ב”ה
יום טוב – שמחת בין אדם לחברו
ב פרשת המועדות (ויקרא כג): “מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי”. פרשת המועדות מתחילה עם השבת וממשיכה עם שאר המועדות. שני היבטים יש בקשר שבין השבת ובין המועדות, היבט אחד שייך באופן מיוחד לחג השבועות, והיבט שני שייך למועדים בכלל, ביחס שבין אדם לחברו.
הפסוק ממחרת שבת, שימש מחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים, האם ממחרת השבת פירושו שבת בראשית, כלומר הספירה תמיד מתחילה ביום ראשון אחרי שבת, או שיום טוב ראשון של פסח הוא הנקרא שבת וספירת העומר מתחילה ממוצאי יום טוב ראשון של פסח. כמובן המחלוקת היא נוגעת גם לתאריך של חג השבועות. לכן גם נקבעו ימים שלא להתענות:
תלמוד בבלי מסכת תענית דף יז עמוד ב:
תנו רבנן: אלין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למיספד בהון. מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד בהון. מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד בהון.
הקביעות של חג השבועות זה יום שמחה כשהפרושים גברו על הצדוקים.
להלן נעמוד על שני קטעים, אחד של הרב קוק ואחד של המשך חכמה, שמביעים את אותם הרעיונות באופנים שונים:
בתשובת הרב במשפט כהן קכד מסביר את שני הדברים הללו שחכמים עמדו בהם מול הצדוקים וכתב, שהיחס בין השבת לבין המועדים הוא כמו היחס שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה:
ואנכי בארתי ענין זה בקשר של שתי הפרצות שלהם, שהן בקדושת תורה שבע”פ, שהיא עיקר הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל בשבילה, כגיטין ס’ ע”ב, שהן סמוכות זו לזו במגילת תענית, כמנחות ס”ה, שבזה אשר נצחום חכמים איתוקם תמידא ואח”כ איתוקם חגא דשבועיא.
ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהי’ מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון, שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור כלפי אוה”ע הוא בבחינת שותפים, ואצל השותפים בודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים. כדמשמע מסוגיא וממשנה דתמורה י”ג א’ אין הציבור והשותפין עושין תמורה, מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו…
ועיקר קדושת תורה שבע”פ, שהיא תורת הברית של ישראל, הוא מפני קדושת הכלל שניכר בה יותר, כדאמרי’ בגזירת חז”ל, שצריך שיהי’ הגוי כולו[1], כע”ז ל”ו. ומשום כך נאמר הלשון כי טובים דודיך מיין, עריבים עלי ד”ס יותר מיינה של תורה, שם ל”ה א’… וע”כ יש בזה חבה מיוחדת, דומה לד”ס שהאחדות ניכרת בהם יותר משום דבעינן הגוי כולו, מה שא”כ בתורה שבכתב, דשייכה ג”כ בכ”א בפני עצמו, כמו מצות נביא על עצמו, דהוי כתורה שבכתב לגבי דידי’ כד’ חת”ס באו”ח תשו’ ר”ח. …וזה לא רצו הצדוקים, הנתקים מקדושת תורה שבע”פ.
והנה קדושת שבת וקדושת יום טוב היא ג”כ מכוונת לעומת קדושת תורה שבכתב וקדושת תורה שבע”פ. כי שבת, דקביעה וקיימא, קדושתה בידי שמים, כביצה י”ז א’, ויו”ט דישראל קדשינהו לזמנים, כברכות מ”ט א’, הוא תוכן תושבע”פ, ומשו”ה היו”ט מאחד את הכלל, וכל ישראל חברים הם ברגל כחגיגה כ”ו א’… וע”פ האמת אחדות הכלל נובעת משורש הקדושה העליונה, שהיא קדושת תורה שבכתב, שמשפעת על קדושת תושבע”פ, וע”פ אמתת ענין זה מוכרח קיבוץ הכלל בצורת האומה להיות קדוש בקדושת התורה, וקדושת יום טוב יונקת מקדושת שבת, ומזה בא הנוסח כי הוא יום תחלה למקראי קודש, כרש”י כתובות ז’ ע”ב ד”ה מידי. וע”כ קראה תורה יום טוב ראשון של פסח, שהוא רגל ראשון ותחלה לרגלים, כר”ה ד’ ע”א, בשם שבת, להורות שקדושת יום טוב, המאחדת את הכלל, מקדושת שבת מיסוד התורה היא יונקת, ולא משום הקיבוץ של הפרטים יחד, אלא משום שיש קדושת עצמית בהכלל. וזהו עוקר את כל הענין של פרצת הצדוקים, שרצו להיות ככל הגוים, בתור קבוץ לאומי לבד, וע”כ לחמו לעקור קדושה זו, שיו”ט לא יקרא בשם שבת. והקב”ה עזר, שנצדק קודש באלה שני הדברים יחד, ואיתוקם תמידא, ואח”כ איתוקם חגא דשבועיא.
זה הקשר שבין התמיד ובין חג השבועות, במלחמה עם הצדוקים
ה”משך חכמה” כאן גם הוא עומד על היסוד שהמועדים הם תלוים בכל ישראל, אבל בהיבט אחר. אם לרב קוק זה מבחינת העקרונות של הכלל, אצל המשך חכמה זה אחדות מעשית.
המשך חכמה עומד על ההבדל העקרוני בין מצות השבת לבין שאר המועדים. מצות השבת, בדומה לציצית ומזוזה, היא מצוה המקשרת בין ישראל לה’ יתברך, וימים טובים הם, בדומה למצות גמילות חסדים, תרומות ומעשרות, מקשרים את ישראל זה לזה. לכן בשבת נאמר “אל יצא איש ממקומו” (שמות טז, כט), כל אחד יושב בביתו ועוסק בתורה ועל ידי התורה מתחברים להקב”ה. אבל ימים טובים, כיון שהם מצוות המקשרות את ישראל זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותרת, ואם יבואו אורחים יאפה ויבשל עד שאמרו שהאופה מיום טוב לחול אינו לוקה כיון שחזי לאורחים (פסחים מו, ב):
משך חכמה ויקרא (פרשת אמור) פרק כג פסוק כא
(מקרא קדש יהיה לכם). דע, דבדת האלקי יש מצוות המקשרין ישראל לאביהם שבשמים, ויש מצוות המקשרים ישראל זה לזה. כגון ציצית ותפילין ומזוזה – הן מצוות המקשרין ישראל להשם יתברך, וגמילות חסדים ותרומות ומעשרות – המה מקשרין זה לזה. ונמשל זה יש בין שבת ליום טוב: שבשבת הלא (שמות טז, כט) “אל יצא איש ממקומו”, והוצאה אסורה, ומלאכת אוכל נפש אסורה. ואם כן, כל איש ואיש בפני עצמו הוא, לבדו הוא יושב ועוסק בתורה, שהמה מקושרים אל השם יתברך המרכז האמיתי, אשר כל ישראל המה קוים נפרדים המגיעים למרכז אחד – הוא השם יתברך. ולסיבת זה המה קשורים יחדיו, כמו שאמרו במדרש רבה: בני יעקב שעובדים לאל אחד נקראים “נפש”.
אבל יום טוב הוא מן המצוות המקשרין האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותר. ואם יבואו אלף אורחים יאפה לחם, עד כי אמרו (פסחים מו, ב) האופה מיום טוב לחול (רבה אמר) אינו לוקה (אמרינן): הואיל וחזי לאורחים. וכולם חייבים לעלות לרגל ולשמוח ולשמח. לכן הותרה הוצאה והבערה, שאם לא כן לא יהיו מקושרים ומאוגדים זה לזה כאחד.
והנה, בהתבוננך תראה, כי בפסח שהוראתו היה על שפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים, הלא אז עדיין לא היתה האומה נקשרת, כי היו בודדים איש באהלו, “אל יצא איש מפתח ביתו עד בוקר” (שמות יב, כב). רק שכולם היו מוסכמים בדיעה אחת בלקיחת הקרבן ומקושרים לאדון אחד – הוא ה’ א – לקי ישראל. ולכך הפסח שבא בהוראה זו, כתיב ביה שאינו נאכל אלא למנויו, והאוכלים אותו צריכים למנות מערב פסח. והוא כמו שבת, שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג, א). והאומה אינה מקושרת זה לזה רק באופן רחוק, שהם מקושרים זה לזה על ידי כך שמקושרין למרכז אחד. לכן כתוב “וספרתם לכם ממחרת השבת” – זה פסח, שהוא בהוראתו כמו שבת. “עד ממחרת השבת השביעית” – שאז תהיו מקושרים זה לזה בהתגלות – “לא תכלה פאת שדך, לעני ולגר תעזוב וכו'” (פסוק כב).
אמנם בכל האומות, התקשרותם זה לזה הוא נימוסיי וענין לאומי הבא מצד התולדה והדירה בארץ אחת והשתוות בדיעות. לא כן חלק יעקב, כי התקשרות הלאומי הוא גדול כל כך כי התורה נתונה להאומה, וכפי הסכמת חכמיה וגדוליה כן נמשכים דרכי האלקים והשגחתו. וכמו שאמרו (דברים רבה ב, ט): נרד אני ואתם לבית דין של מטה ונדע אימת ראש השנה ויום הכיפורים. ו”אתם” (פסוק לז) – אפילו שוגגים (ראש השנה כה, א). ו”לא תסור… ימין ושמאל” (דברים יז, יא), וכמו שפירשו הך דאמרו ‘השליך אמת ארצה’, שכפי הוראת בית דין כן האמת.
והנה מצאנו, דאימתי התחילה התורה להתנהג על פי חכמי האומה – וזהו תורה שבעל פה – מששי בסיון, שמשה חידש יום אחד, ודרש “יום” כ”מחר” שיהא לילו עמו, ולא שרתה שכינה עד יום שלישי צפרא דשבתא [שבת פז, א]. וזה קשור האומה זה לזה באופן א – לקי, על פי הוראת תורה שבעל פה שמסרוה לגדולי האומה לדרוש על פי המסורה להם מסיני, ו”לא תסור”. והחמירה תורה בדברי סופרים יותר מדברי תורה [ירושלמי ברכות], שזקן ממרא במיתה, ודברי תורה יש שהם בעשה ויש מהם בלא תעשה. שההתחלה היה מיום ששה בסיון, שבו לא שרתה שכינה עד צפרא דשבתא, וכמו שדרש משה מגזירה שוה.
ולכן אם האומה מקושרת באופן נפלא כזה, הלא צריכים להיות מקושרים על ידי שמחה והתרבות ההכנות מאחד לחבירו. וזה שאמרו (פסחים סח, ב): הכל מודים בעצרת דבעינן “לכם”, שיהיה כל האומה מקושרים זה לזה, מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה לישראל. פירוש, ניתנה להם שיהא ההלכה כפי מה שיאמרו, ויתנהגו דרכי ההשגחה האלקית בהאומה על פי הוראת ישראל וגדוליה. “ואל תבוז כי זקנה אמך” (משלי כג, כב). ולזה קרבנו שתי הלחם משאור וחמץ, דלמזבח אסור ואינו קרב כלל (ויקרא ב, יא), רק נאכל לכהנים, להורות דעיקר החג הוא “לכם”, והוי לבעלים, וכהנים במקום בעלים קיימי.
דברים אלו כבר מודגשים במורה נבוכים לרמב”ם (ח”ג פמ”ג):
“אבל הימים הטובים הם כלם לשמחה ולקבוצים שיש להם הנאה שבני אדם צריכים אליהם ברוב, ויש מהם תועלת ג”כ בענין האהבה שצריך שתהיה בין בני אדם בקבוצים המדיניים”.
הגדרה זו של שמחת יום טוב, אינה רק הגדרה מחשבתית, אלא יש לה גם השלכות הלכתיות. הרמב”ם כתב (הלכות לולב פרק ח’ הלכה יח) שיש חיוב מיוחד של צדקה בימים טובים:
וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט”ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט’) זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב’) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.
ובמורה נבוכים (ח”ג פמ”ו) כתב הרמב”ם: “וכבר הזהיר על הצדקה במועדים ואמר ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך וכו'”. א”כ החיוב לשמח את העניים האומללים, אין אלו דברי מוסר שצריך גם לדאוג לשמחת העניים ברגל, אלא זה מעיקר דין זו חובת השמחה שלו. עד כדי כך שהבה”ג מנה כאן שתי מצוות: מצוה קכד, “שמחת שלש רגלים”, ומצוה קל: “שמח לוי וגר יתום ואלמנה בשילוש רגלים”.
לכן גם לרמב”ם שאין זו מצוה בפני עצמה, מכל מקום כלל אותה עם שמחת הרגל. משמעות הדבר, שהמצוה לשמח את העניים האומללים אינה בגדר מצות הצדקה, אלא היא חלק ממצות שמחת הרגל.
וכן כתב הרמב”ם בהלכות חגיגה (פרק ב’ הי”ד):
…כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאמללים שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה, מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו, ומי שאכל זבחיו ולא שמח אלו עמו עליו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם…
היינו שמצות שמחה היא אינה “מצוה גמורה” אם לא שמח את העניים והאומללים. ולדברינו אין זה רק זמן מיוחד למצות צדקה, אלא חלק מקיום מצוות שמחה של כל אחד היא כשנותן לאחרים.
ודברים אלו מפורשים בספר החינוך (מצוה תפח), במצות השמחה ברגלים:
ועובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכולתו לשם מצות הרגל ביטל עשה זה, ועל הדרך הזה יאמרו זכרונם לברכה [אבות פ”ב מי”ב] יהיו כל מעשיך לשום שמים”.
הרי שאם אינו משמח את העניים ביטל עשה של מצות שמחה.
ויש כאן נפ”מ הלכתית: הרמ”א פוסק בהלכות צדקה (יור”ד סי רנ”א ס”ג): “פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו”, אלא שזה נאמר רק בהלכות צדקה, אבל מה שצריך להאכיל את העניים מדין קיום מצוות שמחת יום טוב שלו, ואם כן כמו שלצרכי עצמו של שבת ויום טוב צריך ללוות: “אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע (ביצה טו ע”ב, שו”ע סי’ רמ”ב בגר”א, ומשנה ברורה ס”ק ג’), צריך ללוות גם כדי שיהיה לו לתת לגר ליתום ולאלמנה.
[1] גזירות בית דין צריכות שיהיו מקובלות על כל ישראל. וע’ מה שכתב הרב בבאר אליהו חו”מ כה על קבלת הגוי כולו, שזה תוקף דברי חז”ל. ובהקדמת הרמב”ם למשנה תורה: “ודברים הללו, בדינים וגזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבים כל ישראל ללכת בהן; וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולימדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובן, והן ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה, דור אחר דור עד משה רבנו עליו השלום.“