ב”ה
שיטת הרמב”ם במצות התשובה
רמב”ם פרק א’ הלכה א’:
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה, וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם.
ואכן שו”ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קכח כתב הרב בדעת הרמב”ם שתשובה אינה מצוה:
ובעצם הדבר, מאי דפשיטא לי’ להג”ר חיד”א דתשובה קרויה מ”ע אינו דבר פשוט. שהרי לשון הרמב”ם בריש ה’ תשובה מורה, שהתשובה אינה בכלל מ”ע, אלא שהמצוה היא שכשיעשה תשובה אז יתודה, וכיון שאין התשובה מ”ע ממילא אין גם הוידוי בכלל עשה המנתקת את הלאו, כיון שאין מצותה באה כ”א אחר התשובה, והתשובה עצמה אינה בכלל מ”ע, דס”ל להרמב”ם שלא מצינו בפירוש שאמרה תורה בלשון מצוה על התשובה, ואף על פי שהיא סגולה יקרה לכפר על העונות, מ”מ מצות עשה אינה.
צריך לברר בדעת הרמב”ם את הקשר שבין מצות התשובה ומצות הוידוי, האמנם תתכן מצוה להתוודות ללא מצות תשובה, או מצות תשובה ללא וידוי? לכאורה מצאנו תשובה ללא וידוי בגמרא קידושין, האומר הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, מקודשת שמא הרהר בתשובה. ולכאורה מצאנו גם וידוי בלא תשובה בכל הבאת קרבן, שיש מצוה להתוודות עם הקרבן, ושם לכאורה לא מצאנו גדר מצות תשובה.
ברמב”ם, כפי שנראה, הגדרת המצוה היא שונה ופירוש הפסוקים הוא שונה.
א
אלא שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים בהגדרת מצות התשובה, ובמחלוקת האחרונים בהבנת דעת הרמב”ם בזה. דברים פרק ל פסוק יא:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא
כתב הרמב”ן על התורה:
וטעם כי המצוה הזאת – על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום”, אבל “המצוה הזאת” על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה’ אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה’ ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום:
וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו – שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה’, ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך – כמו שפירשתי (שם):
שני חידושים יש בדברי הרמב”ן כאן: א. שיש מצוה של תשובה. ב. שבמצות התשובה כלולה מצות וידוי, וזהו “בפיך ובלבבך לעשותו”. אבל הרמב”ם באר אחרת את הפסוקים שהביא הרמב”ן:
הרמב”ם מסביר את פסוק ב’ בפרק ל’ בהלכות תשובה פרק ז’ הלכה ה’:
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו’ ושבת עד ה’ אלהיך ושב ה’ אלהיך וגו’.
כלומר שיש כאן הבטחה שיעשו תשובה ולא מצוה. וגם הרמב”ן הנ”ל אומר שנקט כאן לשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר לעשות כן. ומה שכתב הרמב”ן “והטעם…” כוונתו לא להבטחה שיעשו תשובה, אלא הטעם לחיוב התשובה, כי אף אם תהיה בקצה השמים תוכל לעשות תשובה ככל אשר אנוכי מצוך היום. והרמב”ם לשיטתו שאין מצות תשובה אלא יש רק מצות וידוי.
ואילו את הפסוק “כי המצוה הזאת” הרמב”ם מפרש על כל התורה ועל תלמוד תורה, כפי שמבואר בהלכות תלמוד תורה פרק ג’ הלכה ח’:
כתוב בתורה לא בשמים היא ולא מעבר לים היא לא בשמים היא לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא לפיכך אמרו חכמים לא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה:
ב
ההגדרה ברמב”ם אינה ברורה כפי שנבאר, ויש דעות שונות במפרשים לגבי דעת הרמב”ם (השווה, רמב”ם פ”ו להלן, וע’ כח התשובה ע’ כח):
י”א שאין זו מצוה כלל, וזו דעת המנחת חינוך במצוה שסד. יש אומרים שיש מצות תשובה ברמב”ם זו דעת המבי”ט בקרית ספר. י”א שזו חלק ממצות הווידוי, וי”א שהיא מצוה כוללת כמ”ש בשורשים, בשורש הרביעי שאין למנות “ומלתם את ערלת לבבכם”. ועיין כח התשובה ע’ כ”ז שזו אינה מצוה משום שלא יתכן שיש מצוה שאפשר להגיע אליה רק אחרי כשלון בעוון. ועוד, שא”כ הרי כל לאו שבתורה הוא ניתק לעשה.
הקושי בהגדרות ברמב”ם הוא בגלל ההגדרות השונות במקומות שונים:
- בכותרות להלכות תשובה כתב הרמב”ם:
הלכות תשובה. מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה’ ויתודה. וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו.
- בפרק א’ הלכה א’ כתב הרמב”ם:
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי,
- בפרק ב’ הלכה ב’ כתב:
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וכו’ וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי ניחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות… וצריך להתודות בשפתיו לומר שעניינות אלו שגמר בליבו.
- בהלכות מעשה הקרבנות פרק ג’ הלכה טו:
כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזאת כפרתי.
- לשון הרמב”ם בספר המצות:
והמצוה הע”ג היא שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני האל יתעלה ולאמר אותם עם התשובה. וזה הוא הודוי. וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו.
- מנין המצות שבתחילת משנה תורה מצוה עג:
להתודות לפני ה’ מכל מטא שיעשה האדם בשעת הקרבן ושלא בשעת הקרבן שנאמר והתודו את חטאתם אשר עשו.
אם לא נדייק לגבי השאלה אם התשובה היא מצות עשה בפני עצמה, אלא ביחס שבין התשובה לוידוי, יש לשים לב שבכל המקומות הרמב”ם מזכיר את התשובה. ונראה שבכל המקומות (מלבד במנין המצות שבריש משנה תורה), התשובה היא קודמת לוידוי, והיא המחייבת את הוידוי, או שבוידוי מזכיר שכבר חזר בתשובה.
ברמב”ם תמיד התשובה והוידוי הם ביחד כך מודגש כמה פעמים ברמב”ם בפרק א’ הלכה א’:
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה, וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם.
וכן בפרק ב’ הלכה ב’ המובאת להלן מבואר שהתשובה והוידוי הם דבר אחד.
ג
זה שהוידוי הוא מצוה בפני עצמה, אין חולק וראיה מספר החינוך שהביא מכילתא:
יכול בזמן שהם מביאין מתודין, ומנין אף בזמן שאין מביאין, שנאמר בני ישראל וגו’ והתודו, כלומר שהקבלה באה לדרוש כן. ועדיין הייתי אומר שאין הוידוי אלא בארץ, כלומר אף על פי שמתודין בלא קרבן מכל מקום שלא יהיה חיוב הוידוי אלא בארץ, כי שם עיקר הכפרה ושם הקרבנות ועיקר הכל בה, מנין אף בגליות, דכתיב [ויקרא כ”ו, מ’] והתודו את עונם ואת עון אבותם, כלומר עון אבותם שחטאו וגורשו מן הארץ, וכן אמר דניאל בחוצה לארץ [ט’, ז’] לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה. הנה התבאר שהוידוי מצוה בפני עצמה, ונוהג בכל מקום. ואמרו בספרא [אחרי ד’, ו’] גם כן, והתודה, זה וידוי דברים.
אלא שנחלקו האחרונים האם התשובה היא מצות עשה בפני עצמה או אינה מצות עשה בפני עצמה. דעת הקרית ספר שיש מצות תשובה, וז”ל:
מצוה טז שישוב החוטא מחטאו לפני ה’ ויתודה. התשובה והוידוי מצוה אחד היא שאין ודוי בלי תשובה כי מי שמתודה ואינו גומר בליבו לשוב מחטאו הוא כטובל ושרץ בידו והוידוי הוא גמר התשובה, אע”ג דמשהרהר תשובה בלבו נקרא צדיק גמור, אפילו הכי לא הוי תשובה מצוה בפני עצמה אלא עם הוידוי שהוא גמר התשובה. וכל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחד מהם בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשהו מכל חטאת וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים והוא מצות עשה.
לשיטת הקרית ספר יש לדון מדוע מנה הרמב”ם דוקא את הוידוי ולא את התשובה, והרי הוידוי הוא גמר התשובה ואם כן למה המצוה נקראת על שם הוידוי?
כדי להסביר מדוע דוקא הוידוי הוא שם המצוה, נשווה את הלכה א’ בפרק א’ עם הלכה ב’ בפרק ב’ הלכות תשובה וז”ל בפרק ב’:
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו’, וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות[1] שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו’, וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
ולכאורה קשה, שהרי בפרק א’ כתב הרמב”ם את סדר הדברים: “כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי”. כלומר ניחמתי, היינו חרטה על העבר. “ולעולם איני חוזר לדבר זה” הוא קבלה לעתיד שבאה לאחר החרטה על העבר. אבל בהלכה הנ”ל בפרק ב’ כתב הרמב”ם “ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד”, ולאחר מכן “וכן יתנחם על העבר”. וצריך עיון מדוע הסדר הוא שונה?
ועוד קשה, מדוע הרמב”ם כתב “מה היא התשובה” בפרק ב’ ולא בפרק א’ שם באר את גדר המצוה?
ונראה שגדר המצוה לדעת הרמב”ם הוא שהוידוי כולל את כל מה שיש בתשובה, אלא שהתשובה היא התהליך הנפשי שעובר על החוטא, ואילו הוידוי הוא סדר הדברים המעשי ולכן בפרק א’ שם באר את גדר המצוה, כתב שתחילה יתחרט – וזהו מעשה המצוה. במעשה המצוה, הרי הוידוי הוא על העבר, ולכן מתחיל עם העבר, וכן מקבל לעתיד. ואילו בפרק ב’ שם תאר את מה שעובר על העושה תשובה, לכן תאר קודם את החרטה. והרי בפרק א’ כתב הרמב”ם את סדר הדברים בהיבט של הוידוי, לאחר שכבר חזר בתשובה ברמה הפנימית. ולכן אף אם מבחינה פנימית קדם לו הקבלה לעתיד על חרטה על העבר, כשמתוודה צריך להקדים חרטה על העבר לקבלה לעתיד (ר’ טוביה מרמלשטיין). כל זה לדעת הקרית ספר שיש מצות תשובה לרמב”ם.
דעת בעל המנחת חינוך שלדעת הרמב”ם אין מצות עשה של תשובה, וז”ל במצוה שס”ד:
עיין ר”מ הלכות תשובה מפ”א עד סוף ההלכה. ולכאורה נלענ”ד מדברי הרב המחבר דהמצות עשה דכאן אינה התשובה, רק הוידוי בפה, דגזירת הכתוב היא דאם מתנחם מהחטא צריך להתודות בפיו, ככל מצות עשה שתלויה בדיבור כגון קריאת שמע ודומיהם.
ובאות ב’ שם:
אך מדברי הר”מ שכתב כאן בתחלת פ”א כל מצות כו’ אם עבר כו’ כשיעשה תשובה וישוב מחטאתו חייב להתודות כו’ וידוי זה מצות עשה כו’, מבואר בדבריו דאין התשובה מצות עשה, דלא כתב מצות עשה שיעשה תשובה, רק אם בא לעשות, מצות עשה שיתודה בפיו
אלא שלשיטה זו קשה בסברא. הרי מי שלא עשה תשובה בכלל אינו מבטל שום מצוה. אבל מי שעשה תשובה רק לא התודה בפה, הוא בטל עשה. וזה דבר קשה.
והוסיף במנחת חינוך שם:
ונראה דלא קשה אם נאמר דאינו מתכפר בלא וידוי דברים מהא דאמרינן בקידושין אפילו רשע גמור אמרינן שמא הרהר תשובה בלבו והוי צדיק כמו שהקשינו לעיל, דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה כמבואר לקמן [אות כ”ב], ומ”מ כיון שמתחרט ושב הוי צדיק, הכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מ”מ הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו ית’, ואינו תלוי בכפרה כלל, כן נראה פשוט:
אבל שיטה זו קשה בעיקר בגלל מה שכתב הרמב”ם בריש הלכות תשובה שהמצוה היא “שישוב החוטא מחטאו ויתודה”. ולדרך המנחת חינוך יש לומר כפי שכתב במשך חכמה פרשת וילך, לא, יז:
ונתבונן דשם תשובה כפי מה שמורה שמה, איך נחשבת למצוה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד, הלא בלא המצוה, מצווה ועומד לבלי לעבור על מצוות השי”ת! וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה לו סלקא דעתך?! הנה האזהרה הראשונה המונעתו בחטוא טרם שחטא היא מונעתו מחטוא גם אחרי שחטא. ועיין ספרי סוף שלח בזה [וכן כתב רבינו בפירוש המשנה לנזיר פרק ו במשנה דנזיר שהיה שותה יין הרבה, יעויין שם דברים נמרצים]. אמנם מצות התשובה, אשר על זה צריך מצוה פרטית, הוא שאם חטא ועוזב את חטאו, מצוה להתודות ולהגיד לפני השי”ת כי יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה. וכן הוא לשון רבינו בהלכות תשובה: “כשיעשה תשובה וישוב מחטאו [פירוש, לבלי לחטוא מחמת הציווי שהוא מצווה שלא לעבור בפעם הראשונה קודם שחטא – בין מצות עשה בין מצות לא תעשה] חייב להתודות לפני השי”ת שנאמר וכו’ והתודו את חטאתם”. ומה שצריך שבשעה זו יחשוב שלא ישוב לכסלה ולא יעבור עוד מצות פי ה’ הוא נכלל בוידוי יעויין שם. וכן בא אחריו החינוך וביאר דבריו. אבל על התשובה בעצמה אין לחשבה למצוה חדשה זולת הציוויים שכבר נצטוו עליהם, וזה ברור.
אבל כאמור יותר מסתבר כדעת הקרית ספר שיש מצוה לחזור בתשובה. ורק במנין המצות אין זה נמנה משום שזו מצוה כללית, וכבר בארנו שמצוה כללית היא מצוה שאין לה שום דינים נוספים שאדם צריך לעשות מחמתה. ובודאי שתשובה לא מחדשת דבר מלבד הוידוי שאכן נמנה כמצוה. ולכן לא שייך למנות עוד מצוה לשוב בתשובה, שהרי מי שיאכל שום יחזור ויאכל שום?
וזה שהתשובה היא חלק מהמצוה, כך משמע בפרק ב’ הלכה ב’ שכתב שהוידוי הוא אמירת העניניים שגמר בליבו לאחר שעשה תשובה:
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וכו’ וצריך להתודות בשפתיו לומר שעניינות אלו שגמר בליבו.
ובזה יש להסביר שלדעת הרמב”ם הוידוי כולל קבלה לעתיד, כפי שמבואר ברמב”ם בפרק א’ הלכה א’:
כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי.
אלא שצריך עיון על הוידוי שלנו שאין בו אמירה שיש בה חרטה על העבר או קבלה על העתיד. ולכאורה משמע שזה שלא כשיטת הרמב”ם ולחולקים הרי יש מצות תשובה, ושם יש חרטה וקבלה, ומצות הוידוי הוא מצוה נוספת. אבל לרמב”ם החרטה והקבלה הם חלק מן התשובה.
ויותר קשה על הוידוי ביום הכפורים: כל הקבלה לעתיד שאנו אומרים בו הוא “יה”ר שלא אחטא עוד”. והרי לרמב”ם עיקרו של הוידוי כולל קבלה לעתיד? ואולי ביום הכפורים אין אנו יכולים להבטיח בכנות כזו ובאופן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולםולכן אנו מעדיפים להתעלם מאמירה מפורשת וקבלה כזו.
וראיה שיש מצות תשובה לרמב”ם, ממה שמצאנו ברמב”ם מצוה של תשובה ביום הכפורים: ראה פרק ב’ הלכה ז:
יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.
האם דין התשובה ביום הכפורים הוא שונה מאשר כל השנה וביום הכפורים יש מצוה? ועיין חינוך מצוה שס”ד שכתב “והעובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה, בטל עשה זה”. אלא שכוונת החינוך היא למצות הוידוי ולא לתשובה. האם יום כפורים הוא הזמן שלאחריו יש איחור או שיש חובה מיוחדת ביום הכפורים מצד מצות התשובה. לכאורה אם אין בתרי”ג מצות מצות תשובה, איך יתכן מצוה מיוחדת ביום הכפורים?
אמנם דעת רבנו יונה בשערי תשובה שער שני הדרך החמישי:
ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים שנאמר “מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו, על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה’ בתשובתנו והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו.
הרי שלדעתו הלימוד הוא אחר, והחובה ביום הכפורים הוא מ”לפני ה’ תטהרו”. וזאת אע”פ שרבנו יונה לא מונה בשום מקום מצות עשה של תשובה בשאר השנה. דעה נוספת היא דעת הבה”ג שנראה מדעתו שחובת הוידוי ביום הכפורים נלמדת מחובת כהן הגדול להתוודות ביום הכפורים (עיין אב”י יושבי אהל, ע’ 170).
סיכום לשונות הרמב”ם להגדרת המצוה:
- כותרות להלכות תשובה כתב הרמב”ם:
הלכות תשובה. מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה’ ויתודה. וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו.
- פרק א’ הלכה א’:
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי,
- פרק ב’ הלכה ב’:
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וכן ינחם על שעבר וכו’ וצריך להתודות בשפתיו לומר שעניינות אלו שגמר בליבו.
- הלכות מעשה הקרבנות פרק ג’ הלכה טו:
כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזאת כפרתי.
- ספר המצות:
והמצוה הע”ג היא שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני האל יתעלה ולאמר אותם עם התשובה. וזה הוא הודוי. וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו.
- מנין המצות שבתחילת משנה תורה מצוה עג:
להתודות לפני ה’ מכל חטא שיעשה האדם בשעת הקרבן ושלא בשעת הקרבן שנאמר והתודו את חטאתם אשר עשו.
על ההבדל שבין הכותרת של הרמב”ם ובין ההלכות, כתב הרב עוזר בשיעור תכח על תשובה ווידוי:
ושינוי לשונו ברמזי המצוה ובגוף ההלכות, מובן היטב לפי מה שייסד הגר”ח להבחין בין ‘מעשה המצוה’ ו’קיום המצוה’; ברמזי המצוות דרך הרמב”ם להגדיר את קיום המצוה ועניינה המכוון, ובגוף ההלכות דרכו לבאר את מעשה המצוה בפועל. וכבר הראנו לדעת דוגמאות רבות לדברב. על כן בפתיחה הגדיר הרמב”ם את עיקר קיום המצוה – עשיית התשובה, ואילו בגוף ההלכות ביאר את מעשה המצוה כפי שהוא מפורש בתורה לשיטתו, ‘והתודו’ – דהיינו וידוי דברים שהוא בעצם הבעה בפה של התשובה, כפי שהמשיך לבאר בדבריו הנ”ל.
ושינוי לשונו ברמזי המצוה ובגוף ההלכות, מובן היטב לפי מה שייסד הגר”ח להבחין בין ‘מעשה המצוה’ ו’קיום המצוה’; ברמזי המצוות דרך הרמב”ם להגדיר את קיום המצוה ועניינה המכוון, ובגוף ההלכות דרכו לבאר את מעשה המצוה בפועל. וכבר הראנו לדעת דוגמאות רבות לדברב. על כן בפתיחה הגדיר הרמב”ם את עיקר קיום המצוה – עשיית התשובה, ואילו בגוף ההלכות ביאר את מעשה המצוה כפי שהוא מפורש בתורה לשיטתו, ‘והתודו’ – דהיינו וידוי דברים שהוא בעצם הבעה בפה של התשובה, כפי שהמשיך לבאר בדבריו הנ”ל.
וכן כתב לגבי מצות התפילה: לשון הרמב”ם ריש הלכות תפלה: ‘מצות עשה להתפלל בכל יום’. וברמזי המצוה הגדיר את המצוה ‘לעבוד את ה’ בכל יום בתפילה’. וכן במצות ראיה, שמחת הרגלים, פריה ורביה, חצוצרות, קדושת הכהנים, שמיטת קרקעות, ועוד.
[1] וכוונת הרמב”ם אינה שהקב”ה יעיד עליו שלא יחזור לאותו החטא, אלא כוונתו היא שהחוטא יעיד עד עליו את הקב”ה, כמו אדם שאומר אתם עידי. וראיה מהפסוק שמביא “ולא נאמר עוד…” ובתחילת הפסוק (הושע יד,ג): “קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְקֹוָק אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם”.
וכיון שנאמר בפסוק: “אמרו אליו” לכן הוידוי הוא כמו תפילה לקב”ה. לפ”ז מובן מדוע ההלכה (שו”ע תר”ז ס”ג) שצריך לעמוד בוידוי. אם וידוי הוא מצוה לומר כמו ק”ש, הרי שאין צריך לעמוד בה. אבל אם זה כתפילה הרי צריך לעמוד בוידוי. וכיון שאת הוידוי הוא אומר לקב”ה הרי דינו כמו תפילה, ולכן צריך לעמוד בו.