ב"ה
שלשה ספרים נפתחים
"צדיק ורע לו רשע וטוב לו"
קהלת ח' (יד) "יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל".
אבות ד' טו:
רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים:
הסבר מה לשאלת צדיק ורע לו, רשע וטוב לו נקבל אם נעיין בצורת הדין של ימים נוראים.
מקור יום הדין:
בתורה לא נזכר ראש השנה כיום הדין אלא כיום זכרון תרועה, המקור לכך שראש השנה הוא יום הדין, במשנה ר"ה טז ע"א:
בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים לג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים".
מקור לדין בר"ה מובא בגמ' ח' ע"א "באחד בתשרי ר"ה לשנים. .."
דכתיב (דברים יא) מראשית השנה ועד אחרית שנה – מראשית השנה נידון מה יהא בסופה. ממאי דתשרי הוא – דכתיב (תהלים פא) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, איזהו חג שהחדש מתכסה בו – הוי אומר זה ראש השנה וכתיב (תהלים פא) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב.
מה המיוחד בר"ה שבו העולם נדון, ע' ר"ן על רי"ף ר"ה ג' ע"א:
ויש לשאול למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים דבשלמא שאר דברים דהיינו תבואה ופירות האילן ומים כל אחד בזמנו נדון… ותירוץ דבר זה למדנו מפסיקתא… בשתים עשרה יצא בדימוס אמר לו הקב"ה זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצא בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאין בדמוס וכל זה אימתי בחדש השביעי באחד לחדש וכאן סמך למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים…
האם הכתיבה בראש השנה והחתימה היא ביום הכפורים, כפי שאנו אומרים בתפילת ונתנה תוקף? מאידך הרי אנו מברכים אחד את השני "לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר ולחיים טובים", הרי שגם החתימה היא בראש השנה?
בגמ' ר"ה דף טז ע"ב:
אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה. אמר רבי אבין: מאי קרא – (תהלים סט) ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו, ימחו מספר – זה ספרן של רשעים גמורין, חיים – זה ספרן של צדיקים, ועם צדיקים אל יכתבו – זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (שמות לב) ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, מחני נא – זה ספרן של רשעים, מספרך – זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת – זה ספרן של בינוניים.
לפי הברייתא של ר' כרוספדאי יוצא שהצדיקים נכתבים ונחתמים בראש השנה. וכך אנו מברכים אחד את השני בראש השנה: "לשנה טובה תכתב ותחתם". לפי ברייתא זו אף אחד לא נחתם ביום הכפורים, שהרי גם הבינונים "נכתבים" לחיים כשזכו או למיתה אם לא זכו אבל ללא חתימה (אמנם עיין ברמב"ם להלן שפסק בהלכה ג' כבריתא דר' כרוספדאי, וכתב שבינונים נחמים ביום הכפורים, ראה בנספח מפנ"י כאן שהעיר שבינונים רק נכתבים ולא נחתמים, ואם כן לפי גמרא זו אין מי שנחתם ביום הכפורים. אבל הרמב"ם, כאמור גרס אחרת, שבינונים אם זכו "נכתבים ונחתמים" לחיים – ע' גם רמב"ן).
ולפי תפילת ונתנה תוקף, בה אנו אומרים: "בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון". ואם כן הרי אין חתימה בראש השנה, ואין לומר "ותחתם". ויסוד מהלך זה מבריתא המובאת בגמ' טז ע"א בה יש מחלוקת אם אדם נדון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים, כדעת ר"מ ולגבי אדם גם דעת ר' יהודה כן, ודעת רבי יוסי שאדם נדון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים. ומסקנת הגמרא היא שהמשנה אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל שאדם נדון בראש השנה ונחתם ביום הכפורים.
המשנה בראש השנה דף טז ע"א, אומרת "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם". ואומרת על זה הגמרא:
מני מתניתין לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי יוסי ולא רבי נתן דתניא הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נידונין על המים ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר (איוב ז) ותפקדנו לבקרים רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר (איוב ז) לרגעים תבחננו… אמר רבא האי תנא דבי רבי ישמעאל היא דתנא דבי רבי ישמעאל בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נידונין על המים ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים וכי קתני מתניתין אתחלת דין.
הרמ"א בסוף סימן תקפ"ב אומר "ונוהגין שכל אחד אומר לחבירו לשנה טובה תכתב". וע' מ"א שבתחילת דבריו כתב לומר "ותחתם" שנכון שיחזיקו לצדיק שנחתם לאלתר לחיים, ובסוף הביא בשם בעל עשרה מאמרות שלא לומר ותחתם משום שגם הצדיקים אינם נחתמים אלא ביום הכפורים.
אלא שהשאלה האם אומרים בראש השנה גם "ותחתם" תלויה במחלוקת ראשונים:
שיטת התוספות:
תוספות טז ע"ב ד"ה ונחתמין:
ונחתמין לאלתר לחיים – מדקא חשיב בינוניים משמע דצדיקים קרי למי שזכיותיו מרובים ורשעים גמורים למי שעונותיו מרובים ופעמים הצדיקים נחתמין למיתה ורשעים גמורים לחיים דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז) דאמרינן בסוף פ"ק דקדושין (דף לט: ושם) מי שזכיותיו מרובין מעונותיו דומה כמי ששרף את כל התורה כולה ולא שייר ממנה אות אחת ואי עונותיו מרובין מזכיותיו דומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים כלומר לחיי העולם הבא.
אם כן מסקנת התוספות שהבריתא של שלשה ספרים נפתחים היא רק לדין של עולם הבא. ובה החתימה היא ביום הכפורים! אבל לגבי חיי עולם הזה, הכל נכתב ונחתם בראש השנה, כבריתא דתנא דבי רבי ישמעאל. זה אמנם מתאים להמשך הסוגיה שם:
תניא בית שמאי אומרים שלש כתות הן ליום הדין אחת של צדיקים גמורין ואחת של רשעים גמורין ואחת של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם שנאמר (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם בינוניים יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין שנאמר (זכריה יג) והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו ועליהם אמרה חנה (שמואל א ב) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.
אבל מאידך קשה מאד לדעת התוספות: איך יתכן שבראש השנה דנים את האדם על סוף ימיו לחיי עולם הבא, שהרי ודאי זה נקבע לפי הרגע האחרון?
וע' רשב"א שהקשה כן:
אלא שאני תמה שהרי אפי' רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשע מרשעתו וא"כ מאי נחתמין לאלתר, ואפי' צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה אבד כל הראשונות. וגזר דין דיחיד אינו נקרע דקאמר היינו גזר דין בטובות העולם הזה ורעותיו קאמר הא בחיי העולם הבא הכל הולך אחר שעות סוף ימיו וברוך אל אמת היודע האמת.
ועוד יש לשאול (הרב קארפ, משמרת ימים נוראים סימן ד'), למה צריך דין לעולם הבא בכל שנה?
תשובת הדבר על פי התוספות רא"ש, לאחר שתחילת דבריו הם כתוספות:
…הילכך האי חיים ומיתה דקאמר היינו [חיי] העולם הבא ומיתת העולם הבא דמאורעות שלו וגזרותיו של שנה זו תלויין בה שגוזרין על הצדיק גזרות קשות בעולם הזה להפרע ממנו עונותיו ולרשע גוזרין גזרות טובות ליתן לו שכר מצותיו בעולם הזה כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו הילכך צריך להעלותן בכף מאזנים בכל שנה:
ותוספת ביאור כאן על פי מה שכתב הרמב"ן בתורת האדם בשער הגמול, אמנם לא בשיטת התוספות אלא כשדן על דין עולם הבא. וז"ל הרמב"ן (להלן נוסח תקליטור השו"ת, ואצל שעוועל בעמ' רסו):
ואם תשאל ותאמר ואלו שקראו אותן חכמים בינונים לפי שעונותיהם וזכיותיהם שקולים, ואמרו בהן רב חסד מטה כלפי חסד, יורדין הם לגיהנם או אינן יורדין, אם תאמר יורדין שם, וכי מה הועילה להם המדה הטובה הזאת רב חסד מטה כלפי חסד, אם תאמר אינן יורדין שם, וכי עונות שקולים שעשו במה יתכפרו. ותשובת שאלה זו לשואל אותו, הרשע שעשינו אותו רשע גמור שנידון בגיהנם לדורי דורות, לפי שכפר בתחיית המתים או הטיל אימה יתירה על הצבור והוא היה עוסק בתורה ובמצות, במה ישתלם שכרו, וכי לא יהא בינו ובין העובד ע"ז כל ימיו ומגלה עריות ושופך דמים חילוק והפרש, ה' צדיק לא יעשה עולה, אלא העושה מצות ומעשים טובים ועובר עבירות הרבה או עבירה אחת חמורה שראוי להיות אובד בה ונדון כרשע גמור, משלם לו הקב"ה שכר אותן מצות ומעשים טובים בעולם הזה, שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, כך תרגם אונקלוס ומשלם לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון בהאי עלמא לאובדיהון לעלמא דאתי, לא מאחר עובד טב לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון, וכן הצדיק הזה שהוא בינוני, והקב"ה בחסדיו הרבים מטה לו כלפי חסד ועושה אותו כצדיק גמור, אינו יורד לגיהנם אלא נדון בעולם הזה על עונות וחטאים שעשה וניצל מדינה של גיהנם, כך שנו חכמים (ירו' פאה פ"א ה"א) רובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שעשה בעולם הזה בשביל ליתן לו שכרו משלם לעוה"ב, רובו עבירות ומיעוטו זכיות נותנין לו מתן שכר מצות קלות שעשה בעוה"ז בשביל ליפרע ממנו משלם לעתיד לבא, כמו שמפורש במסכת פאה.
לפי זה פירוש התוספות הוא שאכן תוצאות הדין הוא לשנה הקרובה בעולם הזה, אלא שזה ניתן לו בהתחשב עם מה שהקב"ה רוצה שיהיה דינו בעולם הבא, אם יקבל ח"ו יסורים בעולם הזה כדי שיטב לו לעולם הבא. ואם כן ניתן לתוספות לברך "לשנה טובה תכתב ותחתם" כיון שהחתימה אף לחיי עולם הבא יש לה משמעות גם לעולם הזה.
שיטת הרמב"ן:
אבל הרמב"ן בתורת האדם בשער הגמול כתב (קטו) שבריתא דר' כרוספדאי היא לעולם הזה:
שנו רבותינו (ר"ה ט"ז ב') שלשה ספרים… זה שאמרו חכמים בצדיקים גמורים שנכתבים לחיים ורשעים שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות, ולא רשעים שאין להם זכיות, שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכין ימים בשלוה, והכתוב צווח (קהלת ח') אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, וכבר אמרו רבותינו (אבות פ"ד) אין בידינו שלות הרשעים אף לא יסורי הצדיקים, אלא כך היא המדה, יש עונות שדינו של הקב"ה ומשפטיו הצדיקים ליפרע עליהם בעולם הזה ויש מהם שהדין ליפרע בעוה"ב, וכן הזכיות יש מהן שבעל הגמול יתברך משלם שכרן בעוה"ז ויש שמשלם שכרן בעולם הבא, וכשאדם חוטא כל השנה ומתלכלך בעונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים, ובאין מעשיו לפני אדון הכל, הוא יתברך שמו שוקל אותן מעשים אלו כנגד אלו, והצדיק שהוא צדיק גמור ממש זוכה לחיים, וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעוה"ז על מעשה הטוב שעשה נכתב ונחתם לאלתר בר"ה לחיים, כלומר שפוסקין לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד, נמצא זה צדיק גמור בדינו, והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה. וכן בעל המעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה, נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה למיתה, כלומר שימות בשנה הזאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין, ונמצא זה רשע גמור בדינו, אע"פ שזה צדיק וזוכה לחיי העולם הבא, והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי, עד שיהיה גדול שבנביאים כשנדון על חטא אחד קל ונענש עליו, נקרא בכאן רשע גמור. ויהיה אחאב שנאמר בו הראית כי נכנע אחאב מפני וגו', נקרא בכאן צדיק גמור.
וכן זה שאמרו חכמים לחיים ולמיתה, אינן בימים בלבד, אלא כל העונשין שבעולם הזה נגעים ועוני ומיתת בנים וכיוצא בהן כולן כינו אותם חכמים בשם מיתה, וכינוי השכר והגמול הטוב אמרוהו בלשון חיים.
זה הדין שאמרו חכמים שכל אדם נידון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא, או אם יתחייב לגיהנם ואבדון, שאין אדם נידון בראש השנה אלא על עניני העולם הזה אם ראוי לחיים ולשלוה או למיתה ויסורין, כך אמרו חכמים בראש השנה, זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, אלא כך היא המדה, בראש השנה שוקלין מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה, כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו מן העולם הזה, וכשהאדם נפטר לבית עולמו שוקלין בהן ופוסקין עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות.
וכן הר"ן, עיי"ש ששאל הרי מצאנו כמה רשעים חיים, וכמה צדיקים מתים באותה שנה, ותירץ שהיינו צדיק בדינו ורשע בדינו. ומיירי בדין של עולם הזה.
וז"ל הר"ן:
צדיקים גמורים נכתבין ונתמין לאלתר לחיים. מדקאמר בינונים משמע דצדיקים דקאמר היינו שזכויותיהם מרובים מעונותיהם ורשעים דקאמר היינו שעונותיהם מרובין מזכויותיהן.
ואי הכי קשיא טובא דהא כמה צדיקים שזכויותיהם מרובים מעונותיהם נכתבים למיתה וכמה רשעים שעונותיהם מרובים נכתבים לחיים.
אלא עיקרן של דברים כמו שכתב רבי ישעיה הזקן מטראני ז"ל דצדיקים ורשעים בדין זה קאמר, שאותן אותן בני אדם שזוכין בדין מחמת איזה זכות מיקרו הכא צדיקים גמורים שצדיקים גמורים הם בדין ואע"פ שעונותיהם מרובין מזכויותיהם כיון שהן זוכין בדין לפי שמדתו של קב"ה נותנת לשלם שכר בעולם הזה מפני אי זה זכות שעשו וכן נמי צדיקים שזכיותיהן מרובין מעונותיהן כיון שהם מתחייבין בדין ואפילו מפני עבירה קלה שעשו לגבי דין זה רשעים מיקרו וכדכתיב "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע", דהיינו צדיק ורשע לאותו דבר ובינונים היינו אותן בני אדם שמשפט שלהם מעוין ושקול מר"ה דשהן תלויין ועומדים עד שהן מכיעין עצמם לזכות או לחובה מר"ה עד יוה"כ. וכ"כ הרמב"ן בשער הגמול דצדיקים ובינונים ורשעים דאמרינן הכא, בדין זה קאמר, ומיהו הא דאמרינן לקמן שלש כתות ליום הדין הנהו צדיקים ורשעים ובינונים כפי מעשיהם קאמר.
לרמב"ן ור"ן הרי בריתא דר' כרוספדאי מדוברת אכן על ראש השנה, ולרמב"ן אפשר לומר, שכך אנו סוברים שמברכים לחתימה בראש השנה.
ובשו"ע סימן תקפ"ב סעיף ט' כתב הרמ"א:
הגה: ונוהגין שכל אחד אומר לחבירו: לשנה טובה תכתב (טור).
מגן אברהם סימן תקפ"ב ס"ק ח' כתב בתחילת דבריו לומר "ותחתם": "וכן נכון שיחזיקו לצדיק שנחתם לאלתר לחיים", ובסוף דבריו הביא מספר עשרה מאמרות שגם צדיקים אין נחתמים אלא ביום הכפורים רק שנכתבים בר"ה, ולפי זה אין לומר ותחתם.
וע' באור הגר"א שם שכתב:
ונוהגין כו' תכתב. כי מש"ש שלשה ספרים כו' היינו לחיי ע"ה כמ"ש תוס' שם ודלא כהר"ן שכת' לעה"ז וצדיקים ורשעים בדינן דהא אמרינן ואדם נידון בר"ה וגזר דין כו' אלמא אין החתימה אלא ביה"כ ומתני' בכל אדם מיירי וכן מש"ש תבואה שאירע בה קרי כו' אדם כו'. החליט הגמ' בכל אדם אלא דחיי עה"ז שוין בכל אדם אלא דאע"פ שנכתב אם חוזר בעי"ת נקרע הגזר דין ונכתב ונחתם ביה"כ לטובה וזהו התועלת דאינו נחתם עד יה"כ וז"ש שב בנתיים כו' וזה שמבקשין בעי"ת וכתבנו כו' ליקרע גזר דין ויכתבנו לחיים ולכן אין לאומרו ותחתם אלא תכתב:
שיטת הרמב"ם:
וברמב"ם, ע' פ"ג הלכות תשובה, משמע שלא כתוס' ולא כרמב"ן:
הלכה א':
כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכייות ועוונות: מי שזכייותיו יתרות על עוונותיו, צדיק; ומי שעוונותיו יתרות על זכייותיו, רשע; מחצה למחצה, בינוני. וכן המדינה אם היו זכייות כל יושביה מרובות על עוונותיהם, הרי זו צדקת; ואם היו עוונותיהם מרובין, הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו.
הלכה ב':
אדם שעוונותיו מרובין על זכייותיו מיד הוא מת ברשעו, שנאמר "על רוב עוונך" (ירמיהו ל,יד; ירמיהו ל,טו). וכן מדינה שעוונותיה מרובין מיד היא אובדת, שנאמר "זעקת סדום ועמורה, כי רבה" (בראשית יח,כ). וכן כל העולם כולו, אם היו עוונותיהם מרובין, מיד הן נשחתין, שנאמר "וירא ה', כי רבה רעת האדם" (בראשית ו,ה). ושיקול זה אינו לפי מניין הזכייות והעוונות, אלא לפי גודלן: יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכיםא יד,יג); ויש עוון שהוא כנגד כמה זכייות, שנאמר "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה" (קוהלת ט,יח). ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכייות כנגד העוונות.
פרק ג' הלכה ג':
…כשם ששוקלין עוונות אדם וזכייותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכייותיו ביום טוב של ראש השנה: מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים; ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה. והבינוני, תולין לו עד יום הכיפורים: אם עשה תשובה, נחתם לחיים; ואם לאו, נחתם למיתה".
מה שכתב בה"ב: מיד מת – א"כ מיירי כל השנה. מ"ש בה"ג כשם וכו' "בשעת מיתתו" אם כן לעיל מיירי על הדין בשעת המיתה? וע' באחרונים שם.
שם ה"ג שכן הדין בראש השנה, והצדיק "נחתם" וכן רשע "נחתם", ושינה הרמב"ם מלשון הבריתא וכתב "נחתם" גם לגבי הבינוני ביום הכפורים. והרמב"ם הוא פסק כר' כרוספדאי.
ועוד יש לשים לב לגבי הבינוני שלא כתב הרמב"ם שיוסיף עוד עבירה, אלא כתב הרמב"ם שיעשה תשובה. וזה אם כן עונשו של בינוני, כן כתבו בעלי המוסר, על שלא עשה תשובה.
אלא שגם ברמב"ם לא יתכן שנחתם למיתה ממש, שהרי אם יש לו זכויות הרי צריך לקבל את שכרו (אא"כ נאמר שכל שכרו יהיה בעולם הבא).
על פי רמב"ם זה ניתן להבין את מעלת עשרת ימי תשובה: ע' בנספח, משו"ת ציץ אליעזר בשם הנודע ביהודה בדרשות.
נספח: שו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו סימן סג:
(ב) בר"ה ד' ט"ז ע"ב איתא: א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שלשה ספרים נפתחין בר"ה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינונים, צדיקים גמורין נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינונים תלויין ועומדין מר"ה עד יוה"כ זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה, ומקשה הפני יהושע, מאי שנא בצדיקים ורשעים דקאמר נכתבים ונחתמים, ואילו בבינונים דיוהכ"פ לא קאמר אלא נכתבים לחיים או למיתה, וכותב ליישב משום דבר"ה הוא יום הדין הגמור לכל באי עולם, ואותו יום יושב הקב"ה ודן עם כל פמליא שלו וכו' והקב"ה אינו מתנהג באותו יום במדת חסד וכו' ומשום כך מתנהג בר"ה במדת אמת, ולכן קאמר צדיקים ורשעים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים או למיתה כיון שחותמו של הקב"ה אמת כדאמרינן ביומא, והיינו נחתמים, אבל משא"כ ביוה"כ שהוא עת רצון ויום סליחה ומחילה וכו' וא"כ בהאי יומא נתקיים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, לכן מתנהג באותו יום במדת ורב חסד להטות כלפי חסד והיינו לבינונין, ומשו"ה לא קאמר ביוה"כ נכתבין ונחתמין שהרי חותמו של הקב"ה אמת ובהאי יומא אינו מתנהג במדה זו כלל, אלא מה שנכתבין ע"י הקב"ה בעצמו היינו חתימה דיליה עיי"ש, והוא נפלא.
שו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו סימן סג:
ונראה לי ליישב עפ"י מה שראיתי להגאון הנו"ב ז"ל בדרושי הצל"ח בדרוש ד' לשבת תשובה שכותב לחדש חידוש גדול ונפלא עד מאד, והוא זה, דבימים הללו (של עשי"ת) מלבד הטעם שהקב"ה מצוי אף ליחיד, והמה ימי רצון, עוד סגולה נפלאה יש להתשובה בזמן הזה שלא יוכל לזכות בה בימים אחרים אף אם היה הקב"ה מצוי לו בכל עת, דרך משל שהוא מלא עונות הרבה מאד מלוכלך ומטונף בכל מיני פשעים אפילו אותן פשעים שנאמר עליהם אם יכופר עד תמותון, והוא עושה תשובה עתה בימים הללו (שכל העולם תלוים בדין והוא עמהם) אף שהתשובה אינה כדאי להכשיר עונותיו מכל מקום העולם נידון אחר רובו, ואומר אני לפעמים רשע יכריע את כל העולם לכף זכות ואת עצמו לא יכריע, דרך משל הרי שהיה כולו עונות וכל העולם כולו עם כל העונות של הרשע הזה הוא חציו על חציו, חציו זכויות וחציו עונות, ועתה כששב הרשע הזה ותיקן אפס קצת עונותיו, כששוקלין אותו בפ"ע עדיין הוא רשע בעונו ימות כי נשאר רוב עונות, וכשדנין העולם בכללו העולם יוצא זכאי, כיון שנחסרו מקצת עונות רשע נשאר העולם בכללו רובו זכויות.
ואומר אני אף שמדת הדין מתנהג כפי מה שכתב הרמב"ם בפ"ג מה' תשובה וז"ל כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני, וכן המדינה וכו' וכן כל העולם כולו, אדם שעונותיו מרובים על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנא' על רוב עונך, וכן המדינה שעונותיה מרובים מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה, וכן כל העולם כולו עכ"ל הרמב"ם, נמצא מתחילה שוקלין כל איש ישראל בפ"ע ונכתבין לחיים ולמות איש לפי משקלו, ואח"כ שוקלין כל המדינה לפי שהעולם נידון אחר רובו, ואז אם רוב המדינה עונות אף הצדיקים שבתוכה אבודים, ואח"כ כל העולם, נמצא הרשע שנשאר גם אחר התשובה רובו עונות יעלה בדעתך אף שעתה הכריע המדינה והעולם לזכות, מ"מ הוא רשע בעונו ימות לפי שכששוקלין אותו לבדו רוב עונות הוא, אומר אני לא כן, אלא בין ר"ה ליוה"כ שמכריע העולם לזכות גם הוא ניצול, ולא עוד אלא אפילו נגזר עליו בר"ה גזר דין שיש עמו שבועה נקרע הגז"ד וחי' יחיה ומקרא מסייעני שהרי שאול נשבע חי ה' המושיע את ישראל כי אם ישנו ביונתן בני מות ימות, הרי היה כאן גז"ד שיש עמו שבועה חמורה שנשבע בה', ושוב נשבע שנית כשנלכד יונתן בגורל כתיב ויאמר שאול כה יעשה אלקים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן, וכתיב שם היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל ויפדו העם את יונתן ולא מת, הרי הואיל ועשה תשועה בישראל (לא מת), מי שמכריע העולם לכף זכות שאין לך ישועה גדולה מזו פשיטא ופשיטא שאף גז"ד שיש עמו שבועה יקרע וחיה יחיה, והיינו בעשרת ימי תשובה שאז כל העולם תלוי בדין ויכול להכריע את כל העולם לכף זכות".
ע"ע תורת המועדים, יום הדין לאור ההלכה. טל חרמון מועדים ספרים על רמב"ם הלכות תשובה.
נספח:
באיזו שעה אדם נדון:
מתי הכתיבה בראש השנה? הדבר תלוי בשני לשונות בגמ' ע"ז ד' ע"ב:
אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד דלמא כיון דמפקיד דינא דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי. אי הכי דצבור נמי דצבור נפישא זכותיה . אי הכי דיחיד דצפרא נמי לא כיון דאיכא צבורא דקא מצלו לא קא מדחי. והא אמרת שלש ראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה איפוך. ואיבעית אימא לעולם לא תיפוך תורה דכתיב בה אמת דכתיב (משלי כג) אמת קנה ואל תמכור אין הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין דין דלא כתיב ביה אמת הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין.
וע' ט"ז המובא להלן ומ"א בסימן תקפ"ב ס"ק ח', נפ"מ עד איזו שעה אפשר לומר לשנה הבאה תכתב ותחתם. הט"ז כתב שעד שלש שעות. ומ"א כתב שעד סוף שעה שישית.
ואולי על פי זה יש לישב את השאלה האם ראש השנה הוא יום של שמחה או לא. ע' רמב"ם הלכות חנוכה שאין אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים מפני שהםא ימי יראה ופחד ולא ימי שמחה יתירה. ובשו"ע נפסק שאוכלים ושותים ושמחים. ומח' אם מותר להתענות בראש השנה. ולנ"ל אולי יש לומר שכל ענין הדין והיראה הוא בזמן הדין. אבל לאחר מכן נאמר בנחמיה : "ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים , ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום, לאדוני נו; ואל תיעצבו , כי חדוות ה' היא מעוזכם ".
ולעיל בגמ' הביאה הגמ' ג' ע"ב מימרא של רב יהודה:
אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים רביעיות יושב ומשחק עם לויתן שנאמר (תהלים קד) לויתן זה יצרת לשחק בו.
וע' ט"ז סימן תקפ"ב ס"ק ד' שכתב בשם הלבוש "שביום הראשון אחר התפלה אין לומר לשנה טובה וכו' כי בג' שעות הרשונות היא הכתיבה לצדיקים ואין ראוי שיאמר לחברו לשון המורה שאינו צדק אלא בינוני בשדלמא כל אחד בעצמו עחזיק עצמולבינוני ע"כ מתפללין וכתבנו לחיים דהיינו ביום הכפורים." אבל בהמשך כתב הט"ז שיש לאומרו גם בליל שני של ראש השנה, משום שלפעמים העיקר הוא ביום השני, ואנו אומרים זמן ביום שני.