ב”ה עש”ק פרשת כי תבא תשע”ד
החיוב בהשתדלות לקיום מצות עשה
מצות שופר מביאה אותנו לדיון עקרוני בגדרי מצוות, עד כמה צריך להשתדל לקיים מצות בכלל ובהידור בפרט.
גמ’ ראש השנה דף לד ע”ב:
ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן לא צריכא דאף על גב דהא ודאי והא ספק.
מכאן הוכיח החיי אדם בנשמת אדם כלל ס”ח אות ג’, דאין צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחר לקיים המצוה אפילו מצוה דאורייתא והיא עוברת כתקיעת שופר ולולב. “ואי ס”ד שצריך לעקור ממקומו, קשה האיך ימצא עיר שמברכין ולא תוקעין, והלא צריכין לעקור ממקומן לילך לעיר שתוקעין, אע”כ דאין צריך לעקור”.
לגבי נטילת ידים מצאנו בסימן קס”ג סעיף א’ שיש גבול להשתדלות:
אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מארבעה מילין, ולאחריו מיל, יטול ידיו במפה ואוכל פת או דבר שטיבולו במשקה (או אוכל ע”י כף).
ובמגן אברהם ס”ק א’ כתב: “ירושלמי שומרי גנות ופרדסי’ כלאחריו דמי ע”ש משמע דאדם היושב בביתו צריך לילך ד”מ וצ”ע” לפי זה אף במצוה דרבנן צריך לצאת מביתו כדי לקיים. מה יהיה הדין במצוה דאוריתא?
אלא שצריך לעמוד כאן על הבדל נוסף: יש מצב שבו עכשיו אני חייב, ויש מצב שבו אני צריך להתכונן לחיוב. תקיעת שופר היא חיוב בראש השנה, עד כמה צריך להשתדל ולדאוג לפני ראש השנה כדי שיוכל בראש השנה לקיים? וזה יכול לחלק גם בין מצוה דרבנן של נטילת ידים ובין מצוה דאוריתא של תקיעת שופר שיתכן שלא חייב!
וסברא מפתיעה כתב בנשמת אדם:
ועוד מטעם אחר נ”ל דא”צ לילך מביתו דהא קודם י”ט לא חל עליו כלל המצוה עד י”ט ואז א”א לו לילך יותר מתחום, ואעפ”י דקיי”ל שואלין ודורשין קודם שלשים יום לכל יום טוב, כמש”כ המ”א סי’ תכ”ט, וא”כ חל עליו חיוב המצוה, כדמצינו בסי’ תל”ו לענין בדיקות חמץ, נראה לי לחלק דדוקא התם דהמצוה בידו לבדוק חייבוהו חכמים לקיים המצוה, אבל הכא שאינו בידו רק שיחזור אחריה אינו חייב אפילו מדרבנן.
חילוק זה עולה מתוך הסוגיה בפסחים דף סט ע”א: “ערל שלא מל ענוש כרת דברי רבי אליעזר”, וכתב רש”י שם:
ענוש כרת – בשביל שהיה ראוי לתקן משש שעות מזמן דשחיטת הפסח ולמעלה ולא ניתקן, ולא דמי לטמא ושהיה בדרך רחוקה שאין יכולין לתקן באותן שש שעות, ומיקמי הכי לא רמיא חיובא עלייהו
זאת אומרת שמזמן שחיטה צריך לדאוג אבל לא קודם.
חילוק זה כתב גם הב”ח. הטור כותב בהלכות שופר סימן תקפ”ו:
נמצא שיש בו ג’ חילוקים של פרה פסול אפילו בדיעבד וכ’ הרמב”ן וה”ה בקרני רוב החיות שהם עצם א’ ואין שמם בלה”ק שופר שאין נקרא שופר אלא מקרנים החלולים שיש להם זכרות בפנים ונקלף מן הזכרות כגון של כבשים ואילים ועזים אבל רוב החיות הן עצם א’ ופסולים כמו של פרה וכל שאר מינין כגון יעל ועזים כשרים בדיעבד אפילו הם פשוטים ולכתחלה בעינן שיהא כפוף ואפילו בשל עזים ומ”מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל לזכור עקידת יצחק והרמב”ם ז”ל כתב כל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבשים והכל תפשו עליו בזה:
וכתב הב”ח שם:
ונראה שכל זה אינו אלא בראש השנה עצמו כשהגיע הזמן לתקוע ונושאין ונותנין איזה שופר כשר טפי לתקוע בו אבל קודם ראש השנה דעדיין לא חל עליו חיוב תקיעה יכול לקנות שופר של עזים אף על פי שיש לפניו גם כן של איל אלא שצריך לקנותו בדמים יקרים ויודע שלא יהא בעירו שופר של איל בראש השנה אפילו הכי אין חייב לקנות של איל בדמים יקרים אלא יש לו דין הידור מצוה עד שליש ולא יותר כדלקמן גבי לולב (סי’ תרנו) וראיה ברורה מפרק אלו דברים בפסחים (דף ס”ט א) דאותביה אביי לרבא מערל שלא מל ענוש כרת דברי רבי אליעזר ופירש רש”י (ד”ה איתיביה) ערל גדול שלא מל ערב פסח ענוש כרת בשביל שהיה ראוי לתקן משש שעות מזמן שחיטת הפסח ולמעלה ולא נתקן ולא דמי לטמא ושהיה בדרך רחוקה שאין יכולין לתקן באותן שש שעות ומקמי הכי לא רמיא חיובא עלייהו אלמא אף על גב דלא חזי רמיא מצוה עליה היכא דאפשר למיתקן וכו’ וגדולה מזאת קאמר עלה בפרק כיצד צולין (דף פ’ א) היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין משלחין אחד מהן לדרך רחוקה ועביד פסח שני ולא מיחייב כרת מאחר שבשעה ששולחין אותו לא מיחייב בפסח ולא רמיא מצוה עליה:
לפי זה לכאורה לצאת לטיול לפני סוכות כשלא תהיה לו סוכה מותר. אבל בסוכות עצמו לכאורה אסור.
אבל אם כן לפי זה הרי לא יצטרך לעשות סוכה ומצה בליל פסח שחל בשבת וכו’ וזה לכאורה לא יתכן. שהרי ודאי שקודם זמן החיוב הוא צריך לדאוג שהמצוה תהיה לו.
הרמב”ם כתב בהלכות ברכות פרק יא הלכה ג’:
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר; ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן.
האם כוונת הרמב”ם לעשות סוכה או לשבת בסוכה. האם הרמב”ם כאן מדבר על חיוב קודם זמן המצוה?
ובמועדים וזמנים ח”א סימן ג’ כתב שאם אכן לא חייב קודם הזמן, הרי יוכל בלילה לנסוע למקום שאין תפילין או ובבוקר יאמר שהוא אנוס. או יסע למקום שאין לולב ובזמן החיוב יאמר שאסור לנסוע משום תחומין. אלא שעל טענה זו כתב במועדים וזמנים ח”א סימן ג’ שיתכן שאם נוסע מביתו כדי להיות במקום שאין לולב ובזמן החיוב יאמר שהוא אנוס, אסור גם קודם הזמן. אבל אם במקומו אינו יכול לקיים אינו מחוייב להביא עצמו לידי חיוב ליסע לעיר אחרת. כלומר אסור לעשות מעשה כדי להיפטר, אבל לא צריך לעשות מעשה כדי שתהיה לו אפשרות לקיים.
לגבי עשית מעשה כדי להפטר, ע’ רמב”ם הלכות בכורים פרק ו’ הלכה טז:
אסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה, והמפריש חלה מעיסה שהיא פחותה מכשיעור לא עשה כלום והרי היא חולין כשהיתה
מאידך מצאנו שמותר לנסוע לדרך רחוקה ויהיה פטור מקרבן הפסח. אמנם לשונו של הרמב”ם בהלכות קרבן פסח פרק ה’ הלכה א’:
מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג ולא הקריב בראשון, הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים.
מלשונו של הרמב”ם משמע שגם דרך רחוקה היא בגדר אונס. ולכאורה אם כן צריך לומר שזה מצב של דיעבד, אבל אולי אכן אסור לצאת לכתחילה לדרך רחוקה?
והנה בפסחים ג’ ע”ב מצאנו שרבי יהודה בן בתירה לא עלה לרגל לירושלים. וכתבו התוספות שם:
מאליה מי קספו לך – אף על גב דגדי אין אליתו קריבה רוב פסחיהם היה טלה או שמא הגיד לו ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל י”ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה א”נ נציבין חו”ל היא כדמוכח בסיפרי בפ’ ראה ועוד בתרגום ירושלמי (בראשית י) וארך ואכד וכלנה בארץ שנער מתרגם והדס ונציבין וקטיספי.
וכתב שם הצל”ח:
הנה אין כוונת התוס’ שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, ופוק חזי שתחלת קושיית התוספות לא היה להקשות למה לא עלה רבי יהודה בן בתירא לעשות הפסח, שזה אינו קושיא דודאי היה בדרך רחוקה ופטור, ולא מצינו שיהיה מחוייב לעלות ולהתקרב קודם זמן הפסח, ובי”ד שמגיע הזמן הרי הוא בדרך רחוקה. אבל הוקשה להם למה לא עלה לרגל שזה מצוה על כל ישראל לעלות איש ממקומו לירושלים להגיע שם ברגל, ועל זה תירצו שלא היה לו קרקע ומי שאין לו קרקע אין צריך לעלות לרגל כדלקמן דף ח’ ע”ב, וכיון שלא עלה ממילא פטור מפסח כמו מראיה. וראיתי להמשנה למלך פ”א מהלכות קרבן פסח [הלכה א’] שנתקשה בדברי התוספות הללו, ולענ”ד נראה כמו שכתבתי.
ומנחת חינוך מצוה ה’ חלק על הצל”ח:
ודבריו אינם מובנים לי כלל דודאי מ”ע על כל ישראל לעשות הפסח ככל מ”ע שבעולם ומחויב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מ”ע אך אם עבר והוא בדרך רחוקה יש דינים שציותה התורה אבל בודאי מחויב להתקרב ולקיים מ”ע ולדבריו כל ישראל אפילו בא”י כל שהם רחוקי’ ט”ו מיל מירושלים שזה דרך רחוקה עש”ס פ’ מי שהי’ פטורים מלילך ולעשות הפסח א”כ כל ישראל פטורים לעשות פ”ר ופ”ש לא יהיו מקריבים כי רוב הציבור אין עושים פ”ש אם כן פטורים ממצות הפסח ואי משום דחייבין בראיה יכולים לבא ביום טוב אי תחומין דרבנן…
ועוד מבואר להדיא פא”ד דס”ט ופסקה ר”מ פ”ה דטמא שיכול לטהר בזמן הקרבן וישב לו בטומאתו וכן ערל שלא מל וכו’ חייב כרת הרי דמחויב לטהר עצמו ולתקן עצמו שיהיה מחויב בקרבן אך זה ג”כ אין ראיה דבזמן הקרבן חל עליו החיוב אבל בדרך רחוקה קודם זמן הקרבן אין חל עליו חיוב להתקרב ובזמן הקרבן הרי הוא בדרך רחוקה.
וצריך עיון האם ניתן להשוות השתדלות לקיום, באיסור שלא להכנס לאונס: לכאורה תלוי בגדר פטור האונס, אם רק פטור מעונש או נחשב שאינו בר חיובא. ע’ מחלוקת רמב”ן ובעל המאור, ע’ ר”ן על רי”ף שבת (דף נ”ג ע”א בדפי הרי”ף) אם מותר למול כשידוע שמכניס את עצמו לחילול שבת. ע’ שם בר”ן ד”ה והיכא דאשתפוך:
מיהו היכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם מילה ואישתפוך הנך דלאחר מילה בכה”ג הוא דאיכא למידק אי אמרינן תדחה מילה כיון שאם נימול נצטרך אחר כך לחלל את השבת במכשירין או דילמא השתא מיהת בדין מהלינן ובתר הכי פקוח נפש הוא שדוחה את השבת והרמב”ן ז”ל כתב דשרי למימהלי שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח”כ לדחות את השבת דבתר הכי פקוח נפש הוא דדחי ליה ולא מכשירי מילה… ואינו כן דעת הרז”ה ז”ל שהוא ז”ל אמר דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה [מקמי מילה] תדחה מילה וכן דעת הרשב”א ז”ל
וכן מצאנו לדעת בעל המאור איסור הפלגת ספינה תוך ג’ ימים לשבת שאוסר משום שגורם לחלל שבת, זה לשיטתו.
אם כן לגבי להכנס לאונס יש הבדל בין תוך זמן כגון ג’ ימים לפני שבת, ובין קודם. ולכאורה היה מקום לומר גם לגבי ההשתדלות לקיים: במקום שלדעת בעל המאור אסור ליכנס לאונס, זהו החיוב שלו לרדוף אחר המצות. האם ניתן לומר שזה אותו הדין גם לגבי ההשתדלות?
ומוכרח שיש חילוק בחיוב: ע’ ברכות ל”ה ע”ב שדורות הראשונים היו מכניסים פירותיהם דרך טרקסמון וכו’, ואם כן מותר ליפטר, ומאידך, ע’ ב”ב צ”א ע”א ברשב”ם ד”ה אין יוצאין שהאיסור לצאות לחול הוא משום שמפקיע ממצות. ועל כורחך יש הבדל בין זמן החיוב ובין קודם לכן. וקודם החיוב מותר להפטר. ולכאורה לפי זה גם קודם החיוב אין צורך להשתדל לקיים.
רמב”ם בהלכות תשובה פרק ד’ הלכה ב’:
ומהן חמישה דברים הנועלין דרכי התשובה בפני עושיהן; ואלו הן: הפורש מן הציבור לפי שבזמן שיעשו תשובה, לא יהיה עימהן ואינו זוכה עימהן בזכייות שעושין. והחולק על דברי חכמים לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן, ואינו יודע דרכי התשובה. והמלעיג על המצוות שכיון שנתבזו בעיניו, אינו רודף אחריהן ולא עושן; ואם לא יעשה, במה יזכה.
וכאן משמע ברמב”ם שיש לרדוף אחר המצות, ומשמע שהמדובר גם במצוה שאינו חייב בה.
נשמת אדם כלל ס”ח אות ג’:
נ”ל דאין צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחר לקיים המצוה אפילו מצוה דאורייתא והיא עוברת כתקיעת שופר ולולב, וראיה מהא דר”ה דף ל”ד ובש”ע סי’ תקצ”ה היה לפניו ב’ עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין כו’, ואי ס”ד שצריך לעקור ממקומו, קשה האיך ימצא עיר שמברכין ולא תוקעין, והלא צריכין לעקור ממקומן לילך לעיר שתוקעין, אע”כ דאין צריך לעקור.
ומיהו נ”ל דבמקום דאזיל ואתי ביומו מחויב לילך וכדאיתא בסוכה (כ”ו) [כ”ז] ע”ב, ועיין ריש סי’ קס”ג במ”א וצ”ע. ומ”מ במי שיש לו אשה או בנים נ”ל דודאי א”צ לעקור דירתו שהרי שמחה הוא ג”כ מצות עשה מן התורה, וקיי”ל אשה בעלה משמחה.
ועוד מטעם אחר נ”ל דא”צ לילך מביתו דהא קודם י”ט לא חל עליו כלל המצוה עד י”ט ואז א”א לו לילך יותר מתחום, ואעפ”י דקיי”ל שואלין ודורשין קודם שלשים יום לכל יום טוב, כמש”כ המ”א סי’ תכ”ט, וא”כ חל עליו חיוב המצוה, כדמצינו בסי’ תל”ו לענין בדיקות חמץ, נראה לי לחלק דדוקא התם דהמצוה בידו לבדוק חייבוהו חכמים לקיים המצוה, אבל הכא שאינו בידו רק שיחזור אחריה אינו חייב אפילו מדרבנן.
וראיה לזה בזבחים דף ק’ דמחלקינן כאן קודם חצות כאן לאחר חצות, הרי להדיא דאפילו בע”פ קודם חצות לא אמרינן שכבר חל עליו חובת פסח ולא יחול עליו אנינות, אע”כ דהמצוה אינו חל על האדם עד שיגיע זמנו הראוי לקיים. וגם שם לענין בדיקת חמץ פרש”י דחכמים חייבוה אבל לא מן התורה. ואמנם בסוכה דף כ”ה ע”ב משמע שהוא מן התורה, ועיין ברמב”ם פ”ה מהל’ תלמוד תורה דחייב לקבל פני רבו ברגל בי”ט אף על גב דלא אתי ביומיה, דדוקא לר”א מחלק הש”ס ולא קיי”ל כוותיה, וא”כ מוכח דלא מהני טעם זה דושמחת לבטל שום מצוה, ולכן הדבר צ”ע:
ילקוט יוסף הלכות הנחת תפילין
אנשי הצבא בחו”ל שאין מאפשרים להם להניח תפילין, ונותנים להם חופשה לבחור יום אחד בשבוע, יש אומרים דעדיף שיבחרו את יום השבת כדי שלא יכשלו באיסורים. ויש אומרים שאם יחללו שבת רק באיסור דרבנן, יבחרו להם באחד מימי החול כדי להניח תפילין. ויש אומרים דבכל אופן יבחרו ביום הראשון שיקבלו חופש. וכן אסיר שנמצא בבית האסורים בחוץ לארץ, ולא מאפשרים לו להניח תפילין ולקיים מצוות, ונתן לו השר יום אחד בשנה חופש, יבחר להשתחרר מיד כדי להתפלל במנין ולהניח תפילין, ולא ימתין עד לראש השנה, או לפרשת זכור. וכן מי שהוא חולה ויודע שלא יוכל להתענות שתי תעניות בתוך שבוע אחד, יש אומרים שלא יתענה בצום גדליה, כדי שיוכל להתענות ביום הכפורים. ויש אומרים שיתענה התענית הראשונה שבאה לידו אף אם אחר כך לא יוכל להתענות ביום הכפורים.
[נשמת אדם כלל סח, שלחן מלכים סי’ ו’, מג”א סי’ כה סק”ב, עין זוכר מערכת א’ אות טו”ב, אבני נזר אהע”ז סי’ קכב אות יח, חכם צבי סי’ קו, ילקו”י על הל’ תפילין מהדורת תשס”ד, סי’ כה הערה ה. ובמהדו’ תשס”ו עמוד רצו. שארית יוסף חלק א’ עמוד רצג].
מראי מקומות נוספים: ע’ עינים למשפט ברכות נג ע”ב, מועדים וזמנים ח”א סימן ג’, הערות הרב אריאלי לחבש פאר ע’ ע’ באריכות, עדות ביהוסף סימן ה’, שדי חמד כללים, מ”ם סימן קלד, וע’ תשובות הראשונות בדבר יהושע, וע’ קלסר שעורים על מועדים, לשבועות.