ראשי פרקים

תוכן

ג. האם יש איסור שחיקת סמנין בחולה שאין בו סכנה.. 6

קיימא לן להלכה שאנו נותנים תרופות וכד' בשבת לאדם החולה שאין בו סכנה, מתוך בירור הסוגיא נושא זה כלל אינו מוסכם ובפסיקת ההלכה אנו רואים שהאחרונים מביאים את סברת הב"י והרמ"א[1]. אבל מקור כל הדינים מופיע בגמרא ולאחר מכן בראשונים שחולקים על פרטי הדינים והגדרים.

אנחנו רוצים לברר מה מקור היתר זה ומה סברות הב"י והרמ"א שמתירים, ולא פחות חשוב מכך לראות את פסיקת ההלכה של פוסקים בני זמננו שדנים הלכה למעשה בדינים אלו.

א. מה המקור לגזירת שחיקת סמנין

ישנה רק גמרא אחת, המופיעה במסכת שבת דף נ"ג ע"ב המדברת על גזירת שחיקת סמנין, גמרא זו אינה עוסקת בגזירת שחקית סמנין לחולה אלא גמרא זו עוסקת דווקא בעניין בהמה שאחזה דם שאין מעמידים אותה במים משום שחיקת סמנין:

"תא שמע בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן אמר עולא גזירה משום שחיקת סממנין אי הכי אדם נמי אדם נראה כמיקר אי הכי בהמה נמי נראה כמיקר אין מיקר לבהמה"

מגמרא זו לומדים הראשונים את איסור שחיקת סמנין[2] הקשורים לבני אדם החולים ודנים סביב הגדרים והדינים וכן כל האיסורים בגמרא על דבר רפואה שאיסורם משום שחיקת סמנין.

ב. טעם איסור שחיקת סמנין

בפשטות הסוגיא בשבת דף נ"ג ע"ב נראה שהחשש של גזירת שחיקת סמנין הוא משום האדם הרואה את החולה שלוקח תרופה ולא שהחולה עצמו יבוא לידי שחיקת סמנין. ולכן אומרת הגמרא שאדם נראה כמיקר (מתקרר) והיינו שהחשש הוא לאחרים ולא לו. וכן רש"י במקום ד"ה אין מיקר לבהמה, מבין שהחשש הוא משום שלאחרים מחזי שלרפואה הוא עושה.

"אין דרך להקר בהמה הלכך כולי עלמא ידעי דלרפואה קמיכוין ואתי למישרי שחיקת סממנים"

וכן מפורש בפסקי הרי"ד[3] שהחשש של שחיקת סמנין הוא מפני הרואים שלא יבואו לשחוק סמנין, וזה לשונו:

"כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה לרפואה, שכיון שגם הבריאי' אוכלין ושותין אותן לא מוכחא מילתא, וכל מידי דלא מוכחא מילתא אף על פי שהוא מתכוין לרפואה שרי, שכל הגזיר' אינה אלא מפני … חוץ ממי דקרים וכוס עיקרי עשבים, מפני שהן שותין אותן לחולי ששמו ירוקא, ומוכחא מילתא דלרפואה קא עביד"

וכן מצינו בצל"ח בביצה[4] שאף הוא מוכיח שהחשש הוא לאחרים הרואים ולא לאדם עצמו וז"ל:

"…ולכאורה קשה הרי האדם בעצמו שטובל יודע בעצמו שאינו טובל להקר רק לטהר מטומאתו ולמה לא יהיה אסור משום מתקן. ונראה דבאמת הטבילה [לא] נחשבת מתקן רק שנראה כמתקן כלי, והרצון בזה שע"י הטבילה יבואו ג"כ לתקן כלי, ואמנם על הטובל בעצמו לא שייך בזה שיגזרו חכמים עליו שלא יטבול דממ"נ אם הוא עם הארץ אינו יודע מגזירות חכמים, ואם יבוא לשאול למה יאסרו לו הלא יכולים לומר לו מותר אתה לטבול שהטבילה אינו כמו תיקון כלי, ופשיטא שאם הוא בעצמו צורבא מרבנן לא שייך למגזר גזירה זו. ואמנם גזירת חכמים היתה בשביל הרואה כשיראה שזה טובל מטומאתו יסבור שהטבילה חשובה תיקון ממש ויבואו לתקן כלי, וע"ז תירצו אדם נראה כמיקר והרואה את זה שיטבול לא יחשוב שטבל מטומאתו אבל יחשוב שהוא עולה להקר"

אולם ברי"ף נראה שהחשש הוא שונה מהחשש שמא יראה אדם את חברו מיקר ועל ידי כך יחשוב שהוא עושה כך לצורך רפואה אלא החשש הוא משום האדם עצמו ולא לאחרים, מכך שהוא נותן טעם לפסק ההלכה שהביאה הגמרא שמותר להכניס בהמה למים ואדם לא יבוא וישחוק סמנין לבהמתו שאין אדם בהול על בהמתו:

"אפילו בהמה נמי מעמידין אותה במים דהאי תנא דאסר משום שחיקת סממנין הוא דאסר ובהא איפסיקא הלכתא כר' יאשיה דלא גזר משום שחיקת סממנין דאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו[5]"

וכן נראה מהרמב"ם בהלכות שבת[6] , שהולך כשיטת הרי"ף בדין החשש של שלחיקת סמנין שהחשש הוא מצד החולה עצמו ולא אחרים, שאין אנו חוששים לצורה שבה הסביבה רואה את האדם אלא החשש הוא בין האדם לעצמו והגבולות שהוא יחשוב שעבר וביטל. וזה לשון הרמב"ם בהלכות שבת פרק כ"א הלכה ל"א:

"אין מקיאין את האוכל בשבת, בד"א בסם שמא ישחק סמנין אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר… שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן"

וכן מצינו במקום נוסף ברמב"ם בהלכה שלהלן[7] משמע שהגזירה היא אף לאדם עצמו ולא רק לאחרים:

"הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן, לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת גזרה שמא ישחוק סממנין"

לכאורה ישנם שתי נפ"מ בשאלה האם החשש הוא לעצמו או לאחרים:

א. במאכל חולים שנאכל ע"י בריא לצורך חיזוק. לכאורה הדברים יהיו תלויים במחלוקת האם החשש הוא משום הוא עצמו או משום אחרים הרואים, אם החשש הוא משום שהוא עצמו יבוא וישחוק סמנין אז מסתבר שאסור משום שהוא עושה לרפואה, אולם אם החשש הוא משום אחרים הרואים יש מקום להתיר כיוון שאנשים רואים שהוא בריא ולא חושבים שהוא עושה כן לרפואה.

ובדבר זה מצאנו מחלוקת בין המגן אברהם ושו"ע באו"ח שכ"ח סעיף ל"ז. וזה לשון השו"ע שם:

"כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן, אף על פי שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי; וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוק' מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש, מותר"

משמע מהמחבר שאם הוא בריא יהיה מותר לו לקחת מאכל בריאים אפילו לרפואה כיוון שהחשש של השו"ע הוא משום אחרים הרואים, וכן כותב הב"י[8]:

"ומשמע דכל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלין ומשקין שאינם מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי הילכך אפילו אינו לא רעב ולא צמא מותר לאכלן ולשתותן והא דנקט לרעבו ולצמאו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט"

הטעם ש'ליכא למגזר מידי' הוא משום אחרים הרואים שהרי הם לא יודעים שהוא לוקח את האוכלים כדי להתחזק, שהרי אם החשש היה משום הוא עצמו לכאורה הייתה שייכת כאן גזירת שחיקת סמנין שהרי הוא לוקח את האוכלים להתחזק ואז ממילא לא מוכרח כלל שאדם אחר על גביו ורואה אותו, אלא הוא יכול להיות לבד בביתו.

אולם המגן אברהם[9] מביא בשם הטור שאף אדם בריא האוכל את האוכלים של החולים כדי לחזק מזגו אסור משום שחיקת סמנין. ומשמע שהאיסור הוא משום הוא עצמו ולא משום אחרים שהרי אם זה היה משום אחרים לא נחשוש שיבואו לשחוק לו סמנין לפי שהוא נראה כבריא, כמו שביארנו לעיל.

גם האגלי טל[10], מבין שלדעת השו"ע מותר לבריא לאכול מאכל חולים כאשר הוא אדם בריא אף כשאוכל כדי להתחזק, ודוחה את ראיות המגן אברהם, אולם בסוף דבריו כותב שאין הוא מכריע לדינא.

ב. "נפ"מ נוספת מצאנו באדם חולה שאוכל מאכל חולים לשם רעבון או צימאון ולא לשם רפואה, במשנה בשבת דף ק"ט ע"ב כתוב "אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו" ואומר רש"י במקום[11] "לצמאו אם אינו חולה" כלומר שאדם חולה אסור לו לאכול ולשתות מאכלי חולה לשם רעבון. ודברי רש"י שם לשיטתו במחלוקת שהבאנו לעיל, שהחשש של שחיקת סמנין הוא לאחרים ולכן כיוון שאחרים רואים אותו אוכל דברי חולי יבואו לשחוק לו סמנין, אבל אם החשש הוא לעצמו היה צריך להיות מותר לפי שהוא לא יבוא לשחוק סמנין שהרי הוא אוכל לרעבון". וכן מביא המשנה ברורה[12] "וזה לשונו:

"והיכא דיש לו שום מיחוש אפילו הוא אוכל ושותה לרעבון ולצמאון אסור והטעם דכיון דהוא חולה וזה הוא רפואתו יאמרו שלרפואה עושה זה…"

אולם בר"ן[13] מצינו שהביא את כל דברי רש"י על המשנה ('כל האוכלים אוכל אדם לרפואה') בתוספת הסבר שלו עצמו, אולם הר"ן השמיט את הפירוש האחרון של רש"י על המשנה שכתב שלצמאו אם אינו חולה. נראה שהר"ן סובר שגם לחולה מותר לשתות לצמאו. וכן כתב המשנה ברורה בביאור הלכה[14] בדעת הר"ן:

"והנה הר"ן שהעתיק כל הרש"י שעל המשנה הזו השמיט דברים אלו ולא העתיקם משמע דלא ס"ל כוותיה בזה"

אם כן יוצא לנו מכאן שהדברים עומדים במחלוקת ראשונים האם איסור שחיקת סמנין הוא בעיקר לעצמו או בעיקר לאחרים.

אלא שלפי הבנת הרי"ף והרמב"ם שהחשש הוא רק לאדם עצמו, קשה, שהרי הגמרא[15] כותבת "אדם נראה כמיקר" ומהגמרא משמע שמדובר על אנשים הרואים ולא על האדם עצמו, ואיך יפרשו הרי"ף והרמב"ם גמרא זו? בעל כורחנו צריך לומר שאף הם סוברים שמדובר גם לאחרים ולא רק לעצמו.

ג. האם יש איסור שחיקת סמנין בחולה שאין בו סכנה

מקובל להלכה שאדם הנופל למשכב וחולה בכל גופו שנותנים לו תרופות בשבת (כגון אקמול, אופטלגין וכד'), לכאורה יש סברה לאסור ע"פ השו"ע בסעיף י"ז[16] שכותב וזה לשונו: "ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי" . אולם ידוע לנו כי איסור דרבנן אסור לעשות בידיים לכ"ע, ולכאורה אף גזירת שחיקת סמנין היתה צריכה להיות כמו כל איסור דרבנן שאסור לעשות בידיים כלל, וכל שכן לחולה שאין בו סכנה שאין צורך דחוף לתת לו תרופה על מנת להציל את חייו, והיינו כאשר אדם אוכל את הסמנין הרי הוא עובר באיסור דרבנן. דבר נוסף הוא שאין כאן אופן של קולא שאפשר יהיה לתת את התרופה על ידי עשיית גוי[17] שהרי את האיסור הוא עושה בעצמו בלא עזרת הגוי כלל.
ואכן השו"ע והרמ"א בסעיף י"ז אינם מביאים שום קולא של גזירת שחיקת סמנין לחולה שאין בו סכנה ומדובר שם רק במקרה של עשייה ע"י גוי, וכן במקרה של שבות ע"י ישראל שמותר לדעת הרמב"ם. אולם בסעיף ל"ז הרמ"א מתיר לחולה שנפל למשכב גזירת שחיקת סמנין:

"..כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן, אף על פי שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי; וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוק' מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש, מותר. הגה: וכן אם נפל למשכב שרי"

וכתב המשנה ברורה[18] שם:

"אם נפל למשכב שרי – פי' לאכול ולשתות דברים שאין מדרך הבריאים לאכול ומסתימת דברי הרמ"א משמע שא"צ אפילו שיהיה א"י מושיט לו אלא מותר לו ליקח בעצמו ואף על גב דפסקינן לעיל… דשבות שיש בו מעשה אסור ע"י ישראל ואינו מותר כ"א ע"י שינוי… צ"ל דשאני התם שמיירי במלאכות דרבנן או בדברים שמחזי כעין מלאכה אבל הכא דאין בזה משום סרך מלאכה דהא לבריא מותר ורק למי שיש לו מיחוש גזרו משום שחיקת סממנים בחולה גמור לא גזרו…"

המשנה ברורה מחלק בין כל איסור דרבנן ובין גזירת שחיקת סמנין, ולכן איסור דרבנן אסור לחולה שאין בו סכנה וגזירת שחיקת סמנין מותר לחולה שנפל למשכב ואסורה רק לחושש.

להלן נראה שישנה מחלוקת ראשונים בשאלה האם איסור שחיקת סמנין נאמר לחושש בלבד או שיש איסור אף לחולה שאין בו סכנה. כלומר האם גזירת שחיקת סמנין היא גזירה דרבנן ככל הגזירות או שיש לה דין קל יותר וגזרו רק לחושש.

והנה מצינו ראיה שמותר לחולה שאין בו סכנה לקחת סמנין בגמרא ע"ז כ"ח ע"ב:

"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה – מותר לכוחלה בשבת. סבור מיניה: הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול, אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים לא; א"ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מיפרשא מיני' דרב יהודה: אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים – מותר"

בהה"א של הגמרא מדובר בחולה שאין בו סכנה וההיתר הוא שהגוי יביא והישראל ישתמש בתרופה בידיים, ואם כן בחולה שאין בו סכנה אין שייך בו גזירת שחיקת סמנין (אלא אם נאמר כמו הר"ן[19] שמדובר דווקא בסכנת אבר). וכן משמע ברמב"ן בספר תורת האדם שער המיחוש[20]. אחרי שהרמב"ן אומר שחולה שאין בו סכנה שרי לעשות לו ע"י גוי או מלאכה דרבנן ע"י ישראל בשינוי, מביא שלעניין חושש נוספה גזירת שחיקת סמנין:

"אבל מיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק, בזה לא התירו שבות כלל ואפי' ע"י גוי, ולא עוד אלא דברים שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סממנים"

ומוכח מהרמב"ן שגזירת שחיקת סמנין אינו אלא בחושש ולא בחולה שאין בו סכנה. וזה מה שהביא הב"י[21] מהר"ן בשם הרמב"ן:

"כתב הר"ן בפרק שמנה שרצים… דכי שרי על ידי גוי הני מילי בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב אבל במיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא ולא עוד אפילו דברים שהם מותרים לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא… וגם הרב המגיד כתב בפרק ב' חולה שאין בו סכנה עושין כל צרכיו על ידי גוי ודוקא בדבר שיש בו חולי לכל גופו של אדם… אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפילו על ידי גוי ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סממנין…"

אלא שמדברי הר"ן עצמו מוכח שגזרו שחיקת סמנין לא רק על חושש אלא גם על חולה שאין בו סכנה, שהרי הר"ן[22] מוכיח מהגמרא בע"ז שהבאנו לעיל (כ"ח ע"ב) שכל איסורי דרבנן מותר בסכנת אבר, שהרי שם התירו בה"א של הגמרא שחיקת סמנין:

"ושמעינן נמי מהא דכל היכא דאיכא סכנת אבר אף על פי שאין מתירין בו מלאכות של תורה מלאכות של דברי סופרים מתירין בו אפילו ע"י ישראל שהרי אפילו היכא דשחיק סממנין מאתמול שבות של דבריהם יש בו גזירה משום שחיקת סממנין ואפ"ה שרי ליה ע"י ישראל"

כלומר שאיסור שחיקת סמנין ואיסור דרבנן דינם אחד, ולכן אם מתירים שחיקת סמנין בסכנת אבר נתיר גם איסורי דרבנן. משמע מכאן שלדעת הר"ן שאיסור שחיקת סמנין אסור בכל מקום שאסרו שבות, והיינו שאסור לחולה שאין בו סכנה כל שבות וגם גזירת שחיקת סמנין.

וכן משמע ברש"י ע"ז[23] שכל חולה שאין בו סכנה גזרו שחיקת סמנין:

"דכל רפואה אסרו חכמים לעשותה בשבת היכא דליכא סכנה משום שחיקת סממנין במסכת שבת"

נראה מרש"י שאף בחולה שאין בו סכנה יהיה שייך גזירת שחיקת סמנין והגזירה מתבטלת רק בחולה שיש בו סכנה.

וכן משמע במגיד משנה על הרמב"ם וזה לשון הרמב"ם[24]:

"חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי… וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אף על פי שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר"

במגיד משנה[25] אנחנו מוצאים ששחיקת סמנין חמור יותר מאיסור דרבנן, שלומד המגיד משנה בדעת הרמב"ם שמותר לעשות לחולה שאין בו סכנה איסור דרבנן בידיים וזה לשונו:

"כבר נתבאר לך בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לנכרי בין שבות הנעשה על ידי ישראל"

אבל לשחוק סמנין אסור, כך עולה מתוך דברי המגיד משנה שם:

"ואם היו דברים שאין בהם מלאכה עושין אותן אפילו ישראל… לפיכך מעלין אזנים. פי' גידי האוזן פעמים שיורדין למטה ומתפרקים הלחיים וצריך להעלותן. ודעת רבינו שאין סכנה בדבר, והדין פרק אין מעמידין ושם שני לשונות איכא מ"ד ביד אבל לא בסם[26] ואיכא מאן דאמר בסם אבל לא ביד. וכתב הרשב"א ז"ל נראה שדעת רבינו כלישנא קמא דאמר דוקא ביד"

אם כן המגיד משנה אומר בפירוש שהרמב"ם מתיר איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה ומאידך פוסק שמעלין ביד אבל לא בסם, הרי שאף לדעת הרמב"ם נאסור לחולה שאין בו סכנה לקחת תרופות משום גזירת שחיקת סמנין אף שאיסור דרבנן מותר לדעת המגיד משנה בחולה שאין בו סכנה.

אבל בשו"ת הרדב"ז[27] הבין אחרת את המגיד משנה, שם נשאל לעניין חולה שאין בו סכנה האם מותר לו לקחת משקה המשלשל. הוא לומד מהמגיד משנה שאיסור גזירת שחיקת סמנין קל יותר מאמירה לנכרי בחולה שאין בו סכנה. לדעת הרדב"ז זה קל וחומר שאם אנו מתירים לנכרי לעשות איסורי תורה בשביל החולה, ויש בזה משום איסור שבות, הרי קל וחומר שאם אמירה לנכרי יהיה מותר אף לקיחת תרופה יהיה מותר ולא נאסור משום גזירת שחיקת סמנין, ולאחר שהסביר את הקל וחומר הזה ממשיך ומביא את המגיד משנה כדי להוכיח ששחיקת סמנין קלה יותר מאמירה לנכרי:

"…דאפי' מלאכות של תורה כגון לבשל ולאפות וכיוצא בהם אומר לעכו"ם ועושה וכן פסקו כל הפוסקים והלא דברים קל וחומר אם מותר לעכו"ם לעשות מלאכות אלו כ"ש שיהיה מותר לשתות סמנין דלית בהו אלא משום שחיקת סמנין דאמירה לעכו"ם שבות והא נמי גזירה דרבנן בעלמא היא וקילא טפי מאמירה לעכו"ם ומשום שבות דרבנן ואפי' מאמירה לעכו"ם בשבות דרבנן. וכן כתבו בשם הרמב"ן והרשב"א ובעל מגיד משנה והר"ן ז"ל עלה דהאי מימרא וזה לשונו ודוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו של אדם… אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפי' שבות דדבריהם ואפי' ע"י עכו"ם ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנים כ"כ הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל… הרי לך בהדיא דקיל טפי שתיית סמנין מאמירה לעכו"ם אפי' בדבר שהוא משום שבות"

הרדב"ז דייק מהמשפט שכתב הרמב"ן בתורת האדם והביאו המגיד משנה הנ"ל: "ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנים", כלומר שאיסור שחיקת סמנין אינו דומה לכל איסור דרבנן.

אולם קשה על הרדב"ז שלא משמע כך מהמגיד משנה, שהרי המגיד משנה סובר שכל איסור דרבנן מותר בחולה שאין בו סכנה, וזה מה שכותב הרמב"ם[28]:

"ואם צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושים אותם אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי"

והרי על זה כותב המגיד משנה שהרמב"ם פוסק כלישנא קמא בגמרא בע"ז כ"ח ע"ב שמעלין אזנים ביד אבל לא בסם, ואם כן מפורש במגיד משנה שבדעת הרמב"ם יהיה אסור לתת סם בשבת. ובעל כורחנו צריך להבין את המילים ברמב"ן מהם דייק הרדב"ז "ולא עוד" לא שבא להביא קל וחומר לשחיקת סמנין אלא "ולא עוד" משמש כמילת 'אפילו'. אפילו שבדברים הנ"ל שאין שום מלאכה כלל גזרו בהם משום שחיקת סמנין, להחמיר ולא להקל כשיטת הרדב"ז.

וכן לפי דברי הכסף משנה[29] משמע שלדעת הרמב"ם יש חשש של גזירת שחיקת סמנין בכל חולה שאין בו סכנה:

"ולפיכך נראה לי דבכלל חולה שאין בו סכנה הוי בין שהוא חולי כולל כל הגוף בין שאינו כולל בין שיש בו סכנת אבר בין שאין בו בכל גוונא לא התירו שבות הנעשה על ידי ישראל מיהו הני מילי בשבות שיש בו עיקר מלאכה שהוא נסמך לה כגון כוחל שאסור מפני שהוא ככותב או לעשות שום רפואה בסם דאיכא למיחש משום שחיקת סממנין[30] אבל שבות שאין לו עיקר מלאכה שהוא נסמך עליה מותר אפילו על ידי …"

אלא המחבר פסק כשיטה שלישית ולא כפירושו בשיטת הרמב"ם. ושיטת הב"י להלכה היא שמתיר לקחת תרופה לחולה שאין בו סכנה[31], וכל איסור שחיקת סמנין זה לחושש:

"כל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים וכו' וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים וכו' אבל אם אוכל ושותה אותו לרעבו ולצמאו… שכל הדינים האלו באדם שחושש ואינו נופל למשכב ולא חולה אלא שחושש והוא מתחזק והולך כבריא אבל אם היה חולה שאין בו סכנה הרי אמרו שצרכיו נעשים על ידי גוי ומשמע דאוכל הוא אוכלין המרפאים אותו ולא חיישינן שמא ישחוק סממנין כיון שלא התירו לעשות מעשה הרפואה על ידי ישראל ואפילו על ידי החולה עצמו"

אולם הב"ח[32] חולק על הב"י וסובר שגזירת שחיקת סמנין זה אף בחולה שאין בו סכנה. וזה לשונו:

"פירוש אפילו חולה שאין בו סכנה מותר לשתותן ולאכלן לרפואה כיון שדרך בריאים לאכלן ולשתותן, וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אם הוא חולה שאין בו סכנה אסור ואם אינו חולה כלל מותר לאכלן ולשתותן כן נראה לי פשט הסוגיא בפרק שמנה שרצים אבל בית יוסף כתב דאם הוא חולה שאין בו סכנה מותר לאכלן ולשתותן על ידי גוי המאכילו והמשקהו ותימה הוא מה מועיל שהגוי מאכילו ומשקהו כיון דהישראל הוא האוכל והשותה הרי עובר על גזירת חכמים שאסור לאדם לאכול לרפואה דברים שאין הבריאים אוכלין אותם והכי משמע בפרק ב' דיום טוב בעובדא דאמימר כחל עינא מגוי בשבתא… עד אמר ליה מסייע אין בו ממש ומביאו בית יוסף לעיל אצל והרמב"ן חילק בדבר וכו' אלמא דלא שרי על ידי גוי אלא היכא דלא קא עביד ישראל מעשה אלא מסייע לבד ומסייע אין בו ממש אבל אם ישראל אוכל או שותה לרפואה דברים שאין הבריאים אוכלין אותם הרי הישראל עושה מעשה והגוי הוא המסייע ופשיטא דאסור אם הוא חולה שאין בו סכנה או חושש ומתחזק והולך כבריא ואפילו על ידי גוי אסור ובשלחן ערוך כתב אבל אם אין לו שום מיחוש מותר"

לסיכום נראה שיש מחלוקת האם גזירת שיחקת סמנין גזרו רק לחושש או גם לחולה שאין בו סכנה, לדעת רש"י בע"ז, מכל מקום לפי הבנתנו, והב"ח שאיסור שחיקת סמנין זה לכל חולה שאין בו סכנה. ולדעת הב"י, רדב"ז ופסק המשנה ברורה איסור שחיקת סמנין הוא רק לחושש ולא לחולה שאין בו סכנה, וכן פסקו האחרונים[33].

שחיקת סמנין בזמן הזה

כהקדמה קצרה לדין בימנו נביא את דברי הרמב"ם בהלכות ממרים[34] שפוסק הלכה בשאלו זו בדיוק, האם גם בימנו כאשר יש לנו תרופות שאין דרך לעשותם בבית כגון אנטיביוטיקה, אקמול וכד', האם עדיין שייך גדר שחיקת סמנין או שמכיוון שאין לאדם אפשרות לעשות בביתו כלל אין שייך לגזור על שחיקה.

להלן דברי הרמב"ם וזה לשונו:

"בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין…"

אולם דברי הרמב"ם אינם מעשיים לצערנו בזמן זה ועל כן הבאתי דבריו בקצרה, אולם אחרונים רבים כן דנו בדין זה של ביטול הגזירה משום שאין אנו בקיאים בימנו בשחיקה כלל.
התורת חסד[35] מביא את תשובת הרא"ש לעניין גזירות דרבנן שאין אנו מכירים במלאכתם, שיש הבדל בין גזירת שהמלאכה ידועה וגזירות שהמלאכה אינה ידועה, ובמקום שאין המלאכה ידועה אין גוזרים. וכך הבין התורת חסד את דברי הרא"ש:

"עוד יש חילוקים ותנאים בדין זה היכא שבטל הטעם אי בטל האיסור. דמבואר בתשובת הרא"ש (כלל ב' סימן ח')… ולמדנו מדבריו שיש חילוק בזה בין היכא שטעם האיסור ידוע ומבורר דבזה כשבטל הטעם בטל האיסור ממילא דהכל יודעים דעכשיו לא שייך למיגזר מידי. משא"כ היכא שאין טעם האיסור ידוע כ"כ דאז אף כשבטל הטעם לא בטל האיסור וצריך מנין אחר להתירו…"

נעיר כאן סברה, אנו ראינו בגמרא בביצה את התוס' שאומר שאין גוזרים על תיקון כלי שיר בימנו משום שאין אנשים מכירים במלאכה זו ולכן אין גוזרים שמא יתקן. האם דין זה שייך אף בימנו כאשר אנו דנים על שחיקת סמנין שמעט אנשים יודעים לשחוק סמנין ועושים זאת, ואף אלו שעושים זאת מעטים עושים זאת בידיהם ולא במעבדה מסודרת עם מכשור וכד' שממילא אין גישה אילו בשבת ואין אפשרות להיכנס למעבדות ולשחוק סמנין. מסברה נראה לומר שהדין שווה ואכן גם בדין של שחיקת סמנין כמו בדין של תיקון כלי שיר, ומכיוון שאין אנו בקיאים בימנו כלל בהכנת סמנין אין חשש שיבוא וישחוק. ולשמחתי הרבה כאסמכתא לסברא זו מציתי שיטה זהה בספר בדי השולחן שכותב על התוס' הנ"ל בדיוק חקירה זו:

"…ונראה לומר דאיסור רפואה משרם גזרת שחיקת סמנים קיל טפי בזמננו כיון שעכשיו אין בקיאין בשחיקת סמנים והרקואות נעשות ע"י הרוקחים בבית המרקחת ועפ"י פקודת הרופא לא שייך למגזר דלמא אתי לשחיקת סמנים והרי זה דומה למש"כ החוס ביצה ל' ד"ה תנן אין מטפחין פי' רש"י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהם שהיו בקיאין לעשות בלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאים לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר עכ"ל"

אולם הציץ אליעזר[36] ניגש לנושא מנקודת מבט שונה ואומר שאין אנו צריכים להתייחס כלל לשאלה של האם אנו מבטלים גזירה. הסיבה לכך לשיטתו היא משום שלא גזרו שחיקת סמנין כלל על תרופות בימנו שאין אדם פרטי יכול לעשותם, ממילא לא גזרו על כך חכמים, וזה לשונו:

"…ולפי ההסבר האמור בדעת הרמב"ם הטור והשו"ע שיוצא לנו עפי"ד הט"ז, צריך להיות איפוא הדין בזמנינו שישנם רפואות כאלה לסוגי מחלות שאדם פרטי לא יוכל בשום פנים להכינם ולעשותם, דלסוג מחלה כזאת שאין תרופה לה כי אם מסוגי התרופות שאדם פרטי לא יוכל בשום פנים לעשותם דאזי מותר לו שפיר לקחתם בשבת במקום צערא בהיות שאין שייכות רפואה למחלה זאת ע"י שחיקת סמנים כלל, וא"כ לא הוי זה בכלל הגזירה"

בספר טל חיים[37] מצינו חילוק נוסף שבגינו אין גוזרים בימנו משום שחיקת סמנין, סיבה זו היא שאין אדם יכול לדעת אילו כדורים אדם אחר לוקח, הרי יש סוגים רבים של כדורים שאנשים לוקחים, חלקם ויטמינים, חומצות וכד' שאין בהם גזירת שחיקת סמנין לפי שלוקחים אותם אנשים בריאים ולא חולים:

"ומכל זה יש ללמוד לכאורה שכל הגלולות של ימנו שלא ניכר ולא ידוע לרואה למה הן משמשות, יש להתירן, דהרואה יכול לחשוב שהוא נוטל גלולה שאין בה רפואה, כגון ויטמינים. והרי דרך בריאים ליטול גלולות של ויטמינים, ואין בהם איסור כלל…"

לסיכום אנו רואים שבימנו רוב הפוסקים אומרים שאין גוזרים שחיקת סמנין, כל אחד מסיבתו שלו ע"פ הבנתו את הגמרות וחקירות הראשונים, וממילא מותר לתת לאדם תרופות ע"פ הגדרים הנידונו לעיל.

ביבליוגרפיה

אבן זמרא, דוד בן שלמה, שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תר"מ, ירושלים, תשנ"ט.

בורנשטיין, אברהם, אגלי טל בביאורים על מלאכת טוחן מ"ז, ניו-יורק, תרס"ה.

בן מימון, משה, משנה תורה הלכות ממרים פרק ב' הלכה ב', בני ברק, תשס"א.

בן מימון, משה, משנה תורה הלכות שבת פרק ב' הלכה י', בני ברק, תשס"א.

בן מימון, משה, משנה תורה הלכות שבת פרק ב' הלכה י', בני ברק, תשס"א..

בן מימון, משה, משנה תורה הלכות שבת פרק כ"א הלכה כ', בני ברק, תשס"א..

בן מימון, משה, משנה תורה פרק כ"א הלכה כ', וכן שבת כ"א הלכה ל' ול"א, בני ברק, תשס"א.

בן מימון, משה, משנה תורה שבת פרק כ"א הלכה ל"א, בני ברק, תשס"א.

בן נחמן, משה, פרדקין, שניאור זלמןהאדם, שער המיחוש ,דף כ"א הוצאת מוסד הרב קוק תשכ"ד.

גמרא בביצה דף כ"ב ע"ב, בני ברק, תשס"ו.

גמרא ע"ז דף כ"ח ע"א, בני ברק, תשס"ו.

גמרא שבת דף נ"ג ע"ב, בני ברק, תשס"ו.

גמרא שבת ל"ט ע"ב, בני ברק, תשס"ו.

גמרא שבת מ' ע"ב, בני ברק, תשס"ו.

די- טולוזא, וידאל, מגיד משנה על משנה תורה בהלכות שבת פרק ב' הלכה י', בני ברק, תשס"א.

הדי- טראני, ישעיה, פסקי הרי"ד על מסכת שבת, ירושלים, תשע"ח.

הכהן, ישראל מאיר, משנה ברורה ס"'ק קכ"א, ירושלים, תשס"ז.

הכהן, ישראל מאיר, משנה ברורה סי' שכ"ח סע' ל"ז, ירושלים, תשס"ז.

הכהן, ישראל מאיר, משנה ברורה סי' שכ"ח סעיף ל"ז, ירושלים, תשס"ז.

הכהן, ישראל מאיר, משנה ברורה שכ"ח ס"ק קי"ט, ירושלים, תשס"ז..

הכהן, ישראל מאיר, משנה ברורה שכ"ח ס"ק קכ"א, ירושלים, תשס"ז.

הלוי גומבינר, אברהם אבלי, מגן אברהם על או"ח, ירושלים, תשס"ה.

וולדנברג, אליעזר יהודה, ציץ אליעזר, קונטרס משיבת נפש חלק ח' סימן ט"ו, ירושלים, תשכ"א.

חידושי הבן יחזקאל, אשר, חידושי הרא"ש שבת פרק ה' סימן ג', בני ברק, תשס"ו.

טל, שמואל, טל חיים דף שפ"א, ישיבת תורת החיים, תשס"ה.

לנדא, יחזקאל, צל"ח, ביצה, בני ברק, תשנ"ז.

נוייברט, יהושע, שמירת שבת כהלכתה פרק ל"ג הלכה ד', ירושלים תש"ע.

סירקיש, יואל, ב"ח על השו"ע אורח חיים סימן שכח, ירושלים, תשס"ה.

פרדקין, שניאור זלמן, תורת חסד או"ח סימן י"ז, כפר חב"ד, תשס"ח.

קארו, יוסף, ב"י על ארבע טורים, או"ח יוסף או"ח שכ"ח, ירושלים, תשס"ה.

קארו, יוסף, ב"י על ארבע טורים, או"ח יוסף שכ"ח,ירושלים, תשס"ה.

קארו, יוסף, כסף משנה על משנה תורה פרק כ"א הלכה ל"א, בני ברק, תשס"א.

קארו, יוסף, שולחן ערוך, או"ח או"ח סי' שכ"ח, ירושלים, תשס"ה.

קארו, יוסף, שולחן ערוך, או"ח או"ח שכ"ח סע' י"ז, ירושלים, תשס"ה.

ר' ראובן, ר' ניסים חיודשים על הש"ס על הרי"ף מסכת שבת דף ל"ט ע"ב, בני ברק, תשס"ו.

רובין, מרדכי יצחק , אורחות שבת פרק כ' סעיף קכ"ב, ירושלים, תשס"ט.

תחומין, תרופה בשבת, ירושלים, תשנ"ט.

[1] או"ח סי' שכ"ח סע' ל"ז ברמ"א ומשנה ברורה ס"'ק קכ"א

[2] רמב"ם שבת פרק כ"א הלכה ל"א, רמב"ן בספר תורת האדם שער המיחוש, וכן שאר הראשונים והדבר פשוט.

[3] פסקי הרי"ד על מסכת שבת דף ק"ט ע"ב.

[4] צל"ח ביצה י"ח ע"א

[5] וכן הביא הרא"ש את דברי הרי"ף בשבת פרק ה' סימן ג'

[6] פרק כ"א הלכה כ', וכן שבת כ"א הלכה ל' ול"א.

[7] רמב"ם הלכות שבת פרק כ"א הלכה כ'.

[8] בית יוסף או"ח שכ"ח ס"ק ל"ז ד"ה כל אוכלין ומשקין.

[9] מגן אברהם או"ח שכ"ח ס"ק מ"ג ד"ה מיחוש מותר. והביאו המשנה ברורה ס"ק ק"כ ד"ה אין לו שום מיחוש.

[10] אגלי טל בביאורים על מלאכת טוחן מ"ז.

[11] ד"ה לצמאו.

[12] משנה ברורה שכ"ח ס"ק קי"ט.

[13] שבת מ' ע"ב בדפי הרי"ף.

[14] סי' שכ"ח סע' ל"ז בביאור הלכה ד"ה אבל אם.

[15] שבת דף נ"ג ע"ב.

[16] או"ח שו"ע שכ"ח סע' י"ז בדעה השלישית שהלכה כמותה.

[17] כמו שמובא בביצה דף כ"ב ע"ב "שרי למכחל עינא מנכרי בשבת..ואמר רב המנונא כל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה"

[18] משנה ברורה סי' שכ"ח סעיף ל"ז.

[19] שבת ל"ט ע"ב בדפי הרי"ף

[20] דף כ"א הוצאת מוסד הרב קוק תשכ"ד

[21] ב"י שכ"ח ד"ה כתב הר"ן

[22] ר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף ל"ט ע"ב

[23] ע"ז דף כ"ח ע"א ד"ה לא יגמע בשבת

[24] הלכות שבת פרק ב' הלכה י'.

[25] המגיד משנה בהלכות שבת פרק ב' הלכה י'

[26] ועי' כסף משנה פרק כ"א הלכה ל"א שכותב שנראה לו שהרמב"ם גורס בגמרא שם "איכא מ"ד ביד אבל לא בכלי וכו'" ואינו גורס "בסם" ואין זה המקום להאריך.

[27] שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תר"מ

[28] הלכות שבת פרק ב' הלכה י'

[29] שם

[30] וזוהי הדעה הרביעית בשו"ע או"ח סי' שכ"ח סע' י"ז.

[31] וכך פסק המשנה ברורה שכ"ח ס"ק קכ"א ע"פ הרדב"ז

[32] ב"ח אורח חיים סימן שכח

[33] שש"כ פרק ל"ג הלכה ד', אורחות שבת פרק כ' סעיף קכ"ב.

[34] רמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ב'.

[35] תורת חסד או"ח סימן י"ז.

[36] קונטרס משיבת נפש חלק ח' סימן ט"ו.

[37] טל חיים דף שפ"א.