א. ע' טור סימן תקפ"א "תניא בפרקי דר"א…" על מנהג התקיעות וכן על מנהגי סליחות בישיבות בבבל.
ובתכלל בהקדמה לסדר סליחות הביא "ארי"ה שאג מי לא ירא" ארי"ה ר"ת אלול, ר"ה, יום כפורים, השענא רבא. ול' יום הם כמו שלשים יום שנותנים לבעל חוב. ויש להתוודות לפני ראש השנה כמודה בקנס לפני שבאו עדים שפטור.
וענין תקיעת שופר, ע' בית יוסף ששאל למה הטור מביא שני פסוקים, גם להוכיח משופר של מדבר וגם אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. עי"ש שני תרוצים לכך, או שלא היינו לומדים ממדבר שדוקא על ידי שופר נמנעו מלחטוא, או שיש שופר של סור מרע,ויש שופר של תשובה. עיי"ש. וע' מגן אברהם שם אם מתחילים לתקוע בא' דר"ח או בב' דר"ח. וע' מה שכתב מ"א בשם של"ה להתחיל בא' ר"ח כיון שאז מתחילים מ' יום, וע' ב"ח שמחשב את הארבעים יום ושם דן האם יום הכפורים הוא מכלל ארבעים היום.
ב. טעם לאמירת סליחות באשמורת, ע' מ"א תקפ"א ס"ק א' מפני שהקב"ה בתחילת הלילה שט בכל העולמות, ובסוף הלילה שט בעולם הזה ולכן זה עת רצון.
ובמגן אברהם סימן תקס"ה ס"ק ה' כתב בשם האר"י שלא לומר שום סליחות ולא י"ג מידות בשום פנים לעולם קודם חצות לילה חוץ מיום הכפורים.
והאריך בזה בשו"ת יחווה דעת שלא לומר בשום פנים סליחות לפני חצות הלילה משום שבתחילת הלילה מובא בזהר שזה זמן של דינים ולא של רחמים. ומי שאומר קודם חצות הרי הוא מקצץ בנטיעות.
וז"ל שו"ת יחווה דעת חלק א סימן מו:
תשובה: הנה טעם המנהג שנהגו לומר סליחות דוקא באשמורת הבוקר ולא בתחילת הלילה, הוא על פי מה שמבואר בזוהר הקדוש פר' חיי שרה (דף קל"ב ע"ב): שמשעות הבוקר מתעוררים חסדים בעולם, כפי שנאמר יומם יצוה ה' חסדו. ואילו משעת מנחה עד חצות הלילה מתעוררים מדות הדין, ולכן בענין חורבן בית המקדש נאמר: אוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב, פנה היום שהוא מדת החסד, ומעת שנטו צללי ערב התעוררו הגבורות והדינים בעולם עד שגרמו לחורבן. אולם משעת חצות לילה מתעוררים שוב החסדים ומדות הרחמים, ולכן נעים זמירות ישראל דוד המלך, אמר: חצות לילה אקום להודות לך, שהיה קם בשירות ותשבחות ומזמורי תהילים להשי"ת, וכן אמר: ובלילה שירה עמי.
ובאגרות משה ח"ב או"ח סימן קה כתב שמותר בשעת דחק לומר קודם חצות. וביחווה דעת דחה לגמרי דעת זו.
ועיין ילקוט יוסף שכתב שבצבא יכולים לומר סליחות לפני מנחה, וזמנם כל היום, רק לא בלילה לפני חצות.
מהם י"ג מידות: ע' ר"ה י"ז ע"ב: אילפא רמי כתיב ורב חסד וכ' אלמלא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. וע' תוס' שם ד"ה שלש, "אומר רבינו תם דשני שמות הראשונים הם שני מדות, כדאמרינן הכא אני ה' קודם שיחטא לרחם עליו ואני מרחם לאחר שיחטא אם ישוב. ובשם מגילת סתרים דרבנו ניסים כתוב ששני שמות הראשונים הם כן שני שמות נפרדים.
וע' ר"ן על רי"ף ר"ה ד' ע"ב באלפס, על מה שכתב הרי"ף "וזו מידה שישית" העיר הר"ן שמשמע שאינו מונה את ה' הראשון, וכרבנו נסים. וכן כתב הרמב"ם בתשובה פאר הדור תשובה צ'. ואם מונים רק שם אחד, הרי מידה נוספת היא ארך, אפים, שהם שנים ולא אחד, או שמחלקים את נוצר חסד לאלפים והם שתי מידות: נוצר חסד, לאלפים. וע' רא"ש ר"ה פרק א' סימן ה' "ואומר ר"ת".
וז"ל המאירי על מסכת ראש השנה דף יז/ב:
שלש עשרה מדות אלו יש אומרים שי"י י"י נחשב בשתי מדות וכן נדרש במקרא דכתוב עזבני י"י וי"י שכחני אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם שתי מדות שנתת לי בסיני בשתיהן עזבתני ויהיו שלש עשרה מדות נחשבות במנין זה א' י"י ב' י"י ג' אל ד' רחום ה' וחנון ו' ארך אפים ז' ורב חסד ח' ואמת ט' נוצר חסד לאלפים י' נושא עון י"א ופשע י"ב וחטאה י"ג ונקה ויש שמונים י"י י"י מדה אחת ומונים נוצר חסד במדה אחת ולאלפים במדה אחרת וכן נראה לי מלשון גדולי הפוסקים שכתבו על מדת רב חסד שהיא מדה ששית ויש שמונים י"י י"י באחת וכן נוצר חסד לאלפים במדה אחת ומונים מדת שלש עשרה לא ינקה שינקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים וגדולי המחברים מונים פוקד עון אבות על בנים מדה וכן הם מונים ונקה לא ינקה מדה אחת ופירושו ושרש לא ישרש ונראה מדבריהם שי"י י"י אינם כלל בכלל המדות שהרי שם העצם הוא ומתחיל מנין המדות ממדת אל ונמצא שמדת שלש עשרה הוא פוקד עון אבות על בנים וכן נראה אלא שיש לתמוה האיך לא נהגו להזכירם בבית הכנסת ואפשר שמאחר ששני אלו ר"ל לא ינקה ופוקד עון אבות על בנים אינם של רחמים לא נהגו להזכירם ומ"מ כבר נתפשט המנהג לקראם שלש עשרה מדות של רחמים ותלת עשר מכילן דרחמי אלמא שאין אלו בכללם:
וע' ובתומר דבורה שמיוסד על יג מידות על פי הפסוקים במיכה: "מי אל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע, לשארית, נחלתו: לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו; ותשליך במצולות ים, כל חטאותם. תיתן אמת ליעקוב, חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו, מימי קדם". וע' סדור צלותא דאברהם. ונראה שהמידות מתחילות ב"אל" בלא השם. וע' מהר"ל בנתיבות עולם נתיב התשובה פרק ו' שאכן מתחיל באל רחום וחנון. ומביא את התוס' שם עיי"ש. וע' ספר חסידים סימן רנ שמנין המידות מתחיל מ"רחום". וע' בהערות מקור חסד שם, וע' מורה הנבוכים ח"א פכ"א. וע' הערות על שו"ת הרמב"ם פאר הדור סימן צ' הערה ,21 ממאירי ר"ה בשם הרמב"ם שה' ה' אינו כלל מן המידות.
ג. על הקטעים בסליחות שאומרים בארמית: ע' גמ' שבת י"ב ע"ב:
אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה. זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר >ליה< רחמנא ידכרינך לשלם. היכי עביד הכי והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי שאני חולה דשכינה עמו. דאמר רב ענן אמר רב מנין ששכינה סועד את החולה שנאמר (תהלים מא) ה' יסעדנו על ערש דוי.
אם כן כדי שתתפילה תתקבל בלשון ארמי צריך מנין, משום בעשרה אין צריך סיוע של מלאכי השרת. וכן מפורש בגמ' סוטה לג ע"א:
ותפלה בכל לשון והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית דאמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי לא קשיא הא ביחיד הא בצבור.
וע' מאירי שבת שכתב שלפי שאין הלשון מבוררת לכן אין כוונה בזה. וע' רי"ף ריש פרק היה קורא שכתב:
"והא דקתני תפלה בכל לשון ה"מ בציבור אבל ביחיד לא דאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי…".
ומשמע שלאו דוקא ארמית אלא כל לשון רק בציבור יוצא ידי חובה. וברבנו יונה שם כתב בשם רבנו הצרפתים ששאלו איך נשים מתפללות בכל לשון, וכתבו שבתפילה שמתפלל מה שהציבור מתפלל כתפילת הציבור דיינן לה. ורק כשמתפלל בצרכיו לבד כמו שמתפלל על החולה לא יתפלל בלשון ארמי.
וכן עיין בתשובות הרב ר' יהודה בר יקר בתמים דעים סימן קפ"ד שסובר שביחיד דוקא לשון הקדש, וגם לגבי נשים כתב שתפילותיהן מתקבלות רק אם מתפללות בדמעה וצעקה על אוונאה שאז אין צריכות מלאכים, או שמתפללות בכוונה גדולה מתוך צרה.
אבל דעת הרא"ש שם שלא ישאל צרכיו רק בארמית דוקא ולא בלשון אחרת וזה גנאי בעיניהם להזקק בלשון ארמי.
ושתי הדעות הובאו בשו"ע סימן ק"א סעיף ד', ודעה הראשונה היא החילוק בין ציבור לבין יחיד. ובמ"ב ס"ק יט כתב שלפי הדעה הראשונה לא יאמר יקום פורקן כשמתפלל לבד. ולפי זה גם בסליחות אם אומר ביחיד לא יאמר את הקטעים בארמית שבסוף הסליחות. וכ"כ א"ר. וע' יביע אומר ח"א סימן ל"ה.
וענין קדיש בארמית: ע' גמ' ברכות ג' ע"א: "ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". וכתב טור אורח חיים סימן נו:
ומה שאנו אומרין הקדיש בלשון תרגום יש אומרים מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו שאנו משבחים שבח נאה כזה וגם שע"י זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל כדאיתא בפ"ק דברכות בשעה שישראל עונין אמן יש"ר הקב"ה מנענע בראשו ואומר אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה לו לאב שככה מקלסין אותו בניו ורחקם מעל שלחנו (כלומר כשהקב"ה שומע שאינם מתפללים בעברית, וזה סימן לגלות) וכביכול שיש דאגה לפניו ואם יבינו המלאכים זה יקטרגו עלינו ע"כ אומרים אותו בלשון שלא יבינו שאינן מכירין ארמית. ור"י פירש הטעם לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשה כדאיתא בשילהי סוטה אמאי קאי עלמא אסידרא דקדושה ואיהא שמיה רבא דאגדתא והיו שם עמי הארץ שאינן מכירין אלא ארמית שהוא לשונם לכן נהגו לאומרו בלשון שהכל מבינין בו".
וכ"כ התוס' בברכות ג' ע"א.
ד. פניה למלאכים בסליחות: יש דיון בין הפוסקים אם מותר לפנות למלאכים בסליחות או אסור. ע' פיוט "מלאכי רחמים… חלו פני אל במיטב הגיון" וכן בסוף הסליחות: "מכניסי רחמים…". יביע אומר ח"א או"ח סימן ל"ה סוף אות י', ושם מתיר. אלא שדבר זה כבר נדון באריכות בראשונים ואחרונים.
ע' רמב"ן דרשת תורת ה' תמימה שכתב נגד פניה למלאכים, (הוצאת מוסד הרב קוק ע' קע"א: "ווהע"ז השלישית מהם העובדים למלאכים… ונראה שאפילו להתפלל להם על דרך זה אסור לנו" והביא הרמב"ן את דברי הירושלמי בברכות פרק ט' הלכה א':
"רבי יודן אמר משמיה דידיה בשר ודם יש לו פטרון אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום אלא בא ועמד לו על פתחו של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו והוא אומר איש פלוני עומד על פתח חצירך שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקב"ה אינו כן אם בא על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד. הה"ד (יואל ב) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט.
וכתב הרמב"ן "וכן נראה דברי הרב בספר המדע", וכוונתו לרמב"ם הלכות עכו"ם ב' הלכה א':
עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים–לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה–הרי זה, עובד עבודה זרה.
אלא שהרמב"ם דבר כמובן למי שעובד לאותו מלאך ולא למי שמתפלל אליו, ונראה שגם כוונת הרמב"ן בציינו לדברי הרמב"ם כוונתו למה שכתב (הרמב"ן) בתחילת דבריו שגם העובד למלאך הרי הוא עובד עבודה זרה.
כיו"ב כתב הרמב"ם בהקדמת פרק חלק כתב "והיסוד החמישי שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיע גדולתו ולעשות מצוותיו ולא יעשו כזה למי שכהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים…" "וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודת אלילים ורוב התורה מזהרת עליו".
על דברי הרמב"ם אלו האריך אברבנאל בספר ראש אמנה, והובא במבוא לסידור אוצר התפילות עיי"ש. ושם באר האברבנאל שמה שמצאנו ליעקב אבינו "המלאך הגואל אותי" משום שהתפלל לאלוקים כמו שאמר "האלוקים הרועה אותי…" והמלאך היה שליח ההשגחה להצילו. וכן בספר העיקרים מאמר שני פרק כח דן בזה וכתב "ומכאן התבאר טעות המזכירים בתפילתם שמות המלאכים" לעומת זה בשבלי הלקט סימן רפ"ב כתב על הפיוט "מכניסי רחמים":
ואומרים מכניסי רחמים כו' מכניסי דמעה כו' ואין בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר שאינו דומה למה ששנינו ליה ולך מזבח והרב ר' אביגדור כהן צדק זצ"ל הביא ראיה על זה מהא דאמרינן בסנהדרין בפרק נגמר הדין אמר ר' יוחנן לעולם יבקש אדם שיהו הכל מעמצין את כחו מלמטה ואל יהי לו צרים מלמעלה ופי' רבינו שלמה זצ"ל שייסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהיה לו משטינים מלמעלה וגם במדרש שיר השירים על פסוק השבעתי אתכם אומרת כנסת ישראל למלאכים העומדים על שערי תפלה ועל שערי דמעה הוליכו תפלתי ודמעתי לפני הקב"ה ותהיו מליצי יושר לפניו שימחול לי על הזדונות ועל השגגות ונאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו'
וע' מה שהביא גולדשמיט במבוא לסדר הסליחות, מהדו' מוסד הרב קוק, פ"ב אות ג' מתשובת מהר"י ברונא שכתב שהפניה למלאכים היא בדרך שפלות כמי שבוש מליגש בעצמו אל המלך. וע' במבוא לסידור אוצר התפילות בשם עוד ראשונים שחברו פיוטים ותפילות שיש בהם פניות למלאכים.
ומהר"ל בנתיבות עולם בנתיב העבודה פרק יב, אף שכתב שלא לומר פיוט מכניסי רחמים שאין ראוי שיהיה כאילו מתפלל אל המלאכים, יישב את הפיוט שיאמר "יכניסו תפילותינו" לשון צווי ולא לשון תפילה משום שהאדם יכול לצוות למלאכים. ומה שמצינו שמבקש ממתים שיתפללו עלינו, כתב מהר"ל שאין זה שמבקש שיתפללו עלינו אלא שהם יתחברו אלינו ומתוך כך יבקשו רחמים על ישראל.
וז"ל המהר"ל:
אבל אנו נוהגים לומר מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים וגו', ואין זה ראוי כי דבר זה כאילו מתפלל אל מלאכים שיכניסו רחמינו ולא מצאנו זה. והא דאמרינן במסכת תענית (ט"ז, ע"א) שכאשר גזרו תענית היו יוצאים לבית הקברות כדי שיתפללו עלינו המתים רחמים, אין זה שאנו מבקשים מן המתים שיתפללו עלינו רק שאנו הולכים לבה"ק ומתחברים למתים שגם המתים יתחברו לחיים ויבקשו רחמים על ישראל, כי המתים ג"כ ישראל והם אוהבים ישראל ומבקשים רחמים על ישראל, אבל לומר למלאכים הכניסו רחמינו זה אין ראוי. ואפי' אם מותר לומר לאדם אחר התפלל עלי, זהו אצל האדם שהוא עושה חסד עם חבירו ולפיכך יכול לומר עשה אתי חסד זה והתפלל עלי, אבל במלאכים לא שייך לומר כך רק היא דרך תפלה ובקשה וח"ו שיתפלל כך. וי"ל כי מה שאנו אומרים מכניסי רחמים הכניסו וכו' אין זה בקשה כלל רק שהאדם מצוה כך למלאכים שהם מכניסים התפלה להכניס התפלה לפני הש"י, ויש כח לאדם לצוות למלאכים שהם ממונים על זה שיביאו תפלתו לפני הש"י. ועם כל זה הוא דבר שאין ראוי רק שיהיה מכניסי רחמים תפלה על דרך שאמרו ז"ל שיתפלל האדם שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיה לו צרים, ויהיה מתפלל אצל הש"י ע"ז, ולכך מה שמבקש מכניסי רחמים הוא תפלתו אל הש"י כי מכניסי רחמים יכניסו רחמינו. ולפי זה ראוי להגיה מכניסי רחמים יכניסו רחמינו, משמיעי תפלה ישמיעו תפלתינו, מכניסי דמעה יכניסו דמעותינו, ולכך ישתדלו וירבו תחינה ובקשה וכך ראוי שהתפלה היא אל הש"י שמכניסי רחמים יכניסו רחמינו. וכך היא ג"כ בתחינה שהוא לש"ץ קודם התפלה, ואותה היא ראויה בודאי שמתפלל אל הש"י שיעמיד לו המלאכים הממונים על התפלה שיכניסו תפלה שלו לפני הש"י.
לא ניתן, לברר: עיקר סליחות הוא "מי שענה…" כפי שמבואר בגמ' תענית ט"ו ע"ב ולכן תמוה מה שבזמן שיש ברית וכיו"ב מדלגים על קטעים אלו, ע' מ"ב