כללי מלאכות שבת, הרב נובירט – פרק א’ סעיפים ב-ד – קידוש והבדלה
(הדינים הקשורים להוצאה ידי חובה של בעל לאשה ואשה לבעל)
כתב הרב נויבירט זצ”ל במבוא פרק א’:
ב. זכור כיצד מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלח
ג. שמור כיצד שביתה ממלאכה מצותעשה היא שנאמר ה וביום השביעי תשבת וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על מצות לאתעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה
ד. ואין בענין זה כל הבדל בין האיש ובין האשה שניהם חייבים לשמור את השבת ולא לעשות בה מלאכה הן מלאכות שאסורות מן התורה הן מלאכות שאיסורן מדרבנן ושניהם גם חייבים במצות עשה של זכור דהיינו בקידוש וגם חייבים במצוות דרבנן כמו לחם משנה סעודות שבת והדלקת נרות ואין הפטור לנשים במצוות עשה שהזמן גרמן תופש כאן כי לגבי שבת גילתה לנו התורה שבכל אופן הנשים חייבות וכה דרשו אמר קרא זכור ושמור.
כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. כלומר, במצות השבת שבדברות הראשונות כתוב “זכור”, מצות עשה לקדש את השבת בקידוש, ובדברות האחרונות כתוב “שמור”, לא תעשה, שלא לעשות מלאכה. שינוי לשון הפסוקים בא להורות לנו, כי אין כאן כל הבדל, וכל מי שמצווה ב”שמור” בשמירת שבת מלעשות בה מלאכה, הוא מצוה גם ב”זכור”, בזכירת שבת על ידי קידוש וכדו’.
רמב”ם הל’ שבת פכ”ט:
הלכה א: מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ’) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.
הלכה ו’: מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס, ומאחר שיבדיל ויאמר בין קדש לחול מותר לו לעשות מלאכה אף על פי שלא הבדיל על הכוס, ומברך על היין תחלה ואחר כך מקדש, ואינו נוטל את ידיו עד שיקדש.
בנוגע לחיוב נשים, נפסק שחייבות ואף מוציאות את האנשים, שו”ע או”ח רעא, ב’
נשים חייבות בקידוש אף על פי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא (פי’ מצות עשה התלויה בזמן), משום דאיתקש זכור (שמות כ, ח) לשמור (דברים ה, יב) והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם.
משנה ברורה סימן רעא ס”ק ד
ומוציאות את האנשים – וכן הסכימו הט”ז ומ”א והגר”א וש”א ומ”מ יש להחמיר לכתחלה שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה דזילא מילתא [א”ר ודה”ח]:
לכאורה לפי דברי הרמב”ם “מצוה לקדש את יום השבת בדברים”, אם כן עיקר הקידוש יצאנו ידי חובה בתפילה, והקידוש על הכוס הוא רק מדרבנן. וכן כתב הרמב”ם בפירוש בהלכה ו’: “מדברי סופרים לקדש על היין, ולהבדיל על היין. ואף על פי שהבדיל בתפילה, צריך להבדיל על הכוס”
ואם כן הבעל שבא מבית הכנסת הוא חייב בקידוש רק מדרבנן, האם יכול להוציא אשה שחייבת מן התורה?
לכאורה הכל כל המצוות אף על פי שיצא מוציא, אבל השאלה היא לדעת הרא”ש הסובר שאין ערבות בין אנשים לנשים, ואם כן הבעל יכול להוציא ידי חובה רק כשהוא גם כן יוצא איתה.
בגמ’ ברכות כ ע”ב משמע שהכלל הוא שדאורייתא מוציא דאורייתא אבל חיוב דרבנן לא יכול להוציא חיוב דאורייתא:
אמר ליה רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא [ואי] אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
מאי תא שמע באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הכא במאי עסקינן כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן:
ואם כן האחרונים דנים, איך הבעל שכבר יצא ידי חובת קידוש מדאורייתא בדברים, וחייב רק בקידוש דרבנן על היין, יכול יהיה להוציא את אשתו אם לא התפללה וחייבת מדאורייתא?
אלא שמקשים הראשונים על גמרא זו מגמ’ בברכות דף מח ע”א:
להוציא את הרבים ידי חובתן – עד שיאכל כזית דגן.
משמע שאם אכל כזית דגן יכול הוציא אחרים, ובסתמא הכוונה היא אף אם הם אכלו שיעור שביעה, כך שהוא חייב בברכת המזון רק מדרבנן, והם חייבים בברכת המזון דאורייתא, ולכאורה סותר לסוגיה בדף כ’ ע”ב.
וכתב הרא”ש מסכת ברכות פרק ג סימן יג על קושיה זו:
י”ל דלא דמי דאיש אף על גב שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אף על פי שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה. שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותן מן המצות אבל אשה אינה בכלל הערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן.
ראה דגול מרבבה אורח חיים סימן רעא סעיף ב שמעלה את הבעיה שהובאה לעיל לגבי קידוש של הבעל שהתפלל:
…ואמנם מה שאני מסתפק, אפילו באיש המקדש ומוציא אשתו ובני ביתו, אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית, ואם כן האיש אינו מחויב מן התורה, והנשים שלא התפללו חייבות מן התורה, אם יוצאין בשמיעתן מן האיש. ואף שכל הברכות אף שיצא מוציא, כמו שכתוב במסכת ראש השנה דף כ”ט ע”א, היינו מטעם ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה כמו שכתב רש”י שם [ד”ה אף על פי], והרי כתב הרא”ש במסכת ברכות בפרק ג’ דף כ’ ע”ב [סוף סימן יג] שהאשה אינה בכלל ערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן, ע”ש.
ואני מסתפק, אם האשה אינה בכלל ערבות דהיינו שהיא אינה עריבה בעד אחרים, אבל האנשים שקיבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד הנשים, וא”כ שפיר מוציא האיש את האשה אף שכבר יצא, או דלמא כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל נשים. ועיין ביבמות דף מ”ז ע”ב בתוספות ד”ה קשים גרים, וצ”ע:
אבל בשו”ת רע”א סי’ ז’ חולק על הדגמ”ר שאומר שאין ערבות מנשים לאנשים:
אין חילוק כלל בין איש לאישה לענין ערבות. ולא מצינו בשום דוכתא דבאישה לא יהיה הדין דאם יצאה מוציא… אלא נראה לענ”ד דכוונת הרא”ש לחלק בין יצא מוציא, ובין אינו מחוייב במצוה זו בעצמותו. דערבות רק במי שמחוייב ג”כ במצווה זו, משום הכי אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים. אבל, במצוה שאינו בר חיובא כלל, דהיינו לפי הצד דנשים אינן חייבות בבהמ”ז מדאורייתא, אינם ערבים על מצוה דבהמ”ז. אבל במצוה דנשים חייבות – גם המה בכלל ערבות, ושייך בהו ג”כ דינא דיצא מוציא.
ולכן כתב בשש”כ פרק נא סעיף טז:
יש אומרים שטוב תעשה האשה אם תתפלל בליל שבת תפילת ערבית הגם שבדרך בלל היא פטורה מלהתפלל תפילה זו כדי שגם חיובה במצות קידוש יהיה רק מדרבנן כך שבעלה יוכל להוציא אותה ידי חובת קידוש. לדעת אחרים גם אם לא התפללה תפילת ערבית יכול הבעל להוציא אותה ידי חובת קידוש.
ועוד כתב הרב עובדיה יוסף [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רמא, ובמהדורת תשס”ד עמוד תקעג].:
אף אשה שהתפללה ערבית של שבת יכולה להוציא ידי חובה איש שלא התפלל. ומכל מקום משום צניעות נכון שהאשה לא תוציא אנשים ידי חובת קידוש אלא כשהם מבני ביתה. וגם אשה שלא התפללה ערבית בליל שבת, יכול בעלה שהתפלל כבר להוציאה ידי חובת קידוש, שבמצות קידוש שהנשים חייבות יש דין ערבות, ואמרינן בהו אף על פי שיצא מוציא, מדין ערבות.
אבל בהבדלה יש הבדל בין אשכנזים לספרדים, שו”ע או”ח רצו, ח’
נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק. הגה: ע”כ לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים.
משמע שחובת ההבדלה היא מן התורה. ולשיטה זו פשוט שחובת האישה בהבדלה שווה לדין הקידוש, ולכן נשים יכולות לברך לעצמן וגם להוציא אחרים. (מקורות הדברים פורטו באריכות בשו”ת יביע אומר או”ח ד כד).
לשיטת הרמ”א יש ספק בכלל אם נשים חייבות, משום שזו מצות עשה שהזמן גרמא, ולכן הגברים יבדילו להם. אבל הנשים האשכנזיות נוהגות להבדיל לבד כשאין מי שיבדיל להן.
לשיטת הרמ”א ברור שנשים לא יכולות להוציא גברים, שכן הגברים מחויבים בהבדלה והנשים רק ספק חייבות. וכתב בשמירת שבת כהלכתה ח”ב פרק נח סעיף יט הערה עז:
שמעתי מהגרש”ז אויערבך שליט”א דאם הבעל חולה יש לסמוך על הרע”א לעיל הערה סא דמעיקר הדין גם נשים חייבות בהבדלה מה”ת עכ”ל ועדיף טפי אם הבעל יאמר לפחות ברוך המבדיל בין קודש לחול כי אז חיובו רק מדרבנן לכו”ע עכ”ל
וע’ רע”א בהגהות לסימן תפט סעיף ט’ שאומר שמעיקר הדין נשים חייבות בהבדלה:
…לפסקי רמ”א לעיל סי’ רע”א ס”ה דמפסיק באמצע סעודה להבדלה ע”כ ס”ל דהבדלה דאורייתא וכמ”ש המג”א רסי’ רל”ט (ומ”ש הרמ”א סס”י רצ”ו דנשים לא יבדילו לעצמן היינו לכתחילה לחוש לחומרא להסוברים הבדלה דרבנן ונשים פטורות אבל מעיקר הדין מבדילין לעצמן דהבדלה דאורייתא דזכור היינו בכניסתו וביציאתו וממילא נשים חייבות דכל שישנו בשמירה הן)…
ראה שש”כ ח”ב פרק נח סעיף יד:
מחלוקת הפוסקים ישנה באשר לחיוב האשה בהבדלה במוצאי שבת ובמוצאי יו”ט לדעת הסוברים שחיוב הבדלה במוצאי שבת הוא מן התורה וכדלעיל סעיף ה גם האשה חייבת בה מן התורה ואילו בין הסוברים שחיוב הבדלה במוצאי שבת הוא דרבנן וכדלעיל יש הסוברים שהאשה חייבת להבדיל כי מצות הבדלה היא מענין זכירת שבת וקדושתה וחכמים תיקנו חיוב הבדלה כעין חיוב קידוש ואחרים סוברים שאין חיוב הבדלה מענין זכירת שבת וקדושתה אלא מצוה בפני עצמה שתיקנו חכמים להבדיל בין קודש לחול וחיוב הבדלה כחיוב כל שאר מצות עשה שהזמן גורמן שהאשה פטורה מהן.
ראה שמירת שבת כהלכתה פרק נח. הערה ס”א באריכות לגבי בעל שיוציא את אשתו. ע’ להלן. ע”ש שלדברי הדגמ”ר לכאורה הוא הדין בהבדלה אם הבעל הבדיל בתפילה לא יוכל להבדיל לאשתו. אלא צ”ל שלא קיי”ל כדגמ”ר אלא כרע”א.
וע’ פרק נא סעיף טז ובהערה מג.
השוואת נשים לאנשים, האם גם לדברי דברים אחרים כמו כבוד ועונג, ג’ סעודות וכיו”ב?
ע’ ר”ן על רי”ף שבת דף מד ע”א חיוב נשים משום שהם ישנם בכלל שמור, הוא בכל ענייני השבת:
וכתב ר”ת ז”ל דנשים חייבות בג’ סעודות וכן נמי לבצוע על שתי ככרות שאף הן היו בנס המן ואין צורך שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן [ברכות דף כ ב] מזכור ושמור את שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובכלל זה הוי כל חיובי שבת:
יש לדון גם לגבי השוואת זכור ושמור לגבי שביתת בהמה ואיסור מחמר.
בכל מצות שבת יש גם עשה וגם לא תעשה, חוץ משביתת בהמה שיש בה רק עשה (ולרמב”ם זה אותו עשה של שביתת האדם), ובמחמר נחלקו הראשונים (יבמות ה’ ע”ב) אם זה רק לאו או שיש גם עשה.
וראה רע”א על משניות שבת פרק ה’ מ”א:
שביתת בהמתו, דכתיב למען ינוח וגו’ ומיהו לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו, תוס’. אני מסתפק אם נשים מצווין על שביתת בהמתן היכא דליכא משום מחמר כיון דהוי רק עשה י”ל דהוי מ”ע שהז”ג דנשים פטורות אף דחייבות בקידוש היום מהקישא דזכור ושמור י”ל דדוקא בקידוש דהיינו הזכירה אבל בשאר מ”ע י”ל דפטורות. וע’ בהר”ן פ’ כל כתבי שכתב דכל מילי דשבת נשים שווין לאנשים.
וזו סוגיה מפורשת בביצה כג ע”א:
משנה שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה… גמרא למימרא דרבי אלעזר בן עזריה חדא פרה הויא ליה והאמר רב ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב תליסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא תנא לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו.
הרי מפורש שהאשה חייבת גם בשביתת הבהמה.
לסיכום: אשה חייבת גם בקידוש וגם בהבדלה, מעיקר הדין גם בהבדלה מן התורה, והאשכנזים חוששים שמא מדרבנן ולכן אשה לא מוציאה איש, וי”א שאשה בכלל פטורה מן ההבדלה כדין מצות עשה שהזמן גרמא.
בעל שהתפלל, לדעת הרב עובדיה יכול להוציא את אשתו בקידוש אף שהוא חייב מדרבנן והאשה מן התורה. האשכנזים חוששים לסברת הדגול מרבבה ולכן בשש”כ הביא דעה זו בתור יש אומרים.
המחלוקת בין הרב עובדיה יוסף ובין הפוסקים האשכנזים אינה קשורה למחלוקות רמ”א ומחבר אלא מחלוקת בין הדגמ”ר ורע”א, אם לפסוק שנשים בערבות בקידוש או לא, ומחלוקת בפשט הרא”ש.
נספח, תמצות מקורות:
ברכות כ’ ע”ב – אכל שעורא דרבנן
מגילה יט ע”ב תוספות ד”ה ורבי יהודה מכשיר, מקשים מברכת המזון על מגילה שנשים לא מוציאות אנשים – תרי דרבנן לא מוציא חד דרבנן
גמ’ ברכות מח ע”א – ינאי מלכא ומלכתא, שמעון בן שטח הוציא כשאכל כזית, אשה שחייבת מה”ת
רא”ש בברכות פ”ג סי’ יג: שואל למה אשה אם ברכת המזון דרבנן, מדוע שלא תוציא, והרי הכלל אם יצא מוציא? מתרץ הראש שאיש מוציא מעיקר הדין אף אם לא אכל כלל, מדין ערבות. אבל אשה אם אינה חייבת מן התורה אינה בכלל עריבות.
שו”ע רע”א סעיף ב’, נשים חייבות ומוציאות אנשים בקידוש. מגן אברהם ס”ק ב’: שונה ממגילה שנשים אינם מוציאות. – זילא מילתא.
שו”ע תרפ”ט: קטן לא מוציא במגילה, מגן אברהם ס”ק ד’: אף על פי שגם הגדול דרבנן, ברכת המזון שונה משום שיכול להביא עצמו לשיעור שביעה, לכן גם כשאכל הקטן כזית, מוציא גדול שאכל כזית (ולא אכפת למ”א שזה תרי דרבנן).
מגן אברהם קפו ס”ק ג’: קטן שאכל כזית מוציא גדול שאכל כזית, אף שהוא תרי דרבנן, לא כמו תוספות במגילה. ראיתו של מ”א: גמ’ פסחים שרב ששת הוציא אחרים בהגדה, אם הגדה דרבנן, אף שהוא תרי דרבנן.
תוספות במגילה שמחלקים בין תרי דרבנן לחד דרבנן מיישבים הסוגיה בפסחים שסומא עדיף על קטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא.
דגול מרבבה רע”א: שאיש שהתפלל לא יכול להוציא בקידוש אשה שלא התפללה, משום שאין ערבות.
רע”א תשובה ז’: א. בכל המקרים אין משמעות לתרי דרבנן, והחסרון הוא רק משום קטן וזה חד דרבנן. ב. רע”א חולק על הדגול מרבבה וטוען שאיש שהתפלל יכול להוציא בקידוש אשה שלא התפללה.
ב נובירט – פרק א’ סעיפים ב-ד – קידוש והבדלה
(הדינים הקשורים להוצאה ידי חובה של בעל לאשה ואשה לבעל)
כתב הרב נויבירט זצ”ל במבוא פרק א’:
ב. זכור כיצד מצותעשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר ג זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלחח
ג. שמור כיצד שביתה ממלאכה מצותעשה היא שנאמר ה וביום השביעי תשבת וכל העושה בו מלאכה ביטל מצותעשה ועבר על מצות לאתעשה שנאמר לא תעשה כלמלאכה
ד. ואין בענין זה כל הבדל בין האיש ובין האשה שניהם חייבים לשמור את השבת ולא לעשות בה מלאכה הן מלאכות שאסורות מן התורה הן מלאכות שאיסורן מדרבנן ושניהם גם חייבים במצותעשה של זכור דהיינו בקידוש וגם חייבים במצוות דרבנן כמו לחםמשנה סעודות שבת והדלקת נרות ואין הפטור לנשים במצוותעשה שהזמן גרמן תופש כאן כי לגבי שבת גילתה לנו התורה שבכל אופן הנשים חייבות וכה דרשו אמר קרא זכור ושמור
כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. כלומר, במצות השבתב שבדברות הראשונות כתוב “זכור”, מצות עשה לקדש את השבת בקידוש, ובדברות האחרונות כתוב “שמור”, לא תעשה, שלא לעשות מלאכה. שינוי לשון הפסוקים בא להורות לנו, כי אין כאן כל הבדל, וכל מי שמצווה ב”שמור” בשמירת שבת מלעשות בה מלאכה, הוא מצוה גם ב”זכור”, בזכירת שבת על ידי קידוש וכדו’.
ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה קנה
והמצוה הקנ”ה היא שצונו לקדש את השבת ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו נזכור בם גודל היום הזה ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו. והוא אמרו יתעלה זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכר קדושה והגדלה. וזו היא מצות קדוש. ולשון מכילתא זכור את יום השבת לקדשו קדשהו בברכה. ובביאור אמרו (פסחי’ קו א) זכרהו על היין. ואמרו גם כן קדשהו בכניסתו וקדשהו ביציאתו. כלומר ההבדלה שהיא גם כן חלק מזכירת שבת מתוקנת ומצווה.
רמב”ם הל’ שבת פכ”ט:
הלכה א: מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר +שמות כ’+ זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.
הלכה ב: וזה הוא נוסח קידוש היום: ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו ברוך אתה ה’ מקדש השבת.
הלכה ג: וזה הוא נוסח ההבדלה: ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה ברוך אתה ה’ המבדיל בין קדש לחול.
הלכה ד: עיקר הקידוש בלילה, אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו, ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף יום שלישי, אבל אינו מברך על האור אלא בליל מוצאי שבת בלבד.
הלכה ו’: מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס, ומאחר שיבדיל ויאמר בין קדש לחול מותר לו לעשות מלאכה אף על פי שלא הבדיל על הכוס, ומברך על היין תחלה ואחר כך מקדש, ואינו נוטל את ידיו עד שיקדש.
אם מצות זכור את יום השבת לקדשו שייכת גם בדברים, מובן מה שכתב הרב עובדיה יוסף בילקוט יוסף שבת כרך ב’ סי’ שז סעיף ד’ (הובא גם בכף החיים ובמשנה ברורה ש”ז ס”ק ה’):
המבקר את חבירו בשבת, אל יאמר לו שלום כדרכו בימות החול, אלא צריך לומר לו ”שבת שלום”, לקיים מה שנאמר ”זכור את יום השבת לקדשו”. [ילקו”י שבת כרך ב עמוד קעו].
בנוגע לחיוב נשים, נפסק שחייבות ואף מוציאות את האנשים, שו”ע או”ח רעא, ב’
נשים חייבות בקידוש אף על פי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא (פי’ מצות עשה התלויה בזמן), משום דאיתקש זכור (שמות כ, ח) לשמור (דברים ה, יב) והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם.
משנה ברורה סימן רעא ס”ק ד
ומוציאות את האנשים – וכן הסכימו הט”ז ומ”א והגר”א וש”א ומ”מ יש להחמיר לכתחלה שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה דזילא מילתא [א”ר ודה”ח]:
ועוד כתב הרב עובדיה יוסף [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רמא, ובמהדורת תשס”ד עמוד תקעג].:
אף אשה שהתפללה ערבית של שבת יכולה להוציא ידי חובה איש שלא התפלל. ומכל מקום משום צניעות נכון שהאשה לא תוציא אנשים ידי חובת קידוש אלא כשהם מבני ביתה. וגם אשה שלא התפללה ערבית בליל שבת, יכול בעלה שהתפלל כבר להוציאה ידי חובת קידוש, שבמצות קידוש שהנשים חייבות יש דין ערבות, ואמרינן בהו אף על פי שיצא מוציא, מדין ערבות.
לכאורה לפי דברי הרמב”ם “מצוה לקדש את יום השבת בדברים”, אם כן עיקר הקידוש יצאנו ידי חובה בתפילה, והקידוש על הכוס הוא רק מדרבנן. וכן כתב הרמב”ם בפירוש בהלכה ו’: “מדברי סופרים לקדש על היין, ולהבדיל על היין. ואף על פי שהבדיל בתפילה, צריך להבדיל על הכוס”
ואם כן הבעל שבא מבית הכנסת הוא חייב בקידוש רק מדרבנן, האם יכול להוציא אשה שחייבת מן התורה? לכאורה הכל כל המצוות אף על פי שיצא מוציא, אבל השאלה היא לדעת הרא”ש שאין ערבות בין אנשים לנשים, ואם כן הבעל יכול להוציא ידי חובה רק כשהוא גם כן יוצא איתה. זו שאלת הדגול מרבבה.
ברכות כ ע”ב
אמר ליה רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא [ואי] אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
מאי תא שמע באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הכא במאי עסקינן כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן:
וכתב רא”ש מסכת ברכות פרק ג סימן יג
וא”ת מ”ש מהא דאמרי’ לקמן בפרק שלשה שאכלו (דף מח א) להוציא את אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפילו הכי מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבין מן התורה. ואם כן באשה נמי אף על פי שאינה חייבת אלא מדרבנן תוציא אחרים שחייבין מן התורה. י”ל דלא דמי דאיש אף על גב שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אף על פי שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה. שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותן מן המצות אבל אשה אינה בכלל הערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן.
ראה דגול מרבבה אורח חיים סימן רעא סעיף ב
…ואמנם מה שאני מסתפק, אפילו באיש המקדש ומוציא אשתו ובני ביתו, אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית, ואם כן האיש אינו מחויב מן התורה, והנשים שלא התפללו חייבות מן התורה, אם יוצאין בשמיעתן מן האיש. ואף שכל הברכות אף שיצא מוציא, כמו שכתוב במסכת ראש השנה דף כ”ט ע”א, היינו מטעם ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה כמו שכתב רש”י שם [ד”ה אף על פי], והרי כתב הרא”ש במסכת ברכות בפרק ג’ דף כ’ ע”ב [סוף סימן יג] שהאשה אינה בכלל ערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן, ע”ש. ואני מסתפק, אם האשה אינה בכלל ערבות דהיינו שהיא אינה עריבה בעד אחרים, אבל האנשים שקיבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד הנשים, וא”כ שפיר מוציא האיש את האשה אף שכבר יצא, או דלמא כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל נשים. ועיין ביבמות דף מ”ז ע”ב בתוספות ד”ה קשים גרים, וצ”ע:
אבל בשו”ת רע”א סי’ ז’ חולק על הדגמ”ר:
אין חילוק כלל בין איש לאישה לענין ערבות. ולא מצינו בשום דוכתא דבאישה לא יהיה הדין דאם יצאה מוציא… אלא נראה לענ”ד דכוונת הרא”ש לחלק בין יצא מוציא, ובין אינו מחוייב במצוה זו בעצמותו. דערבות רק במי שמחוייב ג”כ במצווה זו, משום הכי אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים. אבל, במצוה שאינו בר חיובא כלל, דהיינו לפי הצד דנשים אינן חייבות בבהמ”ז מדאורייתא, אינם ערבים על מצוה דבהמ”ז. אבל במצוה דנשים חייבות – גם המה בכלל ערבות, ושייך בהו ג”כ דינא דיצא מוציא.
ולכן כתב בשש”כ פרק נא סעיף טז:
יש אומרים שטוב תעשה האשה אם תתפלל בליל שבת תפילת ערבית הגם שבדרך בלל היא פטורה מלהתפלל תפילה זו כדי שגם חיובה במצות קידוש יהיה רק מדרבנן כך שבעלה יוכל להוציא אותה ידי חובת קידוש מג לדעת אחרים גם אם לא התפללה תפילת ערבית יכול הבעל להוציא אותה ידי חובת קידוש.
אבל בהבדלה יש הבדל בין אשכנזים לספרדים, שו”ע או”ח רצו, ח’
נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק. הגה: ע”כ לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים.
ראשית משמע שהבדלה היא מן התורה. ולשיטה זו פשוט שחובת האישה בהבדלה שווה לדין הקידוש, ולכן נשים יכולות לברך לעצמן וגם להוציא אחרים. (מקורות הדברים פורטו באריכות בשו”ת יביע אומר או”ח ד כד).
לשיטת הרמ”א יש ספק בכלל אם נשים חייבות, משום שזה מצות עשה שהזמן גרמא, ולכן הגברים יבדילו להם. אבל הנשים האשכנזיות נוהגות להבדיל לבד כשאין מי שיבדיל להן.
לשיטת הרמ”א ברור שנשים לא יכולות להוציא גברים, שכן הגברים מחויבים בהבדלה והנשים רק ספק חייבות. וכתב בשמירת שבת כהלכתה ח”ב הערה עז:
שמעתי מהגרש”ז אויערבך שליט”א דאם הבעל חולה יש לסמוך על הרע”א לעיל הערה סא דמעיקר הדין גם נשים חייבות בהבדלה מה”ת עכ”ל ועדיף טפי אם הבעל יאמר לפחות ברוך המבדיל בין קודש לחול כי אז חיובו רק מדרבנן לכו”ע עכ”ל
וע’ רע”א שאומר שמעיקר הדין נשים חייבות בהבדלה, בסי’ תפט[1].
ראה שש”כ ח”ב פרק נח סעיף יד:
מחלוקת הפוסקים ישנה באשר לחיוב האשה בהבדלה במוצאי שבת ובמוצאי יו”ט לדעת הסוברים שחיוב הבדלה במוצאי שבת הוא מן התורה וכדלעיל סעיף ה גם האשה חייבת בה מן התורה ואילו בין הסוברים שחיוב הבדלה במוצאי שבת הוא דרבנן וכדלעיל יש הסוברים שהאשה חייבת להבדיל כי מצות הבדלה היא מענין זכירת שבת וקדושתה וחכמים תיקנו חיוב הבדלה כעין חיוב קידוש ואחרים סוברים שאין חיוב הבדלה מענין זכירת שבת וקדושתה אלא מצוה בפני עצמה שתיקנו חכמים להבדיל בין קודש לחול וחיוב הבדלה כחיוב כל שאר מצות עשה שהזמן גורמן שהאשה פטורה מהן.
ראה שם הערה ס”א לגבי בעל שיוציא את אשתו. ע’ להלן.
וע’ פרק נא סעיף טז ובהערה מג.
וע’ שש”כ פרק נח הערה סא, שלדברי הדגמ”ר לכאורה הוא הדין בהבדלה אם הבעל הבדיל בתפילה לא יוכל להבדיל לאשתו. אלא צ”ל שלא קיי”ל כדגמ”ר אלא כרע”א.
השוואת נשים לאנשים, האם גם לדברי דברים אחרים כמו כבוד ועונג, ג’ סעודות וכיו”ב?
חיוב נשים משום שהם ישנם בכלל שמור, הוא בכל ענייני השבת, ע’ ר”ן על רי”ף שבת דף מד ע”א:
וכתב ר”ת ז”ל דנשים חייבות בג’ סעודות וכן נמי לבצוע על שתי ככרות שאף הן היו בנס המן ואין צורך שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן [ברכות דף כ ב] מזכור ושמור את שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובכלל זה הוי כל חיובי שבת:
וראה רע”א על משניות שבת פרק ה’ מ”א:
שביתת בהמתו, דכתיב למען ינוח וגו’ ומיהו לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו, תוס’. אני מסתפק אם נשים מצווין על שביתת בהמתן היכא דליכא משום מחמר כיון דהוי רק עשה י”ל דהוי מ”ע שהז”ג דנשים פטורות אף דחייבות בקידוש היום מהקישא דזכור ושמור י”ל דדוקא בקידוש דהיינו הזכירה אבל בשאר מ”ע י”ל דפטורות. וע’ בהר”ן פ’ כל כתבי שכתב דכל מילי דשבת נשים שווין לאנשים.
וזו סוגיה מפורשת בביצה כג ע”א:
משנה שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה… גמרא למימרא דרבי אלעזר בן עזריה חדא פרה הויא ליה והאמר רב ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב תליסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא תנא לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו.
הרי מפורש שהאשה חייבת גם בשביתת הבהמה.
לסיכום: אשה חייבת גם בקידוש וגם בהבדלה, מעיקר הדין גם בהבדלה מן התורה, והאשכנזים חוששים שמא מדרבנן ולכן אשה לא מוציאה איש, וי”א שאשה בכלל פטורה מן ההבדלה כדין מצות עשה שהזמן גרמא.
בעל שהתפלל, לדעת הרב עובדיה יכול להוציא את אשתו בקידוש אף שהוא חייב מדרבנן והאשה מן התורה. האשכנזים חוששים לסברת הדגול מרבבה ולכן בשש”כ הביא דעה זו בתור יש אומרים.
המחלוקת בין הרב עובדיה יוסף ובין הפוסקים האשכנזים אינה קשורה למחלוקות רמ”א ומחבר אלא מחלוקת בין הדגמ”ר ורע”א, אם לפסוק שנשים בערבות בקידוש או לא, ומחלוקת בפשט הרא”ש.
[1] רבי עקיבא איגר אורח חיים סימן תפט סעיף ט: “…לפסקי רמ”א לעיל סי’ רע”א ס”ה דמפסיק באמצע סעודה להבדלה ע”כ ס”ל דהבדלה דאורייתא וכמ”ש המג”א רסי’ רל”ט (ומ”ש הרמ”א סס”י רצ”ו דנשים לא יבדילו לעצמן היינו לכתחילה לחוש לחומרא להסוברים הבדלה דרבנן ונשים פטורות אבל מעיקר הדין מבדילין לעצמן דהבדלה דאורייתא דזכור היינו בכניסתו וביציאתו וממילא נשים חייבות דכל שישנו בשמיר’ הן)…”