ב"ה
ביטול תקיעת שופר בראש השנה שחל להיות בשבת
הקדמה:
ע' שו"ת ממעמקים חלק ד' שאלה ה' בשאלה מגיטו קובנא שהגיע אליהם שליח של מומחה לבית המלאכה יהודי ששיחד את הגרמני, והביא אתו ד' מינים ביום ראשון של חג. אלא שהוא היה צריך לחזור עם ארבעת המינים באותו יום, ויום ראשון זה היה בשבת. האם יכולים ליטול לולב בשבת כשידוע שלא יוכלו יותר לקיים מצות לולב. וכתב שם שלא הורה בזה לא איסור ולא היתר ומכיון שלא הורה להם לאיסור הבינו מעצמם שכל הנוטל אינו מפסיד ולאכן רבים מיהרו בזזריזות לקיים את מצות נטילת לולב ולברך ברכת שהחיינו על שזכו לקיים את המצוה הגדולה הזראת כועיניהם זלגו דמעות בשעת מעשה דמעות של שמחה ושל דאגה בידעם שאולי זוהי הפעם האחרונה בחייהם לקיים את המצוה של נטילת לולב. ואחד מחסידי ליובאוויץ ר' פייבל זיסמאן הי"ד אמר שהוא מקיים את המצוה מבלי לשאול כל שאלות ומוכן לקבל גהינם על קיומה של מצוה זו כי כל ימיו פזר הון רב בכדי לקנות אתרוג מהודר ועכשיו אולי לפני מותו בטוח הוא שקיומה של מצוה תעמוד לו ליום הדין.
יש לברר: כשחכמים בטלו תקיעת שופר בראש השנה משום שמא יעבירנו, האם תקנו שאסור לתקוע, ומי שיתקע יעבור על איסור דרבנן אבל יקיים את המצוה. או שכוחם של חכמים לקבוע שאין מצוה בראש השנה שחל להיות בשבת, ולכן מי שיעבור על איסור דרבנן, לא רק שיעבור על איסור דרבנן אלא גם לא יקיים איסורי תורה בכלל.
ע' חכמת שלמה על שו"ע ושם דן גם לגבי ברכת שהחיינו, האם מי שתקע יוכל לברך למחרת שהחיינו.
לכאורה נראה שהדבר תלוי בבלי וירושלמי, לפי הירושלמי נראה שהלימוד לביטול שופר בשבת הוא לימוד מן התורה, ואף אם נאמר שלירושלמי אין זה מן התורה ממש, אבל אם הלימוד הוא מן התורה מסתבר שזה ביטול גמור. אבל אם זו רק גזירה שמא יעבירנו, מסתבר שהגזירה קיימת.
א
את אפשרות העקירה של מצוה כתב הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ב' הלכה ד':
ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו ]כולם[ כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
לשונו של הרמב"ם "ראו לפי שעה לבטל מצות עשה" משמע שלא ראו שלא לקיים את מצות עשה אלא ראו לבטל ואם כן אין מצוה גם אם יעבור על דעת בית הדין.
וע' רש"י בברכות כ' ע"א על מה שאומרת הגמרא על הא שגדול כבוד הבריות שדוחה כל ל"ת שבתורה ואומרת הגמרא "שב ואל תעשה שאני", וכתב רש"י שם ד"ה שב ואל תעשה:
דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות, היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים, אלא יושב במקומו, ודבר תורה נעקר מאליו, כגון תקיעת שופר ולולב בשבת, וסדין בציצית, ודכוותייהו טובא ביבמות (דף צ', ב'), אבל מעקר בידים – לא,
ומלשון זה של ביטול על ידי שב ואל תעשה, מוכח שהמצוה לא בטלה אלא שחז"ל אמרו שבאופן כזה ניתן לבטל. וכן מצאתי שהבין מלשון זה בתשובות אבני נזר חיו"ד קמ"א אות יא:
כיון דחכמים אין יכולין לעקור דבר מה"ת רק בשוא"ת הוא כמ"ש רש"י ברכות (דף כ ע"א) וז"ל דברים רבים התירו חכמים לעקור דבר מה"ת היכא דאינו עוקר דבר במעשה בידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאיליו עיי"ש. וא"כ לא עקרו חכמים המ"ע כלל שיהי' בטל המצוה לתקוע בשבת. דא"כ הרי חכמים עוקרים המצוה בידים. וזה אין כח בידם לעשות. ואיסורא נמי אית בהו שעוקרים. ועיין ב"מ (דף צ"ו ע"ב) למעול ב"ד. אלא ודאי המצוה נשארת במקומה:
אלא שיש לדון בכך שהרמב"ם לא הביא בשום מקום את הכלל שב ואל תעשה שאני. ובגמרא גם לגבי תקנת פרוזבול, שאם שביעית דרבנן תקנו שמיטת כספים משום שב ואל תעשה שאני. והרמב"ם גם בסוגית כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ע' ברכות כ' ע"א, בשום מקום לא כתב שהטעם הוא משום שב ואל תעשה (וע' עינים למשפט שם).
הרמב"ם בפרק ב' הלכות שופר הלכה ו' כתב את התקנה ולא כתב את הטעם:
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום, אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם, ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה, שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע.
הרמב"ם כאן לא כתב ששב ואל תעשה שאני. ואולי גם מכאן יש לומר שאם התקנה היתה רק שב ואל תעשה, הרי המצוה עומדת במקומה. אבל כוחם של חכמים הוא לבטל את מצוה לפי שעה. ונראה שגם לגבי ראש השנה בשבת, כיון שזה לא תדיר הרי זה "לפי שעה". אבל כוחם הוא לבטל את המצוה לגמרי.
והנה בגמרא ביבמות דף צ' ע"ב אומרת הגמרא:
אמר ליה בעאי לאותובך ערל הזאה ואזמל סדין בציצית וכבשי עצרת ושופר ולולב השתא דשנית לן שב ואל תעשה לא מיעקר הוא כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו.
והנה, הרמב"ם בכל המקומות האלו לא הזכיר שב ואל תעשה.
ולגבי טומאת מת, אומרת הגמרא בברכות יט ע"ב שאם היה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת לא יטמא, אבל למת מצוה נטמא ושואלת הגמרא:
לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני.
והרמב"ם בהלכות כלאים פרק י' הלכה כט כתב טעם אחר:
הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה, ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו, מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום, ואע"פ שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות, לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד.
ובאור שמח שם כתב שכנראה לגרסתו של הרמב"ם לא היה כתוב שב ואל תעשה שאני, וע"ש.
וכן לגבי הזאה, שמבואר בגמרא יבמות שהטעם הוא משום שב ואל תעשה, והרמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ו' הלכה ו' כתב:
טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת, אין מזין עליו אלא למחר; ואפילו חל שביעי שלו להיות בשלושה עשר בניסן, והוא שבת יידחה ליום ארבעה עשר, ומזין עליו, ואין שוחטין עליו כמו שביארנו, אלא יידחה לפסח שני. והלא איסור הזיה בשבת משום שבות, והפסח בכרת, והיאך יעמידו דבריהם, במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות, אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת; לפיכך העמידו דבריהם במקומם, אף על פי שהדבר גורם לעתיד לבוא לעמוד במקום כרת.
הרמב"ם לא נקט כאן הטעם משום שב ואל תעשה אלא משום שכשבטלו אין זה זמן הקרבן.
וכן כתב בהלכות מילה פרק ב' הלכה ז' כתב:
ואין עירוב מדבריהם נדחה מפני הבאת הסכין הואיל ואפשר להביאו מערב שבת.
ובגמרא יבמות מבואר שלגבי איזמל הטעם הוא משום שב ואל תעשה.
מכל מקום אם לרמב"ם כל ההיתר לא מבוסס על שב ואל תעשה, אלא על דחיה, אם כן הרי מבואר שגם לגבי שופר מה שבטלו את תקיעת שופר הוא משום שבכוחם של חכמים לבטל מצוה.
ב.
ולפמ"ש הרי לרמב"ם הביטול יהיה ביטול גמור של המצוה. אבל זה אי אפשר לומר שהרי גם לאחר שבטלו תקיעת שופר בשבת לא בטלו בבית דין, הרי שיש מצוה. אלא שצריך לומר שמחוץ לבית דין אין מצוה ולא רק איסור גברא.
ע' ברור הלכה בענין תקיעה בשבת לאחר החורבן, אות ז' שהביא את רע"א בדרוש וחידוש שכתב שאם תקע בשבת קיים מצות שופר אלא שעבר על איסור שבות. אבל דעת בעל חלקת יואב (קונטרס קבא דקשייתא קושיה צט) שחכמים בטלו את המצוה.
כתב מגן אברהם סימן שמ"ג ס"ק ג':
וכ' עוד רי"ו דכל דבר שהוא משום מצו' ספי' ליה בידי' כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת וכ"כ הג"א בר"ה וכ"כ התו' בפסחי' דף פ"ח דמותר להאכיל פסח לקטן אע"פ שלא נמנה עליו כיון שהוא חינוך מצוה.
וכתב על זה רע"א פסחים פט ע"א:
והנה המג"א (סימן שמג) כתב בכוונת תוס' במקום חינוך מצוה שרי ליתן לקטן כמו דמחנכין קטן בתקיעת שופר בשבת, ולענ"ד אינו מהדומה, דהתם תקיעת שופר בשבת הוי דרבנן, אבל שלא למנויין דמדאורייתא אסור להקטן מה מהני בזה חינוך מצוה להתיר איסור דאורייתא, וגם בשופר איכא חינוך מצוה דבתקיעתו מקיים מצוה דשופר דגם גדול שתוקע בשבת קיים מצות שופר דזמנו גם בשבת אלא דעבר על שבות דשבת, אבל אכילה שלא למנויין ליכא מצוה כלל דמצות עשה דאכילת בשר ליכא בשלא למנויין.
הרי מפורש להבנת רע"א שאף שבטלו תקיעת שופר בשבת, אם הגדול יתקע מקיים מצוה משום דזמנו גם בשבת אלא דעבר על שבות. אבל בחלקת יואב קונטרס קבא דקשייתא קושיה צט כתב "לפלא על גאון כמותו שיאמר דבר זה". וראיתו מגמרא סוכה דף ב' ע"א שאומרת שאף שסוכה דירת עראי בעינן, אבל אם עושה אותה קבע שפיר דמי, ולכן עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן כשירה. וכתבו התוספות שם ד"ה כי עביד:
וא"ת וכיון דלא חיישינן אלא שתהא ראויה לעשותה עראי ואע"פ שעושה אותה קבע א"כ אמאי אמר (תענית דף ב.) גשמים סימן קללה בחג והלא יכול לקבוע הנסרים במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה ואפילו תימצי לומר דאסור משום גזרת תקרה… מ"מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן לא שייכא למימר שהגשמים סימן קללה
ותרצו תוספות שבסכך אם עושה קבע נפסל ורק בדפנות כשר אפילו עשה קבע. מכל מקום הרי כתבו שאם אסור לעשות קבע מדרבנן, הגשמים סימן קללה, כיון שחז"ל אסרו. הרי שכח חז"ל הוא מבטל את האפשרות דאוריתא לעשות סכך שאין בו גשמים.
ועוד ראיה, ממה שבטלו סדין בציצית, וכתב הרא"ש בהלכות ציצית סימן יז
אומר ר"ת שהלובש טלית של פשתן ומברך עליו הוי ברכה לבטלה.
וגם מכאן מוכח שחז"ל בטלו סדין בציצית לגמרי, ואף יהיה ברכה לבטלה אם בכל זאת ישים סדין בציצית.
והנה, רבנו יונה בתחילת ברכות דן בכגון זה וכתב:
ויש להקשות לרבנן דאמרי דאפילו דיעבד אינו יוצא אלא עד חצות אם עבר חצות מה יהא דינו שאם נאמר שלא יקרא כלל קשה כיון דקריאת שמע חיוב מן התורה היאך יכולין חכמים לפטרו ממנה. ואית דאמרי דסבירא להו דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות שהברכות שאינן אלא מדרבנן יכולין הם בשלהם למנוע שלא יאמר אותן אחר שעבר זה הזמן אבל קריאת שמע שהוא מן התורה קורא אותה כל הלילה ואע"פ שאין שכרו כל כך כמו אם קרא אותה בברכותיה אפילו הכי יש לו שכר כיון שיוצא מחיוב של תורה …ונראה למורי הרב נר"ו דס"ל לרבנן שאפילו קריאת שמע עצמה שהיא מן התורה כל הלילה אינו קורא אותה אחר חצות שיכולין חכמים לפטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה דהכי חזינן בלולב. שמצותו מן התורה יום ראשון ואפי' הכי כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר… הכא נמי אע"פ שמצות קריאת שמע כל הלילה מן התורה אפי' הכי פטרו אותו חכמים משום סייג כדכתיבנא:
הרי שתלמידי רבינו יונה למדו מלולב שאם פטרו מליטול משום גזירה, הכא נמי לגבי קריאת שמע אחר חצות הרי פטור לגמרי ולא רק שאינו יכול לברך, אלא אינו אומר כלל. וברור משיטתו שכשחז"ל בטלו הרי גם מן התורה אין שום חיוב.
אם כן שאלה זו היא מחלוקת רע"א וחלקת יואב, האם כשחז"ל תקנו שלא יקיים, נשאר החיוב מן התורה ורק חכמים פטרו, או שמן התורה נפטר. השווה תוס' סוכה ג' ע"א ד"ה דאמר, שאמרו שלדעת בית שמאי לא קיים מצות סוכה מימיו גם מדאוריתא.
נפ"מ גם לנוסח התפילה, בראש השנה שחל בשבת אנו אומרים "זכרון תרועה" ולא "יום תרועה". ואם חז"ל לא עקרו את חיוב התקיעה, לכאורה יש לומר יום תרועה (שמעתי מדני וולף בשם הרב סולביצ'יק).
ולמ"ש הרי הדבר תלוי במחלוקת האחרונים, ובבסיס הדבר תלוי בהסבר הרמב"ם איך חכמים מבטלים מצוה בקום ועשה בלי להזכיר הא דשב ואל תעשה שאני.
ובירושלמי ראש השנה משמע שזה מן התורה:
תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ד דף נט טור ב /ה"א
יום טוב של ראש השנה כו' רבי אבא בר פפא א"ר יוחנן ורשב"ל הוון יתיבין מקשיי אמרין תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה אין דבר תורה הוא אף בגבולין ידחה אין לית הוא דבר תורה אף במקדש לא ידחה עבר כהנא אמרין הא גברא רבה דנישאול ליה אתון שאלון ליה אמר לון כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחר אומר זכרון תרועה הא כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה בשעה שהו' חל בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין ר' זעורה מפקד לחברייא עולון ושמעון קליה דרבי לוי דרש דלית איפשר דהוא מפיק פרשתיה דלא אולפן ועל ואמר קומיהון כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחר אומר זכרון תרועה הא כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין.