בענין סדר תקיעות
"תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה" – ויש הרבה חכמה ללמוד בעניני התקיעות לקראת ר"ה.
פשט הסוגיה: משנה ל"ג ע"ב סדר תקיעות, הערת רע"א בגליון הש"ס המשנה, על יבבות:
מתני' שיעור תרועה כשלש יבבות. אף דתרגום תרועה יבבא צ"ל דאין יבבא דמתני' כיבבא דתרגום וכעין מה דאמרינן לשון תורה לחוד ולשון גמ' לחוד [חולין דף קלז ע"ב] הרא"ם בראשית א' י"א ד"ה לא דשא לשון עשב.
יש מחלוקת בראשונים ובהלכה האם שעור התרועה הוא כג' טרומיטין או כט' טרומיטין (לשון הירושלמי: ראש השנה כא,ב פרק ד הלכה י: "איזו היא הרעה רבי חנניא ורבי מנא חד אמר אהן טרימוטה וחורנה אמר תלת דקיקן")
וראה שו"ע סימן תקץ סעיף ג':
י"א ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כשלשה יבבות דהיינו ג' כחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין; ולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין, ( וי"א דאין לחוש אם האריך בשברים קצת, ובלבד שלא יאריך יותר מדאי) (וכן נוהגין) (מרדכי והגהות אשירי פי"ט), שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה; וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת, ובשל תש"ת יותר מבשל תר"ת; ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה; וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה; וכן אם מוסיף על ג' שברים ועושה ד' או ה', אין לחוש. וי"א ששיעור יבבא ג' טרומיטין; ושיעור תרועה כשלשה יבבות, שהם ט' טרומיטין; ושיעור תקיעה ג"כ תשעה טרומיטין, כתרועה; ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים; וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב טרומיטין, ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה והאריך בשברים, לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר.
ובתוספות ד"ה שיעור:
שיעור תרועה כשלש יבבות – פירש בקונטרס שלשה קולות בעלמא כל שהוא ולקמן (דף לד.) אמרינן דאתקין רבי אבהו בקסרי קשר"ק קש"ק קר"ק משום דמסופק בתרועה דקרא אי תרועה ממש מה שאנו קורין תרועה דהוא ילולי יליל או שברים דגנוחי גנח או שברים ותרועה שניהם צריך לתרועה דדלמא גנוחי גנח וילולי יליל וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלשה קולות כל שהוא דאם כן נעשה תקיעה ולא שברים דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות
…וריב"א והר"י בן הר"ר מאיר מפרשים דיבבא היא שלש כחות של כל שהוא נמצאת תרועה תשע כחות ושיעור תקיעה כך היא ולפירושם אין לחוש אם מאריך קצת בשברים וצריך למשוך לתקיעה של קשר"ק לפירושם כשיעור ג' שברים ותשע כחות ומי שלא משך התקיעות כשיעור הזה ומשך קצת בשברים לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר ורבינו חננאל פי' כפירוש הקונטרס (וע' מועדים וזמנים סימן ה' הערה ו' בשם ט"ז שיש דעה שהשבר הוא פחות מג' טרומיטין ורק התרועה היא ט' טרומיטין)
ומחלוקתם היא בביאור המשנה: "שעור תרועה כשלש יבבות", האם הפירוש הוא שלש קולות כל שהן, או כמו שפרשו הריב"א וריב"ם בתוס' שכל יבבה היא של שלש כוחות כל שהן ונמצאת תרועה תשע כוחות.
גמ' "והתניא", "בהא ודאי פליגי" הפירושים השונים: שעור תקיעה כתרועה, תקיעה אחת כתרועה אחת (ומחלוקת אם זה כשיעור ג' או כשעור ט' טרומיטין). ורמב"ם כתב בפרק ב' הלכה ד': "שיעור תרועה, כשתי תקיעות; שיעור שלושה שברים, כתרועה." דעת הרמב"ם הלכות שופר פרק ג' הלכה ד' ששעור שתי תקיעות כתרועה. וההבדל בין תנא דידן ותנא ברא, שלתנא דידן שעור תקיעה כשלש תרועות היינו תקיעות דכולי בבא, היינו שש תקיעות כמו שלש תרועות. ולכן שעור תקיעה הוא כחצי תרועה. ותנא ברא דחד בבא, היינו שתי תקיעות כתרועה.
פירוש הראב"ד בהשגות שם:
ודע שאין מחלוקת בין התנאים אלא בענין התרועה מה היא וכמה שיעורה כי התנא האחד אומר כי התרועה היא טרימוטי ושעורה שלש טרימוטות והוא שעור קטן והתנא האחר אומר כי התרועה היא שברים והם שלשה והוא שיעור גדול אבל שעור התקיעה אחד הוא לשניהם כתשע טרמוטות או כשלשה שברים שהן שעור אחד ומי שאומר שברים הוא שאומר שיעור תקיעה כתרועה ומי שאומר טרמוטות הוא שאומר תקיעה כשלש תרועות.
לפי ראב"ד למסקנא פליגי מה התרועה ולכן אורך התקיעה תמיד ט' טרומיטין, ע' מגיד משנה. ולכן לראב"ד לא צריך לומר במסקנה את התרוצים הקודמים של אביי. ונפ"מ מדברי הראב"ד ע' בר"ן על הרי"ף כאן י' ע"א באלפס ד"ה נמצא, ששעור התקיעה קבוע כט' טרומיטין ולא תלוי בשעור השבר אלא חז"ל נתנו את השעור. ולכן אין לשנות את אורך התקיעה בסדרים השונים ושעורה קבוע (שלא כהלכה למעשה שאורך התקיעה הוא כאורך השברים או התשר"ת).
ע' רא"ש ותוס' שלא להאריך בשבר שא"כ נעשה תקיעה. וע' שתי דעות בשו"ע סימן תק"צ סעיף ב' אם יכול להאריך בשבר של תשר"ת יותר מתקיעה של תש"ת אבל פחות מתקיעה של תשר"ת. כלומר מחלוקתם האם יש שיעור קבוע לתקיעה בכל הסדרים ואסור להאריך בשבר כשעורה, או שכל סדר נדון בפני עצמו: היינו אורך התקיעה שלו כאורך אותו סדר.
מחלוקת רב האי ורמב"ם אם היה ספק מהי התרועה של התורה, או שרבי אבהו רק איחד מנהגים שכולם נכונים: ונראה שמחלוקתם תלויה במחלוקת רב האי גאון והרמב"ם אם אמנם לפי רוב השנים נסתפק לנו, או שיוצא ידי חובה בכל. אם כרמב"ם הרי ודאי אין צריך להתחשב בתקיעה של תר"ת כשנמצא בתשר"ת. אבל לרב האי גאון הרי ודאי שצריך להביא בחשבון גם את התקיעה האחרת. ע' להלן.
ע' רמב"ם פרק ב' הלכה ב'
תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל.
אבל הראשונים הביאו את תשובת רב האי גאון וז"ל הרא"ש ר"ה פ"ד ס"י:
כתב רב האיי בתשובה. אל תחשבו כי נפלה בימי ר' אבהו ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות אחת אומרת שלש יבבות ואחת אומרת שלש שברים וקאמר אביי בהא פליגי. וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג לכל ישראל מהם עושים תרועה יבבות קלות. ומהם עושים יבבות כבדים שהן שברים. אלו ואלו יוצאין ידי חובתן כי שברים כבדים תרועה הן ויבבות קלות תרועה הן. והיה הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינה חלוקה. והן התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונין שיעור תרועה כשלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה כשלשה שברים. אלו משנתן כמנהגם ואלו משנתן כמנהגם. וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא שיהו מטעים אלו את אלו. אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה. וחכמים של הללו מודים הם כי שברים תרועה הם וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הן. וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יהא ביניהם דבר של הדיוטות נראה כחלוקה:
והובא בבית יוסף סימן תקצ. ע' תמים דעים, וע' ר"ן ובעל המאור על דברי רב האי גאון: "אלו דבריו של רבנו האי גאון והם טובים ונאים ומתוקים מדבש ונופת צופים".
וכן כבר נמצא בזוהר פרשת פנחס דף ריג:
תנן ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, יום ביומו מאי הוא אלא הני תרי יומין דר"ה אמאי תרי יומין בגין דאינון תרי בי דינא דמתחברן כחדא, דינא עלאה, דאיהו קשיא בדינא תתאה דאיהו רפיא ותרווייהו משתכחי, ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו, יללותא דאיהו דינא תקיפא, תלת תבירין דאיהו דינא רפיא, גנוחי גנח רפיא אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו ואנן ידעינן ועבדינן תרווייהו (ס"א ועל דא רזא דיבבא ויללה ותרווייהו אצטריכו הני בבלאי אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו) וכלא נפקין לארח קשוט
אבל הרמב"ן במלחמות הקשה על רב האי:
"אמר הכותב דברי רבינו הגאון טובים לכבודו אבל מי יתן ויודיעוני המשבחים דבריו א"כ למה לא תיקן ר' אבהו אלא תשר"ת כי בתשר"ת בלבד נהגו המנהגים שלא יראה הדבר כחלוק בעיני ההדיוטות וכו'. ואין זה הפסק כיון ששניהם שברים. וכתב שלא יתכן שזה כדי לחוש לשיטת ר' יהודה שאין בין תקיעה ותרועה ולא כלום. ועוד הקשה, שאם הכל נכון וכדי לאסוף המנהגות היה די בתש"ת ובתר"ת ואין צורך בתשר"ת! שהרי כבר נאספו המנהגות.
ונראה שדעת רב האי שצריך לתקוע גם תשר"ת כדי להראות ששני הדברים אמת. שאילו לא תיקן תשר"ת היה נתפס הדבר כאילו הוא מסופק וכדי להוכיח ששניהם אמת תיקן תשר"ת.
ונפ"מ בין רמב"ם לבין רב האי, האם צריך להיזהר שלא להאריך בשבר כשיעור ג' טרומיטין כיון שנעשה תקיעה. והרי זו תקיעה לסדר תר"ת ולא בתשר"ת, ואכן כך בהג"ה בשו"ע שבתרת אפשר להאריך קצת יותר. והרי החומרא הזו היא רק אם נאמר שגם תר"ת נכון, ולכן יש להתחשב בו גם כשהוא בסדר תש"ת. וכל זה נכון רק לגאונים ולא לרמב"ם.
ולכאורה עוד נפ"מ אם יכול להתנות ע' רמ"א תק"צ סעיף ו' שזה לכאורה ניחא אם אנו עושים שלשת הסוגים מספק. אלא שאם אם רבי אבהו איחד את המנהגים זה א"ש, משום שאם כן יש סדרים מיותרים ולכן יכול להתנות.
היחס בין אורך השבר והתקיעה: ומה שכתבו הפוסקים שלא להאריך בשבר כשעור תקיעה, לכאורה יש פתרון: אם יעשה שבר ארוך הרי גם התקיעה תמיד יותר ארוכה, וא"כ אף פעם השבר לא יהיה תקיעה? אלא שמוכרחים לומר שאורך התקיעה צריך להיות כמו האורך ההלכתי של השבר. וממילא אם מאריך בשבר, צריך שלא יאריך בשבר כשעיעור ההלכתי של התקיעה.
ונראה שאם מאריך בתשר"ת, אין צריך לעשות תקיעה כמו תשר"ת אלא כמו האורך ההלכתי של התשר"ת ולא כמו האורך המעשי. ושלא כמו אותו מתקיע שהחזיר בעל תוקע משום שקצר בתקיעה והאריך בש"ת. שאם לא כן הרי פתרנו את כל הבעיות באריכות השבר: שהרי אם מאריך בשבר, צריך גם להאריך בתקיעה. ואין מציאות ששבר יעשה תקיעה.
וכן כתב ר' שריה דבילצקי בקיצור הלכות מועדים. שהאורך הוא האורך ההלכתי ולא האורך המעשי. וזה שלא כמו שכתב במועדים וזמנים סימן ה' אות ד' למהדרין.
ואורך התרועה לדעת הרמב"ם, לא יתכן שזה שלשה טרומיטין, שהרי כתב שאורך שלשה שברים כתרועה. וע"כ שתרועה היא תשע טרומיטין ולכן כל שבר יכול להיות קרוב לשלשה טרומטין. ואורך התקיעה הוא כמו השבר וכדעת הריב"א וריב"ם. שהרי לא יתכן שלדעת הרמב"ם אורך התרועה הוא שלשה טרומיטין, שאם כן מה פירוש שאורך ההשברים כמו התרועה, וכן לא יתכן שאורך תקיעה הוא טורמיט וחצי, והשבר אורכו בין תקיעה לבין טורמיט, ואי אפשר לכוון את זה, וע"כ כמ"ש, וכן משמע במגיד משנה. אבל ע' להלן שרמב"ן הבין ברמב"ם שאורך התרועה היא ג' טרומיטין ותקיעה כחצי תרועה לרמב"ם, ואם כן מוכיח הרמב"ן שע"כ ההבדל בין שבר לתקיעה לרמב"ם הוא הצורה ולא האורך.
צורת השבר: ראה במועדים וזמנים סימן ה' אות ה' בצורת השבר שבהרבה קהילות ברוסיא וליטא תוקעים בקול טו-או-טו, ובפולין ואונגרין נהגו בקולות פשוטים דוקא. וכל מקום כמסורת אבותיו.
ונראה ממה שדנו הראשונים שלא יעשה השבר תקיעה, שאין הבדל בצורה בין השבר לבין התקיעה אלא באורך בלבד. שאם לא כן אף פעם שבר לא יכול להפך לתקיעה. והדבר מפורש בריטב"א בר"ה הובא בהערות למעו"ז סימן ה' אות ה':
ואין לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות הקול אלא בשינויו, שזה אינו, שהתקיעה קול פשוט בלא שבירה וכן השבר בעצמו אינו נעשה לשברים שא"כ חזר יבבות, ועל כרחנו שבר ותקיעה קול פשוט ואין בהם כדי שינוי בנגון ואין שינוי בהם אלא באריכות הקול שהתקיעה ג' יבבות לכל הפחות והשבר קטן ממנו ואין בו אלא שיעור תנועת ב' אותיות דהיינו ב' יבבות, וכ"כ רבינו שמשון, והוא הנכון, וכשעושין תקיעה ומשברין אותה בסופה אינו יפה שהרי אותו קול שעושין בסופה אינו נדון מקול התקיעה שהיא פשוטה והוה ליה שבר באפי נפשיה, והוי הפסקה, וכן קיבלנו שיטה זו מרבינו נר"ו בשם רבו, וכן נהגו כל הרבנים והגדולים.
ולפי דברים אלו של הריטב"א גם מבואר שאת סיום התקיעה צריך לעשות באופן חלק, ולא לסיים אם הדגשה. וכן מקפיד מאוד הרב ליכטנשטיין. . ושם הביא מדרשת הרמב"ן לראש השנה (מהדורת שטרנבוך עמ' לט) שכתב שאכן יש הבדל מעשי בין התקיעה לבין השבר, וכתב הרמב"ן מפורש כן לדעת הרמב"ם שתקיעה היא טורמיט וחצי, משום שאם לדעת הרמב"ם אין הבדל הרי לא יתכן להקפיד שלא השבר ארוך יותר:
וכתוב בתוספות של רבינו שמשון וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך בכל אחת מהן כשיעור שלש יבבות של שלש קולות כל שהוא, דאם כן נעשית כל אחת מהן תקיעה, דשיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה שלש יבבות, ובאמת שיפה עיין וטוב ליזהר, אבל כפי הנראה מדקדוק הלשון אין ההפרש שבין השברים לתקיעה בין ארוך לקצר, אלא שזה קול פשוט סופו כתחילתו כאיש מרים קולו לשורר ולרנן, וזהו קול שבור כעין המיליל, וכבר פירשו רבותינו ז"ל אלינו רעם )נ"א דיגום( הקול כשאמרו גנוחי וילולי, וכן לשון התורה עצמה תרועה, ולשון התרגום יבבא, שניהם לשון שבר, כי תרועה מענין רועו עמים וחתו, רועה התרועעה הארץ, ומגזרתם, ויבבא כמו יללה, ותיבב כמו ותיליל, כולם לשון שבר ברוח, כענין שנאמר ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו, והרי לדברי רבינו משה שכתב כי שיעור תקיעה יבבא וחצי כמו שהזכרנו יהיה השבר קצר מאד, אלא שההפרש וההבדלה שביניהם בדמיון הקול הוא לא בגדלם וקטנם, וכתב רבינו חננאל פירוש יבבות זו אחר זו, שברים בניחותא והפסק בנתים, ע"כ, ולא הפסק גמור שישהה אלא שיהו שני קולות שיפסיק הקול בשבר ניגון.
ולכן גם התקיעה צריכה להיות חלקה ממש. ע' בהערות למועדים וזמנים ס"ה אות ג' שלפני המהרי"ל דיסקין תקעו הרבה פעמים כדי שלא תהיה שום שבירה בקול התקיעה. וע"ש בהערה שהביא כן בשם הריטב"א שלא יהיה שום שבר בתקיעה. וע' מועדים וזמנים ר"ה ס"ה אות ה'.
צורת התרועה: ע' מגדול עוז:
"כשזכיתי לבא בארץ הקודשה מצאתי תרועתם בקבלת אבותם כקול המתרעש ואין טוט בהם ושאלתי לכמה גדולים ולא פרשו לי דבר כד ככסף בקשתיה וכמטמונים חפשתיה ומצאתי לר"י בן גיאת ז"ל שפרשה בהלכות ראש השנה מתשובת רבינו שרירא ורבינו האי גאון שכל דביהם קבלה וז"ל…"
ושם הביא מירושלמי שתרועה היא כהדין טרימוטא, ופי' רב האי שזה כקול המתרעש או תלת רקיקין. ונראה שהמגדול עוז הבין שלפי רב האי התרועה היא התרועה כמנהג תימן. וע' גם בסידור רס"ג:
והתקיעה היא קול ארוך ממושך, והשברים שלשה קולות קצרים שכל אחד מהם הוא כשליש הקול הארוך והתרואה קול ארוך רועד כאורך הראשון.
וע' עלי תמר, שהתימנים תוקעים בשופר של יעל ולא של איל ולכן השופר ארוך ומסולסל ואכן בשופר כזה "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו".
סדר התקיעות בזמן התפילה: לפי רב האי אתי שפיר מה שהתקשו התוספות בסוגיה: תוספות מסכת ראש השנה דף לג עמוד ב:
ועל מנהג שלנו היה תמיה ר"ת דקשר"ק של מלכיות וקש"ק דזכרונות וקר"ק דשופרות סותרין זה את זה דאי גנח ויליל כולהו בעי למיעבד קשר"ק ואי גנח לחוד כולהו בעי למיעבד קש"ק ואי יליל כולהו קר"ק והנהיג רבינו תם במקומינו לתקוע גם אזכרונות ואשופרות קשר"ק כמו במלכיות דהשתא נפיק מכל ספיקי וליכא אלא הפסק ובהכי סגי שלא לשנות המנהג ביותר דהא אמרינן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא[1]
וע' רא"ש שכתב שמשום טרחא דציבורא לא תקנו עשר קולות בכל ברכה – (ודי לחכימא):
וקצת ליתן טעם למנהג שלנו דשמא סבירא לן כמ"ד אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים וכיון שנעשו בישיבה כל הספיקות של תורה ושל סופרים לא חשו לחזור לעשות בשעת תפלה אלא ספיקא דאורייתא מפני טורח ציבור.
וע' על זה מ"ש הרמב"ם הלכות שופר פרק ג הלכה יב:
בדין היה שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן שלשה פעמים כדרך שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות, אלא די להן בבא אחת על כל ברכה כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות, וכל הדברים האלו בצבור אבל היחיד בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע על הסדר בין מעומד בין מיושב יצא ואין בזה מנהג.
ולדעת רב האי לא קשה הקושיה של ר"ת על סדר התקיעות בתפילות, מדוע פעם קשר"ק ופעם קש"ק ופעם קר"ק. והטעם הוא משום שבלאו הכי יוצאים ידי חובה בכל התקיעות.
וע' שו"ע סימן תקצ"ב סעיף א':
מחזיר שליח צבור התפלה, ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת, ולזכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת;
וכתב הגר"א שם:
מחזיר כו'. ותוקעין. ר"ה ל"ד ב' וכפי' רב האי דכולהו שפיר בין שברים בין תרועה וע' תוס' ל"ג ב' ונראה שיש קצת ליתן טעם כו' וע' ר"ן:
למלכיות כו'. רי"ף ותוס'. והענין כמ"ש רב האי שכול' אמת לדינא ועיין ברא"ש וכ"כ הר"ן ועיין מלחמות שסתר דברי ר"ה גאון:
ומנהגנו כשל"ה בס"ק ד' במ"ב.
סיכום: א. מחלוקת ראשונים באורך התקיעה, לרמב"ם שתי תקיעות כתרועה, היינו תקיעה טורמיט וחצי. שיטה זו לא הובאה הלכה למעשה.
ב. מחלוקת הראשונים באורך השברים אם ג' טרומיטין או ט' טרומיטין. שאלה זו תלויה בפשט בסוגיה.
ג. אורך התקיעה הוא האורך ההלכתי של התרועה ולא האורך המעשי, שאם לא כן לא קשה מה שדנו הראשונים שלא יאריך בשבר, ומשמע שאף אם יאריך בשבר, התקיעה נשארת אותו אורך. (וכן כתב בפירוש ר' שריה דביליצקי בקיצור הלכות מועדים. אבל במועדים וזמנים כתב בסימן ה' סעיף ד': "ויש מהדרין לדקדק לכתחילה כשיטת הפוסקים ששיעור תקיעה דלפני ואחרי התרועה לא תהא פחות משיעור התרועה שמריעין.
ד. מחלוקת רב האי גאון והרמב"ם. אם אנו עושים מספק או שבעצם הכל כשר ונפ"מ למח' מחבר ורמ"א אם יכול להאריך בשבר של תש"ת כמו תקיעה של תר"ת.
ה. מחלוקת בין הריטב"א לבין הרמב"ן והביאו במועדים וזמנים האם ההבדל בין שבר לבין תקיעה הוא רק באורך או שההבדל הוא בצורה.
ו. הרמב"ם לא הביא דין שלא יאריך בשבר עד שישהיה לתקיעה. ואולי משום שלרמב"ם אורך התקיעה תמיד כאורך התרועה ולא האורך ההלכתי כמ"ש. או שלרמב"ם צורת השבר היא שונה, ולכן שבר אף פעם לא יהיה תקיעה, וצ"ע.
ז. אם ההבדל בין שבר לתקיעה לא באורך אלא בצורה, כמ"ש רמב"ן, ברור שצריך להקפיד שגם סיום התקיעה לא יראה כשבר, משום שיתכן שיהפוך להיות שבר. וכן מקפיד הרב ליכטנשטיין.
שתי נשימות או נשימה אחת. רא"ש, מחלוקת רמב"ן ור"ת ע' מגיד משנה שהרמב"ם שמנה שלשים קולות משמע שצריך להפסיק בין שברים לתרועה. ע' רמב"ן בדרשת ר"ה מהד' שטרנבוך עמ' לח. ראית הרמב"ן היא מגמ' סוכה נ"ג ע"ב ע' רש"י סוכה ולפ"ז אין ראיה. תרומת הדשן סימן קמ"ב ע"פ שי' ר"ת. מ"ב סוף ס"ק יח: יפסיק מעט. תרה"ד שם, בסוף התשובה, רש"י חולין כ"ו ע"ב. לפ"ז שתי נשימות הן ממש שתי נשימות. כ"כ שו"ע הרב בעל התניא. חזו"א פוסק שלא להפסיק כלל שלא כמשנה ברורה.
מתוך שעור תשס"ט:
דברי רבי אבהו בקיסרי
מחלוקת רמב"ם וגאונים
נפ"מ לבעית רבנו תם על סדר התקיעות במעומד
הרי"ף והרא"ש אומרים שלא תוקעים בתפילה כמו במיושב (כמו השל"ה) ולר"ת רק ארבע קולות: טרחא דציבורא!
עוד נפ"מ לאורך התקיעה: ע' שו"ע שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין שלא יהיה כתקיעה
זה נכון רק לדעת רב האי גאון שהכל נכון ולכן צריך להתחשב בתש"ת עם אורך התרועה של תר"ת אבל לרמב"ם הרי כשתוקעים תר"ת חושבים שתש"ת אינו נכון, וא"כ לא קיים אורך תקיעה של שלשה טרומיטין אלא רק כאורך שלשה שברים שהוא לכה"פ ששה טרומיטין (ובכל אופן ודאי יותר מג' טרומיטין) ואם כן יכול להאריך בשבר כשלשה טרומיטין.
דבר נוסף מוכח מבעיה זו של השו"ע: האורך של התקיעה אינו כאורך המעשי של מה שעושה עכשיו אלא כמו האורך ההלכתי. שהרי אם תמיד צריך לתקוע תקיעה כמו האורך המעשי שתקע את השברים, הרי לא יתכן ששבר יהיה כמו תקיעה שהרי התקיעה היא ארוכה בהתאם לאורך השבר, אלא מוכח שיש אורך אוביקטיבי לתקיעה.
שיטת הרמב"ם שעור תרועה כשתי תקיעות
צריך עיון הפך הרמב"ם את הסדר: הרי במשנה ובגמרא מודדים את שעור התקיעה לפי תרועה ולמה נקט הרמב"ם ההיפך?
מה שנקט הרמב"ם "כשתי תקיעות" ולפי זה הרי שעור תקיעה כחצי תרועה, ע' במפרשי הרמב"ם שכך למד פשט בגמרא "דכולי בבי" עיי"ש.
ועל השאלה הראשונה, ניתן לומר שהרמב"ם נקט ההיפך, כדי להוציא מטעות, שלא נאמר ששעור התקיעה צריך להיות כשעור המעשי של השבר בסדר שהוא עוסק, לכן תלה הרמב"ם את שעור התרועה בתקיעות ולא כלשון הגמרא.
אבל לכאורה צריך עיון:
לרמב"ם אם אורך התרועה הוא שלשה טרומיטין, כפי שלכאורה פשוט יותר, הרי אורך התקיעה הוא טרומין וחצי. ואם כן אורך השבר הוא בין זה ובין זה?! היתכן?
ניתן לענות על זה בכמה דרכים:
- לומר שדעת הרמב"ם תהיה שאורך התרועה היא תשעה טרומיטין. אלא שזה קשה, שאם כן הרמב"ם היה צריך לומר בפירוש, שהרי זה מנא לן.
- לומר בדעת הרמב"ם לא כמו שכתבנו בדעתו, אלא שלדעתו אכן אורך התקיעה הוא כאורך המעשי של השבר.
- תשובת הרמב"ן על כך: "לדברי רבינו משה שכתב כי שיעור תקיעה יבבא וחצי כמו שהזכרנו יהיה השבר קצר מאד, אלא שההפרש וההבדלה שביניהם בדמיון הקול הוא לא בגדלם וקטנם".
נספח,
(מכתב מהרב זכריה בן שלמה)
שוכט"ס
בהמשך לבירורים שלנו אתמול, אף שבקיצור הלכות המועדים כתב "נתקל ולא עלתה לו, שחוזר ותוקע, ראוי שלא יתקע באותה נשימה, אלא ינשום מחדש"
הגרשז"א זצ"ל כתב: "התוקע ולא עלתה לו קול התקיעה יפה אלא בפעם שניה או שלישית, בין שהיה בנשימה אחת ובין בשתי נשימות, אין הקולות הראשונים מפסיקים ומקלקלים הסדר, ותקיעתו כשרה"
(הליכות שלמה מועדים פ"ב ס"ח וביאר שם בדבר הלכה אות יד "דכיון דס"ס הריהו מתעסק עתה לתקוע תקיעה כשרה אין זה נחשב להפסק המקלקל את הסדר". ושם הערה 30 ציין למ"ב סי' תקצ ס"ק לד שכתב "וה"ה אם התחיל לתקוע ואין הקול עולה יפה ומתחיל לתקוע שנית נחשבת הכל לתקיעה אחת", אך לא פירש אם הדין שוה בנשימה אחת ובב' נשימות". עכ"ל.)
הדגשים בשיעור ער"ה תשע"ג:
נדון פשט הגמרא, מחלוקת הרמב"ם וגאונים ברבי אבהו.
- מחלוקת על אורך התרועה.
- שו"ע שתי דעות אם תרועה ג' או ט' טרומין.
- מוכח משו"ע שאין הבדל בין תקיעה ושבר אלא האורך, דאל"כ מאי נפ"מ אם מאריך בשבר
- זו דעת הריטב"א ושאר ראשונים. אבל דעת הרמב"ן בדרשות לראש השנה שההבדל בצורה ולא באורך.
- לדבריו אין מקום לחומרא שבראשונים שלא להאריך בשבר. אבל חומרא אחרת כאן: אם התקיעה אינה פשוטה אלא מתחילה או מסתיימת באופן אחר יש חשש שהתקיעה לשיטת הרמב"ן היא שבר.
- הוכחת הרמב"ן מרמב"ם הסובר שאורך שתי תקיעות כתרועה. וס"ל לרמב"ן – שלא כמ"מ- שאורך התרועה היא ג' טרומיטין. ואם כן ההבדל שבין תקיעה שאורכה טורמיט וחצי לבין שבר שהוא מעט יותר מטורמיט היא כמעט בלתי אפשרית אלא אם נאמר שההבדל בין התקיעה ובין השבר הוא הצורה
- מוכח משו"ע שאורך התקיעה שצריך להיות הוא האורך ההלכתי, אפילו אם מאריך בשברים או בתשר"ת, לא צריך להאריך בתקיעה יותר, שאם לא כן שוב לא תתכן החומרא שלא להאריך בשבר שלא יהיה תקיעה, שהרי אם מאריך בשבר יצטרך להאריך בתקיעה כנגדו, ומאי נפ"מ אם מאריך בשבר. ע"כ שהאורך הוא האורך ההלכתי.
[1] ע' פסקי מהרי"ץ, במילואים סימן טו שביסס מנהג תימן לתקוע רק עשרה קולות במוסף.