ב"ה
בענין מלכות שמים וייחוד השם
ברכה שלישית "קדושת השם" ובכן תן פחדך, ע' רמח"ל במאמר החכמה מסביר את הטעם שאנו מוסיפים בברכת קדושת השם:
ואולם ביום ראש השנה האדון ב"ה עומד כביכול בבחינת מלך על עולמו, ועל כן הנה השעה ראויה להתפלל לפניו שיגלה מלכותו לגמרי בעולם, ויתוקן העולם על ידי זה, ועל עיקר זה נבנה כל הנוסח הנוסף הזה, והנה בתחלה נאמר יתקדש שמך וכו' והיינו שיודע מלכותו בעולם, ויתגלה בהתחזקה על ישראל, וזהו על ישראל עמך, ואמנם מזה ימשכו תיקוני העולם, והראשון שתכנם יראתו ית' בלב כל ברואיו וישתעבדו לו…
ברכה שלישית, גם היא מבוססת על יסוד מלכויות שבראש השנה.
ראש השנה טז ע"א: "אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם". עיקר עבודת ראש השנה, היא ההמלכה של הקב"ה. הקב"ה כביכול עומד בר"ה ומחלק תפקידים לנתיניו, ואנו אומרים רבש"ע, תן לנו תפקיד במלכות.
מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן במשנה בר"ה דף ל"ב ע"א: "סדר ברכות, אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עמהן, ואינו תוקע. קדושת היום, ותוקע. זכרונות, ותוקע. שופרות, ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, דברי רבי יוחנן בן נורי. אמר לו רבי עקיבה, אם אינו תוקע למלכיות, למה הוא מזכיר, אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום, ותוקע. זכרונות, ותוקע. שופרות, ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים."
ע' גמ' ברכות מ"ט ע"א שאין חותמים בשני ענינים, ולכן לא חותמים בברכת המזון מושיע ישראל ובונה ירושלים. ולכן על כורחך שהצורה שאנו חותמים את הברכה, היא קשורה באופן מהותי לברכה, לקדושת השם או לקדושת היום. ואם מלכויות קשור לקדושת השם, הרי עניינה של מלכות הוא מעין קדושת השם. ואם זה קשור ליום הזכרון, הרי יש קשר מהותי בין קדושת היום לבין המלכויות. וע"כ שיש הבדל בהסתכלות על המלכויות בין ר' יוחנן בן נורי ובין רבנן. ולכן יש לברר מהי המלכות של ראש השנה:
ראש השנה טז ע"א: "אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם". יש לברר, האם "כדי שתמליכוני עליכם" הוא קבלת מלכות שמים כמו של קריאת שמע או שאלו שני גדרים נפרים.
וע' מחלוקת בראש השנה ל"ב ע"ב אם שמע ישראל ד' אלוקנו ד' אחד מלכות או אינו מלכות, מחלוקת בין ר' יוסי ור' יהודה. "תא שמע (דברים ו) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר אינה מלכות. (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים אין עוד מלכות דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר אינה מלכות. (דברים ד) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו מלכות דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר אינה מלכות"
ובפשטות המחלוקת היא אם יש לומר פסוק זה או לא, משום שלא מוזכר בו בפירוש המילה מלך. אבל יש לומר יתר על כן, שהשאלה היא על מהות המלכות, האם מהות מלכות של מלכיות בראש השנה היא המלכות של קריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים, או שזו מלכות של מלך שדן את עמו. האם המלכות היא מצד הקב"ה "כי לה' המלוכה ומושל בגויים", או המלכות היא מצד עם ישראל הממליך את הקב"ה : "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם" שהיא הכרזה של עם ישראל.
ושני הגדרים יש להסביר על פי מה שאנו אומרים ב"אדון עולם": יש "אשר מלך בטרם כל יציר נברא" ויש "לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא". יש מידת מלכות ויחוד, שהיא קשורה לתפיסת השגתו של הקב"ה שהוא יחיד ואין כמותו, ויש מידת מלכות שהיא קשורה לשליטה על נבראים: "לעת נעשה בחפצו כל".
וכך יש להסביר את מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן במשנה: אם מלכויות של ראש השנה שייך למהות מלכות של "בטרם כל יציר נברא" הרי שזה שייך לקדושת השם ולא לקדושת היום. אבל ר' עקיבא סובר שהמלכות שייכת למלכות של שליטה ולכן זה שייך לברכת היום: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון" היינו מלכות כזו שייך להזכיר עם קדושת היום.
נראה להוכיח שלדעת הרמב"ם מלכויות של ראש השנה הם גדר שונה מקבלת עול מלכות שמים שבקריאת שמע:
ולפני שנברר את גדר קריאת שמע לרמב"ם, רצוני לעמוד על תמיהה קשה ברמב"ם, עד כדי כך שיש שתקנו את הגרסה ברמב"ם על דעתם:
כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק א' הלכה ח': "הרי מפורש בתורה ובנביאים, שאין הקדוש ברוך הוא גוף וגווייה, שנאמר "כי ה' אלוהיכם, הוא האלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת" (ראה דברים ד,לט; יהושוע ב,יא), והגוף לא יהיה בשני מקומות. ונאמר "כי לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד,טו), ונאמר "ואל מי תדמיוני, ואשווה" (ישעיהו מ,כה); ואילו היה גוף, היה דומה לשאר גופים".
והנה, בדברים ד,לט נאמר: "וידעת היום, והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוהים, בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת: אין, עוד". וביהושע ב,יא אומרת רחב: "ונשמע, ויימס לבבנו, ולא קמה עוד רוח באיש, מפניכם: כי ה' אלוהיכם, הוא אלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת". ולפי הדפוסים שלנו הרמב"ם אכן הביא את הפסוק ביהושע. ויש דפוסים ששמו בסוגריים את המילים "ה' אלוקיכם", היינו להראות שהפסוק מדברים ולא מיהושע. ובהוצאה מנוקדת של מוסד הרב קוק השמיטו וציינו את הפסוק בדברים. אבל ברמב"ם בכתב יד של ספר המדע, שיצא בהוצאת פקסימיליה, ושם גם חתימת הרמב"ם על העתקה זו, כתוב את הפסוק ביהושע. ולכאורה זה מאד תמוה מדוע הרמב"ם לא הביא את הפסוק שנמצא בדברים?
ואכן הסמ"ג במצוה ב' כתב והביא את הפסוקים "אתה הורית לדעת" "וידעת היום" וכו' כראיה לאמונת היחוד. "…ואין צורך כל כך להאריך כי כל ישראל תקועים באמונה חזקה כי יוצר הכל הוא אחד מיוחד כמו שנאמר (דברים ו, ד) ה' אחד, ונאמר (שם ד, לה) אתה הראת לדעת וגומר, ונאמר (שם ד, לט) וידעת היום והשבת וגומר, ונאמר (שם לב, לט) אני אני הוא ואין אלקים עמדי ובמקרא יש מקראות רבות כאלו".
אלא שכדי להבין את הדברים יש להבין את משמעות "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ומהו יחוד השם שבפסוק זה.
הרמב"ם בספר המצות מ"ע ב' כתב: "היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וברוב המדרשות תמצאם יאמרו על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה רוצים בזה המאמר שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה והרבה מה שיאמרו מצות יחוד ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות שמים כי הם יאמרו כדי לקבל עליו עול מלכות שמים ר"ל להודות ביחוד ולהאמינו".
מצות קריאת שמע היא מצוה נוספת, ומנה אותה הרמב"ם במצוה י' ונלמדת מפסוק ודברת בם. אבל מהות מצוה זו של קריאת שמע, היא קבלת עול מלכות שמים ולרוב הראשונים הוא רק פסוק שמע ישראל שיש בו קבלת מלכות שמים.
הרמב"ם כותב בסוף מצוה ב': "ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות שמים כי הם יאמרו כדי לקבל עליו עול מלכות שמים". היינו מצות יחוד השם היא מצות קבלת מלכות שמים. וע' בגמ' ברכות יג ע"א במשנה: "אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד".
אבל הרמב"ם בהלכות ק"ש פרק א' הלכה ב: "ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן שמע והיה אם שמוע ויאמר, ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על (זכירת) שאר כל המצות, ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות." וע' בהלכה ד: "הקורא קריאת שמע כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וחוזר וקורא כדרכו ואהבת את יי' אלהיך עד סופה, ולמה קורין כן מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו ושאל אותם ואמר להם בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם כענין שאמר לנו משה רבינו פן יש בכם איש או אשה וגו' ענו כולם ואמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל יי' אלהינו יי' אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה." הרי שלמצות קריאת שמע שהמשנה קוראת קבלת עול מלכות שמים, (משנה יב ע"ב וכן בגמ' ע' ע"ב וס"א ע"ב) קורא הרמב"ם מצות יחוד השם. וכן אנו אומרים בקדושת מוסף בשבת ויו"ט: "ויחון עם המיחדים שמו ערב ובוקר פעמים באהבה שמע אומרים". וכן בתחנון "ויחון עם המיחדים שמך פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל וכן בתפילת רבון בברכת השחר לפי נוסח הרא"ה מובא בב"י סימן מו "אשרינו… שאנו מיחדים שמך ואומרים שמע ישראל".
ויש לדעת, שהתארים שאנו מתארים את הקב"ה הם תארים שלילים כפי שמדגישים הראשונים והרמב"ם בראשם. וע' מו"נ ח"א פנ"ט "כל מה שתוסף בשלילה ממנו ית' תקרב אל ההשגה ותהיה יותר קרוב אליו ממי שלא שלל מה שכבר התבאר לך במופת שלילתו". ודבר מענין כתב רש"י ביבמות מט ע"ב, שם אומרת הגמ' "כל הנביאים נסתכלו באספקלירא שאינה מאירה משה נסתכל באספקלריה המאירה" ופרש רש"י: "נסתכלו באספקלריא שאין מאירה וכסבורים לראות ולא ראו ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו". וע' רמב"ם מו"נ ח"א פרק לה שכל הדברים של שלילת ההגשמה והרחקת ההתפעלויות צריך שיחנכו הנערים ויתפשוט בהמון וכו'.
אלא שאם אנו באים לברר את המושג "אחד" – מתברר שיש מחלוקת בין הראשונים, האם אחד פירושו אחד אריתמטי, כלומר אחד מבחינה מספרית, ולא רבים, או שאחד הכוונה היא אחדות שאין כמותו, וזה רק מן השמות השוללים, ואינו קשור למושג אחד מספרי אלא שם תואר.
וכתב בספר הכוזרי – מאמר שני אות א – ל "וכן אין אנו אומרים על האלוה אחד כי אם למען שלל ממנו את הרבוי לא למען ניחס לו את האחדות במובן שיש לשם אחדות אצלנו כי האחד אצלנו הוא דבר המרכב חלקים דומים כאמרך עצם אחת שריר אחד גוש מים אחד וגוש אויר אחד וכן אתה אומר בנוגע לזמן על דרך הדמוי לגוף המחבר מחלקים יום אחד ושנה אחת אולם העצם האלוהי מרומם מעל כל חבור ופרוד הרי שאין אנו אומרים אחד על האלוה כי אם כדי לשלל ממנו את הרבוי.
וכן בפירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין פרק י' בביאור שלשה עשר יסודות: "היסוד השני: יחוד הש"י, כלומר שנאמין שזה שהוא סברת הכל אחד ואינו כאחד הזוג ולא כאחד המין ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במנין שמקבל החלוק לאין סוף, אבל הוא הש"י אחד באחדות שאין כמותה אחדות, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".
אבל ברס"ג נראה שהפירוש אחד הוא אכן בניגוד לרבים, שבסמ"ג במצוה ב' כתב בתוך דבריו: "ורב סעדיה כתב להשיב לכופרים שאומרים שהם שנים או שלשה אם לא יוכל האחד לעשות מעשה אלא בעזר חברו הרי שניהם חלשים ואם אחד מהם יכול להכריח את חברו הרי שניהם מוכרחים ואם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה ובקש אחד להחיות אדם והאחד בקש להמיתו ראוי שיהא האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין ואם יוכל האחד להסתיר דבר מחברו הרי שניהם אינם חכמים ואם לא יוכל להסתיר הרי שניהם נלאים ועוד כתב להשיב לאותן שפוקרים על נעשה אדם בצלמנו כי דרך שפת לשון הקדש שהגדולים מכנים עצמן לשון רבים אף על פי שהם יחידים כמו (במדבר כו, ב) אוכל נכה בו, ובדניאל (ב, לו) פשריה נאמר קדם מלכא, ובמנוח (שופטים יג, טו) נעצרה נא אותך עד כאן דבריו: ועוד האריך מאד בענין היחוד ואין צורך כל כך להאריך כי כל ישראל תקועים באמונה חזקה כי יוצר הכל הוא אחד מיוחד כמו שנאמר (דברים ו, ד) ה' אחד, ונאמר (שם ד, לה) אתה הראת לדעת וגומר, ונאמר (שם ד, לט) וידעת היום והשבת וגומר, ונאמר (שם לב, לט) אני אני הוא ואין אלקים עמדי ובמקרא יש מקראות רבות כאלו:
ויש הבדל גדול בין שתי הבנות אלו של "אחד". לסמ"ג ענינו של אחד לומר שאין עוד מלבדו, ר"ל שאין עוד אל אחר, דבר זה נשנה בפסוקים רבים בתורה כפי שמדגיש הסמ"ג בסוף המצוה. וע' תשובת הרשב"א ח"ה סי' נ"ח. לעומת זה אם אנו מפרשים אחד כרמב"ם, נתחדשו לנו ידיעות בתאור ישותו ולא ח"ו מהותו, בדברים שלא נתבארו בפסוקים בתורה. וכן כתב הרמב"ם במו"נ ח"א פרק נט שהאדם היותר שלם הוא מי שהתברר לו במופת המנע דברים רבים ממנו יתברך.
(והסיבה שמכריחה את הרמב"ם לומר שאין זה מושג מספרי, משום שלפי זה מה שנאמר בפסוק זה הוא שאין אל אחר. ודבר זה כבר נאמר במצוה לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, לפי פירושו. רש"י מפרש על פי מכילתא לא לקיים צלמים והרמב"ן מפרש שלא לקבל על עצמו אלוהות אחרת, ע' בפרושו על התורה ובהשגתו על מצות ל"ת מצוה ב'. והרמב"ם מפרש בהלכות יסודי התורה הלכה ו: "וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו".)
וע' בלשונו של הרמב"ם בהלכות יסודי התורה הלכה ז': "אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים" אבל הרס"ג כתב להשיב לכופרים שאומרים "שהם שנים". היינו לרס"ג זה מספר לרמב"ם זה ישות. וע' עוד בכתר מלכות, ובחובת הלבבות שער היחוד ועוד.
ולשון הרמב"ם בהלכה ז' במלואם: "אלוה זה אחד הוא, ואינו לא שניים ולא יתר על שניים, אלא אחד, שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאין בעולם: לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא ייחוד שאין כייחודו ייחוד אחר כמותו בעולם. אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגווייות, מפני שאין הנמנין השווין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שאירעו הגופות והגווייות. ואילו היה היוצר גוף וגווייה היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ. וכל שיש לו קץ ותכלית, יש לכוחו קץ וסוף; ואלוהינו ברוך שמו, הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל סובב תמיד, אין כוחו כוח גוף. והואיל ואינו גוף, לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר; לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד).
לפי הרמב"ם מה שנתחדש לנו בידיעתנו על ישותו: א. שלילת הגשמות וכל הנובע ממנה ב. שלילת ההתפעלות ממנו, במילים אחרות: חוסר השתנות ג. שלילת כל אפשרות של דמיון בינו לבין מי שהוא או מה שהוא מברואיו.
ועל פי זה נראה להסביר את הסיבה שהרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק א' הלכה ח' הביא הפסוק מיהושע. בפסוק ביהושע לא כתוב "אין עוד". ומשמעות הפסוק היא שהקב"ה נמצא בכל מקום, וממילא אינו גוף שהרי הגוף אינו יכול להיות בשני מקומות. אבל הפסוק בדברים ד,לט: "וידעת היום, והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוהים, בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת: אין, עוד". פסוק זה ניתן לפרש שאין עוד הכוונה אחד מבחינה מספרית, וזה לא כוונת הרמב"ם.
הפסוק וידעת היום מתאים לפי רס"ג שאחד היינו שלא שנים, אם כן ניתן לפרש גם פסוק זה כראיה שהוא אחד כפרושו. שאין עוד מלבדו, היינו אחד ולא שניים. אבל הרמב"ם כאן לא רוצה להביא ראיה מפסוק זה ליחוד אלא שאינו גוף, ולכן ע"כ צריך להוכיח מפסוק ביהושע ששם לא כתוב "אין עוד". אבל הפסוקים "כי ה' הוא האלוקים אין עוד" ו"אין עוד מלבדו" הם מקבילים לאיסור של לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני. ואינם מקבילים לצוי על יחוד השם שהוא מורה על יחודו המיוחדת שאינו מספר אלא תואר.
אבל ברמב"ם פרנקל בהלכות יסודי התורה פרק א' הלכה ח' הביא את הפסוק בספר דברים ולא ביהושע (אמנם השמיט את סוף הפסוק "אין עוד"). ובשינויי נוסחאות כתב שם: "כ"ה בכמה כת"י וכן הוגא בהת"י שרבנו חתום עליו". והנה, בדקתי בכתב היד שהרמב"ם חתום עליו וכתוב שם "ה' אליקיכם הוא האלוהים". היינו הפסוק ביהושע ולא בדברים! וכתבתי את הדברים לעורך, וענה לי כך: "בשנויי נוסחאות נכתב אצלינו "וכן הוגה" כי תיבה זו אכן כתובה שם אלא שהיא נמחקה ע"י ניקוד מלמעלה שזו צורת מחיקה ידועה (המחיקה היא יותר בעלת משמעות מאשר אילו היתה תיבה זו חסרה לגמרי), בתודה ובברכה, דוד רביץ". אבל אם כן הרי אין כ"כ ראיה מכתב היד שהרמב"ם חתום עליו כיון שאי אפשר לדעת אם חתימת הרמב"ם היא גם על המחיקה, ולדעתי יותר נכון לגרוס ברמב"ם את הפסוק מיהשוע וכנ"ל.
וממילא מוכח, לרמב"ם שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, היינו אחדות לא של מספר. אבל הפסוקים שבהם נחלקו התנאים: "תא שמע (דברים ו) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר אינה מלכות. (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים אין עוד מלכות דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר אינה מלכות. (דברים ד) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו מלכות דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר אינה מלכות" פסוקים אלו יכולים להוכיח שהקב"ה אחד ולא שנים. אבל אינם יכולים להוכיח את אחדות השם כפי שהרמב"ם מבין את שמע ישראל.
ואם בראש השנה אומרים פסוקי מלכויות אלו עם פסוק שמע ישראל, ע"כ שאין הכוונה במלכיות לשמע ישראל של יחוד השם, אלא כוונת מלכויות היא מלכות בבחינת מלכותו בכל משלה, שהקב"ה הוא המושל בעולם ודין את העולם כולו.