ראש השנה טז ע"א: "אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם".
מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן במשנה בר"ה דף ל"ב ע"א:
"סדר ברכות, אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עמהן, ואינו תוקע. קדושת היום, ותוקע. זכרונות, ותוקע. שופרות, ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, דברי רבי יוחנן בן נורי. אמר לו רבי עקיבה, אם אינו תוקע למלכיות, למה הוא מזכיר, אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום, ותוקע. זכרונות, ותוקע. שופרות, ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים."
לכאורה רבי יוחנן בן נורי רואה את המלכיות באופן אחר לגמרי: לא כמלכות של שליטה אלא כמלכות של מידה "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" שאין זו מלכות של שליטה אלא מהות מלכות. ואם כן לכאורה הגמרא שאומרת אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם אינה אליבא דרבי יוחנן בן נורי.
מאידך, דוקא הפסוק שאנו אומרים במלכוית "ובתורתך כתוב לאמור שמע ישראל וכו'" זה מתאים דוקא לשיטתו של רבי יוחנן בן נורי. ואם כן מדוע אנו אומרים אותו עם פסוקי מלכויות כפי שאנו נוהגים, בקדושת היום שמהותו מלכות?
וע' מחלוקת בראש השנה ל"ב ע"ב אם שמע ישראל ד' אלוקנו ד' אחד מלכות או אינו מלכות, מחלוקת בין ר' יוסי ור' יהודה.
תא שמע (דברים ו) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר אינה מלכות.
וההלכה שזו מלכות.
דוקא פסוק זה יכול להוות קשר וגשר ולהסביר את הקשר של מלכות עם רבי יוחנן בן נורי וקדושת השם.
ברסיסי טל אבא הכ"מ מדבר על הקשר שבין מלכות שמים ובין יחוד השם. ומוכיח שם לרמב"ם יש זהות בין שני הדברים.
בספר המצות מ"ע מצוה ב כתב:
היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וברוב המדרשות תמצאם יאמרו על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה רוצים בזה המאמר שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה והרבה מה שיאמרו מצות יחוד ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות שמים כי הם יאמרו כדי לקבל עליו עול מלכות שמים ר"ל להודות ביחוד ולהאמינו".
והרי במשנה נאמר (ברכות יג ע"א):
אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצוות
הרי שקריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים.
וברמב"ם הלכות ק"ש פרק א' הלכה ב:
ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן שמע והיה אם שמוע ויאמר, ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו…
וע' שם הלכה ד' על יעקב שצווה את בניו ביחוד השם.
הרי שלרמב"ם יש זהות בין יחוד השם וקבלת עול מלכות שמים. וטעם הדבר כמו שכתב שפסוקים אלו מורים על מלכות מתבארים על פי מה שכתב הרמב"ן על הפסוק "אנוכי ד' אלוקיך": "כי היכולת תורה על הייחוד". ואם כן גם הייחוד מורה על היכולת ויכולת היינו מלכות, כלומר שלטון מוחלט בלי כל מונע. דבר זה חייבו חכמים להדגיש בקריאת שמע, כלומר לא רק קבלת עול מלכות שמים שבאה לידי ביטוי לפי הרמב"ם בעצם ההאמנה וההודאה בייחודו אלא יש צורך לבטא את מלכותו בשמים וארץ, וזה מה שכתב הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ט') על פי הגמרא: "וצריך להאריך בדל"ת של אחד כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות".
לכן כל מלכות שמים לרמב"ם כרוכה בייחוד השם וכל יחוד השם כרוך בקבלת עול מלכות שמים.
וע' רסיסי טל שם שיחוד השם לרמב"ם, מה שאנו אומרים "אחד" אינו אחד מספרי, אלא זו שלילת הריבוי. זה תואר שלילי. אבל אין הכוונה לומר שהוא אחד ואין עוד אחר, שהרי זה נכלל לשיטת הרמב"ם במצות לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני, הרמב"ם מפרש כך (הלכות יסודי התורה פרק א' הלכה ו):
וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ד' אלהיך, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו.
יוצא שכל תוכן מצות שמע ישראל אם לפי הסמ"ג והרשב"א הסוברים שאחד פירושו לא רבוי, נכלל כבר בלאו של לא יהיה לך לדעת הרמב"ם (וע' סמ"ג ל"ת א' שמנסה להתגבר על בעיה זו). ועל כן לרמב"ם שמע ישראל בא להוסיף לנו ידיעות ביישותו.[1]
ולכן אומר הרמב"ם בהלכות שופר: (פרק ג' הלכה ט) שכתב:
שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד, אתה הראת לדעת וכו' וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' כל פסוק מאלו מלכות הוא ענינו אף על פי שאין בו זכר מלכות והרי הוא כמו ד' ימלוך לעולם ועד, ויהי בישורון מלך וכו'"
ולכן מובנת שיטתו של רבי יוחנן בן נורי שיש מקום להכניס את מלכויות עם קדושת השם. כיון שענינה של קבלת מלכות שמים היא הייחוד וההודאה שאין עוד מלבדו. ודברים אלו יש בהם תיאור ישותו יתברך (לא מהותו).
עוד פסוק שגם הוא מלכות, וכן נפסק בגמרא וברמב"ם, הוא הפסוק דברים ד (לט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ד' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. ע' רמב"ם הלכות שופר פרק ג' הלכה ט:
(דברים ו') שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, (דברים ד') אתה הראת לדעת וכו' וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' כל פסוק מאלו מלכות הוא ענינו אף על פי שאין בו זכר מלכות והרי הוא כמו (שמות ט"ו) ה' ימלוך לעולם ועד (דברים ל"ג) ויהי בישורון מלך וכו'.
והנה, עוד מבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה שם הלכה ז' כולל באמונת הייחוד את העובדה שאינו גוף:
רמב"ם יסודי התורה א
אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד, שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם, אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגויות, מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות, ואילו היה היוצר גוף וגוייה היה לו קץ ותכלית שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ, וכל שיש לגופו קץ ותכלית יש לכחו קץ וסוף, ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד, אין כחו כח גוף, והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר, לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד, וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה' אלהינו ה' אחד.
היינו גם מה שאינו גוף הרי הוא חלק מאמונת הייחוד, ולכן מובן מדוע גם הפסוק הבא מפרשת ואתחנן שבו מוכיח הרמב"ם שאינו גוף: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד". ממנו מוכיח הרמב"ם שאינו גוף בהלכה ח' להלן, הוא הפסוק שאומר הרמב"ם שניתן לומר במלכויות, והובא לעיל מהלכות שופר פרק ג' הלכה ט'. משום שכל זה נכלל במלכות. גם הייחוד גם שאינו גוף וגם קבלת עול מלכות שמים. משום שהיחוד יורה על היכולת והיכולת תורה על הייחוד. ולכן קבלת מלכות שמים היא קבלת אמונת הייחוד.
אלא שאם נעיין ברמב"ם לא ברור שזהו הפסוק המובא בהלכה ח', אמנם ברמב"ם פרנקל מביא פסוק זה:
הלכות יסודי התורה (פרק א הלכה ח'):
הרי מפורש בתורה ובנביא שאין הקב"ה גוף וגוייה שנאמר כי ה' הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (דברים ד,לט), והגוף לא יהיה בשני מקומות, ונאמר כי לא ראיתם כל תמונה, ונאמר ואל מי תדמיוני ואשוה, ואילו היה גוף היה דומה לשאר גופים.
אבל בגרסאות אחרות הפסוק שמביא הרמב"ם הוא הפסוק ביהושע ב (יא) וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ד' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.
אלא שמסברא יותר מסתבר להביא את הפסוק שבספר יהושע. שהרי בפרשת ואתחנן נאמר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד", הרי אין עוד בא לומר שאין עוד אחר, וזה נכלל בכלל לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני ואינו בכלל מצות הייחוד אלא מצוה אחרת. ומכאן אין להוכיח שאינו גוף.
אבל בספר יהשוע לא נאמר אין עוד, ומכאן שכוונתו לומר שה' הוא האלוקים שנמצא גם בשמים וגם בארץ ולכן אינו גוף.
ויש מדפוסי הרמב"ם שהמילים "ד' אלוקיכם" הם בסוגריים, כי אמנם הביטוי "ד' אלוקיכם" מופיע רק בספר יהושע, והמדפיסים הסתפקו האם כוונת הרמב"ם להביא את הפסוק מספר דברים או מספר יהושע. וברמב"ם הוצאת הרב קאפח, נוסח תימן, שילבו את שני הפסוקים וכתבו גם "אלוקיכם" וגם "האלוהים" בה' הידיעה כפי שכתוב בפרשת ואתחנן. ובהוצאה המנוקדת של מוסד הרב קוק כבר השמיטו את המילים "ד' אלוקיכם" ומציינים את המקור של הפסוק מדברים ד, לט.
במהדורת הפסקימיליה של ספר המדע שהרמב"ם אישר בחתימת ידו בסוף הספר את הנוסח, כתוב כמו שכתבו בדפוסים "כי ד' אלוקיכם הוא האלוקים בשמים ממעל וכו'" והיינו הפסוק מספר יהושע. אך מעל המילה "אלקיכם" קיים ניקוד, שזו צורת המחיקה הידועה אצל הקדמונים. ולכן כתבו בשינויי נוסחאות לרמב"ם בהוצאת שבתי פרנקל, על הנוסח המשמיט את המילה "אלקיכם": "וכן הוגה בכת"י שרבנו חתום עליו". ולפי זה הפסוק שהביא הרמב"ם הוא הפסוק מספר דברים. אך כיון שלא מדובר על תוספת אלא על סימן מחיקה, לא ברור אם המחיקה היתה לפני הרמב"ם המחיקה שעל ידי הניקוד מעל המילה "אלוקיכם" או שהניקוד נוסף מאוחר יותר. הלכך בכל אופן מכלל ספק לא יצאנו. וראה מכתבי ותשובת הרב
ולפי מה שאמרנו, הרי הרמב"ם צריך להביא את הפסוק מספר דברים, ולכן זהו הפסוק שגם ניתן לאמור אותו בפסוקי מלכיות משום שזה גם כן שייך לייחוד השם ולקבלת מלכות שמים. ואם כן לדברינו יש ראיה להשערה של הוצאת רמב"ם פרנקל.
- בעוד שהסמ"ג כותב בשם הרס"ג להשיב לכופרים שאומרים שהם שניים או שלשה, כתב הרמב"ם בהלכה ז': "אלוה זה הוא אחד ואינו שניים". הוא לא כותב "ואינם שניים", שהרי על זה כבר כתב בהלכה ו', אלא בא לומר על יישותו שהוא אחד ואינו שניים, כלומר: תיאור יישותו. ↑