מכות כ"ג ע"ב:
"דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קרא (דברים לג) תורה צוה לנו משה מורשה תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום". האם אמנם אנו קוראים את "אנוכי" ו"לא יהיה לך" כשתי דברות?
בטעמי עשרת הדברות אנו מוצאים שני טעמים, טעם עליון וטעם תחתון: ההסבר המקובל הוא שבטעם תחתון החלוקה היא לפסוקים ואילו בטעם עליון החלוקה היא לדברות. אלא שאופן החלוקה לפי האפשריות השונות, ואילו מהם הם טעם עליון ואילו תחתון, אינו פשוט וברור.
יש גם אפשרות אחרת לחלק את הדברות, וע' להלן, והיא על פי הפרשיות הפתוחות והסגורות.
ומה שזה נקרא טעם עליון וזה נקרא טעם תחתון, ע' בלשון היעב"ץ בלוח ארש, שהובא בספר טעמי המקרא (הוצאת אשכול) עמ' פה:
"גם זה פשוט ונודע מעצמו. שהעליון הוא מנגינות גבוהות וקולות חזקות. לא כן התחתון שהוא נגון נמוך וקולו לא ישמע", ועיי"ש שהביא גם סיוע מהזהר לכך. הרז"ה (ר'זלמן הענא בעל 'שערי תפילה') פירש, שהטעם העליון הוא "בבחינת מה שאמר הקב"ה למשה, שהוא עליון על הכל", והטעם התחתון – "בבחינת שאמר משה לישראל למטה".
בטעם העליון עשרת הדיברות נחלקים לעשרה פסוקים, וכל דיבר ודיבר נקרא כפסוק בפני עצמו. עצם החלוקה הזאת יוצרת תופעה שאין כדוגמתה בתורה: אין בכל המקרא פסוק, שיש בו שתי מילים. הפסוקים הקצרים ביותר הם בני שלוש מילים, כגון "וישב יצחק בגרר" (בר' כו ו), "ובני דן חשים" (בר' מו כג). בעשרת הדיברות באים שלושה פסוקים שכל אחד מהם הוא בן שתי מילים: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנב". גם בחלק הראשון של הדיברות יש דבר שלא קיים במקום אחר: פסוק בן 50 תיבות (דיבר "לא יהיה"), ופסוק בן 55 תיבות ("זכור את יום השבת" בספר שמות) או בן 64 תיבות ("שמור את יום השבת" בספר דברים)! אלו הם הפסוקים הארוכים ביותר במקרא כולו.
בכתבי–היד העתיקים של התנ"ך של בעלי המסורה, ובראשם בכתר ארם צובה של בעל המסורה המפורסם אהרון בן אשר, הובאו שתי השיטות של הטעמים. כתבי–היד האלה אינם מעתיקים את עשרת הדיברות פעמיים: הם רושמים את שתי שיטות הטעמים על גבי אותן האותיות! הקורא נדרש להיות בקי בטעמים כדילדעת להבחין כראוי את שתי השיטות זו מזו.[1] לא כל הקוראים היו בקיאים, ועל כן נוצרו במשך הדורות שיבושים של ערבוב בין השיטות, במיוחד בפסוק הפתיחה של עשרת הדיברות. השיבושים האלה חדרו גם לחלק ממהדורות המקרא המשמשות גם היום את הקוראים. שיבוש בולט מאוד הבא בכמה מהדורות הוא שתי אתנחתות בפסוק אחד! (יוסי עופר([2]
המנהג לקרא את עשרת הדברות כעשרה פסוקים הוא כבר קדום, ע' במאמרו של יוסי עופר:
מהערות המסורה הבבלית למקרא עולה בבירור, כי בבבל נהגה שיטת החלוקה לפי הדיברות. המסורה הבבלית נוהגת לפרט בכל המקרא את המילה הראשונה בכל פסוק ופסוק והיא מציינת במפורש: "אנכי ייי– ר"פ ופיס' סת' [=ראש פסוק ופסקא סתום]… לא–יהיה – ר"פ… לא תשא– ר"פ ופיס' ס'… שמור – ר"פ ופיס' ס'… כבד – ר"פ פיס' סת'" וכך הלאה בכל עשרת הדיברות (גינצבורג, המסורה, ג, עמ' 254). אנשי בבל קראו במקרא לפי מסורת הקריאה והנגינה שבפיהם, ואף התקינו סימני טעמים וסימני ניקוד מיוחדים המשקפים את מסורתם. בגניזת קהיר שרדו כמה קטעים שלכתבי–יד בבליים המחזיקים את עשרת הדיברות, ואחר כל פסוק בא תרגומו לארמית. כל אחד מן הדיברות נחשב שם לפסוק בפני עצמו.
מנהג האשכנזים הוא לקרא בשבועות בטעם עליון והסברא ברורה: כשנתנה תורה הרי המצות היו תורה שבעלפה ואח"כ נכתבו בתורה. אבל הדברות נכתבו בלוחות ולא התחלקו לפסוקים. לכן בשבועות קוראים כפי שהיובלוחות.
מנהג הספרדים הוא לקרא בכל קריאה בציבור בטעם העליון ואילו ביחיד לקרא בטעם התחתון. האשכנזים נוהגים לקרוא את הטעם התחתון גם בפרשת יתרו וגם בפרשת ואתחנן; ורק בחג השבועות הם קוראים את הטעם העליון. ואילו הספרדים נוהגים לקורא את הטעם העליון בכל קריאה בציבור ורק בקריאת היחיד הם קוראים את הטעם התחתון. אבל נראה שיש מן החסידים
שקוראים בציבור תמיד את הטעם העליון (פרקי מועדות ע' 395).
מנהג האשכנזים ה"מתנגדים" שלא לקרא את עשרת הדברות בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן בטעם העליון מוסבר על פי מה שכתב הרמב"ם בתשובה שלא לעמוד בזמן עשרת הדברות, כיון שאין קדושתם יותר מאשר פסוקים אחרים.[3]
ע' דברי הרז"ה (ר' זלמן הענא) בשער התפילה, הובא בטעמי המקרא, אשכול עמוד עו כתב על מנהג הספרדים שאין אלו אלא דברי נביאות וכו'.[4]
וכן שאל היא מכל פסוק דלא פסקיה משה לא פסקינן, אי אפשר לשנות ממה שאמר משה, ואיך יתכן לחלק בין ציבור ליחיד, והרי אם את הדברות הקצרות אמר משה רבינו בפסוק אחד, איך ניתן לומר אותן כל אחד בפסוק בפני עצמו, וכן זכור את יום השבת, אם משה רבנו אמר בטעם עליון, הרי לא ניתן לחלק לפסוקים בקריאה בפרשת יתרו, והרי ודאי אחד אינו נכון. וכן קשה על האשכנזים. ודעתו של הרז"ה שטעם עליון ותחתון הוא כמו קרי וכתיב (ע' פא).
ושם עמ' פג הובאו דברי היעב"ץ בספר לוח ארש, שדחה את קושיותיו:
בעברי על מה שכתב בשערי תפילה (סימן שכ"ה) על ענין קריאת עשרת הדברות שפסק וגזר לקרות לעולם בטעם התחתון, עמדתי מרעיד משתאה ואשתומם על המראה. ואשאל למה מאס בקבלת הספרדים זקי ישראל. וחרפם וגדפם, באמרו שאינו אלא אומדנא בעלמא ודמיון גמור בלא טעם ואמתלא. ועל זה העיר הערות והגדול שבהם, לאיזהצורך הונחו שני מיני טעמים בעשרת הדברות ולא יספיק האחד כמו בשאר התורה.
ומה ששאל מכל פסוק דלא פסקיה משה לא פסקינן, כתב היעב"ץ: "וחם עליה שמשהבקיאות ונמסה" שהרי בגמ' קידושין ל' ע"א מצאנו: "…בפסוקי נמי לא בקיאינן דכי אתא רב אחא בר אדאאמר במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי (שמות יט) ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעבהענן", אלא שאם יש מסורה כך אין בעיה של פסוק דלא פסקיה משה.
השינוי בטעמים גורם גם שינוי בניקוד, בתנועות ובסימן הדגש והרפה, ע' משנה ברורה ביאור הלכה סימן תצ"ד:
דע שבעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות הא' עושה מכל דיבור פסוק אחד אף שהוא ארוך או קצר מאד דהיינו שאנכי ולא יהיה לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד הם פסוק אחד שאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו ולפיכך תיבת פני הנו"ן נקודה פתח ולא קמץ שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד ולפיכך הכ' של תיבת כל הסמוכה לתיבת ועשית היא רפויה ולא דגושה וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם ולפיכך הצד"י היא נקודה קמץ כיון שיש שם סוף פסוק והתיו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק דהיינו טפחא וכן לא תנאף הוא פסוק אחד שלם והתיו דגושה והאל"ף נקודה קמץ וכן לא תגנב התיו דגושה. והשני עושה מאנכי פסוק אחד ומלא יהיה לך פסוק ב' ולפי זה הנו"ן של פני הוא בקמץ שיש שם ס"פ וכן זכור הוא פסוק אחד וששת ימים הוא פסוק ב' ולפ"ז הכ"ף של תיבת כל היא דגושה לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק א' ולפ"ז כל תיו מהם רפויה והצד"י של תרצח היא בפתח והאלף של תנאף היא בקמץ לפי שיש שם אתנחתא.
והנה: החלוקה בין טעם עליון וטעם תחתון: עיין בחומשים שלנו (ע' חומש קורן) שטעם עליון "מבית עבדים" ברביעי. וקשה על חלוקה זו משום שלפי זה צריך לחלק את לא תחמוד לשנים כדי שיהיו עשרה דברות, (אלא שזה לא נעשה שם, ולפי החלוקה שלהם יש תשע דברות!) וחלוקה זו מתאימה רק לפרשת ואתחנן שלא תחמוד שם הם שני ענינים שונים: אשה ורכוש: לא תחמוד ולא תתאוה. מה שאין כן ביתרו. ואולי פרשת ואתחנן מגלה על יתרו שאלו שתי דברות.
מכל מקום הדבר קשה שהרי בגמ' דרש ר' שמלאי שאנוכי ולא יהיה אלו שתי דברות. וכן צ"ע שבפועל לא חלקו על ידי מפסיק בין שני הלא תחמוד, ואם כן הרי יש לנו רק תשע דברות. וצריך לומר שגם לפי חלוקה זו חלוקה זו, עם הקשיים שבה, הרי היא מתאימה לחלוקה של פתוחות וסתומות, שמ"אנוכי" עד "מצוותי" הם דיבור אחד (כ"כ המשנה ברורה בבאור הלכה שם שאנו קוראים את אנוכי ולא יהיה לך כפסוק אחד משום שהיא פרשה אחת סתומה, אלא שבתחילת דבריו כתב שהטעם שאנו מצרפים את זכור ושמור הוא משום שהם נאמרו בדיבור אחד).
סיוע לחלקה זו, שאין אנוכי דיבר ראשון, (ע' ברויאר ע' 385) ממכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מס' דבחדש יתרו פרשה ו ד"ה לא יהיה:
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. למה נאמר, לפי שנאמר אנכי ה' אלהיך. משל למלך בשרודם שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו, גזור עליהם גזרות. אמר להם לאו, כשיקבלו את מלכותי, אגזור עליהםגזרות, שאם מלכותי לא יקבלו, גזרותי לא יקבלו. כך אמר המקום לישראל, אנכי ה' אלהיך – לא יהיה אלהיםאחרים. אמר להם, אני הוא, שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו, כן. וכשם שקבלתם מלכותי עליכם, קבלו גזרותי: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. רבי שמעון בן יוחאי אומר, הוא שנאמר להלן (ויקרא יח ב) אני ה' אלהיכם, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם בסיני; אמרו לו, הן והן; קבלתם מלכותי, קבלו גזרותי: (שםשם /ויקרא יח/ ג) כמעשה ארץ מצרים וגו'; הוא שנאמר כאן אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אניהוא, שקבלתם עליכם מלכותי בסיני; אמרו לו, הן הן; קבלתם מלכותי באהבה, קבלו גזרותי
ומשמע שאנוכי אינו דברה אלא תנאי קודם. וכן דעת בעל הלכות גדולות שהביא הרמב"ן בהשגות לספר המצות מצוה א'[5].
אלא שצריך לומר לפי החלוקה המקובלת לטעם עליון, שאמנם לא תחמוד הם דברה אחת, אבל אנוכי ולא יהיה ודאי שנים, אלא שבכל זאת הם בפסוק אחד משום ששניהם נאמרו מפי הגבורה, ולא כמו שכתבנו.
וע' בחלוקת ברויאר: הטעמים ביחד. הטעם הראשון הוא התחתון, עיין היטב. והטעם השני שעל המילה הוא העליון (ע' צילום). ואם כן בעליון יש סוף פסוק על מבית "עבדים". ובתחתון יש אתנחתא על "עבדים" הרי שזה אחד עם לא יהיה לך אלוקים אחרים. וכך לדעתו היה בתקופת המסורה. ולדעתו יש רק שנים עשר פסוקים בעשרת הדברות. וסיוע לכך: שהרי בסוף ספר שמות נמצא מנין הפסוקים בספר שמות אלף מאתים ותשעה פסוקים. אבל במנין כל פרשה לחוד יש רק אלף מאתים ושבע. והפרוש הפשוט: מנין אחד לפי חלוקה בטעם עליון והשני לפי חלוקה בטעם תחתון. וזה נכון רק אם בטעם עליון יש עשרה פסוקים ובטעם תחתון יש שנים עשר. אבל לפי המקובל אצלינו שיש שלשה עשר פסוקים בעשרת הדברות, ובטעם עליון יש תשעה פסוקים (כפי שהתברר לעיל בבעיתיות שבכך), הרי שום מנין אינו נכון. לכן הכריע ר"מ ברויאר כדעת המסורה הקודמה שיש שנים עשר פסוקים בעשרת הדברות
ולעיל הבאנו מ"ש ר' יוסי עופר שמהערות המסורה הבבלית למקרא עולה בבירור, כי בבבל נהגה שיטת החלוקה לפי הדיברות. ובענין זה הוסיף ר' יוסי עופר:
כידוע, נהגו בבבל לקרוא את התורה במחזור חד–שנתי כמו בימינו (בניגוד למנהג התלת–שנתי שנהג בארץ ישראל), ונראה מכאן שמקור המספרים האלה (של מנין הפסוקים בסוף כל פרשה) הוא בבבל. לעומת זאת, מניין אחר של פסוקים במסורה הולך על פי הטעם התחתון. בסוף כל ספר מספרי התורה רושמת המסורה את מספר הפסוקים שבאותו הספר: ספר שמות – 1209 וספר דברים – .955 המספרים האלה מתאימים דווקא לטעם התחתון, והם ניתנו כנראה בארץ ישראל.
בחומשים הנפוצים: בתחתון יש סוף פסוק ב"עבדים" ובעליון רביעי על "עבדים" וכנ"ל. אם כן התהפך מה שהיה בזמן המסורה למה שנוהג כיום. בחומשים הנפוצים יש שלשה עשר פסוקים לעשרת הדברות.
ויש לבדוק את כל הנ"ל על פי מחלוקות הרמב"ם והרמב"ם בספר המצות: ע' סהמ"צ לרמב"ם מ"ע א' ל"ת א,ב,ה,ו, הרי שלרמב"ם יש ארבע מצות לא תעשה.
ולרמב"ן יש רק אנוכי, ולא יהיה לך שכולל כל איסורי ע"ז. ע' השגות.
ובהשגות לעשה, צדד בדעת הבה"ג שאנוכי לא נמנה למצוה אלא הוא הקדמה למצות. וזה מתאים לטעם עליון שלנו ולסדר הפתוחות וסתומות שכל אנוכי על "מצותי" הם דיבר אחד.
אבל הרמב"ן בהשגות ללא תעשה, הסכים עם הרמב"ם שאנוכי הוא מצוה, ושאר איסורי ע"ז הכל איסור אחד. וזה מתאים לטעם עליון שהביא ברויאר. שאנוכי הוא דיבר, ולא יהיה הוא הדיבור השני.
ומחלוקת הרמב"ם והרמב"ן היא, האם האם "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום", הכוונה לכל מה שכתוב בלשון "אנוכי" שהוא המדבר. וזו דעת הרמב"ן ולכן יש רק דיבור אחד ולא איסורים שונים של ע"ז. אבל לרמב"ם שיש איסורים שונים, יש לומר שמפי הגבורה שמעו רק עד "על פני". החלוקה לדעת הרמב"ם היא הגיונית: מפי הגבורה שמעו את מה שנוגע ללב, ואילו את הצוויים המעשיים אמר משה "לא תשתחווה" וכו'.
חלוקת הרמב"ם מתאימה לטעם תחתון כפי המסורה שיש אתנחתא מתחת ל"עבדים" והיינו שני פסוקים ראשונים הם אחד: זה מה ששמעו מפי הקב"ה בעצמו. ואילו מהלך הרמב"ן בהשגות לל"ת מתאים לטעם עליון ע"פ המסורה שיש סוף פסוק ב"עבדים" כפי שהביא ברויאר. ודעת בה"ג מתאימה לטעם עליון שלנו, שאנוכי אינו מצוה בכלל.
לסיכום: יש שלשה סוגי טעמים. יש המתאימים לטעם עליון ויש לטעם תחתון, כשהעיקרון הוא טעם עליון הוא חלוקה לדברות וטעם תחתון הוא חלוקה לפסוקים. יש שתי אפשרויות נוספות לחלוקה: לפי הפרשיות הפתוחות והסתומות, ולפי מנין המצות – וזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן.
ספרים: כתר ארם צובא עמ' 56והלאה (מספר בספרית שעלבים: 2979מדף ב/)75 טעמי המקרא של כ"ד ספרי הקודש, הוצאת אשכול ( 2545ב/)60 פיסוק הטעמים שבמקרא, ברויאר (ב/)60
מ' ברויאר, כתר ארם צובא והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים תשל"ז; מ' ברויאר, 'חלוקת עשרת הדיברות לפסוקים ולדיברות', עשרת הדיברות בראי הדורות (בעריכתב"צ סגל), ירושלים תשמ"ו, עמ' 254-223 (וראה שם דיון מפורט על שלוש דרכים למנייןעשרת הדיברות המשתקפות בטעם העליון, בטעם התחתון ובחלוקת הפרשיות הסתומות); ש"יהלוי וינפלד, טעמי המקרא של כל כ"ד כתבי הקודש, ירושלים התשמ"א, עמ' עה–ק (לקט מקורות).
מפרקי מועדות, הרב ברויאר
עמ' 379 אנוכי נכלל בתרי"ג מצוות – גמ' מכות כ"ג ע"ב. מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לגבי "לא יהיה לך". השאלה היא מה שמעו מפי הגבורה: לרמב"ם רק לא יהיה לך, ולכן השאר הן מצוות נוספות. לרמב"ן, שמעו אנוכי ואת כל לא יהיה לך, ולכן אין כן אלא מצוה אחת. מסתבר כרמב"ן שכל דברת אנוכי (עד פרשה פתוחה) היא מהקב"ה שהרי כולה בלשון אנוכי. ולרמב"ם זה דחוק כמובן.
עמ' 380 שתי מערכות של טעמים: עליון ותחתון. בדברות שאורכן כאורך פסוק (לא תשא, כבד, לא תחמוד) כל אחד פסוק בכל הטעמים. הדברות הארוכות (לא יהיה לך, זכור) כל אחד פסוק שלם בטעם עליון, ובתחתון שתי הדברות מתחלקות לארבעה פסוקים כל אחד. הדברות הקצרות (לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה) בטעם תחתון מצטרפות כולם לפסוק אחד. יוצא מן הכלל הדיבור הראשון שאנו מוצאים בו שלשה סוגי טעמים: אתנחתא, סילוק, ורביע. משמעות החלוקה: אם סילוק: אנוכי הוא פסוק לעצמו. אם אתנחתא: פסוק הכולל אנוכי ולא יהיה. אם רביע: פסוק הכולל אנוכי וכל דיבור לא יהיה לך.
עמ' 381 התאמת שלש המערכות לטעם עליון וטעם תחתון – הסבר. אתנחתא: מתאים לרמב"ם לטעם תחתון, שאנוכי ולא יהיה לך לבד שמעו מהקב"ה. רביעי: מתאים לרמב"ן לטעם עליון, שהכל שמעו מהקב"ה ואין כאן תוספת מצות.
עמד 382 התימא מדוע יש צורך בטעמים נוספים לדיבר הראשון, הרי די בסילוק על מילה "עבדים" גם לעליון וגם לתחתון. המערכת הכפולה מקדימה את הטעם התחתון. על השילוב שבין הטעמים: השוה תיבת לשונאי בדיבר לא יהיה לך שם הוקדם סוף פסוק לאתנחתא, לעומת "עבדים" ו"תנאף" שם ההיפך.
עמוד 383 העליון יוצרת דיבר והתחתון יוצרת פסוק. אנוכי ולא יהיה לך הם פסוק, לא לפי דרש, אלא לפי פשט.
מקורות:
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה א:
המצוה הראשונה ממצות לא תעשה היא שהזהירנו מהאמין האלהות לזולתו יתעלה והוא אמרו ית' (עשה"ד) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכבר התבאר בסוף מכות (כד א) שלאו זה הוא מכלל שש מאות ושלש עשרה מצות והוא אמרם שם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני וכו' כמו שבארנו במצוה ראשונה ממצות עשה:
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ב
והמצוה השני' היא שהזהירנו מעשות עבודה זרה להעבד. ואין חלוק בין שיעשם בידו או שיצוה לעשותם. והוא אמרו יתעלה (שם) לא תעשה פסל וכל תמונה. ומי שעבר על לאו זה חייב מלקות רוצה לומר על עשיית העבודה זרה ואפילו עשאה לו זולתו במצותו ואע"פ שלא עבד אותה:
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ג
והמצוה השלישית היא שהזהירנו מעשות עבודה זרה ואפילו לזולתנו כדי שיעבוד אותה. ואפילו היה מי שיצוה לו לעשותה גוי. והוא אמרו יתעלה (ר"פ קדושים) ואלהי מסכה לא תעשו לכם.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ד
והמצוה הרביעית היא שהזהירנו מעשות צורות מיני בעלי חיים מן העצים והאבנים והמתכות וזולתם ואע"פ שלא ייעשו להעבד. וזו הרחקה מעשות הצורות בכלל כדי שלא יחשוב בהם מה שיחשבו הסכלים שהם עובדי עבודה זרה שיחשבו כי לצורות כחות. והוא אמרו ית' (ס"פ יתרו) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. ולשון מכילתא בענין לאו זה על צד הבאור אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושין במדינות תלמוד לומר לא תעשו לכם. ומי שעבר על לאו זה חייב מלקות.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ה
והמצוה החמישית היא שהזהירנו מהשתחוות לעבודה זרה. והוא מבואר שאמרנו עבודה זרה נרצה בו כל מה שייעבד זולת האל. והוא אמרו יתעלה (עשה"ד) לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואין הכונה איסור ההשתחויה לבדה לא זולתה ואמנם זכר דרך אחד מדרכי העבודה רוצה לומר ההשתחויה וכן אנו מוזהרים מהקריב להם ולנסך ולקטר. ומי שעבר על אחת מאלה והשתחוה או הקריב או נסך או קטר חייב סקילה. ולשון מכילתא (משפטי') זובח לאלהים יחרם עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר לא תשתחוה להם ולא תעבדם זביחה בכלל היתה ויצאת ללמד מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדים לשמים וחייבים עליה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו אף כל שכיוצא בו עובדים לשם חייב עליו בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו. וענין זה המאמר כי אלו הארבעה מינין מן העבודה, והם ההשתחויה והזביחה והקטור והנסוך שבהם צוה עלינו שנעבוד האל יתעלה, כל מי שיעבוד עבודה זרה באחד מהן חייב סקילה ואפילו היה אותו הנעבד אין מדרכו שייעבד בדבר מהן, וזה הוא שיקראוהו ]סנה' נו ב, ס ב – ד א הוריות ד א[ שלא כדרכה, רוצה לומר אף על פי שעבד אותה שלא כדרך עבודתה מאחר שעבדה באחד מאלו חייב סקילה כשהיה מזיד. והוא בכרת אם לא נודע בו או לא נעשה בו העונש. ואם היה שוגג יקריב קרבן. וכן כשקבלו עליו באלוה לאי זה דבר שקבלו עליו הנה הוא חייב.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ו
והמצוה הששית היא שהזהירנו מעבוד עבודה זרה ואפילו בזולת הארבעה מינים הקודמים אבל בתנאי שתהיה אותה העבודה כדרכה. רוצה לומר שיעבוד אותה במה שהוא דרך אותו הנעבד שייעבד בו. כמו שיפעור עצמו לפעור או יזרוק אבן למרקוליס. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה (עשה"ד) ולא תעבדם. ולשון מכילתא לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחויה בפני עצמה. ולכן מי שיזרוק אבן לפעור או פער עצמו למרקוליס אינו חייב כי אין זה דרך עבודתו לאמרו יתעלה (ראה יב) איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני. והעובר על לאו זה במזיד חייב סקילה וכרת ובשוגג חייב קרבן.
השגות הרמב"ן לספר המצוות מצות לא תעשה ה
ועוד הנה לדבריו בפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ארבע מצות, מניעה מהאמין האלהות לזולתו ומניעה מעשיית הצלמים אע"פ שלא נעבדם והיא למלקות ומניעה מן ההשתחואה לכל עבודה זרה ומניעה מכל עבודה כדרכה. וכבר ביארו החכמים (מכות כג ב, כד א) ששמעו מפי משה במצות מנין תור"ה בגימטריא לאמרו תורה צוה לנו משה ושתי מצות ששמעו מפי הגבורה השלימו תרי"ג. והרב כותב זה כמה פעמים (שרש ג מ"ע א ל"ת א) ואינו נזכר. ועוד שהרי הסכימה דעתו לומר כי דבור אנכי י"י אלהיך מצות עשה (סי' א) ואם כן נמצאו מפי משה שש מאות ושמונה ומפי הגבורה חמש וזה טעות מתפרסם. והטוב בעיני בזה הענין כולו שנמנה אנכי י"י אלהיך מצוה כמאמר הרב. ויש לי ראיה בזה מדברי חכמים אמרו במכילתא (יתרו פ' בחדש) מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה משלו משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם החומה הכניס להם אמת המים עשה להם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן כך הוציא המקום את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השליו עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן רבי אומר להודיע שבחן שלישראל שבמעמד כולן לפני הר סיני לקבל את התורה השוו כולן לב אחד לקבל את הדברים לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה. וקבלת המלכות הזו שקבלו בסיני הוא באמת מדבור אנכי. וכן בארו עוד שם ]והוב' ברמב"ן מ"ע א[ אמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י"י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים אמרו לו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני רשב"י אומר הוא שנאמר להלן אני י"י אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי בסיני ואמרו הן והן קבלתם מלכותי קבלו גזרותי. הרי שבארו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלהות. ואמרם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלהות במצרים מאמרו (שמות ד) ויאמן העם ונאמר עוד (בשלח) ויאמינו בי"י ובמשה. והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליה הן והן והוא שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק באמונה שיש אלוה נמצא והוא אל מוציאם ממצרים. כלומר החפץ המחדש היכול. אם כן הדבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה ראשונה והיא המצוה להאמין בעיקר. ונמנה לא יהיה לך אלהים אחרים הפסוק כולו מצות לא תעשה אחת שהיא מניעה בע"ז יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו… …אבל המניעה בצלמים וקיומם היא מפסוק (ר"פ קדושים) אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם כמו שהזכירו בספרא וכן מפסוק (ס"פ בהר) ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואמרו שם בספרא ופסל ומצבה מה פסל אם עשיתו פסלתו אף מצבה אם עשיתה פסלתה מה מצבה בל תקימו אף פסל בל תקימו. כלומר שיעבור עליו בקיומו בלא עשייה שיעשה כגון שעשו לו אחרים. ועכשיו נמנה במצות כל עובד עבודה זרה שבמיתה לאו אחד אבל מגפף ומנשק בשלא כדרכה שהוא דין מיוחד ימנה לעצמו כמו שאנו מונין (ל"ת יד) נודר בשמה ומקיים בשמה. וכבר הזכרתי (סוף מ"ע א) דעת בעל ההלכות. והאמת יעשה דרכו:
אמר הכותב האמונה הזאת בדבור הזה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא וכן בדברי רבותינו ז"ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתע' והיא אמונת האלהות. אמרו במכלתא ]והוב' ברמב"ן ל"ת ה;[ לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י"י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות שאם מלכותי אינן מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי לא יהיה לך. ועם כל זה ראיתי לבעל ההלכות שלא ימנה אותה מצוה בכלל תרי"ג. ובדבור לא יהיה לך מניעות רבות לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואם כן יהיה מפי הגבורה חמש ומפי משה שש מאות ושמנה, לא מניין תור"ה. והנראה מדעתו שלבעל ההלכות שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתע' שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה אבל האמונה במציאותו יתע' שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן. והוא מאמר החכמים אמרו לו גזור עליהם גזרות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות. עשו קבלת המלכות עניין בפני עצמו והמצוות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר. ועוד כי אין הפרש בין הדיבור הזה ובין מה שאמר ית' בצדוק המדות (קדושים יט) אני י"י אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים והוא ירצה לומר הואיל וקבלתם מלכותי מיציאת מצרים קבלו גזירותי. ואם תהיה בכל מקום מצוה שיאמר דעו והאמינו שאני י"י שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשו מצותי עם כל זה לא יבא בחשבון המצות כי הוא העיקר והן התולדות כאשר פירשתי. ולדעת הזו מה שאמרו בתשובת השאלה "תורה" שש מאות ואחד עשר הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום לומר שיש בדיבור לא יהיה לך שתי מצות ישלימו לשש מאות ושלש עשרה והם המניעה בצלמים לא יהיה לך ולא תעשה לך עניין אחד והמניעה בעבודה זרה לא תשתחוה להם ולא תעבדם מצוה אחרת. הודיעו כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות לכולם כאשר הם בלשון מדבר על עצמו, אנכי י"י על פני כי אנכי, ושאר הדברות בלשון נביא מתרגם ביניהם. אבל הכונה מפני מצות הדבור השני שהן משלימות המניין. וכן מנה בעל ההלכות במצות לא תעשה עובד עבודה זרה אחת ומנה בלאוין שבמלקות לא יהיה לך אחת שהיא אצלו מניעה בצלמים ולא הזכיר לאו אחר בעשייתן. ומצאתי ראיה לדבריו שאמרו במכילתא לא יהיה לך אלהים אחרים למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה אין לי אלא שלא יעשה העשוי כבר מניין שלא יקיים תלמוד לומר לא יהיה לך. וזהו דעת בעל ההלכות ויש לו פנים. אבל עוד במצות לא תעשה (סי' ה) אבאר המתחויר לי יותר:
בתנ"ך ברויאר בפרשת יתרו ניתן לראות את שני הטעמים יחד. ↑
יוסי עופר: http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shavuot/ofe.html ↑
ובשו"ת יחווה דעת ח"א סימן כט הביא את הרמב"ם בתשובה:
הרמב"ם בתשובה (הוצאת פריימן, ירושלים תרצ"ד, סי' מ"ו) נשאל: אודות מה שהורה חכם אחד שכל איש אשר יעמוד בעת קריאת עשרת הדברות ראוי לגעור בו, לפי שמעשה זה מדרכי המינים הוא, שאומרים שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר פרשיות התורה, וכל דבר שיש למינים פתחון פה עליו חוץ מדעת רבותינו ז"ל, ראוי לנו לפרסם המחלוקת עליהם, וכמו שאמרו (ביומא ב ע"א), מטמאים היו את הכהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקים. וחכם אחד נחלק עליו, והביא ראיה מאנשי בבל שהיו נוהגים לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות, וחזר והשיב החכם הראשון, שאין ראיה ממנהג בבל, ששורש הדבר היה מפני שהיו מזמינים את הראש – מתיבתא לעלות לתורה ולקרות עשרת הדברות, והקהל היו עומדים לכבודו, והרואים את מנהגם נשתבשו וחשבו שעומדים מפני קריאת עשרת הדברות. והשיב הרמב"ם, שהוראת החכם הראשון היא הנכונה וראיותיו כולן אמתיות, ושבכל מקום שמנהגם לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות ראוי למונעם מזה, בהיות שמגיע מזה הפסד אמונתינו, שיבואו לחשוב ולהאמין שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר התורה, וזה דבר קשה עד מאד, שהאומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעולם הבא, כמבואר במשנה בסנהדרין (דף צ ע"א). ואין הבדל בין מי שמכחיש את התורה בכללה, לבין המכחיש פסוק אחד מן התורה, וכמבואר בגמרא שם /סנהדרין/ (דף צט ע"א), שהאומר כל התורה מן השמים, חוץ מפסוק זה שמשה מפי עצמו אמרו, אין לו חלק לעולם הבא. ולכן ראוי לסתום כל הפתחים המביאים לאמונה רעה זו. ולכן בטלו קריאת עשרת הדברות בכל יום, מפני תרעמות המינים. ומה שטען החכם האחר שאנשי בבל נוהגים לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות, אין טענה זו כלום, לפי שאם נראה אנשים בריאים וחולים, לא נחלה אנחנו את הבריאים כדי שיהיו שוים לחולים, אלא נשתדל להברות את החולים להשוותם לבריאים. עד כאן דברי הרמב"ם. ↑
ובשו"ת משאת בנימין (תלמיד הרמ"א ומהרש"ל חברם של הסמ"ע, לבוש ומהר"ם לובלין) סימן ו' האריך בענין הטעמים של עשרת הדברות ובתוך דבריו כתב:
ובאמת שהארכתי במקום שהיה לקצר מפני הקנאה כי קנא קנאתי לשמו יתברך בארצות הללו בדור הזה שרובא דרובא מהחזנים אינם יודעין בקריאת התורה בין ימין ושמאל ופרשת עשרת הדברות קוראין בסדר יתרו ובסדר ואתחנן בשבת שלהן כמו שקוראין ביום מתן תורה. ואלמלא היו קוראין כל הפרשה בטעם אחד דהיינו בטעם התחתון לבדו שהיא עיקר או אפילו בטעם העליון לבדו היו יוצאין ידי הקריאה לטעם האחד אבל הן מערבבין את הפסוקים ומקלקלין את הנקודות שלא כדין שהרי אין אוחזין לא בטעם העליון ולא בתחתון רק מטפסין ועולין מטפסין ויורדין פעם בעליון פעם בתחתון כמשוגעין שהרי הן מערבין כל הפסוקים… ↑
וז"ל הרמב"ן שם:
ועם כל זה ראיתי לבעל ההלכות שלא ימנה אותה מצוה בכלל תרי"ג. ובדבור לא יהיה לך מניעות רבות לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואם כן יהיה מפי הגבורה חמש ומפי משה שש מאות ושמנה, לא מניין תור"ה. והנראה מדעתו שלבעל ההלכות שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתע' שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה אבל האמונה במציאותו יתע' שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן. והוא מאמר החכמים אמרו לו גזור עליהם גזרות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות. עשו קבלת המלכות עניין בפני עצמו והמצוות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר. ועוד כי אין הפרש בין הדיבור הזה ובין מה שאמר ית' בצדוק המדות (קדושים יט) אני י"י אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים והוא ירצה לומר הואיל וקבלתם מלכותי מיציאת מצרים קבלו גזירותי. ואם תהיה בכל מקום מצוה שיאמר דעו והאמינו שאני י"י שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשו מצותי עם כל זה לא יבא בחשבון המצות כי הוא העיקר והן התולדות כאשר פירשתי. ↑