכן! (ובגמ' "לא תישא וכל דדמי ליה" וא"כ יתכן שגם חילול השם נכלל, וע' סוגיה ואכ"מ). אלא שיש לעיין על דבר נוסף: במשנה יומא פ"ה ע"ב מבואר "תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה…" ובגמ' שם "אמר רב יהודה הכי קאמר על עשה ועל לא תעשה שניתן לעשה" וכן פסק הרמב"ם. א"כ עשה הם הקלות. וקשה, לעיל בהלכה של שעיר המשתלח כתב הרמב"ם שקלות הם גם עשה וגם לא תעשה? אלא שאמנם בהלכה זו לא הזכיר הרמב"ם שאלו הם קלות. וגם מגמ' יש ליישב, שיש הבדל בין כפרת שעיר המשתלח לבין כפרת תשובה ויום הכפורים. שלענין שעיר המשתלח גם ל"ת הם קלות. אבל לענין תשובה ויוה"כ קלות הם רק עשה ולא תעשה הניתק לעשה (אמנם הרמב"ם לא כתב דין ל"ת הניתן לעשה – ע' כח התשובה). .7פרק ב' הלכה א': איזו היא תשובה גמורה וכו'. המקור הוא בגמ' יומא פ"ו ע"ב "היכי דמי בעל תשובה אמר רב יהודה כגון שבאה לידו …באותו מקום". ולעיל בגמ' הובא החילוק בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה, אם זדונות נעשות לו כזכיות. ויתכן שכל מה שנאמר בגמ' קודם בשבח בעל התשובה מיירי בתשובה מאהבה. אבל הרמב"ם לא הביא חילוק זה. ואולי משום שאין נפ"מ למעשה מכך וצ"ב. ואולי כאן כיוון הרמב"ם לתשובה מאהבה כשכתב "ולא מיראה". ועיין רבנו יונה בשערי תשובה שער ראשון ס' מט, בעיקר הי"ט שהביא תשובה זו שמגיעה עד כסא הכבוד (ומוכח שהבין פשט בגמ' שהיכי דמי בעל תשובה קאי על התשובה שנאמר קודם לכן שמגיעה עד כסא הכבוד). ושם כתב רבנו יונה שתשובה זו היא "מיראת השם וגאון פחדו". הרי שלכאורה רבנו יונה הבין שתשובה זו אינה תשובה מאהבה וצ"ב. בעקבי השדה כאן כתב שאם עושה תשובה שבא לידו מעשה ופרש ולא עבר, אין צריך וידוי והוי תשובה גמורה גם בלא וידוי. וקצת סיוע יש ממה שהרמב"ם לא הזכיר בוידוי הקרבנות חרטה על העבר וקבלה להבא. ויש לומר הסברא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן. וכן כתב רש"י יומא פה ע"ב במשנה "חטאת ואשם ודאי מכפרין: ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן". אבל ודאי הדברים קשים וכבר העיר המנחת חינוך על רש"י זה (רס"ו, ובעקבי השדה עמ' קנח), וודאי שגם בזה צריך ווידוי. ואולי אם שיטת רש"י כרמב"ן שמצות התשובהה היא בפני עצמה, ולא הוידוי, אולי יתכן היה להסביר כן. אבל הרי גם לרש"י מסתבר שמצות הוידוי אינה רק בקרבנות, ואם כן צריך וידוי מפורש.
פרק ב' הלכה ב': "ומה היא התשובה… ויעיד עליו יודע תעלומות… שנאמר ולא נאמר עוד אלוהינו לעשה ידינו…" הפרק שובה ישראל מלמד לישראל הלכות תשובה: עיין פסיקתא רבתי מד (עמוד קפג ע"ב) "הושע אמר עשו תשובה ומלמדם מה יפייסו על עצמם". לכן לומד הרמב"ם מפסוק זה "ולא נאמר עוד…". עיין חינוך מצוה שס"ד "וגם כן צריך להזכיר בפרוש שלא ישוב לעשות החטא עוד שנאמר ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו". הרי שהחינוך למד מפסוק זה שצריך קבלה להבא. אבל ברמב"ם לא משמע כן. ועיין בכסף משנה ששאל מה למד הרמב"ם והסביר וכדלקמן. ויש להסתפק מה פירוש "ויעיד עליו יודע תעלומות", אם הפשט הוא שהקבלה צריכה להיות עד כדי כך שהקב"ה יעיד שלא יחזור לחטא שוב, א"כ הרי כמעט לא תתכן תשובה גמורה. אבל לפי כסף משנה הפרוש הוא שהוא צריך לומר בפה, ולקבוע שהקב"ה יהיה עד לכך, כפי שמודה אדם לפני עדים ואומר "אתם עידי", שהוא לוקח את השי"ת לעד שלא יחזור שוב לאותו עוון. א"כ "אמרו אליו" הוא כמו תפילה לקב"ה. לפ"ז מובן מדוע ההלכה (שו"ע תר"ז ס"ג) שצריך לעמוד בוידוי. אם וידוי הוא מצוה לומר כמו ק"ש, הרי שאין צריך לעמוד בה. אבל אם זה כתפילה הרי צריך לעמוד בוידוי. וכיון שאת הוידוי הוא אומר לקב"ה הרי דינו כמו תפילה, ולכן צריך לעמוד בו. עוד צ"ב הסדר של הדברים: ויגמור בליבו: שלא יעשה, ויתנחם על שעבר. א"כ קודם קבלה לעתיד ואח"כ לשעבר. ואילו בפרק א' כתב הרמב"ם: נחמתי ובושתי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, היינו קודם חרטה על שעבר. ויש לומר: שיש הבדל בין הוידוי לבין תהליך התשובה עצמו: לגבי תהליך התשובה, קודם קבלה לעתיד, זו ההחלטה הראשונה שצריך להחליט. אבל בוידוי שעיקרו הוא על מה שעשה קודם מזכיר את שעבר ואח"כ משלים את הנצרך לתשובה בכלל, הקבלה לעתיד. אבל ברבנו יונה בתחילת שערי תשובה חילק בין מי שעובר עבירה באופן חד פעמי שהוא קודם מתחרט ואחר כך מקבל שלהבא לא יחזור. ואצלו העיקר מתחיל בחרטה, ובין מי שרגיל לעבור עבירה, שהוא צריך קודם לקבל על עצמו להבא ורק אח"כ להתחרט על העבר. אבל ברמב"ם החילוק נראה כמ"ש.
פרק ב' הלכה ג': צריך לפרט את הנדר: ראה יומא פ"ו ע"ב מחלוקת ר' יהודה בן בבא ור' עקיבא. בדרך כלל הלכה כר' עקיבא מחברו, אבל כאן פסק הרמב"ם שלא כר' עקיבא. והרי"ף והרא"ש פסקו כר"ע וכן השו"ע בסימן תר"ז שאין צריך לפרט את החטא, וראה להלן. וכתב הכסף משנה, שהטעם הוא משום שלעיל רב רמי כתיב אשרי נשוא פשע כסוי חטאה, וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח וכו' לא קשיא כאן בחטא מפורסם וכאן בחטא שאינו מפורסם. ותירוץ זה לא אתי כר' עקיבא שהרי חטא העגל הוא חטא מפורסם. אבל הרמב"ם פסק כתירוץ השני שמחלק בין אדם לחברו לבין עבירות שבין אדם למקום: לקמן הלכה ה'. ותירוץ זה יכול להיות כר' עקיבא שהרי העגל היה בין אדם למקום ולא יפרסם. מכל מקום מוכיח הרמב"ם שאין הלכה כר' עקיבא. ובענין טובל ושרץ בידו: מה כשעושה תשובה בעניני ממונות, אבל לא הספיק להחזיר? ראה אורות התשובה פרק יד קטע טו. ואכן כן כתב החלקת מחוקק באה"ע סימן לח ס"ק מ"ד, לגבי המקדש על מנת שהוא צדיק גמור, שאף בדיני ממונות הדין כן שהוי צדיק אף שלא החזיר עדיין. אבל בחלקת מחוקק הביא בזה מחלוקת. המשך בענין פירוט הנדר: האם נוסח הוידוי פירושו פירוט הנדר? לפי הרמב"ם יוצא שצריך לפרט את הנדר, ובפני רבים יש לפרט רק בעבירות שבינו לבין חבירו. ע' טור סימן תר"ז: באשכנז נוהגין לומר על חטא על סדר אלפא ביתא ומפרטין בו החטאים וכ"כ ר"ע וכ"כ הרמב"ם ז"ל והר"י כתב שצריך לפרט החטא ובספרד אין נוהגין לאומרו, וכן נראה שא"צ לפרט החטא שר"ע אומר שא"צ לפרט החטא והלכתא כדבריו". ומשמע בטור ובבית יוסף שזה נחשב פירוט הנדר. ועיין בית יוסף שרמב"ם לא פסק כן כמ"ש לעיל, והוכיח מחילוק הגמ' בין חטא מפורסם ושאינו מפורסם, שזה שלא כר"ע, אף שלא פסק כן. עיין בשו"ע סימן תר"ז סעיף ב' שכן פסק המחבר שאין צריך לפרט את הנדר, כפי שכתב בית יוסף שזו דעת הרי"ף והרא"ש, משום שלא הביאו את דברי רב יהודה לחלק בין חטא מפורסם לשאינו מפורסם, אלא דברי רב נחמן לחלק בין חטא שבין אדם לחברו לחטא שבין אדם למקום. ומשמע שלא פסקו כר' עקיבא שהרי לר"ע גם במפורסם אין לפרט. (אמנם יש לעיין, שהרי פירוט ופרסום החטא יכולים להיות שני דברים שונים, וצ"ב). וכתב הרמ"א שמה שאומרים בסדר א"ב לא מיקרי שפורט את החטא. ועוד הבדל בין הרמב"ם לבין הרי"ף, המחבר פוסק לחלק בין חטא מפורסם לאינו מפורסם -לפי דברי משנה ברורה ע"פ מ"א- ולא מחלק כרמב"ם בעבירות שבין אדם למקום ועבירות שבין אדם לחברו. ובנתיים צ"ע שהרי אם פסק כר' עקיבא שאין צריך לפרט, הרי גם במפורסם כמבואר בגמ' וב"י, ואיך יתכן ששו"ע פסק כן ועיין מ"א). עיין משנה ברורה אות ו' ואות ט' ושער הציון אות ה'.
פרק ב' הלכה ד': מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כוחו וכו'. מקורו של הרמב"ם הוא בגמ' ר"ה ט"ז ע"ב א"ר יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם וכו'. וראה את הלימודים בגמ', ושינוי השם נלמד משרה ושינוי מקום מאברהם, ואלו לא באו על חטא. ולכאורה לכן הפייטן מזכיר רק "תשובה ותפילה וצדקה" ולא שינוי מקום או שינוי שם. ועיין מהרש"א שהביא מסמ"ג ששינוי השם פירושו שאומר שאיני אותו אדם, ושינוי מקום כתב הר"ן שכיון שגולה ליבו נכנע. וא"כ גם אלו משום תשובה ולא סגולה בעלמא לשינוי גזר דין. (ושאני שרה ואברהם שזה בגזירת השי"ת). וכן ברמב"ם מוכח שאין זה סגולה אלא כולם משום טעם. ועי' רמ"א ביו"ד של"ה סעיף י' הביא שנהגו לבברך חולים בב"ה לקרא להם שם חדש כי שינוי השם קורע גזר דינו. והגר"א ציין גמ' זו. ולדעת הרמב"ם נראה שאין לזה מקור. ועיין ספר חסידים סי רמ"ה ששם מיירי בשינוי השם, היינו שבא אדם אחר וקונה אותו ואומר שזה בנו עיי"ש ומה שהביא במקור חסד מחתם סופר. וע"ע ספר חסידים סימן כ' שהעתיק שם הרמב"ם בהלכות תשובה ובמקור חסד שם אות כ"ו מקורות לשינוי השם. וע"ע נצוצי זהר, חיי שרה קל"ג ע"ב. והרמב"ם לא כתב כאן דין תענית ששיך לתשובה. עיין בפ"א הלכה ב' "ודבר זה מדרכי התשובה הוא". ובהלכה ט' כתב "כשם שהציבור מתענין כך היחיד וכו'. ועיין כח התשובה עמדו קעז. על תענית, ראה נודע ביהודה מה"ק או"ח סימן ל"ה ד"ה והנה וד"ה אלא, שאין התענית מעיקר התשובה רק דבר טפל לתשובה וכ'. פרק ב' הלכה ה': שבח גדול לשב שיתודה ברבים וכו' בד"א בעברות שבין אדם לחברו וכו'. דברים אלו נדונו כבר לעיל. עיין קושית הפרי חדש שהקשה מירושלמי שהובא בתוס' גיטין ל"ה ע"ב ד"ה ליחוש. לפי ירושלמי יש קשר בין המחלוקת בטעם דין הנודר בפני חברו צריך להתיר בפניו ובין המחלוקת אם צריך לפרט את הנדר. למ"ד שצריך להתיר בפניו הוא מפני החשד, שלא יחשדוהו שעובר על נדרו. ולכן למ"ד זה אין לפרט את הנדר, כדי שלא יחשדוהו בדברים אחרים. והנה הרמב"ם פסק שצריך לפרט ופסק שצריך בפניו מפני החשד ע' הלכות שבועות פ"ו הלכה ז'. וא"כ הרי אין שני הפסקים מתאימים. ע"כ קושית פ"ח. עיין יד פשוטה שתירץ את קושית הפרי חדש. שהרי לירושלמי המחלוקת אם צריך לפרט היא ע"כ ברבים ולא בפני הקב"ה, שם לא שייך חשד. והרמב"ם כתב שצריך לפרט את הנדר רק בפני הקב"ה ואם כירושלמי הרי על זה לא נחלקו כלל. אבל בבלי אין לפרש כך, אלא המחלוקת היא בוידוי פרטי. וכתב ביד פשוטה שאין קשר בין מחולוקת ריב"ב ור"ע ובין הדיון על "מכסה פשעיו לא יצליח". משום ששם מיירי ברבים, ואילו מח' תנאים היא במתוודה לפני השם. והגמ' לא קשרה את המחלוקות (וזה לא כמ"ש לעיל שיש קשר, ע"פ כס"מ). א"כ בבלי לא כירושלמי. פרק ב' הלכה ו': "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם" לעולם, הכוונה למחלוקת בר"ה י"ח ע"א אם צעקה מועילה בין קודם גזר דין ובין לאחר גזר דין. דעת ר' אליעזר שגזר דין לא ניתן לשינוי, ור' יצחק אמר יפה צעקה לעולם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. ופסק הרמב"ם ש"יפה לעולם" היינו בין קודם בין אחר גמר דין. ולכאורה הגמ' המחלקת בין עשי"ת לשאר השנה, "מנין לגזר דין של ציבור שאינו נחתם" וכו' ומשמע שביחיד גזר דין נחתם בשאר ימות השנה, לכאורה הרי זה חולק על דברי ר' יצחק שיפה צעקה גם לאחר גזר דין, שהרי כאן אומרת הגמ' שליחיד מועילה צעקה לאחר גזר דין רק בעשי"ת. אלא הרמב"ם שילב את שני הדברים. שבשאר ימות השנה יפה צעקה ובעשי"ת יפה ביותר. ומשמע שאין מחלוקת בין המימרות בגמ'. והנפ"מ היא מה שאלת הגמ' "וביחיד אימת", האם השאלה היא לא ביחיד אימת נקרע גזר דין, אלא ביחיד מתי מצוי לו כמ"ש רש"י. בהלכה זו פתח הרמב"ם במעלת עשרת ימי תשובה, וסיים בשבח הציבור. ההבדל שבין הציבור והיחיד הוא בזה שבעשרת ימי תשובה התפילה נענית מיד. וזה שלא כדברי הטו"א בר"ה שכתב שההבדל בין עשי"ת ושאר שנה היא האם צריך צעקה. ועוד צ"ע, הרי עשרת ימי תשובה כוללים את ר"ה, ומדוע אין אנו אומרים ומזכירים בתפילת ר"ה ענין תשובה ווידי? ועוד בענין הציבור, השווה רמב"ם הלכות תפילה פ"ח ה"א: "תפילת הציבור, נשמעת תמיד; ואפילו היו בהן חטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד, כל זמן שיכול להתפלל בציבור". וע' מ"ש שם משמואל על גמ' ר"ה י"ז ע"ב על יורדי הים באניות שלא נענים לאחר גזר דין: "הני כיחידים" ומבאר השם משמואל בשם אבני נזר, שזה משום שכל אחד מתפלל על עצמו ולא על הכלל. ולעולם לישתף איניש נפשיה בהדיה ציבורא. פרק ב' הלכה ז': "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים". האם יש דין מיוחד של תשובה ווידוי ביום הכפורים? לדעת המנחת חינוך שכתב בדעת הרמב"ם שאין מצות תשובה, הרי ע"כ צריך לומר שיש לימוד מיוחד על חיוב התשובה ביום הכפורים. אבל לא משמע כן ברמב"ם אלא שאותו חיוב תשובה שיש כל הזמן, יש חיוב מיוחד לעשותו ביום הכיפורים משום שזה הזמן הקבוע. בספר החינוך מצוה שסד כתב: "ועובר על זה ולא התוודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה ביטל עשה זה". רק לגבי יום הכפורים יש ענין של ביטול עשה. אבל אין ראיה מהחינוך שיש מצוה מיוחדת ליום הכפורים, משום שעל שאר השנה אי אפשר לומר שיש ביטול עשה, כמו למ"ד ביטלו ולא בטלו שלא לוקה על שישבור את כנפיה של הציפור, כן לא יתכן לבטל עשה של וידוי, אלא אם כן יש זמן מיוחד לעשותו. ויתכן לומר כמ"ש הלבוש, שכפי שבכל כפרה צריך תשובה ווידוי, כך זה דין ביום הכפורים משום שצריך וידוי עם הכפרה. וע' שערי תשובה שער שני אות יד. ובשער רביעי אות יז כתב "כי מה שנאמר לפני ה' תטהרו מצות עשה על התשובה שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ביום הכפורים. ואע"פ שנתחייבנו על זה בכל עת. החיוב נוסף ביום הכפורים". וכן כתב בשער השני הדרך החמישי אות יד: "ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים". א"כ מקור הוידוי ביום הכפורים לדעתו הוא ממה שכתוב "לפני ה' תטהרו". דעת הבה"ג שיש חיוב ביום הכפרים שהוא נלמד מוידוי של כה"ג, עיי"ש אות י"ג בהלכות יום הכפורים: "ומחייב בר ישראל לאודויי ביומא דכיפורי שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם ואשכחן דהא כפרה וידוי דברים היא דתניא וכפר בעדו ובעד ביתו בהרצאת דברים הכתוב מדבר". ביראים משמע שהחיוב הוא דרבנן, עיין סימן שס"ג שכתב "תולדה למצות עשה (של וידוי כה"ג) צוו חכממים שככל ישראל ותודו בין איש בין אשה ביום הכפורים". כן נראה שהבין הגרי"פ בפירושו לסמ"ג אבל יש לפקפק בזה, אם כוונת היראים לומר שזה דרבנן. בהלכה הנ"ל: הוידוי של ערב יום הכפורים לפי הרמב"ם הוא שמא יחנק קודם שיתוודה, ומשום חשש זה צריך להתודות לפני הסעודה. ומ"ש הרמב"ם "ואע"פ שהתודה קודם שאכל חוזר ומתודה בלילי יום הכפורים ערבית וכו'", מקורו בבריתא יומא פ"ז ע"ב "ת"ר מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשכה וכו' ואע"פ שהתודה קודם שאכל ושתה מתודה לאחר שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה". וכן גרסת הרי"ף. אבל הרמב"ן ביומא שם הקשה, ש"ערבית" אינו "לאחר שאכל ושתה" ואין הפשט שמתודה לאחר שאכל: בערבית. ועוד, מאי "אע"פ", וכי ס"ד שאם התודה ערב יום הכפורים שלא יתוודה ביום הכפורים עצמו? ולדעתו הפשט הוא שצריך להתודות לפני חשיכה כדי שיכנס ליום בתשובה. וכיון שחששו שמא תטרף דעתו בסעודה תקנו עוד וידוי קודם אכילה. וסיוע מפורש מצא בבריתא בתוספתא עיי"ש. אם כן טעם הוידוי לרמב"ם ולרמב"ן הוא שונה: לרמב"ם הוידוי ערב יום הכפורים הוא שמא לא יגיע ליום הכפורים. ורמב"ן הוא טעם בפני עצמו, כדי שיכנס ליום הכפורים כשהוא בתשובה. ועל פי הרמב"ן מובן מה שאנו אומרים בערב יום הכפורים תפילה זכה וכו' שזה בעצם וידוי נוסף לדעת הרמב"ן כפי שכתוב בבריתא. אלא שלכאורה הרי צריך לומר את זה מעומד, אם התפילה זכה הוא אמנם הוידוי לדעת הרמב"ן.
פרק ב' הלכה ח': הוידוי שנהגו בו כל ישראל, עיין יומא פ"ז ע"ב. וכל מה שמובא שם הוא קיצור לתפילות הידועות להם. וכוונת הרמב"ם לתפילה המתחילה "אבל אנחנו חטאנו…", אבל באורחות חיים הלכות יום הכפורים סי' ל' משמע שאין זה קיצור. וראה בתפילות שבסוף ספר אהבה שהרמב"ם כתב סדר הוידוי, אלא שלא כתב שם אבל אנחנו "חטאנו" אלא "אבל אנחנו ואבותינו אשמנו". אבל עיין יד פשוטה שהביא את נוסחת כת"י שמתאים למ"ש בהלכות תשובה. ולגבי נוסח הוידוי, ע' גמ' יומא ל"ז ע"א "מנין שבשם" ו"מנין שבאנא", ואילו הרמב"ם לא הביא נוסח זה בוידוי. ונראה שסובר שנוסח זה אמור רק לגבי כהן הגדול. ע' הלכות עבודת יום הכפורים פרק ב' הלכה יד. וע' חוברת חוברת חוקת עולם של הרב ש. דביליצקי (בני ברק תשל"ה). וראה ביד פשוטה הבעיה לגבי הפסק כראב"י אע"פ שלא נאמר אלא על דבריו במשנה שהם קו ונקי. והסברא להתודות על עוונות שהתוודה כבר, מתוך דברי הלבוש משמע שזה משום שעל ידי כך בטוח הוא יותר שלא יחזור עליהם. דבר נוסף: עיין שערי תשובה סימן מ' שער א' שצריך להזכיר מעשה אבותיו כי הוא נענש כשאוחז מעשה אבותיו בידיו. ועיין רמב"ם פ"ה תענית ה"א שמזכיר את עוון אבותיו. פרק ב' הלכה ט': "..אבל עבירות שבין אדם לחברו כגון החובל בחברו או המקלל את חבירו או הגוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו". ועיין משנה ברורה סימן תר"ז ס"ק יג שכתב שאם גנב או גזל צריך להתודות ביום הכפורים הבא אע"ג שכבר התודה עליהם ביום הכפורים שעבר. אבל אם הקניט את חבירו אין צריך להתודות שוב, ובשער הציון כתב שיתכן שלא צריך להתודות אפילו ביום הכפורים הראשון כיון שחברו התפייס. (עיין מקראי קדש, הררי, ימים נוראים, עמוד סח). ויש לדייק כן מרמב"ם לעיל פ"א ה"א שכתב "וכן החובל בחברו או המזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפו לו עד שהתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם". הרי שהרמב"ם כתב רק על חובל ולא על המקניט את חברו שהזכיר בהלכה שלנו. וראה ברמב"ם הלכות חובל ומזיק פ"ה הלכה ט' חזר על זה שהחובל בחבירו צריך לרצות את חבירו, בניגוד למזיק שדי שישלם. אבל לפי זה יוצא שחמור דין המזיק ממונו, שאף שאין צריך לרצות את חבירו, אבל צריך וידוי כלפי שמים כמ"ש בפ"א הלכות תשובה. ועייך כח התשובה ע' רב שכתב שצריך לגרוס ברמב"ם בפ"א "המחזיק ממונו" ולא "המזיק ממונו". אבל יש לברר מדוע הרמב"ם כאן חזר פעמיים על מ"ש שצריך לרצותו (כח התשובה עמ' קצח). ועיין חינוך שאכן קיצר ולא כתב את כל האריכות הנ"ל (מצוה שס"ד) (מכאן מקביל לקובץ מתשנ"ג). פרק ג' הלכה א': "כל אחד וכו', מחצה למחצה בינוני וכו'". וראה השגת הראב"ד, שלא מת מיד וכו' אמנם בפשטות ניתן לומר (ע' כח התשובה) שהרמב"ם הסביר את עצמו בהלכה ג' שמיירי בשעת מיתתו, היינו בשעה שמידת הדין מתוחה עליו והוא חולה נוטה למות, אלא שאי אפשר לומר שהכוונה היא לאחר מיתתו שהרי בהלכה א' דימה לדין של מדינה שרובה זכויות או חובות וזה בעה"ז. וכן לא יתכן שהמדובר על ראש השנה שהרי על ר"ה כתב בהלכה ג'. אלא הכוונה, כמ"ש ביד פשוטה, שמדובר כשיש סיבות מיוחדות, "אם צעוק יצעק אלי" וכד'. ובהלכה ג' באמצע: "וכשם ששוקלין עונות אדם וזכיותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה וכו' והבינוני, אם עשה תשובה וכו'". זוהי הגמ' בר"ה ט"ז ע"ב "א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שלשה ספרים נפתחים וכו'", ותוס' שם כתבו שהמדובר הוא לחיי עולם הבא. ובזה מיישב את השאלה של הראב"ד שיש רשעים מתים. וע' בר"ן על רי"ף ג' ע"ב באלפס שצדיקים בדינם קאמר. והרמב"ם כתב את זה גם לגבי יום הדין לאחר המיתה כפי שמשמע בהלכה ג' "כשם ששוקלים זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה וקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב ל ראש השנה, משום דבגמ' שם "שלש כתות הן ליום הדין וכו'". ועיין גם בגר"א בסוף סימן תקפ"ב, שאין לומר ותחתם, כיון שאין חתימה בראש השנה ולדעתו כל אדם נחתם רק ביום הכיפורים, והרמב"ם צ"ל שיפרש שצדיק בדינו כר"ן, עיי"ש בגר"א. אבל צ"ע למה בינוני צריך לעשות תשובה, הרי די שיעשה עוד מצוה אחת ויהיה צדיק? ובאמת בגמ' לא כתוב על בינונים "אם עשו תשובה" אלא "אם זכו" ויתכן שאכן הכוונה היא שיעשה מצוה, אבל ברמב"ם קשה. אבל בעצם גם על הגמ' קשה, שהרי אם יעשה מצוה יהיה צדיק ולא בינוני? אלא צריך לומר שבינוני הוא אשר צריך לעשות תשובה, וללא תשובה תמיד לא יהיה צדיק משום שתמיד יהיה עליו ביטול מ"ע של תשובה.
המשך: והרשע נחתם למיתה, עיין עקידת יצחק שער סז, והביאו ביד פשוטה. לפי זה הרשע הוא הנתון למקרים. ואין זה דעת הרמב"ן באיוב שכתב שרוב בני האדם הם מן הכת שנתונה למקרים, עיין היטב שם. ונראה שזה הפשט ברמב"ם בתחילת הלכות תעניות שכתב שאם לא יחשבו מנין באה הצרה אלא יחשבו שזה מקרה הרי זו מידת אכזריות ולא כתב שזו אפיקורסות. משום שיש מצב שאדם נתון למקרים. וכן כתב חובות הלבבות בשער הבטחון, שככל שאדם יותר בוטח בקב"ה הרי הוא יותר נתון תחת השגחתו. ומידת ההשגחה היא לפי מידה שאדם סומך על הקב"ה. מ"מ זה שלא כדברי העקידת יצחק שרק רשעים הם המסורים תחת יד המקרים. (ועיין שיעור בקלסר על זה). פרק ג' הלכה ד': אע"פ שתקיעת שופר וכ' לפיכך צריך כל אדם שיראה את עצמו כל השנה חציו זכאי וחציו חייב וכו' עשה מצוה אחת וכ'. יש להעיר מאי "לפיכך"? מה הקשר בין זה לבין מצות שופר? ועוד יש לשים לב להבדל בין אלו לבין הבינונים שבהלכה הקודמת, שם הבינוני צריך לעשות תשובה, אף שבגמ' כתוב רק "זכו" ויש לפרש שעשו עוד מצוה. אבל כאן גם הרמב"ם כותב שכל השנה יראה אדם את עצמו חציו וכו' כלומר: בינוני, אבל לא כתב שיעשה תשובה אלא כתב שיעשה עוד מצוה. אבל עיין אורות התשובה פ"ה קטע ו' ועוד שמחשבה התשובה צריכה להיות קבועה באדם כל הזמן. פרק ז' הלכה ג': הרמב"ם מדבר על רדיפת המאכלות במסגרת דעות פסולות. הרב באורות התשובה פרק י"ד: קטעים ט-יא, בענין אכילה במחשבה פסולה, מדבר כאן על עצם אכילה שפסולה משום האכילה לשם תאווה. לרמב"ם אם מכבדים אדם במאכל שתאב לו אין בזה פסול כל זמן שאינו רודף. אבל לפי דברי הרב יש פסול כשאינו אוכל לשם כוונת קדושה. לעומת זה הקטעים באורות הקדש ח"ג עמודים רצ"ב-ה מדברים על אכילה לשם העלאת ניצוצות ראה שם. (ראה עוד על שבירת תאוות אכילה כחלק מתשובה בשערי תשובה שער ראשון אות ל'. וראה עוד קטע ו' שם על תשובה מדבר שעושים בנטיה של חולין.