מצות תקיעת שופר או שמיעת קול שופר?

ב”ה

מצות שופר – שמיעה או תקיעה

הראשונים והאחרונים דנו האם מצות תקיעת שופר היא התקיעה או שהמצוה היא השמיעה. לכאורה צריך לומר שהמצוה היא השמיעה, שהרי אם המצוה היא התקיעה הרי כל אחד חייב לתקוע ואי אפשר לצאת ידי חובה על ידי שליחות כיון שזו מצוה שבגופו, לתקוע ושליחות לא מועילה כפי שלא מועילה בהנחת תפילין. ואכן נוסח הברכה היא “לשמוע קול שופר”

אם המצוה היא התקיעה, צריך לומר שמה שאחד תוקע וכולם שומעים הרי משום דין שומע כעונה, וכשם שאומרים שומע כעונה, צריך לומר שומע כתוקע, אבל לכאורה שמענו רק שומע כעונה ולא כעושה מעשה.

אמנם לכאורה תמוה לומר ששומע כתוקע, והרי שומע כעונה לכאורה זה יוצא ידי חובה, אבל מנין שהוא כאומר בפיו. אמנם לפי פשטות הסוגיה סוכה לח, ב:

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מנין לשומע כעונה דכתיב את (הדברים) [כל דברי הספר] אשר קרא (יאשיהו) [מלך יהודה] וכי יאשיהו קראן והלא שפן קראן דכתיב ויקראהו שפן (את כל הדברים האלה) לפני המלך אלא מכאן לשומע כעונה.

הרי שכאן נאמר ששומע כקורא. ואם כן יהיה ניתן לומר גם  שומע כתוקע[1].

וכיוצא בזה אומרים בקריאת מגילה, רמב”ם מגילה וחנוכה א, ב, שאף שהמצוה היא מקרא מגילה, אחד קורא ואחרים שומעים:

אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה, לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא.

במגילה חייב בקריאה, וגם הברכה היא על מקרא מגילה, ובכל זאת יש דין שומע כעונה.

ואם המצוה היא השמיעה, צריך עיון, למאן דאמר מצות צריכות כוונה, האם התוקע צריך לכוין להוציא ידי חובה? הרי מפורש בסוגיה ראש השנה כח ע”ב – כט ע”א שצריך כוונה גם מצד התוקע:

אמר ליה רבי זירא לשמעיה איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה מיתיבי היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא וכי כוון לבו מאי הוי היאך לא קא מיכוון אדעתא דידיה הכא בשליח ציבור עסקינן דדעתיה אכוליה עלמא.

אלא שאף אם המצוה היא השמיעה, אבל צריך לשמוע קול שופר של מצוה, “וכשלא יכוין להוציאו אין זה לגביה חשיבות קול שופר של מצוה” (שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן עב, ועיי”ש באריכות שיטת הסוגיה והגמ’ בזה).

אבל צריך עיון מדוע לגביה אין חשיבות קול שופר של מצוה?  ואולי כך משמע בגמרא הנ”ל שאף שבעל התוקע תוקע בבית כנסת להוציא אחרים, צריך ליכוין להוציא אותו בפרט, כמ”ש שם: “היאך לא קא מיכוון אדעתא דידיה” משמע שצריך מחשבה עליו בפרט, או בשליח ציבור. ולכן אף שזה קול שופר, מכל מקום לגביה אין זה קול שופר אם לא מיכוון להוציאו.

ובאבן האזל שופר וסוכה ולולב ב, ד, כתב על זה:

לכאורה צ”ב דלמה צריך התוקע להוציאו כיון דעיקר המצוה הוא שמיעה. ונראה דבאמת כתיב יום תרועה הוא לכם אלא דמפרשינן דהמצוה הוא לשמוע, וע”כ דכוונת הכתוב שב”ד יתקעו בעד כל הקהל וממילא צריך גדר צירוף שהתוקע תוקע בעד כל השומעים ולכן אם אינו מכוין להוציא השומע הוי כתוקע לעצמו וליכא יום תרועה יהיה לכם.

אבל לפי סברתו, לכאורה כדי לצאת ידי חובה בתקיעת שופר צריך להיות תמיד תקיעה לאחרים.

שאלה זו תלויה בנוסח הברכה שנחלקו הראשונים, ע’ רא”ש מסכת ראש השנה פרק ד סימן י:

ור”ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה. וראבי”ה הביא הירושלמי תוקע שופר צריך לברך אקב”ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח”כ תוקעין. וכן כתב בה”ג הא דמברכים לשמוע בקול שופר ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר. כדתנן (לעיל דף כז ב) התוקע לתוך הבור וכו’ ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע:

דעת הרמב”ם שהמצוה היא לשמוע בקול שופר, רמב”ם שופר וסוכה ולולב א, א:

מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר (במדבר כ”ט) יום תרועה יהיה לכם, ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף, וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש, ואף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה הרי הוא אומר ביובל (ויקרא כ”ה) והעברת שופר תרועה וכו’ תעבירו שופר, ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר.  

הרמב”ם כותב שהמצוה היא “לשמוע” תרועת השופר, וזה מודגש ביחוד אם נשווה את זה לשופר של יובל רמב”ם שמיטה ויובל י, י:

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר והעברת שופר תרועה) וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר, ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר”ה, ומעבירין שופר בכל גבול ישראל.

הרי שכאן אומר הרמב”ם שהמצוה היא “לתקוע” ולכן כל יחיד ויחיד חייב לתקוע בשופר.

וכיוצא בזה בספר המצות לרמב”ם, במצות עשה קע כתב:

והמצוה הק”ע היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי והוא אמרו יתעלה בו (פינחס כט) יום תרועה יהיה לכם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ראש השנה (יו א, כו – ל א, לב – לד ב). והיא אין הנשים חייבות בה (קדושין לג ב ר”ה ל א).

אבל לגבי יובל כתב ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה קלז

והמצוה הקל”ז היא שצונו לתקוע בשופר בעשירי מתשרי משנה זו ולקרא בכל ארצותינו דרור לעבדים ולצאת כל עבד עברי לחרות בלי פדיון ביום הזה כלומר העשירי מתשרי. והוא אמרו ית’ (בהר ט) והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ואמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. הנה התבאר (מתני’ ר”ה כו ב) ששוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. וכבר התבארו משפטי תקיעות שופר בראש השנה במסכת ראש השנה (עמ”ע קע וש”נ). וידוע שהתקיעה הזאת ביובל אמנם היא לפרסם החרות ושהוא מין מן ההכרזה והוא אמרו וקראתם דרור. ואין ענינה ענין תקיעת ראש השנה כי היא זכרון לפני י”י (אמור כג) וזו להוציא את העבדים כמו שבארנו

ונראה, שהצורך של הרמב”ם בסוף מצוה זו להדגיש שאין עניינה ענין תקיעת ראש השנה, משום לומדים תקיעה של ראש השנה מתקיעה של יובל, אם כן מנין ההבדל הגדול שכאן המצוה היא שמיעה ואילו ביובל המצוה היא תקיעה, לכן כתב הרמב”ם “ואין עניינה תקיעת ראש השנה כי היא לזכרון לפני ה'”.

אבל הרדב”ז בתשובה נזקק לשאלה זו וכתב אחרת שו”ת רדב”ז חלק ה ללשונות הרמב”ם סימן נז (אלף תל):

הא למדת כי המצוה ביובל בתקיעה ובר”ה בשמיעה ולפיכך כתב הרב ז”ל כן ואיפשר דילפינן לה מקראי דבר”ה כתיב יום תרועה יהיה לכם ומשמע יהיה לכם מ”מ בין על ידי תקיעה בין ע”י שמיעה והתוקע בעצמו בשמיעה הוא דנפיק אבל ביוה”כ כתיב תעבירו שופר והעברת שופר תרועה משמע שצריך לתקוע ממש ולא נתקבלה הג”ש אלא לענין התקיעות והברכות כדמשמע פשטא דמתניתין ואפי’ אם תרצה לפרש דביוה”כ נמי נפיק בשמיעה מ”מ עיקר המצוה בתקיעה ובר”ה עיקר המצוה בשמיעה והיינו שתיקנו נוסח הברכה לשמוע קול שופר ואיפשר כי ביובל היו מברכין לתקוע בשופר הילכך יפה כיון הרב ז”ל שכתב בר”ה לשמוע וביה”כ לתקוע.

ולכן בנוסח הברכה כותב הרמב”ם, רמב”ם שופר וסוכה ולולב ג, י:

המנהג הפשוט בסדר התקיעות של ראש השנה בצבור כך הוא: אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר למקומו יושבין כל העם ואחד עומד ומברך ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר וכל העם עונין אמן, וחוזר ומברך שהחיינו וכל העם עונין אחריו אמן, ותוקע שלשים תקיעות שאמרנו מפני הספק על הסדר.

והדברים מפורשים בשו”ת הרמב”ם סימן קמב:

השאלה הכ”ד שאלה מה ההבדל בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר?

התשובה ההבדל ביניהם גדול מאד. וזה שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה, והיוצא מזה, שאלו היתה המצוה המחוייבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו, והיה גם כן התוקע, שלא שמע, יוצא ידי חובתו, כגון אם סתם אזניו תכלית הסתימה ותקע, היה יוצא, משום שתקע. ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר.

ונראה שזו גם מחלוקת רמב”ם וראב”ד: רמב”ם שופר וסוכה ולולב א, ג:

שופר של ע”ז אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע בו יצא, ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא, שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה.

השגת הראב”ד: ואין בקול דין גזל. א”א ואפילו יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ”מ הכי איתא בירושלמי (סוכה פ”ג ה”א).

המחלוקת בין הרמב”ם לבין הראב”ד היא המחלוקת בירושלמי סוכה ג, א:

שופר עכו”ם ושל עיר הנדחת ר’ לעזר אמר כשר. תני רבי חייה כשר תני רבי הושעיה פסול. הכל מודין בלולב שהוא פסול. מה בין שופר ומה בין לולב א”ר יוסה בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הנייה ברם הכא [במדבר כט א] יום תרועה יהיה לכם מכל מקום. א”ר לעזר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא.

בירושלמי זה נאמר לגבי איסורי הנאה. ודעה ראשונה בירושלמי סוברת ששופר כשר משום ריבוי “יום תרועה יהיה לכם מכל מקום”. ונראה שהראב”ד סובר שהמצוה היא התקיעה, ולכן מביא את הטעם הראשון של הירושלמי ולא נוקט כרמב”ם שהמצוה היא רק בשמיעת הקול, ואין בקול דין גזל. (הרב דוד דב לבנון).

הקשו האחרונים, אם המצוה היא השמיעה בלבד, והתקיעה היא כמו עשית סוכה, מדוע אם כן לא יוצאים ידי חובה בתקיעת שופר של מי שאינו בר חיובא?, ע’ שו”ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תלא[2] ששאל על הסוברים שהמצוה היא שמיעת קול שופר:

והדבר יפלא דאם כן השומע תקיעת חרש שוטה וקטן ואשה נמי יצא כמו סוכת גנב”ך. וכבר אמרתי בזה כמו בספר תורה אינו יוצא בספר שהניחו לו אבותיו. ואינו יוצא אלא בספר שכתבה הוא או שלוחו או שקנה אותה. מאחר שעשה מעשה. לא שהמצוה תבא מאלי’. הכי נמי בשופר אינו יוצא בשמיעה אלא אם כן עשה מעשה שישמע. היינו שתקע הוא או שלוחו. ועל כן מי שאינו בר חיוב שאינו נעשה שליח. כמו שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה אינו יכול לתקוע לו:

וכתב על זה בספר יום תרועה למהר”ם חביב[3], ראש השנה כט, א:

ויראה לומר דמצות ר”ה היא התקיעה והשמיעה שניהם יחד[4] ועיקר המצוה היא השמיעה ולחלוקת מצות תקיעה עושה שליח לחבירו שיתקע בעדו וכיון דשומע ממנו התקיעה יוצא וכיון שכן שפיר אמרו חש”ו אין מוציאין משום דהם פטורין מהמצוה ונמצא דהשומעים מחש”ו אף על גב דמחלק מצות שמיעת קול שופר יצאו מ”מ מחלק המצוה של התקיעה גופיה לא יצאו דב’ חלקים הם מצות תקיעה ושמיעה.

לדבריו צריך לומר שהמחלוקת בין רבנו תם לבין הרמב”ם היא מה עיקר המצוה, אבל ודאי שצריך את שניהם. ולכן חש”ו לא מוצאים ידי חובת שמיעה. מאידך גם לרבנו תם מוכרחים לומר שיש חובת שמיעה, וכפי שהבנו לעיל מהרא”ש בר”ה:

כדתנן (לעיל דף כז ב) התוקע לתוך הבור וכו’ ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע.

לשיטת רבנו תם, קשה אם המצוה היא התקיעה, מדוע אם כן אפשר להוציא ידי חובה בתקיעה ולא נאמר שכל אחד חייב, ואי אפשר לומר שזה מדין שליחות שהרי כמו ששליחות לא מועילה בהנחת תפלין כך לא תועיל בתקיעת שופר שהרי שליחות במצוה שבגופו לא מועילה כפי שכתב התוספות רי”ד והביאו קצות החושן סימן קפב:

יש מקשים א”כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי. ולאו מלתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטור הוא ע”י שלוחו והוא לא יעשה כלום, ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו, וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם, אבל בסוכה ה”נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן ציצית וכל המצות עכ”ל.

ולכאורה אי אפשר לומר שלדעת רבנו תם מוציא ידי חובה מדין שומע כעונה, שהרי שומע כעונה אפשר לומר בדברים של אמירה ולא במעשה ולכן גם לא בתקיעת שופר אם המצוה היא התקיעה.

אבל הסבר הדבר, דוקא על פי הקצות, שפירש את דברי התוספות רי”ד:

והנראה לענ”ד בזה כיון דשליח של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשיה דאז הו”ל מעשה שלוחו כמותו, אבל במידי דליכא עשיה לא אמרינן שליח של אדם כמותו… בפסח וקידושין וגירושין הו”ל מעשה שליח כמותו וכאילו הוא בעצמו שחט הפסח, וכן בקידושין וגירושין כאילו הבעל עצמו נתן הקידושין או הגירושין.. אבל בתפילין כשהשליח מניח התפילין הנחה זו שהיא עשיה חשוב כאילו המשלח עשה הנחה זו, אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח כיון דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. ומש”ה בציצית ותפילין וסוכה נהי דהו”ל עשיית השליח כעשיית המשלח, כיון דגוף שלוחו לא הוי כגופו לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו, אבל בפסח וקידושין וגירושין, שחיטת הפסח ומעשה קידושין וגירושין דהו”ל כאילו עשה הוא, הרי נגמר המעשה, ודו”ק ותשכח דהכי הוא ברירא דהך מלתא:

ולפי זה יש לומר גם לגבי תקיעת שופר, שאינה דומה להנחת תפילין. יש חיוב במעשה תקיעה, ושליחות מועילה למעשה. ואכן כך כתב בשו”ת אבני נזר חלק חושן משפט סימן סה:

דהקצות החושן כתב יסוד דבריו דשליחות לא מהני רק במידי דמעשה. ועל כן מה שקושר השליח בימינו כאילו יקשר המשלח. אבל מה שהתפילין מונחין על ידו של השליח כאילו מונחים על יד המשלח אי אפשר. דמה שמונחים על היד זה אינו מידי דמעשה רק מידי דממילא ולא מהני על זה שליחות. אבל מה שתקע בפיו הוי מעשה. ומה שהשליח תקע בפיו של עצמו כאלו התוקע תקע בפיו של עצמו. ואינו דומה לתפילין דצריך שיהיו התפילין מונחין על ידו וזה מידי דממילא. כמו שכתבו תוספות יבמות (צ’ ע”ב) בסדין בציצית דהוי שב ואל תעשה משום דאין חיוב ציצית חל רק אחר שנתעטף ואז לאו מעשה עיין שם. הרי דמה שהבגד עליו לא הוי מעשה. ומה שכתבת בשם אאמו”ר זצ”ל משום דשומע כעונה אינו מוכרח דלא מצינו זה רק בדיבור. [וע”ע באבנ”ז או”ח סי’ תל”א אות ג’]:

אלא שדחה סברא זו:

אך לכאורה מוכח דאף במידי דמעשה במצוה שבגופו לא מהני שליחות. דאם לא כן למאן דאמר לא השמיע לאזניו יצא אם עשה שליח לקרות הלל ומגילה עבורו והוא לא שמע כלל יצא. והא ודאי ליתיה. ועל כורחין אף במעשה שבגופו לא מהני שליחות. ואם כן מה שיוצאין השומעין בשופר למאן דאמר שהמצוה בתקיעה על כורחין משום שומע כעונה.

אבל כל הדברים הנ”ל שלא כרמב”ם, שהרי לרמב”ם ביובל שהמצוה היא התקיעה ולא השמיעה, לא מועילה שליחות וכל אחד צריך לתקוע לעצמו, ולא אומרים שומע כעונה ולא שליחות בזה, וצ”ב.

ויתכן להסביר את רבנו תם באופן אחר: שאכן גם ר”ת מודה שהמצוה היא השמיעה, אלא שבכל זאת הברכה היא על התקיעה, וכלשון רבנו תם המובא ברא”ש: “ור”ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה”. וזה כלשון הגמרא מנחות מב, ב ממנה משמע שצריך לברך על גמר המצוה:

כל מצוה דעשייתה גמר מצוה כגון מילה אף על גב דכשירה בעובד כוכבים בישראל צריך לברך וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה כגון תפילין אף על גב דפסולות בעובד כוכבים בישראל אינו צריך לברך.

ועל פי גמרא זו כתב הרמב”ם ברכות יא, ח:

כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה, אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, וכן כל כיוצא בזה.

ונראה שכך שיטת רבנו תם, שהברכה היא על גמר המעשה, ולכן בתקיעת שופר מברך על התקיעה משום שברכה נתקנה על מעשה, ובתקיעת שופר המעשה היא התקיעה אף שהקיום הוא בשמיעה.

ומצאתי שכן כתב גם הרב אשר וייס שליט”א:

עדיין נראה דאין הכרח משיטת ר”ת דהמצוה היא בעצם התקיעה דאפשר דאף דעצם המצוה הוא שמיעת קול שופר לא תיקנו ברכה אלא על מעשה התקיעה, דכבר ביארתי במק”א דלעולם לא מצינו ברכה אלא על מעשה המצוות ואין מברכים על מצוה שאין בה מעשה ואפשר בדעת ר”ת דה”ה דלא תיקנו ברכה על השמיעה שאין בה עשייה ממש ומשו”כ מברכין על התקיעה כיון דמ”מ הכשר מצוה הוא שאין בלתה, ודו”ק בזה.

 

[1] ויתכן שזה תלוי במחלוקת הראשונים אם שומע כיוצא ידי חובה או כמוציא מפיו ממש. במה שנחלקו אם השומע באמצע תפילה יכול לשתוק ולהיות כעונה קדושה, או שזה הפסק. ע’ שיעור על שומע כעונה. וכן בזה תלויה השאלה האם סומא יכול לעלות לתורה ויחשב שומע כקורא, ע’ ט”ז או”ח קמ”א ס”ק ג’.

[2] ועיין שו”ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן מ

[3] רבי משה ב”ר שלמה אבן חביב נולד בשנת תי”ד (1654) בסלוניקי שביוון (אז חלק מטורקיה) למשפחה מיוחסת מצאצאי בעל הנמוקי יוסף. בגיל צעיר עבר ללמוד בישיבות ירושלים, ולאחר שנים מעטות נשא לאשה את בת רבו רבי יעקב חגיז. לאחר שנפטרה נשא את אחותו של הראשל”צ רבי משה גלנטי (המג”ן). כבר בצעירותו נחשב בין גדולי ירושלים, ונשא ונתן בהלכה עם רבי חזקיה דה סילווה בעל ‘פרי חדש’ ועם רבי אפרים נבון בעל ‘מחנה אפרים’ ועוד.

[4] וכן כתב בשאגת אריה סימן ו’, ובמנחת חינוך סימן תה.