נעשה ונשמע לגבי גירות
מתן תורה כמקור להלכות גירות והיקף קבלת מצות בגירות
בפרשת שלח יש את הלכות הגר, במדבר פרק טו פסוק יד – טז:
(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה:
(טו) הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה’:
(טז) תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם: פ
גמ’ כריתות ט’ ע”א:
רבי אומר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים
דבר זה הובא ברמב”ם רמב”ם הל’ איסורי ביאה פי”ג הלכה ה”א – ה”ג
הלכה א
בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן.
הלכה ב
מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו, מל אותם משה רבינו שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו.
הלכה ג
וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, וקרבן שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ע”י כל ישראל הקריבום.
הלכה ד
וכן לדורות כשירצה העכו”ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.
(קשה על הרמב”ם: הרמב”ם לומד טבילה מהפסוק וקדשתם היום ומחר. והרי בגמ’ יבמות מו ע”ב, דוחה לימוד זה ולומדת מהזאה שכתובה בסוף פרשת משפטים, ואין הזאה בלא טבילה.)
יש לחקור:
האם מה שנלמד ממתן תורה הוא עצם הגרות, ובני ישראל עברו תהליך של גיור, וכפי שמשמע בגמ’ יבמות מ”ו ע”ב לגבי נשים שמסברא היתה טבילה דאל”כ “במה נכנסו תחת כנפי השכינה”, וכמו שכתב רש”י יבמות מו ע”א ד”ה באבותינו שמלו “ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני שכינה” (ומה שכתב רש”י “ולקבל פני שכינה” היינו לשיטתו, שהרי טבילה לומדים מהזאה שבסוף פרשת משפטים, ובפירוש על התורה כתב רש”י שזה היה קודם מתן תורה). או יש לומר שרק מעשה הגרות הוא הנלמד ממתן תורה אבל אין הכוונה שבני ישראל “התגיירו” בזמן מתן תורה.
ויהיה נפ”מ מכך אם נאמר שעל ידי מתן תורה כקטן שנולד דמי ומותרים בקרוביהם:
מצאנו מחלוקת בענין זה בין גור אריה למהר”ל לבין המשך החכמה:
המהר”ל גור אריה בראשית מו, י שואל על דברי חז”ל על דינה שלא רצתה לצאת מביתו של שכם עד שישבע שמעון שישאנה, ושואל המהר”ל איך יתכן שנשא את אחותו:
קשה הרי האבות קיימו כל התורה וידעו אותה ברוח הקודש, היו מקפידין שלא לישא כנענית – ולא הקפידו על ערוה דהוא אסור מן התורה, ויש מפרשים כי שאני קודם מתן תורה מלאחר מתן תורה, כי כל האבות היו מקיימים את התורה כולה – אך צריכים היו לקבל עליהם את התורה כגרים שנתגיירו, לכך היו כקטן שנולדו. פירוש להך מילתא בלבד לענין קבלת התורה לא שייך בהם ענין אחוה שיהיו אחים לענין עריות, שלא נולדו בחיוב המצוה אלא הם קבלו מאיליהן, להך מילתא הוו כגרים שאין עריות בהם. ולפיכך כל עריות שהן מן התורה שנתנה אחר כך – לא היה נוהג באבות; כגון יעקב נשא שתי אחיות, ועמרם דודתו, ויהודה היה מייבם את כלתו, אף על גב דמן התורה אסור, והם היו שומרים את התורה, הרי אם מצד התורה אתה בא לאסור והם קבלו אותה עליהם – לא היו להם בזה קורבה, אבל קורבה מצד עצמם לא נתבטלה. ואין להקשות דאם כן יהיו יוצאי מצרים מותרים בקרוביהם, דהא קבלו עליהם את התורה (שמות כד, ז) ולא נולדו בחיוב, ויהיו מותרים בקרוביהם, אין זה קשיא, דהם הוכרחו לקבל, דהא כפה עליהם הר כגיגית כדלקמן (רש”י שמות יט, יז), ולא אמרינן בזה דהוי כקטן שנולד. דודאי מי שנתגייר מעצמו, כגון גוי, כיון דלא היה צריך לגייר והוא מגייר עצמו – הוי בריה אחרת לגמרי, אבל ישראל שיצאו ממצרים – כיון שהיו מחויבים לקבל את התורה, והיו מוכרחים לזה, אין זה כקטן שנולד.
לפי המהר”ל מתן תורה אינו גירות ממש, ולא אומרים בה כקטן שנולד דמי, אבל המשך חכמה בדברים ה,כז על הפסוק שובו לכם לאהליכם, כתב שהחתם סופר בחידושיו לע”ז כתב כי כל ימיו התקשה מהיכן הוציאו חז”ל הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
וכתב המשך חכמה שלדעתו פשוט שיצא להם דמסתמא היה ליוצא מצרים נשים הרבה שהיו מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהם ועמרם יוכיח שגדול הדור היה ונשא דודתו. ואך אמר רחמנא אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו והרי אלו שנשאו קרובותיהם צריכים לפרוש מהם, וע”כ שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
אלא שגם המהר”ל לא דחה שאין זו גרות ממש, אלא כתב שאמנם זו גרות אבל כיון שהיא מכפיה לא אומרים בה כקטן שנולד דמי[1].
אלא שזו מחלוקת בפרשת אמור בין הרמב”ן לבין רבותינו הצרפתים, רמב”ן ויקרא כד, י
(י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:
(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:
…וטעם בן הישראלית ואיש הישראלי – להורות כי העו”ג הבא על בת ישראל הולד אינו ישראלי. ואף על פי שפסקנו בגמרא (יבמות מה א) דעו”ג הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, הרי אמרו מזהמין את הולד שהוא פגום לכהונה, וכל שכן שאינו ישראלי בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי “לשמות מטות אבותם” כתוב בהן (במדבר כו נה).
ומה שאמר בת”כ (פרשה יד א) בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר, אינו שיצטרך בגירות, אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (כריתות ט א), אבל נתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל. וזה טעם “בתוך בני ישראל”, שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי. וכן מה שאמרו בת”כ (שם) אף על פי שלא היו ממזרים באותה שעה הוא היה כממזר, כדברי יחיד היא שנויה, והלכה הולד כשר:
והצרפתים אומרים כי טעם הגרות מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו (יבמות עח ב) באומות הלך אחר הזכר, וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול.
ואין דעתי כך, כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגוים לא יתחשבו, וכמו שאמר בעשו (קידושין יח א) ודילמא ישראל מומר שאני. וק”ו הדבר, אם לאחר מתן תורה שהכותי הבא על בת אברהם מחייבי לאוין ואין לו בה קידושין היא מקוה טהורה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה, לא כל שכן קודם התורה שתהא מטהרת ולדה להיות כמוה לחייבו במילה כזרעו של אברהם ויהיה מכלל בני ישראל:
אם כן לדעת הרמב”ן לא היתה זו גירות ממש אלא כניסה לברית, לדעת הצרפתים היתה זו ממש גירות. ראיה לרמב”ן יש לכאורה ממה שהסוגיה בגר קטן בכתובות יא. לא מביאה ראיה לאפשרות לגייר גר קטן ממה שבמתן תורה היו כמה קטנים והגיור חל גם עליהם, ע’ ריטב”א שם.
שאלת קבלת מצות: לכאורה אם הדבר נלמד ממתן תורה, הרי גם עצם קבלת המצוות היא חלק מתהליך הגרות. א”כ מדוע אומר הרמב”ם שבשלשה דברים נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה, והרי יש ארבעה דברים?
וע’ לשון רמב”ם הל’ איסורי ביאה פי”ג הלכה ה”ד
וכן לדורות כשירצה העכו”ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.
כאן הרמב”ם מוסיף “עול תורה”. מהו “עול תורה”? מדוע הרמב”ם לא אומר שצריך לקבל מצוות?
אומנם יש לומר שזה היה הגיור של הלל, שבת לא, א:
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור.
ואכן הרמב”ם כותב שם פי”ד:
הלכה א: כיצד מקבלין גירי הצדק כשיבוא אחד להתגייר מן העכו”ם ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים ומסוחפין ומטורפין ויסורין באין עליהן, אם אמר אני יודע ואיני כדאי מקבלין אותו מיד.
הלכה ב: ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו”ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה..
וע”כ שגם מקבל על עצמו “עול תורה” היינו רוצה לקבל על עצמו לקיים מצוות, אף שעדיין אינו יודע מה הם המצוות.
עד כמה נחשב שמקבל על עצמו “עול תורה”, האם נקבל גר שאומר שלא רוצה לקיים מצוות אבל מעדיף את להענש כישראל ולא לחיות כגוי? אם כן מובן הגר שהלל קבל (עיין שבת לא ע”א).
וע’ אחיעזר ח”ג סימן כו[2] שאכן כך הבין:
ולבד זה נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד”ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהי’ מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות.
ומה”ט נראה מה שחשש הרה”ג מהר”י פאזען לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, אפ”ל דאין לחוש לזה כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אח”כ לתיאבון, מ”מ אין זה מניעה לקבלת המצות, ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב.
אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חלול שבת ואכילת טריפות ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא א”כ זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב [ועיין בשו”ת חמדת שלמה חיו”ד סי’ כ”ט וסי’ ל’ דהודעת המצות וקבלת המצות שני ענינים הם, דקבלת המצות הוא בסתם שקבל עליו לכנוס בדת יהודית, והודעת המצות להודיע לו ענין המצות ושכרן ועונשן וזה אינו מעכב ולעולם קבלת המצות בסתם מעכב דזהו עיקר הגירות וכמש”כ הרמב”ם דבעי קבלת המצות בשלשה יעוי”ש].
להיות יהודי זוהי קבלת עול מצוות. ההגדרה של יהודי שמגדירה כיהודי גם אדם שאינו שומר מצוות (מלבד ההגדרה של מיהו יהודי) היא מי שמחוייב במצות, ולא דוקא מי שמקיים את המצוות. מחוייבות בכל המצוות היא המגדירה אדם כיהודי.
וע’ שו”ע סימן רס”ח סעיף ג’ שקבלת מצות מעכבת. וכן משמע תוספות מסכת יבמות דף מה עמוד ב ד”ה “מי לא טבלה לנדותה”[3]
ואכן דעת הב”ח שלרמב”ם קבלת מצוות לא מעכבת. ב”ח יורה דעה סימן רסח:
אבל אם לא היו שלשה בטבילה מעכב וכהרי”ף והרמב”ם והסמ”ג דפשטא דסוגיא הכי משמע דבטבילה גופה בעינן שלשה וכן הוא לפי תירוץ הראשון דמהר”ם ודלא כדעת התוספות ותירוץ אחרון דמהר”ם וכשהיו שלשה בטבילה אף על פי דכתב הרמב”ם (פי”ג הי”ז) דכשר אף על פי שלא היתה לשם קבלת מצות כל עיקר מיהו התוספות והרא”ש חולקין ע”ז דקבלת המצות ודאי מעכבת.
הב”ח לא אמר את הדברים להלכה, אבל כך למד ברמב”ם, וכן דעת בית מאיר, אבל דעת כל הראשונים והשו”ע והפוסקים שקבלת מצות מעכבת.
ולכאורה כן משמע בריטב”א שקבלת מצות לא מעכבת, בגמ’ בשבת מובאת ברייתא, שבת סח, ב:
כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא אחת כיצד תינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וחייב על הדם אחת ועל החלב אחת ועל עבודה זרה אחת ומונבז פוטר וכך היה מונבז דן לפני רבי עקיבא הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה.
ואומרת הגמ’ שם שדעת רב ושמואל כמו הברייתא שגר שנתגייר בין הגויים ותינוק שנשבה כהכיר ולבסוף שכח וחייב ודעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שפטור לגמרי משום שלא היתה לו ידיעה.
וכתב בחדושי הריטב”א שבת סח, א:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו מתני’ בתינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר לבין הגוים. פירוש שקבל עליו בפני שלשה ונתגייר בפניהם אלא שלא הודיעוהו מצות שבת שאין זה מעכב, והלך ודר בין הגוים ולא ידע לעולם מצות שבת, ומשכחת לה נמי כשנתגייר בעודו קטן דקי”ל גר קטן מטבילים אותו על דעת בית דין כדאיתא בפ”ק דכתובות (י”א א’), וכשהגדיל והיה בן דעת היה בין הגוים,
וכן כתב בחדושי הריטב”א יבמות מז, א:
ומודיעים אותו קלות וחמורות. (פי’) וסברא דרבוותא ז”ל שאם לא הודיעוהו אינו מעכב והכי משמע בפ’ כלל גדול (ס”ח א’).
שו”ת חמדת שלמה יו”ד כט אות כב אומר חילוק בין הודעת מצות וקבלת מצוות, ולפי חילוקו קבלת מצוות לרמב”ם מעכבת:
ע”כ נראה לענ”ד דקבלת המצות והודעות המצות שני ענינים הם, דקבלת המצות היא בסתם שקיבל להכנס בדת יהודית, דזה הוי ממילא קבלת המצות, והודעת המצות הוא להודיע לו ענין המצות כדאיתא בגמ’ (מז.) אכלת חלב וכו’ וכן שכרן ועונשן כדאיתא שם, וזה אינו מעכב ולעולם בקבלת המצות בסתם מעכב דזהו עיקר הגירות שנכנס לדת יהודית.
ואולי דברי הריטב”א הם שהודעת מצוות לא מעכבת, ולא על קבלת מצות. ויש לומר שהודעת מצוות זה כמו שכתבנו לעיל על קבלת עול מצוות, ומדובר בגר שקיבל על עצמו עול מצוות אבל אינו יודע מה הם המצוות. ועל זה יש דעה בבבריתא שמביא קרבן על החלב ועל הדם ועל עבודה זרה, וכו’.
ונראה שאכן כך כתב באגרות משה יו”ד ג’ תשובה צ’ ביאר את הגמרא בשבת, שאכן הודיעוהו שיש מצות ואמר שיקיים כל מה שידע:
איברא דא”צ ללמוד עמו כל התורה כולה בכל פרטי מצותיה, ומצינו שאף שלא ידע כלל משום מצוה אף לא מאיסור עבודה זרה שעבד לה תחלה הוא גר גמור דהא מפורש בשבת דף ס”ח ע”ב לענין השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא אחת כיצד תינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים אינו חייב אלא אחת ועל הדם אחת ועל החלב אחת ועל ע”ז אחת, והוא כדפירשו שם בע”א התוס’ ד”ה גר דנתגייר בפני שלשה ולא הודיעוהו מצות שבת וכן לא הודיעוהו שאיכא איסור ע”ז כלל, ומ”מ נחשב קבלת מצות במה שאמר שהוא רוצה להיות כישראל דאם יש להם דינים ואיסורים ומצות עשה יעשה
וע’ צדקת הצדיק סי’ נד במהדורת הר ברכה, שם כתב על סמך הגמרא בשבת ש”עיקר היהדות תלויה בשם ישראל” צונזר בחלק מן הדפוסים וכן במאגרי המידע שו”ת בר אילן ובתקליטור התורני:
נד מכת”י עיקר היהדות בקריאת שם ישראל כמו שנאמר זה יאמר לה’ אני וגו’ ובשם ישראל יכנה שלא יהיה לו רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל די ומצינו בריש פרק כלל גדול שבת סח גר שנתגייר בין האומות ומביא חטאת על החלב והדם והשבת ועבודה זרה עיין שם דלא ידע כלל שזה אסורה ואפילו על עבודה זרה ושבת ונמצא שלא ידע כלל מכל התורה ובמה הוא גר להתחייב חטאת רק בקריאת שם ישראל די ובזה יובן מה דיהרג ואל יעבור על המרת דת להיות ישמעאל אעפ”י שהם אין עובדים עבודה זרה אפילו בשיתוף כנודע וכן נזהרים על גילוי עריות ושפיכות דמים ואין כופין כלל על אותן שלש עבירות דיהרג ואל יעבור אבל המרת שם ישראל לבד זה שקול ככל התורה כולה וכנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים.
ובמה שהרמב”ם לא מנה קבלת מצות כחלק ממעשה הגירות, צריך לומר בדעת הרמב”ם, כפי שכתב הרב סולביצ’יק בקול דודי דופק עמ’ 99 שלדעתו אין קבלת המצות מהוה חלק ממעשה הגרות, אלא זה תנאי הקודם לגרות. גר הוא אם הוא רוצה להכנס בעול מצות, אבל קבלת המצות עצמה אינה חלק ממעשה הגרות אלא תנאי שיכול להתברר אחר כך. וכך כתב בשם אביו:
מפי אבא מרי שמעתי פעם כי הרמב”ם לא נתכוון לומר שגר שנתגייר על מגת שלא לקיים המצוות, הרי הוא גר. דבר כזה יקעקע את כל ענין של גירות וקדושת ישראל המתמצה בחובתנו לקיים את מצוותיו של הקב”ה. שיטת הרמב”ם היא’ כי אין קבלת מצוות מהווה פעולה מיוחדת בגירות הזקוקה לבית דין כמו טבילה וכי אינה אלא קו אופייני במעשה הגירות שתתקיים לשם קיום המצוות לכן אם יודעים אנו שהגר מוכן לקבל בטבילתו עול תורה ומצוות אעפ”י שלא היה שם מעשה מיוחד של השמעת המצוות והסכם הגר, הטבילה מועילה, כיון שהגר מתכוון לחיות חיים קדושים של ישראל כשר.
וע’ בהלכה ד’ מוכח שלרמב”ם קבלת עול מצוות הוא הקודם למעשה הגרות. וא”כ הגרות אינה התהליך שבו חל עליו חיוב אלא הגרות הוא המעשה שנותן תוקף לרצונו לקבל עול מצות. אבל קבלת עול מצות אינה שייכת לתהליך הגרות.
לפי זה מובן מדוע לרמב”ם לא נכללת קבלת מצוות במעשה הגרות, אף על פי שזה נלמד ממתן תורה. משום שקבלת מצות הוא תנאי לגרות ולא מעשה הגרות.
סוף הפרק, רמב”ם הל’ איסורי ביאה פי”ג הלכה הי”ד – הי”ח
הלכה יד
אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד יי’ נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה.
הלכה טו
לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו”ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ”כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב”ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ”מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.
הלכה טז
ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב”ד גיירום חשבן הכתוב כאילו הן עכו”ם ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כו”ם שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה.
הלכה יז
גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג’ הדיוטות ה”ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו”ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו”ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן.
הלכה יח
ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו, צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחלה.
האם גר שלא בדקו אחריו, פירושו של דבר שזה ספק גירות? ע’ בהמשך הפרק שמחזירים לו אבידתו, ולהלן בפרק טו הלכה כו שאם זה ספק אין מחזירים לו אבידה, רק ברוב ישראל. הרי שזה ודאי. כן כתב הרמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה כו
הטבילוהו בית דין לשם גרות או שטבל משהגדיל הרי הוא כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל, היה רוב העיר עכו”ם מותר להאכילו נבילות היה רובן ישראל מחזירין לו אבידתו כישראל מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזקין ככל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראיה.
הרב קוק בתשובה דעת כהן סימן קנג, שאפילו אם יבא אליהו ויגיד לנו שהיה לבבו אחרת מאשר פיו אין לנו עסק עם דברים שבלב.
מכתב הגרש”ז אוירבך זצ”ל מכתב ידו וכן הובא ספר טבילת כלים לרב צבי כהן שליט”א (מהדורה ראשונה תשל”ה – במהדורות הבאות יש כבר שינויים, וכן במנחת שלמה ח”א לה)[4]:
בהך ענינא דלפני עור, הנני רושם את אשר אמרתי מכבר להיושבים על מדין, בנוגע לחלק גדול מהגירות שנעשה לצערנו הגדול בזמננו, דאף שנקטינן דדברים שבלב אינם דברים וכיון שבפיהם הם מקבלים עליהם עול מצוות אין מתחשבין עם מחשבת פגול שבלבם ונעשה על כרחו גר גמור, מ”מ לאותו סוג גרים אשר קבלתם עול מצוות קרובה להחשב כדברים שבלבו ובלב כל אדם, שלבם בל עמם והננו כמעט בטוחים שאינם חושבים כלל לקיים ולשמור מצוות ד’, בכגון דא נלע”ד שכל המסייעים לגירות כזו, אף שבדיעבד הם גרים גמורים, אפי”ה המגיירים אותם עוברים בלאו של לפני עור וגו’ [וכו’, כפי שנדפס לעיל, עד סוף התשובה]… ועוברים בלאו של ולפני עור לא תתן מכשול.
ולהאיר: הרב עובדיה יוסף ז”ל העיד בוועדת הכנסת שכרב ראשי לתל אביב הוא גייר כמאה איש בשנה, וזה הרבה לפני שהיו אולפני גיור, כך העיד הרב שמואל דוד רבה של עפולה.
נספח:
דעת הרב ש”ך שגירות היא מעשה בית דין ולא צריך דעת המתגייר, רק שלא מהני בעל כורחו, הרב ש”ך באבי עזרי בהלכות מלכים פרק י’ הלכה ג’ כתב בנוגע לטבילת עבד כנעני שלשיטת רש”י שם שלהטבילו לשם עבדות כולהו סברי שיכול להטבילו אפילו בעל כורחו, ולהמסקנה שם שעבד הלקוח מישראל ששהה אצלו כמה ימים ונהג במצות אף רבנן מודו שיכול להטבילו לשם שחרור בעל כורחו של העבד:
וצ”ע טעמה מאי ואיזה כח יזכות יש לו להאדון לעשותו לישראל, האדון יש לו רק רשות לשחררו ולהפקיע עבדותו, אבל מה שאין זה ענין לעבדותו כגון לעשותו ישראל שהוא גירות, איזה זכות יש לו אי נימא שדעתו של המתגייר פועל בהגירות, והוא העבד המתגייר, וכשמתגייר הרי אין לו להאדון כלום בהעבד, וזה דין שבגופו, איך יהני דעתו של האדון לגיירו.
ומוכח מזה שאין דעתו של התגייר פועל בהגירות ורק הב”ד מגיירין אותו, אלא שבע”כ אין לגיירו, וע”כ סגי שפיר בדעת האדון שהוא הבעלים עליו ואם אין האדון מעכב שפיר הוי טבילה לגירות… מכל זה מכוח שכל הגירות הוא רק מעשה ב”ד, רק שאין לגייר בע”כ.
ושם לעיל כתב:
ונראה שמוכח מכל זה שכל דין גירות אין דעתו של המתגייר פועל בהגירות וכמו בקנינים שהקונה הוא הקונה ע”פ דעתו ורצונו, אלא שדין גירות הוא אך ורק מעשה בית דין והב”ד הם המגיירים ע”י מילה וטבילה, וע”ז נאמר משפט בגירות שהכל הוא מעשה בית דין, אלא שבע”כ אין יכולים לגייר, אבל אם לא היה בעל כורחו שוב הב”ד הם המגיירין.
כיוצא בזה דעתו של הרב שאול ישראלי זצ”ל בספר חוות בנימין, שער ה – משפטי תורה, סימן סז:
ברור, אם כן, שיסוד עיקרי הגירות, כתנאי ראשון, שכלל ישראל מסכימים לקבל אותו לקהלם, וזה מתבטא בזה שבית הדין, שהוא ב”כ של עם ישראל, מחליטים לקבלו, שמודיעים לו מקצת המצוות, והוא מקבלם בפניהם. ועל כן, כל עוד לא נתקיים תנאי זה, אין בכל פעולות הגירות מצדו כל ממש.
ועל כן, גם עיקר מה שצריך שיהא בפני בי”ד הוא שקבלת המצוות מצדו, שתיעשה בפני הבי”ד, הוא גילוי דעת שמסכימים לקבלו כגר. ואילו הפעולות מצדו שלאח”כ — המילה והטבילה מספיק שיהיו בפני שני עדים, שמאשרים שהוא מצדו עשה את הנדרש לכניסתו לכלל ישראל.
היסוד העיקרי המכריע בגירות הוא, איפוא, הכניסה לכלל ישראל, משום זה הוא שצריך שלשה שהם בי”ד, שמקבלים אותו בהסכמתו. והפעולה מצדו אינה אלא תנאים הכרחיים לביטוי ההסכמה מצדו.
…אלא שכוונת הדברים, שכיון שעיקר גירות הוא קבלתם לכלל ישראל ע”י שלשה מישראל, שתורת בי”ד הדיוטות עליהם, הרי הם גרים, אלא שאין לראותם “כגרי צדק”. כי הגירות שהיא קבלתו ע”י בי”ד בתנאי שמל וטבל, וכוונת הגר היא אמנם נדרשת בכדי שבי”ד יקבלוהו. אך משקבלוהו, אף שעשו שלא כהוגן, הרי הוא גר, וכל דיני אדם מישראל עליו. ע”כ, כשעובד ע”ז הרי הוא כמומר, אך אינו יוצא בזה מכלל ישראל. וע”כ קידושיו אינם מופקעים ונשארים בתוקפם בקידושין ודאי. “לפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, אעפ”י שנתגלה סודן”. ודו”ק.
…ולפ”ז יתכן ולא נשגה באמרנו, שכל תוכן הגירות היא הסתפחות לעם ישראל, אלא שלא תתכן הסתפחות זו, אם אינו מוכן לקיים תורה ומצוותיה; שכן במעמד הר סיני אמר כל העם “יחדו” נעשה ונשמע, ולא נשאר אף אחד מעם ישראל שלא היה בקבלת התורה. נתאחד עם ישראל במעמד זה והפך לאחדים עם התורה. על כן בהצטרף הנכרי מעמי הנכר לעם ישראל הוא נכלל בזה גופא למקבלי התורה במעמד הר סיני, כשם שילד יהודי מצווה ועומד מכוח מעמד זה. מה שנצטרך מהגר קבלת מצוות, אין זה אלא בחינת גילוי מילתא שמסכים לתנאי שבו מותנית הצטרפותו לעם ישראל. על כן מספיק במה שמודיעים לו רק מקצת מן המצוות, מבלי שידע תוכנן של כל המצוות וקבלתו אותן במפורש. כי בהיותו אחד מישראל, הרי הוא חייב במצוות, ככל אחד אחר. ונראה שזה מפורש בכתוב במגילת רות, שמשם אנו למדים כמה מפרטי סדר הגירות. וזה מה שאמרה: “עמך עמי ואלקיך אלקי”. לאמר, שע”י שהופכת להיות חלק מעם ישראל, אלקי ישראל הוא אלוקיה! זהו יסוד הגירות ואידך פירושא, זיל גמור!
[1] וכן הביא הרב ישראלי, חוות בנימין שער ה – משפטי תורה, סימן סז את דברי שב שמעתתא בהקדמה: “בהקדמה לס’ “שב שמעתתא”, מרן המחבר זצ”ל מסביר דעת ב”ש בענין קיום מצות פו”ר, שלדעתם זה בשני זכרים (יבמות סא, ב) ונלמד הדבר ממרע”ה שהיו לו שני בנים, ופירש מן האשה. ולכאורה תמוה שהרי הבנים נולדו לו במדין לפני מ”ת, והרי לר”ל גר שנתגייר והיו לו בנים לפני גירותו לא קיים מצות פו”ר. ותירץ, לפי הנ”ל במהר”ל, שלגבי ישראל שקיבלו התורה בכפיית הר כגיגית אין דינם כקטן שנולד”.
[2] ושם השאלה: ע”ד אשר נשאלתי מרומעכ”ת שי’ לפני נסיעתי מוויסבאדען בנכרית שניסת לישראל בדרך ציווילי [בנשואין אזרחיים] באמריקא, וכעת באה לפני מעכת”ר ורצונה להתגייר וצידד רומעכ”ת שי’ אולי באפשרי להקל כי אם לא יקבלוה לגירות ב”ד כשר בדין טבילה וקבלת מצות תלך לב”ד של רעפארמער /רפורמים/, והגירות לא יהי’ שם כדת, גם הציע לפני שדעת הרה”ג הדיין מהר”י פאזען שי’ נוטה להחמיר בדבר לפי שהיא לשם אישות וגם אחרי שתתגייר לא תשמור דיני ישראל, ואין מהנכון להזדקק לזה.
[3] תימה דאמר לקמן (דף מו:) דגר צריך שלשה דמשפט כתיב ביה ואפילו למאן דאמר בריש סנהדרין (דף ג.) דבר תורה חד נמי כשר מכל מקום אין דרך נשים להביא איש עמהן בשעת טבילה ואשה אינה ראויה לדון כדתנן (נדה דף מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד ובהדיא איתא בירושלמי דיומא מעתה שאין אשה מעידה אינה דנה ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדת להן שידונו אי נמי על פי הדיבור שאני וי”ל האי דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה.
[4] וכן הגרש”ז אוירבך בספר טבילת כלים מהדורה ראשונה, וע’ המעין גליון 215 תשרי תשע”ו, ובגילון 216 תגובות. ושם צילום מקור המכתב כלשון הנ”ל. אבל בשו”ת מנחת שלמה חלק א סימן לה (שיצא לאור בחיי הגרש”ז זצ”ל) כתב (השינויים מודגשים):
בהך ענינא דלפני עור, הנני רושם את אשר אמרתי מכבר להיושבים על מדין, בנוגע לחלק גדול מהגירות שנעשה לצערנו הגדול בזמננו, דאף אם היינו אומרים דדברים שבלב אינם דברים וכיון שבפיהם הם מקבלים עליהם עול מצוות אין מתחשבין עם מחשבת פגול שבלבם ונעשה על כרחו גר גמור, מ”מ לאותו סוג גרים אשר קבלתם עול מצוות קרובה להחשב כדברים שבלבו ובלב כל אדם, שלבם בל עמם, והננו כמעט בטוחים שאינם חושבים כלל לקיים ולשמור מצוות ד’, בכגון דא נלענ”ד שכל המסייעים לגירות כזו, אף אם הם טועים לחשוב שהם גרים גמורים, אפי”ה גם לשטתם המגיירים אותם עוברים בלאו של לפני עור וגו’, שהרי כל דבר הנעשה נגד רצון ד’ קרוי מכשול, וכידוע שאסור להושיט אבר מן החי אפי’ לבן נח, והוא מפני שעבירה קרויה מכשול, ונוהג לאו זה בין בישראל ובין בנכרי, וגם דבר זה סברא הוא דאין לחלק כלל בין מקרב יין לנזיר או נזיר ליין, ונמצא דמה שגר כזה חילל שבת ואכל נבלה לפני שהתגייר – לא היה בכך שום עבירה ולא נעשה כלל שום מכשול, ואילו עכשו כשהוא ממשיך ללכת בדרך זו גם להבא, הרי כל מעשיו נהפכים לפוקה ומכשול, וכיון שכל זה נעשה רק מפני הגירות – נמצא שכל המגיירים והמסייעים לכך הו”ל כגדול המחטיאו, ועוברים בלאו של ולפני עור לא תתן מכשול.
והרב מרדכי הלפרין כתב לי שידוע לו שדעתו של הגרש”ז היתה כמו הנוסח שהבאתי לעיל מתוך כתב ידו (שנשלח לי על ידי נכדו הרב גולדברג).