ב"ה
שופר ביובל ובראש השנה
ע' משנה כ"ו ע"ב ששוה ראש השנה ליובל לתקיעות ולברכות. וכן מבואר בסוגיה ר"ה ל' ע"א שראש השנה שוה ליובל לתקיעות, אלא שיש הבדל לגבי תקיעה בפני בית דין בר"ה שחל להיות בשבת.
ההשואה בין יובל לבין ראש השנה היא גם בלימוד מפסוקים, להלן ל"ג ע"ב-ל"ד ע"א, וברמב"ם פרק ג' הלכה א': "ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי אחד הן בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל".
ויש לברר האם שוה גם גדר חיוב המצוה לגבי שאלת החיוב בתקיעה או בשמיעה, וספק זה נובע מהשוני בלשון הרמב"ם לגבי יובל ולגבי ראש השנה. בהלכות שופר בכותרות: "לשמוע קול שופר באחד בתשרי". ואילו בהלכות שמיטה ויובל בכותרות כתב הרמב"ם במצוה יב: "לתקוע בשופר בי' בתשרי כדי לצאת עבדם חפשי". הרי שהרמב"ם מחלק בין שופר של ראש השנה שמצותו היא לשמוע קול שופר ובין שופר של יובל שהמצוה היא לתקוע. וההבדל הזה מודגש בכמה מקומות:
בהלכות כתב הרמב"ם בפ"א הלכה א': מצות עשה של תורה, לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר "יום תרועה, יהיה לכם" (במדבר כט,א)." ונפ"מ כתב הרמב"ם בהלכה ג' שם: "שופר של עבודה זרה אין תוקעין בו, לכתחילה; ואם תקע בו, יצא. ושל עיר הנידחת אם תקע בו, לא יצא. שופר הגזול שתקע בו, יצא ידי חובתו שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע, ואין בקול דין גזל. וכן שופר של עולה, לא יתקע; ואם תקע, יצא שאין בקול מעילה. ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול, מצוות לא ליהנות ניתנו; לפיכך המודר הניה משופר, מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה." ולכן אף שבמצה לא יצא ידי חובה משום מצוה הבאה בעבירה בשופר יצא ידי חובה, ומקורו של הרמב"ם הוא בירושלמי סוכה יב,א פרק ג הלכה א: "הכל מודין בלולב שהוא פסול. מה בין שופר ומה בין לולב א"ר יוסה בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הנייה ברם הכא (במדבר כט) יום תרועה יהיה לכם מכל מקום. א"ר לעזר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא."
ובפרק ב' הלכה א' כתב הרמב"ם: "הכל חייבים לשמוע קול שופר…" וכן בתחילת פרק שלישי כתב הרמב"ם "כמה תקיעות חייב אדם לשמוע ביום טוב של ראש שנה". וכן בהלכות ברכות פרק י"א הלכה ח' שמברך "בשעה ששומע".
וכן בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קע והמצוה הק"ע היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי והוא אמרו יתעלה בו (פינחס כט) יום תרועה יהיה לכם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ראש השנה (יו א, כו – ל א, לב – לד ב). והיא אין הנשים חייבות בה (קדושין לג ב ר"ה ל א):
והדברים מודגשים בתשובת הרמב"ם, שו"ת הרמב"ם סימן קמב, שנשאל על ההבדל בין לשמוע קול שופר ובין לתקוע בשופר: ההבדל ביניהם גדול מאד. וזה שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה, והיוצא מזה, שאלו היתה המצוה המחוייבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו, והיה גם כן התוקע, שלא שמע, יוצא ידי חובתו, כגון אם סתם אזניו תכלית הסתימה ותקע, היה יוצא, משום שתקע. ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר.
לעומת זה כתב הרמב"ם לגבי שופר של יובל, בהלכות שמיטה ויובל בכותרות להלכות: "לתקוע בשופר בעשירי לתשרי כדי לצאת עבדים חופשי" ובפרק י' הלכה י': מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי בתשרי, בשנת היובל. ומצוה זו מסורה לבית דין, תחילה; וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, שנאמר "תעבירו שופר" (ויקרא כה,ט). ותוקעין בשופר תשע, כדרך שתוקעין בראש השנה; ומעבירין שופר בכל גבול ישראל. שופר של יובל ושל ראש השנה, אחד הוא לכל דבר; ואחד היובל ואחד ראש השנה לתקיעות: אלא שביובל תוקעין בין בבית דין שקידשו בו את החודש, בין בבית דין שלא קידשו בו את החודש; וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין, ושלא בפני בית דין. ]יב[ ובראש השנה שחל להיות בשבת, לא היו תוקעין אלא בבית דין שקידשו בו את החודש; ואין כל יחיד ויחיד תוקע, אלא בפני בית דין.
ופירוש "מעבירין שופר בכל גבול ישראל" צ"ע פירושו. שהרי לא יתכן שהפירוש הוא שכל יחיד ויחיד חייב, משום שאם כן סדר הדברים היה צריך להיות שונה, והרמב"ם היה צריך לומר את זה לאחר מה שכתב שכל יחיד ויחיד חייב ולא להפסיק במשפט "ותוקעין בשופר תשע".
וההבדל בין שופר בראש השנה לבין השופר ביובל מודגש בספר המצות מ"ע קל"ז: והמצוה הקל"ז היא שצונו לתקוע בשופר בעשירי מתשרי משנה זו ולקרא בכל ארצותינו דרור לעבדים ולצאת כל עבד עברי לחרות בלי פדיון ביום הזה כלומר העשירי מתשרי. והוא אמרו ית' (בהר ט) והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ואמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. הנה התבאר (מתני' ר"ה כו ב) ששוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. וכבר התבארו משפטי תקיעות שופר בראש השנה במסכת ראש השנה (עמ"ע קע וש"נ). וידוע שהתקיעה הזאת ביובל אמנם היא לפרסם החרות ושהוא מין מן ההכרזה והוא אמרו וקראתם דרור. ואין ענינה ענין תקיעת ראש השנה כי היא זכרון לפני י"י (אמור כג) וזו להוציא את העבדים כמו שבארנו:
לכאורה מבואר מכך שיש הבדל בין תקיעות של יובל ובין תקיעות של ראש השנה, שביובל המצוה היא התקיעה ואילו בראש השנה המצוה היא השמיעה. ולכן ביובל כל אחד חייב וא"כ אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה, ואילו בראש השנה אחד תוקע ואחרים שומעים.
אלא שלכאורה בסוגיה מפורש שלא כן: ע' גמ' ל' ע"א שדנה בפירוש הבריתא שמבדילה בין יובל לבין ראש השנה, שביובל כל אחד צריך לתקוע ואילו בראש השנה אין כל יחיד חייב לתקוע, ואומרת הגמ' שנפ"מ היא אם היחיד צריך לתקוע בפני בית דין ובזמן בית דין. ואם היה הבדל כנ"ל בין יובל ובין ראש השנה, שבראש השנה אחר יכול להוציא ואילו ביובל אין האחר יכול להוציא, אם כן ודאי שיש הבדל בין ראש השנה לבין יובל. (אלא אם כן נאמר שהבריתא מבדילה רק בין ר"ה שחל בשבת לבין יובל).
ובחדושי הרשב"א על מסכת ראש השנה דף ל' ע"א העיר על דבר זה: "הא דאקשינן מאי אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אלימא דאלו ביובל תוקעים יחידים וכו' והא אמר רב נחמן בר )יצחק( [יוסף] וכו'. תמיהא לי מאי קשיא ליה לימא אין, ביובל כל יחיד ויחיד חייב ממש לתקוע דכתיב ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם כדאמרינן לעיל, ואילו בראש השנה חיוב ליכא. ובריתא נמי כל יחיד ויחיד חייב ואין כל יחיד ויחיד חייב קתני, ואסהדתיה דרב יצחק בר יוסף לא בחיוב הוא, וצריך לי עיון"
(הערה נוספת: במשנה לעיל כ"ו ע"ב מובא ששוה ראש השנה ליובל לתקיעה ולברכות. ופירוש הדבר שגם ביובל צריך לברך מלכיות זכרונות ושופרות. ולכאורה מה הקשר בין הפסוקים לבין התקיעה ביובל. מדוע כל הפסוקים שייכים ליובל? ועוד: בראש השנה ברכת מלכויות קשורה לקדושת היום: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון". האם ביובל מצמידים את הברכה לברכה האמצעית של יום הכפורים או זו ברכה בפני עצמה? וכן השאלה לגבי יחיד בתפילה בלחש האם יאמר, והאם אומרים בשלש התפילות את הברכות כדעת בעל המאור בראש השנה? אלא שהרמב"ם לכאורה השמיט בכלל את דין הברכות ביובל וצ"ע.)
אבל הגדרת הרמב"ם שנויה במחלוקת, ע' רא"ש כאן פרק ד' אות י' בסופה שהביא מחלוקת לגבי נוסח הברכה: "ור"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה. וראבי"ה הביא הירושלמי תוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקעין. וכן כתב בה"ג הא דמברכים לשמוע בקול שופר ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר כדתנן התוקע לתוך הבור ובעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע".
הרי שזו מחלוקת, אבל יתכן שאף לר"ת הברכה היא לתקוע משום שהתוקע הוא עושה המעשה ומוציא ולכן הברכה היא על התקיעה. אבל גם הסמ"ג סובר שהמצוה היא התקיעה וכן מוכח משיטת רבנו יונתן מלוניל בפירושו למשנה כ"ט ע"א שאומר שחרש שפטור היינו שלא שומע ולא מדבר שהוא כשוטה, אבל אם הוא מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח וחייב בתקיעת שופר.
לכאורה הראיה מתוקע לתוך הבור, שהמצוה היא השמיעה היא ראיה חזקה. וצריך לומר לדעת רבנו יהונתן מלוניל, שיש שני חלקים למצוה, גם בתקיעה וגם בשמיעה, ויתכן לקיים חלק אחד ולא את החלק השני. ולכן חרש המדבר ואינו שומע חייב בחלק של תקיעה, ואילו התוקע לבור לא יצא ידי שמיעה, אף שהתקיעה עצמה יצא. אבל אולי יתכן לומר שהמצוה היא התיקעה אבל צריך תקיעה שמוצאיה קול ולא הברה, וכשתוקע לתוך הבור אין זה קול שופר כלל ואין לזה שם תקיעה.
אבל לדעת הרמב"ם שהמצוה היא התקיעה קשה, מדוע צריך לשמוע מבר חיובא ולא מחש"ו (ר"ה כ"ט ע"א). אבל יתכן לדחות, שבכל זאת, צריך את התקיעה לשמוע מבר חיובא אף ששורש המצוה הוא השמיעה. ראיה נוספת, כתב בספר מועדים וזמנים, מהא שחציו עבד וחציו בן חורין אינו תוקע לעצמו (ר"ה כ"ט ע"א), ומאי שנא מכל מצוה שהוא מקיים לעצמו? אבל אם המצוה היא השמיעה, הרי הוא צריך לשמוע, וחציו בן חורין צריך לשמוע מבר חיובא. ואם כן ראיה מכאן שהמצוה היא השמיעה.
ולכאורה אף לפי הרמב"ם שהמצוה היא השמיעה, ע"כ צריך לומר שיש גדר של מצוה גם בתקיעה עצמה שאם לא כן לא היה התוקע צריך להוציא ידי חובה ודי בכוונת השומע, ומדוע אם התוקע תקע לעצמו ולא להוציא אחרים לא יצאו?
וכן כתב בספר עמק ברכה הלכות שופר אות ב' וכתב שכ"ע מודים שצריך תקיעה עם השמיעה, אלא דדרכו של הרמב"ם לבאר כל מצוה עפ"י לשון המקרא איך שנאמרה בתורה, וכאן לשון המצוה "יום תרועה יהיה לכם" ומשמע שיהיה יום תרועה, שישמעו התרועה, אבל נכללת בזה מצות תקיעה.
ויש להביא ראיה שיש גדר של תקיעה עם השמיעה, מדברי הר"ן בפסחים ז' ע"א, ד' ע"א באלפס שהקשה מדוע מברכים על מקרא מגילה לעומת לשמוע קול שופר. והקשה למה לא נעשה ההיפך ונברך על תקיעת שופר ולשמוע מגילה. ותירץ שבמגילה יש פיסוק אותיות שצריך לשמוע, וצריך לברך על הקריאה ללמוד שלא בקול בלבד הוא יוצא. אבל בשופר איןלשון תקיעה מוכיח פיסוק קולות יותר משמיעה. ומשאלתו מוכח שיש גם חובת תקיעה וגם חובת שמיעה. ומבחינת הברכה אפשר היה לברך גם לתקוע וגם לשמוע, ורק מסיבה צדדית הנוסח הוא לשמוע ולא לתקוע. ולדעתו אם כן במצוה יש גם את התקיעה וגם השמיעה. אלא שהוא עוסק בקיום בפועל של המצוה.
אלא שבדעת הרמב"ם קשה: הרי בתשובות הרמב"ם הנ"ל דימה את זה לישיבת סוכה: "ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר."
ובסוכה הרי סוכת גנב"ך כשירה, ואם כן מדוע צריך לצאת ידי חובה של שמיעת שופר מבר חיובא דוקא? ומדוע צריך התוקע להתכוין להוציא את השומע, והרי די שהשומע יצא ידי חובה? וצ"ע.
נפ"מ מדעת הרמב"ם שהמצוה היא השמיעה, שחרש המדבר ולא שומע אינו חייב בתקיעת שופר ואינו מוציא אחרים ידי חובה וכן פסק בשו"ע ר"ס תקפ"ט.
אבל יש לחלק בין קיום בפועל של המצוה ובין הגדרת המצוה. יתכן שהקיום בפועל הוא אמנם התקיעה ולכן יתכן גם לברך על תקיעה. אבל מהות המצוה היא השמיעה. ויתכן לפי זה לומר שההיקש ליובל הוא לגבי הקיום בפועל, אבל מהות המצוה היא שונה, ויש הבדל בין יובל לבין ראש השנה. ולפי זה אין הבדל בין שופר של ראש השנה ושופר של יובל, אלא בשניהם המצוה היא תקיעה כדי לשמוע. אלא שמהות המצוה לגבי שופר של יובל שהוא כדי לשלח עבדים וכמ"ש הרמב"ם בכותרות להלכות שמיטה ויובל, אי אפשר לומר שהמהות היא השמיעה. אבל בראש השנה מהות השופר היא השמיעה.
ולפי זה מוסבר גם מדוע בספר המצות כשבאר את החילוק בין יובל וראש השנה כתב רק שזה הכרזה לפרסם את החירות, וזה זכרון לפני ה'. ולא כתב שיש עוד הבדל גדול שזה מצותו לשמוע וזה מצותו לתקוע וכל יחיד חייב.
ולכן גם בתשובת הרמב"ם שם לא כתב הרמב"ם שאם היתה המצוה לתקוע הרי שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כמו ביובל, ומדוע לא הביא דוגמא משופר של יובל והוצרך להביא דוגמא מחיוב כל אחד לשבת בסוכה וליטול לולב. ולפי זה אתי שפיר קושית הרשב"א בסוגיה ל', מדוע הגמ' לא מפרשת את הבריתא כפשוטה שכל יחיד ויחיד חייב הכוונה שכל אחד חייב בפועל לתוקע. מה שאין כן בראש השנה שיכול לצאת ידי חובה. ומדוע הוצרכה הגמ' לומר הסבר דחוק שמיירי בר"ה בשבת ויחיד תוקע היינו גם שלא בזמן בית דין וכו'.
ולדברנו, יוצא שר"ה ויובל שוים לענין זה. ובשניהם המצוה היא התקיעה כדי לשמוע. אלא שמהות המצוה היא שונה. וממילא יצא שגם ביובל יכול לצאת ידי חובה בתקיעה של שליח הציבור. ויתכן אם כן שאין מחלוקת בזה בין הראשונים והרמב"ם מסכים לסמ"ג שכתב שהמצוה לתקוע. אלא שהסמ"ג כתב את החיוב של מעשה המצוה והרמב"ם בכל המקומות מתייחס למהות המצוה. ויתכן שזה הפשט ברמב"ם שמעבירין שופר בכל גבול ישראל, היינו שתוקעין בכל מקום להוציא אחרים. וזה פירוש דברי הרמב"ם.