ב"ה
בענין תשובה של שוגג בעבירות דרבנן.
רמב"ם הלכות תשובה פ"א ה"א:
כל מצות שבתורה וכ' כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה–כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר "איש או אישה כי יעשו … והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה,ו-ז); זה וידוי דברים, ווידוי זה מצות עשה.
הלכות תשובה פ"ז ה"ג: תשובה על כל דבר, גם על דעות,
"ואל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן–מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות, קשין מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה,ז)."
"על הכל צריך לעשות תשובה" ואילו עברות דרבנן לא הזכיר הרמב"ם. אמנם הזכיר בדברים המעכבים את התשובה בפרק ד' ה"ד את החולק על דברי חכמים, והמבזה את רבותיו.
ואולי יש לומר משום שלדעת הרמב"ם על כל דרבנן יש איסור של לא תסור, ע' הלכות ממרים פרק א' הלכה ב' (ושם כתב על כל גזירות תקנות ומנהגות) אלא שהקשו כולם על הרמב"ם דא"כ כל איסור דרבנן מדוע הולכים לקולא והרי בכל יש חשש של לא תסור? ותרצו שכך תקנו חכמים מלכתחילה שאסרו רק על ודאי ולא על ספק. ואם כן לגבי תשובה הרי אמנם על כל איסור דרבנן יהיה דאוריתא של לא תסור ולכן הרמב"ם לא כתב את זה.
האחרונים החמירו בתשובה על איסורי דרבנן: ע' רמ"א סוף סימן של"ד על המכבה דליקה בשבת שעבר על דרבנן של מלאכה שאין צריכה לגופה.
"ודוקא לכבות הדליקה דהוי מלאכה לא שאינה צריכה לגופה, ויש סכנה אם לא יכבה, אבל אסור לחלל שבת כדי להציל (ממון), לב ואם עבר וחילל צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי, ולא ישתה יין ולא יאכל בשר, ויתן במקום חטאת י"ח פשיטים לצדקה; ואם ירצה לפדות התענית, יתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה (פסקי מהרא"י סימן ס') . ועיין בטור י"ד מהלכות נדה סימן קפ"ה."
כתב על זה המשנה ברורה סי' שלד ס"ק ע"ז – ע"ח:
"צריך להתענות – אפילו בתחומין דרבנן [מ"א] וכן על טלטול נר דלוק כדי להציל ממון מצדד ג"כ בספר דגול מרבבה שצריך להתענות אך שנראה להקל בזה בתענית ג' ימים בה"ב ואולי גם בתחומין שהחמיר להתענות ארבעים יום מיירי שלא היה כ"כ מורא והפסד רב". מ"ם יום וכו' – ויכול לדחותם לימי החורף ]מ"א[ וכ"ז הוא בין שעבר על איסור דאורייתא או על איסור דרבנן [א"ר] ומיירי כשעבר בשוגג. ואפילו כשעבר במזיד היה מחמת שחפר גומא להטמין מעות מפני האנסים וכיו"ב אבל העובר בשאט נפש למלאות תאותו צריך כפרה יותר ויותר כי הוא חייב סקילה או עכ"פ כרת ולכן צריך תשובה שלמה [ח"א]. מי שחילל שבת משום פקוח נפש א"צ לכפרה כלל ומה שנהגו נשים המדליקות הנר בשביל יולדת בשבת להתענות אח"כ הוא הוללות וסכלות ]נזר ישראל בשם זכור לאברהם]:
ובשו"ע חו"מ סימן רל"ד סעיף ג'
"אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו, ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום. הגה: מכר לו מבהמה שלא נבדקה כראוי, הוי כאיסור מדברי סופרים, שהרי הבדיקה היא מדברי סופרים (ריב"ש סימן תצ"ט) .
"אבל המוכר לחברו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים… ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום". ותמה הנתיבות, מדוע ישלם יותר משווין, אם הם שוים פחות, הרי המקח בטל והוי כמזיק ולמה ישלם יותר ממה ששוה? וכתב הנתיבות בביאורים רל"ד ס"ק ג' שאף שבאיסורי תורה אפי' אוכל שוגג צריך כפרה, מכל מקום באיסור דרבנן א"צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי. וכתב שהוי כאילו אכל כשירה (!):
ואין המוכר מחזיר לו כלום. בש"ך ביו"ד סימן קי"ט [סקכ"ז] פסק דאפילו המותר משויו א"צ להחזיר ע"ש. ולכאורה אינו מובן, כיון דהמקח בטל הוי כמזיק או כאוכל שלא במקח ולמה יצטרך לשלם יותר משויו. ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מ"מ באיסור דרבנן א"צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי. תדע, דהא אמרינן בעירובין דף (מ"ז) [ס"ז ע"ב] בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ואילו היה נענש על השוגג היאך היה מניחין לו לעבור ולקבל עונש, אלא ודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא להאוכל כאילו אכל כשירה, והרי נהנה כמו מן הכשירה, ומש"ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כמו בזה נהנה וזה חסר מועט, דכללא הוא דצריך לשלם כפי מה שנהנה, משא"כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו.
ראית הנתיבות מגמ' עירובין ס"ז ע"ב. ומשום כבוד רבו סמכו על זה שלא לשאול אלא לעשות.
ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי אמר ליה אביי והא לא ערבינן אמר ליה נסמוך אשיתוף אמר ליה הא לא שתפינן נימרו ליה לנכרי ליתי ליה אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא
(על פי גמ' זו יש להבין ביצה ל"ו ע"ב:
בי רחיא דאביי דלוף אתא לקמיה דרבה אמר ליה זיל עייליה לפוריך להתם דלהוי כגרף של רעי ואפקיה יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחלה אדהכי נפל בי רחיא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר
מכל מקום מסקנת הנתיבות שבדרבנן לא צריך כפרה לשוגג והוי כאילו אוכל כשירה, זה חידוש.
הסבר דברי הנתיבות כתבו האחרונים (תורת חסד לסימן ל"א אות ה' יביע אומר ח"א יו"ד סימן יד ואתוון דאוריתא כלל י') שאיסורי תורה הם איסורי חפצא. ולכן מובן, שגם שוגג צריך כפרה משום שאכל דבר אסור וכיו"ב. אבל איסורי דרבנן הם איסור גברא ולכן אין צריך כפרה משום ששוגג לא עשה כלום, כ"כ באתוון דאורייתא.
אתוון דאוריתא כלל י':
"והנה קצת האחרונים הוסיפו לחדש עוד דשוגג באיסור דרבנן א"צ כפרה וסליחה שאינו דומה לשוגג באיסור תורה שבכל איסורי תורה המעשה בעצמותה עבירה ואיסור וכן המאכל בעצמותו במאכלות האסורוח וע"כ גם בשוגג אף שלא הית' שם מחשבת עבירה עכ"ז הרי נעשתה מעשה עבירה וע"כ צריך כפרה וסליחה משא"כ בדרבנן שאין המעשה או המאכל בעצמותו איסור כלל לפי ההנחה דאיסורים דרבנן רק איסורי גברא נינהו וע"כ רק אם האדם בזדון לבו עובר על דברי חכמים ה"ז עבריין ורשע אבל כשהי' שוגג בדבר אז לא הוי עבירה כלל וא"צ כפרה וסליחה עכת"ד ולענ"ד סברא זאת צריכא עיונא רבא מש"ס חולין ד"ו ע"א ר' זירא ור' אסי איקלעו לפונדקא דיאי אייתי לקמייהו בצים המצומקות ביין ר' זירא לא אכל ור' אסי אכל א"ל ר"ז לר"א ולא חייש מר לתערובות דמאי א"ל לאו אדעתאי א"ר זירא אפשר גזרו על תערובות דמאי ומסתייע מילתא דר' אסי למיכל איסורא )בתמי'( השתא בהמתן של צדיקים וכו' עכ"ל הגמ' והנה מפורש פה דגם שוגג באיסור דרבנן נחשב לעבירה דהא דמאי רק מדרבנן אסור ור"א בשוגג הוא שאכל ואעפ"כ חשיב לי' ר"ז תקלה וקמתמה השתא בהמתן של צדיקים כו' ולכאורה יש ליישב דשאני דמאי דאף שהאיסור הוא מדרבנן עכ"ז הרי האיסור דרבנן הוא מחשש איסור תורה דשמא לא עישר העם הארץ וה"ל טבל ואסור מה"ת אלא דמדאוריית' לא חיישי' להכי דרוב מעשרין הן ועכ"ז כיון דמדרבנן חיישי' להכי שיש בו איסור תורה ע"כ שפיר הוי החשש הזה איסור חפצא ושפיר חשוב עבירה גם בשוגג"
לכאורה הדברים קשים בייחוד לפי מה שכתבנו לעיל על פי הרמב"ם בהלכות ממרים. אלא שיש ליישב על פי דברי הקרית ספר בהלכות ממרים שם. לדעתו יש לא תסור לי שמורד בסמכות חכמים ועשה במזיד כיון שחולק על סמכותם, אבל אם הוא עושה לתיאבון אין כאן לא תסור כיון שאינו מורד בסמכות חכמים. ואם כן יש לומר ששוגג באיסור דרבנן, גם לרמב"ם לא עבר על לא תסור.
ראיה לחילוק שבין חפצא וגברא בענין זה יש להביא מירושלמי פרק האורג הלכה ד"
':חברייא בעון קומי רבי יוסה לא כן אמר רבי יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח (אם כן מדוע הקורע בשבת על מת יצא ידי קריעה). אמר לון תמן גופה עבירה. ברם הכא הוא עבר עבירה. כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח".
מוכח בירושלמי שאין מצוה הבאה בעבירה במצוה שאין בה איסור חפצא אלא ש"הוא עבר עבירה".
על פי ירושלמי זה כתב בתורת חסד חלק או"ח סימן ל"א אות ה' שכיון שבכל איסורי דרבנן האיסור הוא רק איסור גברא, משום שחכמים יכולים רק לצוות על האדם ולא להפוך את האיסור לאיסור חפצא, לכן לא שייך מצוה הבאה בעבירה על איסור דרבנן:
ואמנם היא גופה טעמא בעי אמאי באיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה. ובפרט לפ"ד הרמב"ם ריש הל' ממרים שהעובר על ד"ס עובר בלא תסור מדאורייתא. ומבואר שם בלח"מ בשם המבי"ט דהא דס' דרבנן לקולא הוא רק משום שחכמים התנו כך בתחלה בתקנתם כו'. וכבר האריכו בזה האחרונים שלדעתו כל דרבנן הוא כד"ת ממש. וא"כ למה יגרע איסור דרבנן שהעובר בשוגג א"צ כפרה. והעיקר מה שי"ל בזה דאף שהתורה צותה בלאו דלא תסור שלא לעבור על ד"ס מ"מ איסור זה הוא אקרקפתא דגברא שאסור לו לעבור ע"ד חכמים. אבל לא איסור חפצא. דבאיסור תורה כמו חלב ודם שהדבר עצמו אסור מה"ת דאיסורי תורה הוי איסור חפצא כמבואר ברש"י בכריתות די"ד ע"א ד"ה איסור הנייה וע' בתשו' הרשב"א סי' תרט"ו. ואף שמבואר בר"ן בנדרים די"ח ע"א דמצות הוו אגברא ולא אחפצא היינו במ"ע אבל באיסורים הוי שפיר איסור חפצא). ומש"ה אף שאכלו בשוגג צריך כפרה שהרי אכל דבר איסור בשוגג. אבל באיסור דרבנן אין איסור תורה על הדבר בעצמותו אבל הוא רק על האדם העובר ומש"ה כל שהיה שוגג ולא כיון לעבור ע"ד חכמים לא עבד איסורא כלל. וא"ש. ובזה יש לבאר בכמה דוכתי. ואכמ"ל.
אלא שהסבר זה צריך עיון מכמה נקודות: א. אם כן הרי הרבה אחרונים כתבו שגם איסורי תורה שתלויים בזמן הם איסורי גברא ולא איסורי חפצא כמו איסור עשיית מלאכה בשבת. ולכאורה ראיה מירושלמי הנ"ל. ואם כן הרי יצא שגם איסור דאוריתא בשוגג אין צריך כפרה וזה דבר שאינו מתקבל על הדעת. אלא ברור שבדאוריתא המעשה מאוס אף שזה איסור גברא.
אלא שיש לעיין האם בכלל יכולים חכמים להטיל איסור על חפצא. האם הוא יהפך חפץ של איסור בגלל הגזירה? לכאורה יתכן שכן, ודוגמה לכך יש לומר לראשונים שסוברים שקטן נחשב מחוייב דרבנן ולא שאביו חייב לחנכו. אף שאינו בר חיובא הטילו עליו חיוב. ע' סוגי הדרבנן ברמב"ם הלכות ממרים פ"א הלכה ב'. וכן בהקדמת פירוש המשנה ד"ה והחלק הרבעי, וד"ה והחלק החמישי (רבינוביץ ע' מ-מא).
מכל מקום יתכן שבאמת יש כח לחכמים לעשות איסור חפצא מדרבנן.
ראיה לנתיבות מרמב"ם הלכות מעשר שני פ"ב הי"ג (אתוון דאוריתא כלל י') שאיסור דרבנן ואפילו טומאה דרבנן הם על גברא בלבד ולכן מועיל תנאי כשנכנס לירושלים. רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ב הלכות יב-יג
פירות מע"ש שנטמאו בירושלים ופדאן אם נטמאו בולד הטומאה אסור להוציאן, אלא יאכלו בפנים מפני שולד הטומאה מדבריהם, ואם נטמאו באב הטומאה או שנטמאו בחוץ ואפילו בולד הטומאה אף על פי שנכנסו לירושלים הרי אלו נפדין ונאכלין בכ"מ.
בד"א כשהכניסן ע"מ שלא תתפשם המחיצות, אבל אם לא התנה הואיל ונכנס הרי הוא טהור מן התורה [שאין ולד מטמא שני מן התורה] וכבר קלטוהו מחיצות ואינו יוצא.
לפי דברי נתיבות יש להבין ענין גזירה לגזירה שלא גוזרים, ע' זכרון שמואל בסוף גיטין, והוו"ד במנחת אליעזר ח"ג סימן י"ב. עיי"ש כל דבריו על פשט התוס' בגיטין נה.
ראיה מקנסו שוגג אטו מזיד, בסוגיה גיטין אם גזרו שוגג אטו מזיד בדרבנן. ולכאורה מדוע לגזור בשוגג דרבנן אם אין כאן שום איסור?
וכן שבת ד' ע"א על המוציא ידו לרשות הרבים מלאה שבדרבנן יש לגזור. ולכאורה מוכח שלא כנתיבות. אלא שבירושלמי עירובין פ"ב ה"ח "רב שימי בעי דבר מדבריהם קונסים לו בשוגג". ומשמע שיש סברא שלא לגזור בכלל בדרבנן.
לכאורה יש נפ"מ מדברי הנתיבות האם יש חיוב לאפרושי מאיסורא משוגג דרבנן. בשו"ע יו"ד סימן ש"ג לגבי הלובש כלאים דרבנן שאין צריך להודיעו משום כבוד הבריות. ומשמע שבלאו הכי צריך להודיעו. ואם כן מוכח שיש איסור גם בדרבנן בשוגג.
"הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד ואפילו היה רבו (וי"א דאם היה הלובש שוגג אין צ"ל בשוק דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג) (טור בשם הרא"ש) ואם היה של דבריהם אינו קורעו מעליו ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו (וכן בבית המדרש אין צריך למהר לצאת) (טור) ואם היה של תורה פושטו מיד"
אמנם ע' א"ת ערך אפרושי מאיסורא שבקנס כגון האוכל חמץ שעבר עליו הפסח אין דין אפרושי מאיסורא. (ויש לדון בדברי הפ"ח בדין המיקל אם יכול לתת למחמיר לאכול, אם יהיה באיסור דרבנן).
לכאורה עוד נפ"מ, אם יש לפני עור על איסור דרבנן. לכאורה לפי הנתיבות לא צריך להיות בכלל לפני עור על איסור דרבנן. וע' בית יצחק או"ח סימן ס"ה הביא תוס' ע"ז כ"ב ע"א ד"ה תיפוק, שיש לפני עור על דרבנן. ודעת המנחת חינוך בכלל שיש איסור דאוריתא גם על לפני עור דרבנן. ואילו לדעת הנתיבות צריך להיות שאין גם לפני עור על דרבנן.
עוד נפ"מ היא על מצוה הבאה בעבירה בדרבנן, לכאורה מצוה הבאה בעבירה הוא רק כשהחפצא של עבירה, שהרי לגבי סוכה גזולה יש פסוק ולא אוסרים משום מהבב"ע אף שיש עבירה של גזל גם בקרקע וכן הסגת גבול. מכל מקום אין דין מהבב"ע (ואכמ"ל בדברי התוס' סוכה ט' ע"א ול"א ע"א). ולדעת הנתיבות לא צריך להיות בכלל מצוה הבאה בעבירה דרבנן. ע' תורת חסד סי' לא אות ה'.
ועוד ראיה נגד הנתיבות, מרמב"ם הלכות ברכות פ"א הי"ט שמי שאוכל איסור דרבנן לא חייב בברכה לאחריו, ואף האוכל בשוגג:
"כל האוכל דבר האסור, בין בזדון בין בשגגה, אינו מברך עליו לא בתחילה, ולא בסוף. כיצד, הרי שאכל טבל, ואפילו טבל דדבריהם, או שאכל מעשר ראשון שלא ניטלו תרומותיו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך; ואין צריך לומר, אם אכל נבילות וטריפות, או שתה יין נסך, וכיוצא בהן.
ולדברי הנתיבות הרי בשוגג דרבנן אין שום איסור והוי כאוכל כשירה ואם כן למה לא יברך?
וכן מפשטות כמה סוגיות משמע שיש איסור גם בשוגג דרבנן וגם הוא מאוס: ע' חולין ו' ע"א על רבי זירא ור' אסי שאקלעו לפונדקא:
"אפשר גזרו על תערובת דמאי ומסתייעא מלתא דרב אסי למיכל איסורא".
וכן בר"ה י"ח ע"ב:
"מתיב רב כהנא מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד רבי אליעזר ורחץ ורבי יהושע וסיפר. ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם אמר רב יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה". וכן שבת י"ב ע"ב וכן מסקנת הרב עובדיה יוסף ביביע אומר ח"א יו"ד סימן י"ד.
סיכום: אם נאמר שיש על איסור דרבנן במזיד לא תסור ועל שוגג דרבנן אין איסור כלל יתכן להבין את השמטת הרמב"ם בהלכות תשובה לדברים דרבנן (ושלא כדברי הקרית ספר, אלא כל דרבנן הוא בלא תסור).