ב"ה
מבוא להלכות שבת פרק א' סעיף ה' מקור המלאכות
מבוא להלכות שבת פרק א' סעיף ה':
אין עשיית פעולה נקראת מלאכה כפי קוצר דעתנו שהרי המפנה במשך כל היום כלים בביתו פטור ואילו המוציא מחט מרשותהיחיד לרשות הרבים חייב אבל נמסר למשה מסיני שכל הפעולות שהיו צריכות למשכן נקראות מלאכה והן שלושים ותשעה אבות המלאכות ומה שדומה להם, אף על פי שלא היה במשכן נקרא תולדה וגם התולדות אסורות מדין תורה וחייבים עליהן כמו על האבות
לכאורה כל שאלת החילוק בין אבות ובין תולדות הוא נפ"מ רק לגבי קרבן. אבל כפי שנראה להלן, הגדרת הלימוד של התולדות מהאבות, יכול להיות נפ"מ גדול למעשה גם בזמנינו.
בגמרא שבת דף מט ע"ב שנינו שתי דעות מנין לט מלאכות שבת:
הדור יתבי וקמיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי אמר להו רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת בעי רב יוסף ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא או לא אמר ליה אביי וליתי ספר תורה ולימני מי לא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום אמר ליה כי קא מספקא לי משום דכתיב והמלאכה היתה דים ממנינא הוא והא כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס או דילמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא והאי והמלאכה היתה דים הכי קאמר דשלים ליה עבידתא תיקו
תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן הם זרעו ואתם לא תזרעו הם קצרו ואתם לא תקצרו הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים הם הוציאו מעגלה לעגלה ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד מרשות היחיד לרשות היחיד מאי קא עביד אביי ורבא דאמרי תרוויהו ואיתימא רב אדא בר אהבה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים.
לדעה שהלימוד הוא מכל מלאכת שבתורה, אם כן איזו מלאכה תיאסר בשבת, אם אין דמיון למלאכת המשכן? ע"כ צריך לומר שחז"ל מנו מלאכות שלדעתם הם חשובות ואותם החשיבו כמלאכה האסורה בשבת והסמיכו אותה לכל "מלאכת" ו"מלאכה" שבתורה. האם לדעה שנלמד ממלאכת המשכן, הלימוד אמנם מתחיל מדמיון למלאכות שהיו במשכן בלבד?
היחס שבין האב לתולדה:
לפי הגמרא, קודם כל נקבעו האבות, ומעתה לכאורה נלמדות התולדות מן האבות. חכמים בדקו את כל האבות, ולפי התוכן והענין של האב קבעו את התולדות. כל מלאכה שדומה לאב תחשב תולדה שלו. כמו בזורע, כיון שהמלאכה היא ההצמחה, לכן המשקה מים לזרעים נחשב תולדה של זורע. ועוד בגמ' שבת צו ע"ב
הך דהואי במשכן חשיבא – קרי לה אב, הך דלא הואי במשכן חשיבא – לא קרי לה אב.
אי"ה נאריך בזה בשיעור הבא בגדר אב ותולדה.
וע' רמב"ם הל' שבת פ"ז הלכה ה"ה
התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות, כיצד המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה.
היינו מה שדומה לאב מבחינת התוצאה הוא התולדה.
אבל בירושלמי משמע שהתהליך הוא הפוך: מן הפרט אל הכלל, ע' ירושלמי שבת פרק ז' הלכה ה"ב:
רבי יוחנן ור"ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג. אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא. מן דאשכחון מיסמוך סמכון הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש.
פירוש: רבי יוחנן ור"ל עיינו בפרק כלל גדול במשך שלש שנים וחצי ומצאו ל"ט תולדות לכל אחד מאבות המלאכה, כל מלאכה שמצאו לה סמך באחד מאבות המלאכות סמוכה לו ועשאוה תולדה שלו, ומלאכה שלא מצאו לה סמך באחד מל"ט אבות המלאכה החשיבוה כתולדה של מכה בפטיש.
ע' בספר אורחות שבת ח"א בבירורי הלכה סימן א' על הבנת הירושלמי שקודם בדקו מה ראוי להיות מלאכה ואחר כך סמכו את זה אל מה שדומה לו. ולכן העיקר אינו המכנה המשותף לאב ולתולדה – הדמיון בתוצאה כמ"ש הרמב"ם, אלא עצם המעשה הוא המחייב, אלא שהדמיון הוא גורם שזה יהיה אב של מלאכה פלונית. לדוגמא: משקה מים אינו מתחייב על שמצמיח את הזרעים, אלא על עצם מלאכת ההשקיה, והשקיה ראויה להיות נסמכת לזורע כיון שעניינה להצמיח.
ולכן על השקיה יהיה חייב אף אם עשה את פעולתו סמוך ליציאת השבת באופן שנתן את המים סמוך לצמח והם נכנסים לצמח עצמו רק לאחר השבת. כיון שהאיסור אינו ההצמחה אלא החיוב הוא על עצם מעשה השקיה.
וע"ש באורחות שבת שמסביר כמה וכמה תולדות שנראה שהם לכאורה לא קשורות לאבות, ומסבירם באופן כזה.
ולפי זה יכולה גם לצאת קולות, לדוגמה, כתב שם באות יא:
וכעין זה נראה לבאר בדברי הרמכ"ם פ"י מהלכות שבת ה"ח שכתב דהפותל חבלים חייב משום תולדה דקושר והוא ענין מחודש ונראה לכאו' דלא נתכוין הר"מ לחדש שאחיזת פתילי החבל זה בזה ע"י מעשה הפיתול יש לה שם קשירה לחייב ע"ז מן התורה אלא עיקר הדברים כנ"ל דעצם המעשה של פתילת חבל הוא מעשה מלאכה תשוב בפ"ע ועושה בזה יצירה חשובה, ומעתה אמרו חכמים דיש לו דמיון למלאכת קושר שגם שם נאחזים חבלים זה בזה ע"י קשירה ולפי באור זה יש מקום לומר דאין לאסור סגירת שקיות ע"י פיתול סרט מתכת עטוף בנייר דכיון שעצם מעשה הפיתול אינו קשירה אין לאסור זאת מדרבנן אפי' בסוגר הסרט הזה לשבעה ימים ואין זה כקושר קשר לזמן בינוני דסו"ס אין כאן מעשה חשוב של פתילת חבל כלל.
(וע' ע"ז בשש"כ פרק טו הערה קעד בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל להחמיר בזה)
דברים אלו על פי הירושלמי, כתב גם הרב אשר וייס בשו"ת מנחת אשר ח"א סימן ל' לגבי הדלקת נורות לד. ולכן כתב שבסגירת מעגל חשמלי בין צורך מאור ובין לצרכים אחרים יש חשש מכה בפטיש דאורייתא, על פי הירושלמי הנ"ל. וכתב:
ואני לכשעצמי נראה לי דיש בסגירת המעגל החשמלי בין לצורך מאור ובין לצרכים אחרים חשש מכה בפטיש דאוריתא. וזאת על פי המבואר בירושלמי שבת (מד ע"א)…
וחידוש עצום למדנו מדברי הירושלמי. דבניגוד גמור למקובל במושכל ראשון שחז"ל התבוננו בכל מעשה וענין אם יש בה צד דמיון לאחת מל"ט מלאכות, ואם מצאו בה צד דמיון לאחת המלאכות קבעו בה איסור כתולדה למלאכה זו. אלא חז"ל בראשית עיונים קבעו שמעשה זה יש בו חשיבות, תיקון וחידוש ומשו"כ מלאכה הוא, ורק אח"כ התבוננו לאיזו מל"ט הוא דומה, וקבעוהו תולדה למלאכה זו. ואם המעשה יש בו מלאכת מחשבת אף שלא שמצאו בו צד דמיון למאכה כלשהי קבעו שיש בו מכה בפטיש. ומלאכה זו דמכה בפטיש גדר כללי היא לכל מאכה שיש בה חשיבות גדולה ותיקון ויצירה עד שבסברא ידענו דע"כ בכלל מלאכה הוא.
ועיי"ש שלמד את זה מרמב"ם שבת פ"י הי"ז לגבי מפיס שחין שכתב שחייב משום מכה בפטיש "שזו היא מלאכת הרופא". רמב"ם הל' שבת פ"י הלכה הי"ז:
המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר.
והוסיף שם:
ואף שמפשטות הסוגיות בבלי ובראשונים ופוסקים משמע דגדר מכה בפטיש גמר כלי הוא אין הכרח מזה לדחות את המבואר. ואפשר דמלאכת מכב"פ תרוייהו אית בירושלמי בה ועיקרה מלאכת גמר והשלמה ופירשו חז"ל ברוחב דעתם דכל גמר כלי בכלל, משום חשיבות דגמר המלאכה, וכן כל דהוי מלאכת מחשבת מפני חשיבותו אף שאינו דומה לאחד מל"ט המלאכות ודו"ק.
ולכן בסיכום דבריו כתב לגבי סגירת מעגל חשמלי בכלל, וגם לגבי נורות לד שיש להתייחס אליהן כאל מלאכה דאורייתא לכל דבר וענין "וחלילה להקל בזה כלל וכלל". וז"ל שם:
סוף דבר פשוט וברור לענ"ד דיש להתייחס ופשוט לענ"ד דיש להתייחס להדלקת נורות לד כאל מלאכה דאורייתא לכל דבר וענין וחלילה להקל בזה כלל וכלל.
ולכן כתב על הרב שרצה לומר שהדלקת נורות לד יש בהם רק משום עובדא דחול, "לענ"ד שגה בזה שגיאה גדולה ומסקנתו חמורה ביותר ויש בה מכשול לרבים באיסור דאורייתא רח"ל".
כיוצא בזה כתב גם הרא"ז באבן האזל שם. וגם דייק מדברי הרמב"ם לגבי מכה בפטיש שכתב בהל' שבת פ"י הלכה הט"ז:
המכה בפטיש הכאה אחת חייב, וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה והמגרד כל שהוא והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב…
וכתב הרא"ז:
אלמא שהם שני דברים ואינם שייכים זה לזה… א"כ גמר מלאכה הוא תולדה ולא פירושא דמלאכת מכה בפטיש… דאחרי כל המלאכות השונה התנא דהם מלאכות נפרדים שיש בכל א' חשיבות מלאכה חשב לנו עוד מלאכה א' והוא מכה בפטיש והיינו מלאכת אומן שהמכה בפטיש הוא דבר השייך לאומן וחייבין עליו בשבת וזה גופה הוי חשיבותו שנקרא מלאכה בשביל זה, ולכן סתם הרמב"ם הדברים וכתב המכה בפטיש הכאה א' חייב… ולכן גבי המפיס מורסא כתב הרמב"ם שזו היא מלאכת הרופא ולא דייק כלל לכתוב שהוא גמר מלאכה, אלא דכיון שהוא מלאכת הרופא הוי מלאכת אומן וחייב משום מכה בפטיש.
אבל בשו"ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן מ הביא הגרש"ז אוירבך חידוש זה בשם הגרא"ז וכתב שהוא פלאי, כדרכו כשחושב שהחידוש הוא מוגזם:
ואגב אציע לכתר"ה דבר חדש מה ששמעתי מהר"מ בישיבה שליט"א [הגרא"ז מלצר ז"ל] בשיעוריו בבי מדרשא, דמלשון הרמב"ם בפ"י מהל' שבת הט"ז במלאכת מכה בפטיש יראה בעליל דעיקר מלאכה זו היינו כפשוטה שהוא מכה בפטיש הכאה אחת כדרך שהאומנים עושים, וזהו עיקר המלאכה, אלא שחכמים אמרו שכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הוי תולדת מכ"ב משום דגמר מלאכה נמי הוי מעשה אומנות, ומה"ט אמרינן נמי שכל מלאכה שלא מצאו חכמים דוגמתה במלאכת המשכן אסמכוה לתולדת מכ"ב, והיינו משום דכיון דאית בה קצת מעשה אומנות היינו כאומן המכה בפטיש, ולפ"ז יצא לנו חדוש גדול, דכל הכאה בפטיש כדרך מלאכת האומנין היינו אף אם לא נגמרה מלאכתו יתחייב בכך, והוא פלאי[1].
וע' אבן האזל על רמב"ם שם. וראה המעין תשע"ד כרך נד גליון ג'. הגדרת מלאכת מכה בפטיש והקשרה לחשמל בשבת הרב ד"ר דרור פיקסלר.
חילוק מלאכות:
נפ"מ מכך שלכל מלאכה יש לה שם נפרד, היא ההלכה שנפסקה ברמב"ם פרק ז' הלכה ז':
אחד העושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת, ואם באו עדים נסקל, בשוגג חייב חטאת קבועה, אם כן מה הפרש יש בין האבות והתולדות, אין ביניהן הפרש אלא לענין הקרבן בלבד, שהעושה בשוגג אם עשה אבות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אב ואב, ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת.
הטעם שאם עושה שני אבות חייב על כל אב, משמע ברש"י שבת דף עב ע"ב שזה משום שהם שני גופים וז"ל שבת עב ע"ב
אמר מר: חומר שבת משאר מצות, שהשבת עשה שתים בהעלם אחד – חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצות. היכי דמי? אילימא דעבד קצירה וטחינה – דכוותה גבי שאר מצות אכל חלב ודם, הכא תרתי מיחייב, והכא תרתי מיחייב: אלא שאר מצות דלא מיחייב אלא חדא היכי דמי – דאכל חלב וחלב, דכוותה גבי שבת – דעבד קצירה וקצירה; הכא חדא מיחייב, והכא חדא מיחייב.
פרש"י:
חלב ודם: דומיא דטחינה וקצירה שהם שני גופין,
ולכן חייב אף על פי שהלאו הוא אחד: "לא תעשה מלאכה".
ופירוש שני גופין, ע' רמב"ם הלכות שגגות פרק ז' הלכה ג':
הבא על עריות הרבה בהעלם אחת, אף על פי שכולן משם אחד הואיל והן גופים מוחלקים חייב על כל אחת ואחת, כיצד הרי שבעל חמש נשיו נדות, או שבא על חמש אחיותיו או על חמש בנותיו בהעלם אחת, חייב על כל גוף וגוף…
ואף על שהם גופים מחולקים, חייב על כל אחד רק בשגגת מלאכות ולא בשגגת שבת. כלומר רק כששכח שהמלאכות אסורות. אבל אם שכח שהיום שבת חייב רק אחת. (ואף אם משום שגופין מחולקים. בשגגת שבת חייב רק אחת – משום גזירת הכתוב "ועשה אחת מהנה" לפעמים חייב על כל אחד שזה הנה, ולפעמים חייב רק על אחת).
אבל התוספות רי"ד כתב על גמ' שבת קלח ע"א ששואלת משום מאי מחייבים על משמר:
משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום בורר. רבי זירא אמר: משום מרקד.
וכותב התוספות ריד:
משום מאי מתרינן ביה וכו', כיון דהבערה לחלק יוצאת כאלו כתיב לאו אכל מלאכה ומלאכה דמי והו"ל כמו לאוין דחלב ודם שהן חלוקין זה מזה וצריך להתרות על החלב משום חלב ועל הדם משום דם וכך על כל מלאכה ומלאכה.
ומשמעות דבריו שהחיוב על כל מלאכה ומלאכה הוא משום שהם שמות מחולקים. ופירוש שמות מחולקים, ע' רמב"ם הלכות שגגות פרק ד' הלכה א':
העושה עבירות הרבה בהעלם אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת אפילו עשה הארבעים ושלש אלו שמנינו בהעלם אחת חייב ארבעים ושלש חטאות וכן אם עשה מעשה אחד שהוא חייב עליו משום שמות הרבה חייב על כל שם ושם…
ואמנם רש"י עצמו בסנהדרין סב ע"ב כתב: "קצירה וטחינה, דאיכא שמות מחולקין ומשום הכי חייב שתים", הרי שרש"י עצמו כתב שחייב שתיים משום שמות מחולקים, ולכאורה רש"י סותר את עצמו.
ובתוצאות חיים לר' מנחם זעמבא הי"ד סימן ה', כתב שזה תלוי אם חילוק מלאכות בשבת נלמד מלא תבערו אש, וכמ"ש תוספות רי"ד ואז החילוק הוא משום שמות, שזה נחשב כאילו כתוב לאו על כל מלאכה ומלאכה. או שהלימוד הוא מ"ועשה אחת מהנה" שחייב על כל מלאכה[2] ואז הטעם הוא משום שאלו גופין מחולקים.
ונפ"מ גם לענין התראה, האם צריך להתרות משום שם אותה מלאכה, שהרי אינו חייב סקילה במזיד אלא אם כן היתה התראה. ע' מנחת חינוך מצוה לב:
והנה כל הל"ט מלאכות הן בכלל לאו זה דל"ת כל מלאכה ואם עשה א' ממלאכות אלו לפמש"ל כ"פ בשם רש"י שבועות ד"כ דצריך להתרות בו ממקרא של הלאו א"כ ה"נ צריך להתרות בו דעובר על הלאו דל"ת מלאכה אבל להתרות בו משום איזה מלאכה מהל"ט הוא עובר נראה דס"ל דא"צ משום איזה מלאכה דב"כ וב"כ איזה מלאכה שעושה עובר משום ל"ת מלאכה.
אבל הוכיח מגמרא כשבת קל"ח שדנה משמר משום מאי מתרינן ביה, ומשמע שלא מספיק להתרות בשם המלאכה אלא צריך להתרות בשם האב.
שבת קלח ע"א
משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום בורר. רבי זירא אמר: משום מרקד. אמר רבה: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של בורר – נוטל אוכל ומניח הפסולת, אף הכא נמי – נוטל את האוכל ומניח את פסולת. אמר רבי זירא: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של מרקד – פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה, אף הכא נמי – פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה.
אבל אפשר לפרש את הגמרא כמו שכתבו תוספות שבת עג ע"ב ד"ה משום זורע
בריש פרק תולין (לקמן קלח.) משמע קצת דצריך להתרות אתולדה משום אב דקאמר משמר משום מאי מתרינן ביה (שיהא חייב) רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד וגם זה יש לדחות דהכי פירושו משום מאי מתרינן ביה שיהא חייב רבה אמר משום בורר אבל אם התרו בו משום מרקד פטור כיון דמתרהו משום דבר שאינו דומה לו הוא סבר שהוא מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו סתם אל תשמר חייב.
והתוצאות חיים תולה את זה, אם מלאכות הוי שמות מחולקים או גופים מחולקים והביא מהירושלמי דמתרה אותו משום מחלליה מות יומת. וכתב דלמ"ד הבערה לחלק יצאת ילפינן דהוי שמות מחולקים כמו הבערה דהוי שם בפנ"ע אבל לשאר המ"ד דילפינן ממחלליה מות יומת או אחת שהיא הנה אז הוי גופין מחולקים וא"צ להתרותו בשם המלאכה והכי סבר הירושלמי[3].
ולרבי יוסי הסובר הבערה ללאו יצאה, לומד חילוק מלאכות מפסוק אחר, שבת ע ע"א:
דתניא, רבי יוסי אומר: ועשה מאחת מהנה – פעמים שחייבים אחת על כולן, ופעמים שחייבין על כל אחת ואחת. ואמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי טעמא דרבי יוסי אחת מאחת הנה מהנה – אחת שהיא הנה, הנה שהיא אחת. אחת – שמעון, מאחת – שם משמעון. הנה – אבות, מהנה – תולדות, אחת שהיא הנה – זדון שבת ושגגת מלאכות. הנה שהיא אחת – שגגת שבת וזדון מלאכות.
אם כן דברי רש"י שחילוק מלאכות בשבת משום גופין זה לשיטת רבי יוסי שהבערה ללאו יצאה, ואילו שיטת התוספות רי"ד אמורה רק כרבי נתן הסובר שהבערה לחלק יצאה, כמו שמפורש בתוספות רי"ד. ואכן נפ"מ לשאלה איך מתרים.
ולכן אין סתירה ברש"י. שמה שכתב רש'י בשבת שהחלוקה היא בגופין היא למ"ד ללאו יצאת, ומה שכתב רש"י בסנהדרין שזה משום שמות, היינו למ"ד שהבערה ללאו יצאת.
נספח, בענין הלימוד מהמשכן:
בדעת הבבלי שלומדים מהמשכן, ע' מנחת חינוך, מצוה לב, חרישה אות ב' שהעיר היכן היכה במדבר זריעה הרי אינו מקום זרע? על זה כתב הפני יהושע בשבת עה ע"א:
…על כרחך דאע"ג שלא היו צריכין למשכן בצידה אפ"ה כיון דאשכחן במשכן דברים דשייך בהו צידה מש"ה מיקרי מלאכה חשובה וחייב כדאשכחן בזורע וחורש דמסתמא לא היו זורעין וחורשין אותן הסמנין שהיו צריכין למשכן אלא שהיה מצוי בידן אפ"ה כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב א"כ ה"ה לצידה.
כלומר, הלימוד ממשכן אינו אומר שבפועל אותם מלאכות בני ישראל עשו במדבר. אלא אפילו אם השתמשו בדבר מסויים שהיה בידם, שלצורך גידולו היה צורך לחרוש וכיו"ב, כל זה גורם שנחשב שהיה במשכן.
ובאגלי טל בהקדמה לספרו חוקר בזה האם אמנם מה שנלמד מהמשכן אלו דברים שבפועל נעשו במשכן או שנלמד גם מדברים שהיו בידם אלא שהם דברים שכדי ליצר אותם היה צריך לעשות את המלאכות.
ושאלה נוספת שואל האגלי טל, האם לומדים גם מקרבנות שבמשכן או רק מדברים שנצטרכו לצורך בנין המשכן.
ברש"י שבת דף מט ע"א כתב:
הם זרעו וקצרו סמנין – לצבוע תכלת ועורות אילים, וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע, ואופה דקתני במתניתין באבות מלאכות – הוא בישול סמנין, אלא דנקט סידורה דפת, והכי מפרש בפרק כלל גדול (שבת עד, ב).
רש"י לא פירש שהם זרעו וקצו בשביל המנחות, ומשמע שהמלאכות שהיו צריכות להעשות הן מלאכות שנצרכות לבנין המשכן ולא לעבודה השוטפת במשכן של המנחות והקרבנות.
וכתב האגלי טל:
דבחדושי הרב ר' אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל הנדפסים בראש ספר מעשה רוקח ובתשובת הרמב"ם דפוס לפסיא מחודש קל"ד זה לשונו: העימור הוא מה שמקבצים העמרים חבילות חבילות וכו', וכתב רבינו האי גאון ז"ל שאלו האחד עשר מלאכות ישנן בקרבן תמיד בכל יום ובחביתי כהן גדול ובמלואים כולן מזרע וקציר וכן גרסינן בפרק במה טומנין הם זרעו אתם אל תזרעו הם קצרו אתם אל תקצרו וכו' עכ"ל:
לפי זה אפשר להבין את דברי רב האי המובאים ברש"י על המשנה בשבת צב ע"א, שם אומרת המשנה:
משנה המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפיו חייב שכן משא בני קהת כלאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו באזנו ובשערו ובפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו במנעלו בסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין.
וכתב רש"י שם ד"ה שכן משא בני קהת:
שכן משא בני קהת – בכתף ישאו (במדבר ז), וימין ושמאל וחיק – אורח ארעא, ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי, שאמר בשם רב האי, שמפורש בהתלמוד ירושלמי: ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, [שמן] אחד בימין, [ושמן] אחד בשמאל, והקטורת בחיקו, והחביתין בכתף.
וכתב האגלי טל, שזו שיטת רב האי גאון, שלומדים ממעשה הקרבנות, שהרי לומד ממשא הקרבנות שנשאו בני קהת. אבל צ"ע על דברי האגלי טל, משום שיתכן שהלימוד משום הוא משום שאלו מלאכות, אף שנעשו לצורך הקרבנות, מכל מקום נעשו דוקא במדבר ולכן הם אבות מלאכה.
אלא שהביא האגלי טל קושיה על שיטת רב האי, ממה שהגמרא דף ע"ה שואלת "שוחט משום מאי מחייב", ואם לומדים מקרבנות, מה שאלת הגמרא הרי ודאי היתה שחיטה בקרבנות.
אלא מתרץ האגלי טל, שכיון שלא רק שבת נלמדת ממלאכות שבת בגלל הסמיכות, אלא מהסמיכות אנו לומדים שמלאכת המשכן לא דוחה שבת, וזה בעצם לימוד אחד. ולכן מוסיף האגלי טל:
ולפי"ז מיושב הקושיא שהקשה בני ר' שמואל נ"י לשיטת הרב האי גאון ז"ל משאלת הגמרא שוחט משום מאי חייב. ואי גמרינן מקרבנות הא הוי שחיטה בקרבנות. דכי היכי דלמידין ממנחת התמיד והחביתין והמלואים. כמו כן נילף נמי משחיטת קרבנות הקבוע להם זמן. ולפי הנ"ל מיושב שפיר ולא קשה מידי. דהתינח זריעה קצירה ואינך מלאכות. שאף במנחות הקבוע להן זמן שדוחות את השבת זריעה וקצירה וכו' דידהו אינן דוחות את השבת שפיר תוכל לומר מדאזהרינהו רחמנא שלא לעשות שום דבר לצורך המשכן בשבת. שמע מינה דזריעה וקצירה וכו' מלאכות נינהו ואסור בשבת. דאל"כ הרי הי' יכולין לזרוע ולקצור בשבת לצורך המנחות אלו. אבל איך תאמר מדאזהרינהו רחמנא שלא לשחוט בשבת לצורך קרבנות. אדרבה הא שחיטה לעולם דחיא שבת בכל קרבנות הקבוע להם זמן ושחטו באמת הקרבנות בשבת. ומקרבנות שאין קבוע להן זמן ודאי לא ילפינן דאינו מוכרח שקרבו כלל. ותדע שהרי הרב האי גאון ז"ל לא מנה רק מנחת התמיד והחביתין והמלואים שכל אלה קבועין להם זמן. ולא מנה מנחת נדבה. משום דאינו מוכרח שקרבו כלל לא שייך ללמוד מה:
כלומר, ניתן ללמוד ממלאכת המשכן, אבל בתנאי שבמשכן זה לא דחה שבת. אבל דברים שבמשכן שעשו גם בשבת, אי אפשר ללמוד מהם שאלו המלאכות שנאסרו בשבת.
ועל פי זה אפשר ליישב גם את הגמרא בשבת ע"ד ע"ב שמקשה: "והלש והאופה אמר רב פפא שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה תנא דידן סידורא דפת נקט", ומשמע שאופה לא היה במשכן, אף שהיה לצורך לחם הפנים.אלא שאי אפשר ללמוד מלחם הפנים משום שלשיטת רבי אפיית לחם הפנים דוחה שבת, ולכן אי אפשר ללמוד מלחם הפנים לגבי אבות מלאכות בשבת.
ואולי גם רב האי למד רק מימי המילואים, שזה חלק מהקמת המשכן ולא לומד מכל הקרבנות שמקריבים.
[1] ע מאורי אש השלם, סי' ו ענף ג עמ' שנו-שנח בתשובתו לרב עוזיאל, שרין בסגירת מעגל חשמלי משום מכה בפטיש, וראה גם מנחת שלמה חלק א סי' ט. במספר מקומות נוספים הביע הגרשז"א אוירבך את דעתו שאין אפשרות לטעון שקיים חיוב של מכה בפטיש בחשמל, וכך חזר וכתב במאורי אש השלם חלק ב שער שני סי' ב (עמ' תפו): "נראה דמכה בפטיש הוא דוקא כשגומר לעשות דבר המתקיים, מה שאין כן הכא כיון שרגילים אח"כ לכבות, ודאי דאין זה חשיב כלל מכה בפטיש, הואיל ותיקון זה לא נשאר בו לעולם" (ראה גם מאמרו "שידורי רדיו בשבת, תחומין טז תשנ"ו, עמ' 30-32)
[2] ויקרא ד, א – ב
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה: וע' שבת קג ע"ב
אחת שהיא הנה – זדון שבת ושגגת מלאכות, הנה שהיא אחת – שגגת שבת וזדון מלאכות.
[3] וכיו"ב כתב בשו"ת הר צבי ט"ל הרים – מבעיר סימן ב:
ולענ"ד לכאורה יש לדקדק בלשון התוס' רי"ד; למ"ל להזכיר כלל הך דרשה דהבערה לחלק יצאת, הא באמת איכא תלתא קראי למידרש חלוק מלאכות כדאיתא לעיל דף ע ע"א לכל חד כדאית ליה, ובקצרה הו"ל כאילו כתיב לאו אכל מלאכה ומלאכה.
ולזאת היה נראה לומר, דיסוד זה להצריך התראה בשם האב דוקא, לא יתכן רק למ"ד דהבערה לחלק הכלל כולו לענין חלוקי הקרבן, ה"ה לענין הלאו, דכשם שבהבערה איכא לאו מיוחד בפ"ע ללמד ויצאת על הכלל כולו דהוי כאילו כתוב לאו אכל מלאכה ומלאכה בפ"ע, משא"כ למאן דילפי מאידך דרשות, לדידהו אין לנו גלוי מילתא מקרא לענין הלאו שיהא חשוב כאילו כתב אכל מלאכה, וממילא דאין קפידא להתרות דוקא בשם האב. וגם התוס' רי"ד יודה דאליבייהו י"ל כסברת התוס' דאם התרו סתמא נמי סגי.