ב”ה
תקיעות וברכות
גמ’ ר”ה ט”ז עא: “אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. ואמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן.”
וע’ ריטב”א מדוע נקטו לשון “אמר הקב”ה”, אף שזה רק מנהג. אבל זה מחלוקת רמב”ם וראב”ד בפרק א’ הלכות שופר הלכה א’ אם רק שופר של איל או גם של יעל ודוגמה נוספת למילים “אמר הקב”ה” לדבר שהוא מדרבנן, מביא הרמב”ן במלחמות כאן מהא ד”אמר הקב”ה אמרו לפני מלכויות זכרונות שופרות”.
וענין לערבב את השטן, ע’ רש”י שכששומע שישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו. היינו שלא השטן מתערב אלא טענותיו. ומשמעות רש”י שלערבב את השטן היינו בתקיעות שלפני מוסף שנקראות תקיעות דמיושב. וע’ רבנו מנוח על הלכה יא שכתב שהתקיעות במעומד הם לערבב את השטן. וע’ בעל המאור שהקשה, איך יתכן שהתקיעות דמיושב לפני התפילה הם לערבב את השטן, והרי אנו מברכין עליהם? וכתב שתקיעות דמיושב הם התקיעות שעל סדר התפילה בחזרת הש”ץ, ואילו התקיעות דמעומד הם תקיעות שלאחר התפילה, וכן באר את הגמ’ ש”כד מסייים שליחא דציבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אודיניה מקול תקיעיה דיחידיאי” היינו תקיעות שכל אחד תקע לאחר התפילה וזה לערב את השטן. אבל הרמב”ן במלחמות כתב שזו שאלה של נערים, שכוונת שאלת הגמ’ למה תוקעין וכו’ היא לכתחילה למה תקנו תקיעות לפני התפילה, ותרצו כדי לערב את השטן. ודעת הרמב”ן שלערב את השטן היינו בתפילה, ע’ דרשה לר”ה ע’ רמ”ג: “”למה נהגו העם עכשיו שתוקעין ומריעין קודם תפילה לוחוזרין ותוקעין ומריעין על סדר ברכות, כדי שיהיה השטן מעורבב בשעת תפילה”. ונראה שאין כוונתו כרבנו מנוח, אלא שכיון שערבבו את השטן לפני התפילה ממילא בשעת התפילה הוא מעורב.
וע’ תוס’ לג ע”ב “ועל מנהג שלנו היה תמיה ר”ת…”
ע’ רי”ף י’ ע”ב “נמצא עכשיו שתוקעין תשר”ת ג’ פעמים ותוקעין תש”ת ג’ פעמים ותוקעין תר”ת ג’ פעמים ונהגו העם לתוקען כשהן יושבין ומברכין עלהים ברכת התקיעה ומפני שהציבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר הברכות לפיכך חוזרין ותוקעין על סדר הברכות… ובדין הוא שיהו תוקעין אותן על דסר ברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שהברכות אין מעכבות את התקיעות הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבין ודי להם לתקעו תשר”ת תש”ת תר”ת על סדר רכות פעם אחת שלא להטריח את הציבור וכן המנהג בכל העולם ובשתי ישיבות”. ולכאורה מנהג הרי”ף הוא כמנהג האר”י. וע’ ר”ן שם שכתב שאפשר עוד שכיו שיצאו על סדרד ברכות חששו שלא להפסיק יותר מדאי בתקיעות שאינן צריכות, וכתב שעדין לא נהירא. ור”ת הנהיג לתקוע רק תשר”ת. וכתב שלדברי רב האי גאון מובן.
והרמב”ם כתב לישב את זה, בפרק ג’ הלכה יב: בדין היה שיתקעו על כל ברכה, כל בבא מהן שלושה פעמים כדרך שתקעו כשהן יושבין; אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב, אין מטריחין על הציבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות, אלא דיי להן בבא אחת על כל ברכה, כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות. וכל הדברים האלו, בציבור; אבל ביחיד, בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע על הסדר, בין מעומד בין מיושב ואין בזה מנהג.
אבל מהלך בעל המאור הוא שונה לגמרי: עיקר הברכות של השופר הם מלכויות זכרונות ושופרות, ואין ברכה מיוחדת על השופר בכלל. אלא שכיון שיש חולים ואנוסים שלא יכולים לחכות למוסף, תקנו תקיעות שופר קודם התפילה ובמטבע קצר. ובעל המאור מבין כך את הגמ’ בפסחים ז’ ע”ב: דכולי עלמא מיהא מעיקרא בעינן לברוכי מנלן דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אמר רב נחמן בר יצחק דאמר קרא (שמואל ב יח) וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר מהכא (בראשית לג) והוא עבר לפניהם. ואי בעית אימא מהכא (מיכה ב) ויעבר מלכם לפניהם וה’ בראשם. בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר. בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי אלא שופר מאי טעמא וכי תימא משום דילמא מיקלקלא תקיעה. אי הכי אפילו שחיטה ומילה נמי אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה בלבד והבנת בעל המאור שבשופר הברכות הם לאחר הקיום שהרי מלכויות זכרונות ושופרות מברכים לאחר התקיעה. וכתב “ואין מטבע קצר בשופר אלא ממנהג אחרונים”.
ועוד כתב בעל המאור, וא”ש לשיטתו: “ואל תתמה על מה שאמרנו שנשתנו המנהגות בדורות האחרונים מדורות הראשונים כי אני זכור כי ראיתי בילדותי כל הצבור מתפללין מבוסין שבע וש”ץ לבדו היה מתפלל תשע והיו תולין מהנגם במנהגי ישיבות הגואנים כי כן מצאו כתוב בספריהם וכן תמצא בהלכות ה”ר יצחק בין גיאת ועכשיו חזרו הכל להיות מתפללים תשע ברכות”.
אבל בהמשך דעת בעל המאור עצמו שכל תפילה בראש השנה היא של תשע ברכות. אבל כתב: “אלא שמנהג הוא בידינו מאבותינו ואבות אבותינו שאין מתפללין… ומנהג אבות תורה היא ואין לשנות”
וע’ רמב”ן במלחמות שכתב שדברי הבל הם. אבל גם רמב”ן מעלה אפשרות שברכה קצרה נתקנה ליחיד ויתכן שציבור שתוקע על סדר הברכות אינו צריך לברך ברכה קצרה, אלא שלא קבל סברא זו.
ע’ ריטב”א ט”ז ע”ב ד”ה ובמה בשופר, ובהערה 53