שיטת הרמב"ם במצות התשובה

ב"ה

שיטת הרמב"ם במצות התשובה

דברים פרק ל פסוק יא:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא

כתב הרמב"ן על התורה:

וטעם כי המצוה הזאת – על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום:

וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו – שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך – כמו שפירשתי (שם):

השוואת מצות התשובה לרמב"ם ולרמב"ן. ברמב"ם המצוה היא מצות הוידוי. בכלל מצות הוידוי היא שיתוודה ויעשה תשובה, ראה הלכות תשובה פרק א' הלכה א':

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה

וכבר האריכו האחרונים להסביר את דעת הרמב"ם שלא מנה מצות תשובה בפני עצמה. אבל לרמב"ן יש וידוי בפני עצמו ותשובה בפני עצמה.

הרמב"ם מסביר את פסוק ב' בפרק ל' בהלכות תשובה פרק ז' הלכה ה':

כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'.

כלומר שיש כאן הבטחה שיעשו תשובה ולא מצוה. וגם הרמב"ן הנ"ל אומר שנקט כאן לשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר לעשות כן. ומה שכתב הרמב"ן "והטעם…" כוונתו לא להבטחה שיעשו תשובה, אלא הטעם לחיוב התשובה, כי אף אם תהיה בקצה השמים תוכל לעשות תשובה ככל אשר אנוכי מצוך היום. והרמב"ם לשיטתו שאין מצות תשובה אלא יש רק מצות וידוי.

ואילו את הפסוק "כי המצוה הזאת" הרמב"ם מפרש על כל התורה ועל תלמוד תורה, כפי שמבואר בהלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה ח':

כתוב בתורה לא בשמים היא ולא מעבר לים היא לא בשמים היא לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא לפיכך אמרו חכמים לא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה:

לעומת ההגדרה בפרק א' הלכה א' שם משמע שיש רק מצות וידוי. כתב הרמב"ם בכותרות להלכות: "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", ומשמע שגם התשובה היא מצוה. ואם כן מה הגדרת המצוה לדעת הרמב"ם? וגם בהלכה א' כתב הרמב"ם שהמצוה היא "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל", כלומר הוידוי הוא המשך לתשובה, או אולי אפילו חלק מן התשובה. או שהתשובה היא חלק מן הוידוי.

וע' בלשון הרמב"ם בספר המצות:

והמצוה הע"ג היא שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני האל יתעלה ולאמר אותם עם התשובה. וזה הוא הודוי. וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו.

אם כן עיקר המצוה היא הוידוי.

 

שלש דעות יש במפרשים לגבי דעת הרמב"ם (השווה, רמב"ם פ"ו להלן, וע' כח התשובה ע' כח): י"א שאין זו מצוה כלל, וזו דעת המנחת חינוך במצוה שסד.[1] י"א שזו חלק ממצות הווידוי. וי"א שהיא מצוה כוללת כמ"ש בשורשים, בשורש הרביעי שאין למנות "ומלתם את ערלת לבבכם". ועיין כח התשובה ע' כ"ז שזו אינה מצוה משום שלא יתכן שיש מצוה שאפשר להגיע אליה רק אחרי כשלון בעוון. ועוד, שא"כ הרי כל לאו שבתורה הוא ניתק לעשה.

 

לכאורה מצאנו ברמב"ם מצוה של תשובה ביום הכפורים: ראה פרק ב' הלכה ז:

יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.

האם דין התשובה ביום הכפורים הוא שונה מאשר כל השנה וביום הכפורים יש מצוה? ועיין חינוך מצוה שס"ד שכתב "והעובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה, בטל עשה זה". אלא שכוונת החינוך היא למצות הוידוי ולא לתשובה. האם יום כפורים הוא הזמן שלאחריו יש איחור או שיש חובה מיוחדת ביום הכפורים מצד מצות התשובה. לכאורה אם אין בתרי"ג מצות מצות תשובה, איך יתכן מצוה מיוחדת ביום הכפורים?

אמנם דעת רבנו יונה בשערי תשובה שער שני הדרך החמישי:

ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים שנאמר "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתנו והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו.

הרי שלדעתו הלימוד הוא אחר, והחובה ביום הכפורים הוא מ"לפני ה' תטהרו". וזאת אע"פ שרבנו יונה לא מונה בשום מקום מצות עשה של תשובה בשאר השנה. דעה נוספת היא דעת הבה"ג שנראה מדעתו שחובת הוידוי ביום הכפורים נלמדת מחובת כהן הגדול להתוודות ביום הכפורים (עיין אב"י יושבי אהל, ע' 170).

ונראה שכדי להבין את הרמב"ם נשווה את הלכה א' בפרק א' עם הלכה ב' בפרק ב' הלכות תשובה:

ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות[2] שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.

ולכאורה קשה, שהרי בפרק א' כתב הרמב"ם את סדר הדברים: "כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי". כלומר ניחמתי, היינו חרטה על העבר. "ולעולם איני חוזר לדבר זה" הוא קבלה לעתיד שבאה לאחר החרטה על העבר. אבל בהלכה הנ"ל בפרק ב' כתב הרמב"ם "ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד", ולאחר מכן "וכן יתנחם על העבר". וצריך עיון מדוע הסדר הוא שונה?

ועוד קשה, מדוע הרמב"ם כתב "מה היא התשובה" בפרק ב' ולא בפרק א' שם באר את גדר המצוה? ונראה שגדר המצוה לדעת הרמב"ם הוא שהוידוי כולל את כל מה שיש בתשובה, אלא שהתשובה היא התהליך הנפשי שעובר על החוטא, ואילו הוידוי הוא סדר הדברים המעשי ולכן בפרק א' שם באר את גדר המצוה, כתב שתחילה יתחרט. ואילו בפרק ב' שם תאר את מה שעובר על העושה תשובה, לכן תאר קודם את החרטה.

וזה שהתשובה היא חלק מהמצוה, כך משמע בפרק ב' הלכה ב' שכתב שהוידוי הוא אמירת העניניים שגמר בליבו לאחר שעשה תשובה:

ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וכו' וצריך להתודות בשפתיו לומר שעניינות אלו שגמר בליבו.

יותר ברור הדבר בהלכות מעשה הקרבנות פרק ג' הלכה טו "כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזאת כפרתי" הרי שכאן כתב הרמב"ם שהוידוי כולל דברים שהם שייכים למעשה התשובה עצמו. ונראה שהגדרת המצוה לדעת הרמב"ם היא: הוידוי הוא לומר בפה את מחשבת התשובה. והוידוי כולל את התשובה והוא הביטוי המעשי של התשובה. ולכן הרמב"ם לא מנה את מצות התשובה, כיון שעיקרה בלב (ר' טוביה מרמלשטיין). ומצות הוידוי היא "לומר ענינות אלו שגמר בליבו בפיו".

ובזה יש להסביר שלדעת הרמב"ם הוידוי כולל קבלה לעתיד, כפי שמבואר ברמב"ם בפרק א' הלכה א':

כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי.

אלא שצריך עיון על הוידוי שלנו שאין בו אמירה שיש בה חרטה על העבר או קבלה על העתיד. ולכאורה משמע שזה שלא כשיטת הרמב"ם ולחולקים הרי יש מצות תשובה, ושם יש חרטה וקבלה, ומצות הוידוי הוא מצוה נוספת. אבל לרמב"ם החרטה והקבלה הם חלק מן התשובה.

[1]  וע' פרק ז' הלכה א' שכתב הרמב"ם "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, כמו שבארנו ישתדל האדם לעשות תשובה וכו'". היינו: החיוב הוא רק "להשתדל".

[2]  וכוונת הרמב"ם אינה שהקב"ה יעיד עליו שלא יחזור לאותו החטא, אלא כוונתו היא שהחוטא יעיד עד עליו את הקב"ה, כמו אדם שאומר אתם עידי. וראיה מהפסוק שמביא "ולא נאמר עוד…" ובתחילת הפסוק (הושע יד,ג): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְקֹוָק אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם".

וכיון שנאמר בפסוק: "אמרו  אליו" לכן הוידוי הוא כמו תפילה לקב"ה. לפ"ז מובן מדוע ההלכה (שו"ע תר"ז ס"ג) שצריך לעמוד בוידוי. אם וידוי הוא  מצוה לומר כמו ק"ש, הרי שאין צריך לעמוד בה. אבל אם זה כתפילה הרי צריך לעמוד בוידוי. וכיון שאת הוידוי  הוא אומר לקב"ה הרי דינו כמו תפילה, ולכן צריך לעמוד בו.