ב"ה
אנו קוראים ליום זה יום מתן תורה מחד, ויום קבלת התורה מאידך. לא רק שאנו קבלנו את התורה, אלא הקב"ה הוא נתן לנו את התורה. משמעות נתינת התורה, מודגשת במדרש בפרשת תרומה:
ויקחו לי תרומה, הה"ד (משלי ד) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר (תהלים יב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר (שם /תהלים/ יט) הנחמדים מזהב ומפז רב, יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים שנא' (שיר /השירים/ ד) שלחיך פרדס רמונים, יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינן יודעין מהו אבל משכר הסרסור נתודע מה לקח, כך התורה אין אדם יודע מה היא אלא משכר שלקח משה שנאמר (שמות לד) ומשה לא ידע כי קרן אור /עור/ פניו בדברו אתו, ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה (ולהלן המשל על בת המלך וכו').
הקב"ה נתן לנו את התורה, וכביכול נמכר עמה. פירוש הדבר שמעתה כח התורה נמצא אצל עם ישראל לפרש ולדרוש את התורה בי"ג מידות.
כתב בקצות החושן בהקדמה:
אמנם לזאת יחרד איש פן ידבר בתורה בדברים אשר לא כן ושכל האנושי לואה להשיג האמת ובפרט כוונת התורה שרפים ואופנים לא השיגו אלקים הבין דרכה וההוא דמשקר העונש ר"ל מבואר בזוהר היכן ההיא מלה סלקא ושתיקתם יפה מדיבורם שלא יכשלו בשנונם. אך לא נתנה התורה למלאכי השרת ואל האדם נתנה אשר לו שכל האנושי ונתן לנו הקב"ה התורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת שכל האנושי גם כי אינו אמת בערך השכלים הנבדלים.
על פי הדברי האלו ניתן להבין מה שדן במגן אברהם אורח חיים סימן תצד הקדמה
קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו הלא קי"ל כר"י דאמר בז' בסיון נתנה תורה דהא קי"ל דבעי לפרושי ו' עונות כמ"ש בי"ד סי' קצ"ו (וכמדומה שראיתי קושיא זו באיזו פוסק) ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון ובאמת הרמב"ם פרק ה' מהלכות אבות הטומאה פסק דא"צ לפרוש רק ג' עונות וכתב הכסף משנה בגירסת הרמב"ם והרשב"א דחכמים סבירא להו ג' עונות ופסק כוותייהו ע"ש – וא"כ מנהגנו הוא על פי הרמב"ם ומ"ש בי"ד כר' יוסי היינו לחומרא ומה שקשה עוד דהתורה ניתנה ביום נ"א לספיר' דהא יצאו ממצרים ביום ה' והתורה ניתנה בשבת כבר תי' הי"מ דבא לרמוז לנו י"ט שני של גליות ואפשר דהיינו דקאמר יום א' הוסיף משה מדעתו ואין כאן מקומו
ובנוגע לשאלה ראשונה, ע' במחצית השקל שמסביר. אלא ששאל עוד, שהרי ביום חמישי יצאו ממצרים והרי הכל מודים שבשבת נתנה תורה ואם כן הרי אם ביום חמישי יצאו ממצרים הרי התחילו לספור בליל שישי. ואם כן ספרו מט יום בליל חמישי ואם כן שבת הרי היא יום נא לספירת העומר.
ואמנם בגמרא יתכן אליבא דרבנן שיצאו ממצרים בערב שבת, עיין במחצית השקל שעשה את החשבון בסוגיה. אבל הרי אנן קיי"ל שי' בניסן היה בשבת, וכמו שכתב הטור בסימן ת"ל:
שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול:
ואם י' בניסן היה בשבת, אם כן קיי"ל שביום חמישי יצאו ממצרים שבו היה טו בניסן. ואם כן יוצא שאם מתן תורה בשבת הרי יוצא שבשבת נתנה תורה, וזה יום נא לעומר.
וכתב המ"א שזה רומז על כך שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו. ע' שבת דף פו- ע"ב פז-ע"א:
תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא – בראש חדש אתו למדבר סיני, כתיב הכא +שמות יט+ ביום הזה באו מדבר סיני, וכתיב התם +שמות יב+ החדש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן – ראש חדש, אף כאן – ראש חדש. ודכולי עלמא – בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא +שמות כ+ זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב התם +שמות יג+ ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, מה להלן – בעצומו של יום, אף כאן – בעצומו של יום. כי פליגי – בקביעא דירחא; רבי יוסי סבר: בחד בשבא איקבע ירחא, ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי – משום חולשא דאורחא. בתרי בשבא אמר להו +שמות יט+ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, בתלתא אמר להו מצות הגבלה, בארבעה עבוד פרישה. ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע ירחא, בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי – משום חולשא דאורחא, בתלתא אמר להו ואתם תהיו לי. בארבעה אמר להו מצות הגבלה, בחמישה עבוד פרישה. מיתיבי: +שמות יט+ וקדשתם היום ומחר, קשיא לרבי יוסי! – אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות.
מה שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו, זה מראה לנו את כוחה של התורה שנמסרה לבני אדם, ולא בשמים היא. בכוחו של האדם ליצור בתורה. וכביכול משה רבינו דחה את זמן מתן תורה.
ובגמרא בבא מציעא דף נט עמוד א:
תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? – אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. – מאי +דברים ל'+ לא בשמים היא? – אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה +שמות כ"ג+ אחרי רבים להטת.
ומביא הקצות שם את הר"ן בדרשות:
וכבר האריך הר"ן בדרשותיו דרוש שביעי במה שאמרו פרק השוכר את הפועלים רבה הוי יתיב אגוזאי דדיקלא וקא גריס שמע דקא מפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא אמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דהוא יחיד באהלות. וע"ש שהקשה אחר שהשיגו מהשי"ת שהיה מטהר איך טמאו הם עד שהוצרכו להכרעתו של רבה בר נחמני וע"ש שכתב בישוב שאלה זו וז"ל, כי אם היותם שספק טהור על דרך האמת היו אומרים טמא שאחר שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם ושכלם היה מחייב לטמא היה מן הראוי שיהיה טמא אע"פ שהוא בהיפך האמת שכן חייב שכל האנושי והשאר אע"פ שהוא אמת אין ראוי לעשות מעשה כן בדרכי התורה כמו שלא טהרו בעלי מחלוקתו של ר' אליעזר אע"פ שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כמותו ולא נסתפק להם שהענין מאת השי"ת ואעפ"כ לא בשמים הוא ולפיכך אמרו מאן נוכח רבה בר נחמני ולא באתה אליו ההכרעה מן האמת כי לא נסתפקו בזה כמו שכתבנו אלא שהכריע ששכל האדם מחייב וכו' ומה שהיו הם מטמאים לא היה רק מקוצר שכלם בערך השכל האנושי או מהתרשלם בלימוד התורה בחייהם ע"ש:
וכל הרואה זה ישתומם ולבבו יחרד. אם בני עליה שזכו להיות מבני מתיבתא העליונים. לפני אדון האדונים. לא השלימו שכלם שכל האנושי מפני עומק המושג וקוצר המשיגים. או מהתרשלות בלימוד התורה בחייהם ואם הראשונים כמלאכים ומה יעשו חלושי השכל כמונו אשר בטרדת הזמן טרודים. ובעתות הפנאי שוכן ענן העצלות עליהם. בהתרפות מן התורה ידיהם. ואפילו דבר קלה במסכת כלה. לא ידעו השיב כתורה. אוי לנו מעלבונה של תורה. ובדרוש י"א ז"ל, וג"כ נאמין שאם הסכימו הפך האמת ונדע זה ע"י בת קול או נביא אין ראוי שנסור מהסכמת החכמים וזה הוא ענין ר"א הגדול עם החכמים שאע"פ שנתן אותות גדולים וחזקים שהאמת כדבריו ויצאתה בת קול מן השמים ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכל מקום אעפ"כ כשלא רצה להסכים לדבריהם נמנו עליו וברכוהו לפי שלא מסר ה' יתברך הכרעת ספיקות התורה לנביא ולא לבת קול אלא לחכמי הדור וכו'
וזהו כוחה של התורה שנמסרה לבני אדם. ועל פי זה מובן מה שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו. זוהי כוחה של התורה (וע' שם בהמשך הקצות, שעל ידי דיבור של חכמים יש להם כח לשנות את המציאות ולומר על דבר שבעצם אינו כשר, והוא סם המות, אבל אם לפי דעתם הוא כשר, אם אם טעו, הרי משנים את המציאות והרי הדבר אינו מזיק).
ועל פי זה אנו חוגגים את יום מתן תורה בו' סיון, אף שלפי חשבוננו התורה ניתנה בז' סיון משום שאנו חוגגים את היום שבו משה רבנו דחה את מן תורה. ואנו חוגגים את היום שבו משה רבינו מראה את כח קבלת התורה, שהיא תלויה ביד אדם.
וכ"כ בית הלוי:
בית הלוי על משלי פרק ב פסוק א ונדפס גם בליקוטים על התורה פרשת יתרו:
ובזה יש לישב מה שהקשה המג"א (ר"ס תצ"ד) היאך אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו והרי קיי"ל דבשבעה לחודש ניתנה התורה, רק הענין דהכתוב אומר (שמות יט) וקדשתם היום ומחר ומשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו דדרש היום כמחר כדאיתא במס' שבת (דף פ"ז) והסכים הקב"ה על ידו דלא ירדה שכינה עד למחר. ונמצא דזאת המתנה שהתורה ניתנה לישראל וכפי שידרשו כן יהיה האמת היה בששי בסיון מה דלא ירדה עדין באותו יום השכינה וזהו שנקרא מתן תורה שניתנה להם התורה במתנה, ובשביעי היה קבלת התורה שקיבלו אותה ישראל ומתן תורה היה בששי. וזהו שאומרים מתן תורתנו ולא מתן תורה דתורתנו הפירוש שנעשית שלנו, והיא התורה שבע"פ והדרשות שנקראת על שם ישראל,
וכן כתב המהר"ל בתפארת ישראל פרק כז:
כבר התבאר לך כי היו הימים מתעלים מדרגה אחר מדרגה עד יום חמשים שהוא ראוי אל התורה, אמנם דבר זה שהיום החמשים ראוי אל התורה הוא מצד השם יתברך אשר הוא הנותן אבל קבלת התורה שהוא מקבל אותה המקבל הוא אחר כך וצריך יום בפני עצמו אל קבלת התורה ולכך לא היה יום קבלת התורה ביום חמשים רק ביום חמשים ואחד, משל למלך שנתרצה לתת מתנה לאוהביו, הרצוי הזה הוא זמן בפני עצמו והגעת המתנה אל האוהב הוא זמן בפני עצמו. ולפיכך אף שיום חמשים הוא יום שראוי אל התורה מכל מקום צריך עוד יום אחד אל הגעת התורה אל המקבל שהוא דבר בפני עצמו. ואל תאמר כי דבר זה דוקא למאן דאמר בשביעי נתנה תורה, ולא למאן דאמר שנתנה תורה בו' בו, כי אף למאן דאמר שנתנה תורה בו' בסיון היה קבלת התורה ביום נ"א דקאמר התם ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' צא וחשוב תמצא ביום השבת שבו נתנה התורה לדברי הבל הוא ביום נ"א לפיכך קאמר שם דאייר דההוא שתא עברוהו, והרי בין לר' יוסי ובין לרבנן היה נתינת התורה ביום נ"א, וזה כמו שאמרנו כי קבלת התורה בפני עצמה, ועוד כי היה צריך נ' יום קודם מעשה נתינת התורה לעולם ואם נתן התורה ביום נ' נתנה התורה קודם שעברו נ' יום וצריך להוסיף יום אחד.
ומה שלא נכתב בתורה שיום הבכורים הוא יום מתן תורה, כתב המהר"ל שם בסוף הפרק, שזה משום שהמועדים נתנו לשמחה. ואילו התורה נתנה לעול. אלא שאנו אמרנו נעשה ונשמע, ואנו שמחים ביום זה על מתן תורה. אבל מצד הנותן זה עול. וגם בזה בא ההבדל בין מתן תורה ובין קבלת התורה. וע' לשונו של מהר"ל:
אמנם מה ששואלים בני אדם כי אם חג השבועות הוא בשביל שנתן לנו התורה, למה כתב (במדבר כ"ח) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה ולא כתב ביום מתן תורה מאחר שעיקר היום טוב הוא בשביל התורה, כמו שאנו אומרים זמן מתן תורתנו, אין זה שאלה כלל כי השם יתברך נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל אשר זכו אל הטוב כמו שאמר בחג המצות שבו יצאו ישראל מבית עבדים וסוכות כי בסוכות הושבתי אתכם וביום הכפורים כי ביום הזה יכפר עליכם, ובחג השבועות התורה שנתנה בו נתנה מהשם יתברך והיא לעול על ישראל והרי אומות העולם לא היו רוצים לקבל התורה ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו ואמרנו נעשה ונשמע אבל מכל מקום השם יתברך הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם מפני שהיא עול עליהם ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם. ומזה הטעם לא נכתב גם כן בראש השנה הטעם שהוא יום הדין מפני כי הדין מצד עצמו אינו מקובל ואינו נוח לאדם ולכך לא תלה המועד בזה רק נכתב זכרון תרועה והזכירה שנזכר על ידי תרועה לפני הקדוש ברוך הוא לטובה, וכן הוא הזכירה בכל מקום. ותלה שלש מועדים הפסח בחדש האביב ושבועות חג הקציר וסוכות חג האסיף, ועוד יתבאר ענין אלו שלשה זמנים אל המועדים השלשה. והתבאר לך מה שלא קבע זמן חג השבועות שבו נתנה תורה לישראל:
ודברים אלו מובנים על פי מה שכתב המדרש תנחומא, על השאלה ששאלו הראשונים, מדוע צריך לכפות הר כגיגית, אם אמרו נעשה ונשמע, הרי לא צריך כפיה? וכתב המדרש מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נח סימן ג:
יתברך שמו של ממ"ה הקב"ה שבחר בישראל משבעים אומות כמ"ש כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים ל"ב) ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבע"פ וגלה אותם לישראל, ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבע"פ פרטות ותורה שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט ועל שבע"פ נאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב י"א) וכתיב ולא תמצא בארץ החיים (שם /איוב/ כ"ח), ומאי לא תמצא בארץ החיים וכי בארץ המתים תמצא אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר י"ט) וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות ל"ד) ואמרו חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא ע"פ הדברים וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט) אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה), ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט) ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו'), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שנון, ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פירוש מתן שכרה בעוה"ז כמ"ש בפרשה שנייה והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות (ס"א תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד, ובפ' שנייה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב בכל מאדכם ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה
ולכן כיון שמתן תורה מורכב ממתן ומקבלה, מתן ביום חמישים וקבלה ביום חמישים ואחד, מתן שניתן לצער וקבלה שנתנה בשמחה של נעשה ונשמע, לכן לא נכתב בתורה התאריך של מתן תורה.
נספחים:
קטע המובא בתחילת הקדמת הקצות:
אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כי יצפנני בסוכו. בזוהר בראשית ר"ש פתח ואשים דברי בפיך כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא ולילא בגין דקב"ה ציית לקליהון דאינון דמתעסקין באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא עביד רקיע חדא. תנן בההיא שעתא דמלה דאורייתא אתחדשת מפומיה דבר נש ההיא מלה סלקא ואתעתדא קמיה דקודשא בריך הוא וקב"ה נטיל לההוא מלה ונשיק לה וכו' והוא קרי לון שמים חדשים שמים מחודשים סתימן דרזא דחכמתא עלאה וכל אילין שאר מילין דאורייתא דמתחדשין קיימין קמי קודשא בריך הוא וסלקין ואתעבידו ארצות החיים כו' אמר ר' אליעזר מהו ובצל ידי כסתיך אמר ליה בשעתא דאתמסר אורייתא למשה אתו כמה רבוא דמלאכי עלאין לאוקדא ליה בשלהובא דפומהון עד דחפא עליה קב"ה, והשתא דהאי מלה סלקא ואתערא וקיימא קמי קב"ה איהו חפי על ההוא מלה וכסי על ההוא בר נש דלא אשתמודע לגבייהו ולא יקנאון עד דאתעבידו מההיא מלה שמים חדשים וארץ חדשה הה"ד ובצל ידי כסיתך לנטוע שמים וליסוד ארץ. וזה הוא שאלתו ובקשתו של דוד המלך ע"ה שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' הוא פנימיות התורה וסודותיה ולבקר בהיכלו הוא נגליות התורה ושלא יקנאון ביה אמר כי יצפנני בסוכו.